Loading AI tools
משפטנית ישראלית מוויקיפדיה, האנציקלופדיה החופשית
רות גַּבִיזוֹן (28 במרץ 1945 – 15 באוגוסט 2020) הייתה פרופסור, ומופקדת הקתדרה על שם חיים כהן לזכויות האדם בפקולטה למשפטים (פילוסופיה של המשפט ומשפט חוקתי) באוניברסיטה העברית בירושלים, מראשוני האגודה לזכויות האזרח בישראל ונשיאתה, מייסדת ונשיאת מרכז מציל"ה. כלת פרס ישראל לשנת ה'תשע"א (2011) בתחום המשפטים. הייתה חברת האקדמיה הישראלית למדעים משנת 2015.
 | |
| לידה |
28 במרץ 1945 י"ד בניסן ה'תש"ה ירושלים, פלשתינה (א"י)  |
|---|---|
| פטירה |
15 באוגוסט 2020 (בגיל 75) כ"ה באב ה'תש"ף ירושלים, ישראל  |
| מדינה |
ישראל  |
| השכלה | |
| תקופת כהונה |
? – 15 באוגוסט 2020 |
| תקופת הפעילות |
? – 15 באוגוסט 2020 |
| תחומי מחקר |
תורת המשפט |
| תפקידים בולטים |
דירקטורית |
| פעילויות נוספות | מייסדת מרכז מציל"ה |
| פרסים והוקרה |
|
  | |
רות אסתר[1] גביזון נולדה בירושלים במרץ 1945 לרג'ינה, נכדתו של הרב יוסף מרדכי הלוי, אב בית הדין של העדה הספרדית בירושלים, ולמשה גביזון, בן למשפחה שעלתה מתטואן שבמרוקו במאה ה-19. גביזון הייתה אחייניתם של הרב אליהו פרדס, רבה של ירושלים, ושל יעקב גביזון, שופט בבית המשפט המחוזי בתל אביב.[2] גביזון גדלה בחיפה, למדה בבית הספר הריאלי, הייתה חניכה בתנועת הצופים בשבט משוטטי בכרמל, ולאחר מכן שירתה בגרעין נח"ל לקיבוץ חצרים.
בצעירותה למדה את שפת האספרנטו ותמכה בהפצתה בישראל.[3]
לאחר שחרורה מצה"ל למדה באוניברסיטה העברית משפטים, כלכלה ופילוסופיה. בהיותה תלמידת השנה הרביעית במשפטים, הייתה בין חברי המערכת בגיליון הראשון של כתב העת "משפטים" ופרסמה בו הערת פסיקה בעניין "עבירה שיש עמה קלון כפסול לכהונה ציבורית".[4] התמחתה בלשכתו של שופט בית המשפט העליון בנימין הלוי. בשנת 1971 קיבלה תואר מוסמך במשפטים בהצטיינות יתרה[5], וב-1975 קיבלה תואר דוקטור בפילוסופיה של המשפט מאוניברסיטת אוקספורד. עבודת הדוקטורט שלה עסקה בזכות לפרטיות, תוך פיתוח תפיסת ה"פרטיות כגישה". מאמרה, שנכתב על בסיס עבודת הדוקטור, פורסם בכתב העת Yale Law Journal. גביזון גם הייתה חברה בוועדת כהן, שהמלצותיה שימשו בסיס לחוק הגנת הפרטיות, התשמ"א-1981.
עם סיום לימודיה ועד לפרישתה באוקטובר 2010 שימשה כחברת סגל הפקולטה למשפטים באוניברסיטה העברית בירושלים, ולימים כמחזיקת הקתדרה ע"ש חיים כהן לזכויות האדם. כמו כן שהתה כפרופסור אורח בבתי הספר למשפטים של אוניברסיטת ייל ואוניברסיטת דרום קליפורניה.
גביזון הייתה חברה במכון ירושלים לחקר ישראל, עמיתה בכירה במכון הישראלי לדמוקרטיה, ויושבת ראש הוועדה האקדמית של מרכז מינרבה לזכויות האדם בירושלים. בדצמבר 2015 נבחרה כחברה באקדמיה הלאומית הישראלית למדעים.[6]
גביזון התגוררה בשכונת רמת דניה בירושלים. היא נפטרה ב-15 באוגוסט 2020.[7] הותירה אחריה בן, דורון גביזון, ושתי אחיות.[8]
ב-1974 הצטרפה לאגודה לזכויות האזרח בישראל, והייתה יו"ר האגודה בשנות ה-80, ונשיאת האגודה בשנים 1996–1999. בתקופה זו עתרה האגודה מספר פעמים לבית המשפט הגבוה לצדק, בפרט בנושאים ביטחוניים כדוגמת גירוש פעילי החמאס ללבנון על ידי ממשלת יצחק רבין ב-1992.[9] אולם אחר כך מתחה ביקורת על כך שהאגודה הייתה מעורבת בסוגיות שונות שחשבה שאין זה תפקידה לעסוק בהן.
ב-1981 הוצבה גביזון במקום ה-110 ברשימת רצ לבחירות לכנסת העשירית.
גביזון הייתה חברה בוועדות ציבוריות שונות ובהן: ועדת כהן להגנת הפרטיות, ועדת קלוגמן לפרטיות במאגרי מידע ציבוריים, ועדת שמגר בסוגיית היועץ המשפטי לממשלה, ועדת צדוק לחוקי עיתונות, ועדת דוברת (גביזון התפטרה מהוועדה בטענה שמסקנותיה נקבעו מראש), וועדת וינוגרד לחקירת אירועי מלחמת לבנון השנייה.
ב-2004 מונתה על ידי מיכאל איתן, יו"ר ועדת חוקה, חוק ומשפט של הכנסת, כיועצת בכירה לוועדה, כדי לסייע בהכנת פרק עקרונות היסוד של החוקה.
ב-2005 ייסדה גביזון את מרכז מציל"ה, ועמדה בראשו עד מותה. מרכז מציל"ה הוא מרכז למחשבה ציונית, יהודית, ליברלית והומניסטית, והוא פועל לקידום הלגיטימציה של מדינת ישראל כמדינת לאום יהודית המחויבת לערכים דמוקרטיים וליברליים ולשמירה על זכויות האדם. במסגרת מרכז מציל"ה כתבה גביזון מספר מסמכים, בהם באין חזון יפרע עם: מטרת על לישראל ונגזרותיה (בהוצאת מוסד שמואל נאמן למחקר מתקדם במדע וטכנולוגיה), ומסמכי רקע לדיוני ועדת החוקה, חוק ומשפט בכנסת ה-16 בעניין גיבוש חוקה לישראל. מרכז מציל"ה פרסם ניירות עמדה בעריכתה בנושאי דמוגרפיה, הגירה, שבות ושיבה, וכן ספר על 60 שנה להחלטת החלוקה.
בשנת 2013 מונתה גביזון על ידי שרת המשפטים, ציפי לבני, לבחון את ההסדר החוקתי של זהות המדינה כמדינה יהודית דמוקרטית במסגרת ניסוח "חוק הלאום" לפני הבאתו לחקיקה בכנסת. בנובמבר 2014 המליצה גביזון להימנע מחקיקת חוק לאום. המלצותיה אלה וחומרי רקע מפורטים כלולים בספרה "עיגון חוקתי לחזון המדינה?".[10]
בשנת 2004 עלה שמה של גביזון כמועמדת לתפקיד שופטת בבית המשפט העליון. למינויה התנגד בתוקף רב נשיא בית המשפט העליון, אהרן ברק, שהתנגד למינויה בשל דעותיה השמרניות בשיפוט והתנגדותה לאקטיביזם שיפוטי. מינויה של גביזון היה למחלוקת ציבורית, וב-2005 גם למאבק אישי בין שרת המשפטים ציפי לבני, שהטילה את כל כובד משקלה בעד גביזון, לבין השופט ברק שאף התבטא בפומבי נגד מינויה משום ש"יש לה אג'נדה... ואג'נדה זו אינה מתאימה וראויה לבית המשפט העליון".[11]
ב-2003 פרסמה גביזון, יחד עם הרב יעקב מדן, את אמנת גביזון-מדן שמהווה ניסיון להגיע להבנות בנושאי דת ומדינה שיהיו מוסכמות גם על דתיים וגם על חילונים. ייחודה של האמנה בכך שהיא מציגה הצעות מפורטות בתחומים רבים, בהם חוק השבות, שבת, נישואין וגירושין, קבורה ומועצות דתיות. העבודה על האמנה נמשכה כשלוש שנים בחסות מכון שלום הרטמן ומרכז רבין לחקר ישראל. האמנה פורסמה במשותף על ידי קרן אבי חי והמכון הישראלי לדמוקרטיה.
על פועלה הציבורי והמדעי קיבלה גביזון מספר פרסים:
בשנת 1976 פרסמה גביזון מאמר שבו ביקרה את ועדת אגרנט על שנתנה פירוש מצמצם לזכות של הנפגעים ממסקנות הוועדה להתגונן מפני המסקנות. לטענתה, על הוועדה היה לבחור בין הליכים ארוכים להצגת מסקנות כלליות ללא מסקנות אישיות, או לחלופין לבקש מהכנסת לשנות את חוק ועדות חקירה.[15] החוק אכן שונה בהמשך, בין השאר בעקבות המאמר. במסגרת הדו"ח החלקי של ועדת וינוגרד (2007) הייתה התייחסות לחוק החדש ולמאמר זה. עמדת הדו"ח החלקי שונה במידת מה מהעמדה שבוטאה במאמר המוקדם. עם זאת, בדו"ח הסופי של ועדת וינוגרד אכן בחרה הוועדה לא לכלול מסקנות אישיות, בין השאר על מנת לא להאריך את ההליכים בפניה.
ב-1999 יצא לאור ספרה ישראל כמדינה יהודית ודמוקרטית: מתחים וסיכויים. הטענה המרכזית של גביזון בספר היא, כי היותה של מדינה יהודית אינה סותרת את היותה דמוקרטית, וכי שני מאפיינים אלה יכולים להתקיים יחדיו. לטענתה, היהודיות של המדינה אינה דתית אלא התייחסות ללאומיות יהודית. "מדינה יהודית" אינה מונגדת ל"מדינה מוסלמית" או "מדינה נוצרית" אלא, בלשון החלטת החלוקה, מונגדת ל"מדינה ערבית". אין ניגוד עקרוני והכרחי בין היותה של ישראל מדינת לאום של העם היהודי לבין היותה דמוקרטית – לפחות כל עוד יש בה רוב גדול ויציב של יהודים הרוצים שהמדינה תמשיך להיות בעלת זיקה ייחודית ליהדות. החל משנת תשס"ט לימדה גביזון שיעור בנושא "ישראל כמדינה יהודית ודמוקרטית" באוניברסיטה העברית.
גביזון הייתה מן המתנגדים הבולטים לאקטיביזם השיפוטי, המאפיין, לדבריה, את בית המשפט העליון החל משנות ה-80 של המאה ה-20, ולפיו תפקידו של בית המשפט חורג מיישוב סכסוכים גרידא, ומשתרע עד כדי קביעת דמותה של החברה וערכיה הראויים, והסכמה להתערב בחלוקת המשאבים במדינה. גביזון סברה כי עמדה זו הביאה את בית המשפט העליון להתערבות בסוגיות שבעבר לא דן בהן, כגון דת ומדינה וזכויות חברתיות, והתערבות זו אינה ראויה מכיוון שהיא פוגעת בעקרון הפרדת הרשויות. לדידה, על בית המשפט העליון להימנע ככל הניתן מלפסוק פסיקות שיש בהן משום השפעה על המדיניות. על פי תפיסתה של גביזון, השיח החוקתי שהתפתח בבית המשפט חורג מגבולותיו הרצויים, ועל בית המשפט לדון רק בפגיעה בזכויות אדם "רזות" שהיקפן נקבע בחוק בצורה ברורה – כגון פגיעה ישירה בגוף האדם, בחירויותיו הבסיסיות, בכבודו ובקניינו.
ביוני 2017 פרסמה מאמר בשם "הכיבוש: עניין פוליטי, לא משפטי", ובו טענה שיש לראות את הכיבוש הישראלי והדיון בו כעניין שעיקרו פוליטי, ואינו מתמצה בהיבטים המשפטיים והמוסריים שמתנגדי הכיבוש מדגישים. היא קראה למתנגדי הכיבוש להתרכז בשכנוע מוסדות המדינה ואזרחי המדינה האחרים בצדקת עמדותיהם, במקום לפנות בעיקר ללחץ מטעם מדינות אחרות או בשם המשפט הבין-לאומי.[16]
המאמר זכה לתהודה רבה, ורבים בקהילה המשפטית ומחוצה לה כתבו מאמרי תגובה. רוב המגיבים, בהם מרדכי קרמניצר[17] והפובליציסט דימיטרי שומסקי,[18] ראו באור שלילי את הצעותיה של גביזון.
במאמר משנת 2005, העיתונאי גדעון סאמט (שאינו משפטן) מתח ביקורת על התנהלותה של גביזון, ובין היתר טען כלפיה טענות שונות:[19] הוא תיאר אותה כקצרת רוח, ובעלת התקפי כעס. הוא האשים אותה בכך שניהלה קמפיין תקשורתי למינויה לשופטת בבית המשפט העליון, בגיבוי שרת המשפטים ציפי לבני (היא לא מונתה בסופו של דבר). עוד טען שהמסמך שכתבה, "חוקה בהסכמה", מלא פגמים. הוא ביקר הסכמות שונות שהביעה במסגרת "אמנת גביזון-מדן" כמו מונופול הלכתי על גירושים, וההתנגדות להשתלת איברים. הוא מתח ביקורת גם על יחסה ללהט"בים ועל כך שראתה בהתערבויות בתי המשפט בעניין כאקטיביזם שיפוטי. כמו גם על התנגדותה לזכות של בנות זוג לסביות לאמץ אחת את ילדי חברתה, והסכמתה לוותר על ההכרה במעמד "ידועים בציבור" לבני זוג הומוסקסואלים.
על כתבה זאת הגיבה ד"ר אורית קמיר שעיתון "הארץ" ביצע "מהלך ירוד ההולם עיתונאות צהובה וחסרת אחריות, (ו)אינו מהסס להעניק לכל הדוברים שקיבץ בחריצות יתירה חסינות מפני חשיפה ציבורית". קמיר האשימה את "הארץ" ברדיפה שיטתית ובלתי הוגנת אחר רות גביזון, לעומת התעלמות מוחלטת מדעות בעייתיות של מועמדים אחרים לבית המשפט העליון (ושל שופטי עליון מכהנים). כמו כן רמזה קמיר בכתבה שגביזון ומשפטניות אחרות זוכות ליחס לא הוגן בשל היותן נשים.[20]
בנוסף, נמתחה עליה ביקורת[דרוש מקור] על כי התרחקה לכאורה ממחויבות לזכויות האזרח, וכי השתמשה לרעה במוניטין שלה בנושא, זאת על סמך עמדות שונות שנקטה החל מסוף שנות ה-90, כגון עמדתה ביחס לפסק דין קעדאן, שאף על פי שתמכה בו – טענה שכל עוד אין אפליה לגיטימי שיישובים יהודיים יתייחסו למאפיינים התרבותיים של המבקשים להתקבל אליהם, ולא רק מיעוטים כגון ערבים או חרדים; על תמיכתה ב"חוק האזרחות והכניסה לישראל"; ועל עמדתה כי רצוי שהכרה בנישואים ומתן אפשרות לאימוץ ילדים להומוסקסואלים ולסביות לא ייעשו על ידי בתי המשפט כעניין של זכויות.
רות גביזון, ברשת החברתית פייסבוקמכּתביה:
סער ולבני, עובדות הסיעוד מחכות, באתר הארץ, 21 במרץ 2013 שבת בירושלים, באתר הארץ, 19 ביוני 2013
האם כל אמת היא לשעתה, חבר דיון (פאנל) בהשתתפות רות גביזון, אוניברסיטת תל אביב, מרץ 2016Seamless Wikipedia browsing. On steroids.
Every time you click a link to Wikipedia, Wiktionary or Wikiquote in your browser's search results, it will show the modern Wikiwand interface.
Wikiwand extension is a five stars, simple, with minimum permission required to keep your browsing private, safe and transparent.
