Loading AI tools
פילוסוף גרמני מוויקיפדיה, האנציקלופדיה החופשית
עמנואל קאנט (בגרמנית: Immanuel Kant; 22 באפריל 1724 – 12 בפברואר 1804) היה פילוסוף גרמני, מגדולי הפילוסופים בעת החדשה ומהוגי הדעות החשובים בכל הזמנים. משפט מפורסם שלו הוא: "העז לדעת, אזור אומץ להשתמש בשכלך שלך".[1]
| ערך מחפש מקורות | |
| עמנואל קאנט |
 |
| אנשים |
| ג'ורג' ברקלי • רנה דקארט • יוהאן גוטליב פיכטה • פרידריך היינריך יעקבי • גאורג וילהלם פרידריך הגל • דייוויד יום • ארתור שופנהאואר • ברוך שפינוזה |
| עבודות חשובות |
| ביקורת התבונה הטהורה • ההקדמות • מהי נאורות? • הנחת יסוד למטפיזיקה של המידות • ביקורת התבונה המעשית • ביקורת כוח השיפוט • הדת בגבולות התבונה בלבד • מטפיזיקה של המידות • לשלום הנצחי |
| קאנטיאניזם ואתיקה קאנטיאנית |
| אידיאליזם טרנסצנדנטלי • פילוסופיה ביקורתית • סכמה • אפריורי ואפוסטריורי • אנליטי וסינתטי • נואומנה • הדבר כשלעצמו • קטגוריות • הצו הקטגורי • צו היפותטי • מקסימה • "ממלכת התכליות" • אפרצפציה טרנסצנדנטלית • אסתטיקה טרנסצנדנטלית |
| נושאים קרובים |
| אידיאליזם גרמני • נאו-קאנטיאניזם |
קאנט טען שהתודעה האנושית יוצרת את מבנה החוויה האנושית; שהתבונה היא מקור המוסר; שהחוויה האסתטית היא נטולת אינטרס; שהזמן והחלל הם צורות הסתכלות אנושיות ושאין אפשרות לדעת אם הם קיימים "כשלעצמם"; ושהעולם "כפי שהוא לעצמו" אינו כפוף למושגים הקטגוריים האנושיים.
קאנט נתפס כמי שחולל "מהפכה הקופרניקאית" בפילוסופיה, בדומה למהפכה המדעית שחולל קופרניקוס. להגות הפילוסופית של קאנט הייתה השפעה עצומה, הנמשכת עד היום, במיוחד בתחומי המטאפיזיקה, האפיסטמולוגיה, האתיקה, התאוריה הפוליטית והאסתטיקה.
עמנואל קאנט נולד בקניגסברג שבפרוסיה המזרחית (כיום קלינינגרד שברוסיה) למשפחה נוצרית-לותרנית, רביעי למשפחה בת 11 ילדים. אביו היה מתקין אוכפים במקצועו.
בשנת 1740 החל ללמוד תאולוגיה באוניברסיטה של קניגסברג, אך עד מהרה נמשך לפיזיקה ולמתמטיקה ואף כתב ספר שנועד ליישב את המחלוקת[2] בין ניוטון – שראה בחוק שימור התנע (momentum) את חוק השימור היסודי – לבין לייבניץ – שטען כי סכום מכפלות המסה בריבוע המהירות עבור כל הגופים במערכת נתונה הוא גודל שחל עליו חוק שימור (אנרגיה קינטית). הוא ניסה לשלב את הראיה המקיפה של הפילוסופיה עם הרציונליות החמורה של המדעים המדויקים. אביו נפטר בשנת 1746. בשנת 1748 סיים קאנט את לימודיו באוניברסיטה של קניגסברג, ובמשך שנים אחדות שימש כמורה פרטי אצל משפחות אצולה. בשנת 1749 התפרסם ספרו הראשון "מחשבות על ההערכה האמיתית של הכוחות החיים" (בגרמנית: Gedanken von der wahren Schätzung der lebendigen Kräfte).
בשנת 1755 קיבל את הדרגה האקדמית "Magister" מהאוניברסיטה של קניגסברג, וכאקדמאים מתחילים רבים שימש באוניברסיטה זו כמרצה ללא שכר המקבל תשלום ישירות מהתלמידים שנכחו בהרצאותיו. בשנת 1770 התמנה לראש הקתדרה ללוגיקה ולפיזיקה, ולאחר מכן שימש גם כרקטור האוניברסיטה.
במכתב משנת 1772 לתלמידו וחברו מרקוס הרץ, שנחשב היום לתעודה ההיסטורית החשובה ביותר להתחקות אחר היווצרות שיטתו הפילוסופית, הביע קאנט תקווה שיסיים את ספרו הבא במשך שלושה חודשים. בסופו של דבר הסתיימה כתיבת הספר רק לאחר תשע שנים (ב-1781). ספר זה, "ביקורת התבונה הטהורה", הנחשב לספר היסוד בשיטתו של קאנט, הוא קשה ביותר להבנה הן בשל התורה החדשה המוצעת בו, הן בשל הכתיבה המורכבת, והן בשל ניסיונו של קאנט להציג את כל השקפת עולמו בספר אחד. אותה השקפת עולם הוצגה גם בספריו האחרים.
בשנותיו האחרונות התעמת קאנט לא אחת עם השלטונות, שניסו למנוע ממנו לפרסם את דעותיו בענייני דת, משום שראו בהן זלזול ופגיעה בכתבי הקודש. בתחילה נכנע קאנט לדרישה זו, אך לאחר זמן מה שב לעסוק בנושא ביתר שאת, בעיקר בספרו הפולמוסי "ריב הפקולטות" שפורסם ב-1798.
קאנט אפשר למספר צעירים יהודים להשתתף בסמינרים הפילוסופיים שלו בקניגסברג, כסטודנטים שלא מן המניין, אף שהאוניברסיטאות בגרמניה לא קיבלו באותה עת תלמידים יהודים כסטודנטים.[3]
בשנת 1796 פרש קאנט מן ההוראה. הוא נפטר ב-12 בפברואר 1804. את ספרו האחרון לא הספיק לסיים. מילותיו האחרונות היו "טוב הדבר". הוא הובא לקבורה ב-28 בפברואר.
קברו לא ניזוק כמעט במהלך מלחמת העולם השנייה אף על פי שכוחות ברית המועצות הרסו את רוב העיר.[4]
קיימות ראיות לכך שהאגדה האורבנית לפיה קאנט מעולם לא עזב את סביבת עיר הולדתו אינה נכונה, אם כי אפשר שעשה כן פעמים ספורות בלבד.
על אורח חייו ואופיו של קאנט כתב היינריך היינה בחיבורו דת ופילוסופיה באשכנז:
את תולדות חייו של עמנואל קנט יקשה לכתוב, כי לא היו לו לא חיים ולא תולדות. הוא חי חיי־רווק מסודרים מכנית, כמעט מופשטים, בסמטה שקטה, נידחת, בקניגסברג, עיר ישנה על גבול צפון־מזרחה של אשכנז. איני סבור שהשעון הגדול של הקתדרלה המקומית עשה את מלאכת-חוקו החיצונית בפחות להיטות וביתר קביעות מבן-עירו עמנואל קאנט. השכמה, שתית קפה, כתיבה, הרצאת שיעור, אכילה, טיול, הכול היה לו מועד קבוע, והשכנים ידעו בדיוק גמור שהשעה היא שלוש וחצי, בצאת עמנואל קאנט מפתח ביתו במעילו האפור, קנה־החזר בידו, ללכת לשדרת-התרזות הקטנה, המכונה בעבורו דרך־הפילוסוף עד היום. שמונה פעמים הוא מטיל שם הנה והנה, בכל עתות השנה, ובהיות יום קודר או בהשמיע העננים האפורים על גשם, נראה משרתו, למפה הזקן, מהלך אחריו ודואג וחרד, מטריה ארוכה תחת שחיו, כדמות דיוקנה של ההשגחה. ניגוד מוזר בין חייו החיצונים של האיש ובין מחשבתו ההרסנית, המקעקעת עולמות! אכן, אילו חשו אזרחי קניגסברג את כל כובד ערכה של מחשבה זו, היה אוחזם שער מפני אותו האיש, פחד גדול יותר מפחד תלין, שאינו מוציא להרג אלא בני אדם – אבל האנשים הטובים לא ראו בו בלתי אם פרופסור לפילוסופיה, ובעברו לפניהם בשעה הקבועה הסבירו לו פנים וברכוהו בשלום, וכונו על פיו את שעון-כיסם.
בניגוד לדבריו של היינה, תלמידיו של קאנט באוניברסיטה סיפרו על דמות רעננה, והעידו על מידת ההומור שניחן בה בעת שנשא בפניהם את הרצאותיו.[דרוש מקור] קאנט הרצה אף על נושאים שונים שאינם בתחום התמחותו. הרצאות אלו משכו קהל שומעים רב שנהנה מסיפורים על ארצות אקזוטיות ומקומות רחוקים. קאנט עצמו היה ידוע בקומתו הנמוכה ובראשו גדול המידות. לקאנט היו מספר מנהגים מיוחדים, דוגמת קשירת גרביו אל חגורת מכנסיו. בנוסף, הוא נהג לפנות מפעם לפעם לתחנת המשטרה המקומית על מנת לברר אם פרצה מגפה באזור, מחשש לבריאותו.
ערך מורחב – אידיאליזם טרנסצנדנטליבספרו "ביקורת התבונה הטהורה" טוען קאנט:
כל אינטרס של תבונתי (הספקולטיבי כמו גם המעשי) בא לידי איחוד בשלוש השאלות האלה:
- מה אני יכול לדעת?
- מה אני חייב לעשות?
- למה אני רשאי לקוות?
— ביקורת התבונה הטהורה A805 / B833, תרגום ירמיהו יובל.
לטענתו, אלו הן שלוש השאלות הבסיסיות שאותן מנסה התבונה האנושית לפתור. השאלה הראשונה היא מתחום תורת ההכרה ותכליתה היא לגלות את גבולו הלגיטימי של הידע האנושי. קאנט עוסק בשאלה זו בספרו "ביקורת התבונה הטהורה", ומבחין הבחנה יסודית בין עולם התופעות (phenomenon) – שהכרתנו פועלת בתחומו בלבד – ובין הדבר כשלעצמו או הנואומנון (noumenon) שאליו יש לשכל האנושי גישה להכל. הכרתנו, כלומר הידע שברשותנו והידע שבאפשרותנו להשיג, מאורגנת על ידי עקרונות אפריוריים שהם בסיס תפישת השכל האנושי. עקרונות אלה הם שתי צורות ההסתכלות: חלל וזמן, ו-12 הקטגוריות (הנחלקות לארבע קבוצות שהן: כמות, איכות, יחס, אופן).
השאלה השנייה שייכת לתחום הפילוסופיה של המוסר, וכדי לענות עליה מחפש קאנט ציווי מוסרי המורה כיצד ראוי שאדם ינהג. בשאלה הזו דן קאנט בספריו "הנחות יסוד למטפיזיקה של המידות" ובביקורת השנייה: "ביקורת התבונה המעשית", אף שאת תחילת הדיון ניתן כבר לראות ב"ביקורת התבונה הטהורה".
ספרו "ביקורת כוח השיפוט" מתווך בין הביקורות, ומציע שאנו רשאים לקוות באופן רציונלי לאחדות הרמונית של התחומים התאורטיים והמעשיים שטופלו בשתי הביקורות הראשונות, על בסיס חוויית היופי והרגש הטבעיים שלנו (בשיפוט "אסתטי"), ועל דרך התייחסות לעולם הטבע לפי תכליתו (בשיפוט "טלאולוגי"). בספרו "הדת בגבולות התבונה בלבד" קאנט משלים את תשובתו לשאלה השלישית.
קאנט בחן את המשפטים שאותם אנשים רגילים לומר או לחשוב, וסיווג אותם לפי שתי חלוקות אלה:
כל המשפטים בנויים מהצורה: "X הוא Y", כאשר X הוא הנושא של המשפט, או המושג שעליו מדברים ו-Y הוא הנשוא של המשפט, כלומר מה שיש לנו לומר על X.
משפט מנתח (אנליטי) הוא משפט שאומר על המושג דבר שכלול בו ממילא מעצם הגדרתו. לדוגמה: "כלב הוא בעל-חיים". תפקידם של המשפטים המנתחים הוא להדגיש דברים שעד כה לא שמנו לב אליהם. למשפט מנתח ניתן לקרוא גם משפט מסביר.
משפט מרכיב (סינתטי) הוא משפט שאומר על המושג דבר שלא היה כלול בו מעצם הגדרתו. לדוגמה: "הבית הוא ירוק" – המרכיבים הכלולים במושג "בית" אינם כוללים בתוכם את המושא "צבע ירוק", ומשפט זה הוא שיצר את ההרכבה בין המושג בית ותכונת הצבע הירוק. למשפט מרכיב ניתן לקרוא גם משפט מרחיב.
משפט אפוסטריורי הוא משפט הנובע מתוך ניסיון החושים, ואילו משפט אפריורי אינו נובע מניסיון החושים.
כל המשפטים המנתחים הם אפריוריים, שהרי משפטים אלו הם הכרחיים מתוך הגדרת המושג שעליו הם מדברים, ואין צורך בניסיון החושים כדי לאמת או לשלול אותם.
קאנט התעניין בעיקר במשפטים המרכיבים, מפני שהם אומרים על המושג דברים חדשים שלא ידענו אותם קודם. כאשר אנו מנסחים עובדות שנחשפנו אליהן באמצעות ניסיון החושים, אנו יוצרים משפטים מרכיבים. אך הטענה המרכזית של קאנט היא, שלפעמים אנו יוצרים משפטים מרכיבים מבלי להיעזר בניסיון החושים, כלומר אנו יוצרים משפטים מרכיבים-אפריורי.
ניתן להדגים משפטים כאלו באקסיומות של הגאומטריה. נתבונן במשפטים: "הקו הישר העובר בין שתי נקודות הוא הקו הקצר ביותר המחבר ביניהן"; "לחלל ישנם שלושה ממדים". משפטים אלו מרחיבים את הנושא מעבר לתחום הגדרתו, ולמרות זאת אנו אומרים אותם מתוך ודאות מוחלטת ומבלי לערוך ניסיונות מקדימים. קאנט טען שמשפטים מרכיבים אפריורי קיימים גם בתחומים נוספים. לדוגמה, המשפט "לכל מאורע יש סיבה", שהוא הבסיס לכל תאוריה פיזיקלית (לפחות בפיזיקה הקלאסית – זאת שהייתה ידועה לקאנט), גם הוא לדעת קאנט משפט מרכיב אפריורי.
קיומם של משפטים מרכיבים-אפריורי מהווה הוכחה לכך שההכרה שלנו אינה מורכבת רק ממה שמתגלה לנו באמצעות החושים. כי כיצד אנו יכולים להצהיר על משפטים מרכיבים מבלי לערוך ניסוי מקדים? ועוד יותר מכך – מניין לנו וודאותם המוחלטת של משפטים אלו? המסקנה של קאנט היא שלהכרה האנושית יש תבניות מולדות שרק דרכן היא יכולה להכיר את העולם שמחוצה לה.
עמדתו המהפכנית של קאנט הציבה את מבנה המחשבה האנושי כגורם מרכזי בידע על העולם. גם הרציונליסטים וגם האמפיריציסטים, טען קאנט, טעו כשדנו במבנה הידיעה. לדקארט, ששאף להוכיח את קיומם של העצמים מחוץ לו על בסיס העובדה שהוא קיים ושישנו אלוהים מחוץ לו אשר אינו מרמה אותו, אומר קאנט שהידע על עצמים שמחוץ ל'אני' אינו יכול להתבסס על דבר חיצוני. עצם הטענה שישנו 'אני' כוללת בתוכה את הטענה שישנם עצמים שהאני נפרד מהם, ואפשר לומר שהיא שקולה לה לוגית. במילים אחרות, קאנט טוען שדקארט הוכיח באופן לוגי את מה שהניח מראש. מסקנתו של קאנט לגבי הרציונליסטים היא, שהם הצליחו לדון במבנה האידאות כפי שהן קיימות בתבונתנו לבדה, אך לא לדון באמיתות המטאפיזיות של העולם, שתבונתנו היא חלק ממנו. על מנת לעשות זאת, טוען קאנט, יש להבין יותר טוב את היחס בין התבונה לבין העולם.
קאנט הציג תשובה דומה גם לאמפריציסטים. הוא טען שכשדנים בניסיון כבסיס הידע האנושי, לא ניתן להתעלם מהעובדה שאותו ידע מעוצב באופן התואם את תבונת המתבונן. חקירת העולם בחוץ, אומר קאנט, היא גם חקירה של התבונה עצמה. הרצון ללמוד מניסיון תלוי, מעצם מהותו, בהנחה כי אנו נתקלים באובייקטים ברורים, בעלי זהות ובעלי התנהגות הניתנת לניבוי. הנחה זו, כפי שמראה יום כאשר הוא מדבר על בעיית האינדוקציה, מתבססת על מספר מוגבל של מקרים והיא אינה בסיס ודאי לידיעה.
קאנט בעצמו השווה – במבוא למהדורה השנייה של ביקורת התבונה הטהורה – בין עמדתו המהפכנית לבין המהפכה הקופרניקאית. בתקופה שלפני קופרניקוס מרבית בני האדם חשבו שהשמש ושאר הכוכבים נעים סביב כדור הארץ. הטענה המהפכנית של קופרניקוס הייתה שמרכז היקום אינו כדור הארץ אלא השמש, וכדור הארץ מסתובב סביב צירו וסביב השמש. המהפך של קאנט דומה: עד אליו נטו הכול לחשוב שההכרה מכוננת את מושגיה לפי המושאים החיצוניים. קאנט הפך את ההנחה הזאת, וטען שהמושאים החיצוניים נתפסים רק באמצעות מבני ההכרה ועקרונות התבונה, שאינם נובעים מן הניסיון. בכך הוא ממשיך את הרציונליסטים, הטוענים כי הכרה ודאית חייבת להיות קודמת לניסיון, היינו, אפריורית. אולם הכרה אינה יכולה לנבוע מאידיאות 'טבועות מלידה' בלבד, משום שהן אנליטיות (טאוטולוגיות) ואינן מספקות הכרות מרחיבות (סינתטיות). כמו האמפירציסטים, הוא טוען שמרבית ידיעתנו מקורה בניסיון, אך הוא מסייג בכך שעצם השימוש בניסיון מותנה במבנה הידיעה שלנו ובדרך בה אנו מסוגלים לתפוס דברים. ניתן להמשיל את מבנה הידיעה על פי קאנט למשקפיים בצבע מסוים, אשר לא ניתן להורידם. מצד אחד הידע מגיע מחוץ לנו, באמצעות הקלט של החושים. אך מצד שני הוא 'צבוע' ולא ניתן לתאר את העולם אלא בהתאם לגבולות הצבע של משקפינו.
לדעת קאנט ישנן צורות תפיסה המובְנות בנוּ, ושרק דרכן אנו מודעים לסביבתנו. צורות אלו הן מושגי החלל והזמן; החלל והזמן אינם תכונות של הגופים החיצוניים לנו, אלא הם מושגים המצויים בתוכנו, ללא קשר לניסיון כלשהו. בנוסף, ישנן קטגוריות ידיעה ברורות שההבנה האנושית משתמשת בהן באופן קבוע בשיפוט העולם. הקטגוריות קשורות לכמות אובייקט (כמו אחדות וריבוי), לאיכותו (כמו ממשות או שלילה), למודאליות שלו (שהיא שיקוף של יכולת, של הכרח ואפשרות) וליחסים בינו לבין אובייקטים אחרים (כמו עצמיות, חומריות, תלות וסיבתיות). אלו, לדעת קאנט, הם המושגים שמשמשים אותנו כשאנו מנתחים תופעות בעולם, ולא ניתן לתאר את העולם אלא באמצעות קטגוריות אלה.
ערך מורחב – הדבר כשלעצמוקאנט הציג, בעיקר במהדורה השנייה של ביקורת התבונה הטהורה, הבחנה בין חלקים שונים של העולם כדי להסביר מהם גבולות התבונה האנושית.
טענה מרכזית בהקשר זה היא, שישנו פער גדול בין העולם כפי שהוא נתפס בתבונתנו ("עולם התופעות") לבין הדבר כשהוא לעצמו. בעוד שעולם התופעות הוא העולם אותו אנו חווים באמצעות חושינו, אל הדבר כשהוא לעצמו אין לנו גישה ישירה ואין דרך לחקור אותו באופן ישיר. עם זאת, קאנט מדגיש שעולם התופעות אינו מנותק מהדבר כשהוא לעצמו ויש ביניהם קשר מסוים. חוקרי תורת קאנט נחלקו לגבי מהותו של קשר זה. את הדבר כשהוא לעצמו אין אנו יכולים לתפוס בשכלנו (כפי שהציעו אפלטון, שפינוזה ולייבניץ), אך אנו יודעים שהוא קיים ומהווה את המקור לעולם התופעות. קאנט טען כי שדה המחקר שלנו הוא עולם התופעות בלבד. אנו יכולים, באמצעות המתודה המדעית, לחקור את המסגרת שבה פועל עולם התופעות, כפי שהחל המדע לעשות כבר בתקופת קאנט. אנו יכולים גם לדון בקטגוריות שתבונתנו מניחה מראש על עולם התופעות, כפי שעשה קאנט. אך אין אנו יכולים, חוזר ומדגיש קאנט, לחקור באופן מהותי את הדבר כשהוא לעצמו.
חלק זה במשנתו של קאנט הוא מהשנויים ביותר במחלוקת, והוא זכה לפירושים שונים, שכל אחד מהם הבליט פן אחר בתורתו של קאנט.
עבודתו של קאנט בתורת המידות אותה פרס בהרחבה בספרו "ביקורת התבונה המעשית", נחשבת למשפיעה ומקיפה לפחות כמו עבודתו בתורת ההכרה. רבים מהפילוסופים הגדולים שלאחר קאנט הציגו את רעיונותיהם כפרשנות מורחבת לשיטתו, ואין היום הסכמה על הפרשנות הנכונה לשיטתו.
ערך מורחב – הצו הקטגוריהאתיקה הקאנטיאנית מבוססת על רעיון החובה ועל מושג הצו הקטגורי ("הציווי המוחלט", ובלעז: "האימפרטיב הקטגורי"). הצו הקטגורי דורש שהעיקרון שביסוד פעולה כלשהי של האדם יוכל להיות עיקרון מנחה לכל "יש רציונלי", כלומר לכל אדם היכול לנהוג בתבונה. הצו דורש מהאדם ליצור אוניברסליזציה של פעולותיו:
עשה מעשיך רק על פי אותו הכלל המעשי אשר, בקבלך אותו, תוכל לרצות גם כן כי יהיה לחוק כללי
יש לשים לב במיוחד למשמעות הצירוף "תוכל לרצות". אין הכוונה כאן ל"האם היית רוצה שפעולה זו תיהפך לחוק כללי?" אלא ל"האם ניתן בכלל לרצות שפעולה זו תהא חוק כללי בד בבד עם רצוני לבצע את הפעולה?". כלומר, יש כאן דרישה פורמלית שלא תהיה סתירה בין רציית הפעולה לבין הפיכתה לחוק כללי.
דוגמה: קאנט שאל את עצמו האם ניתן מוסרית להפר הבטחות. הצו הקטגורי קובע שכדי שפעולה (הפרת הבטחה) תוכל להיות מותרת מוסרית עליה לחפוף לוגית את הפיכתה לחוק כללי. החוק הכללי במקרה זה יהיה: "ניתן להפר הבטחות". ואולם, טוען קאנט, לפני הפיכת הפעולה לחוק כללי ההגדרה להבטחה הייתה "אמירה שמחויבים לקיים". דרך הגדרה זו מקבל המושג "הפרת הבטחה" תוכן כלשהו. לעומת זאת, כאשר הכרת בחוק "ניתן להפר הבטחות" כחוק כללי שינית למעשה את הגדרת ההבטחה ל"אמירה שניתן לקיים וניתן גם לא לקיים". בצורה זו המושג "הפרת הבטחה" מאבד את משמעותו והופך ריק (כיצד ניתן "להפר" הבטחה בעלת הגדרה שכזאת?). כך מתקבלת סתירה בין הפעולה "הפרת הבטחה" לבין החוק הכללי הנגזר ממנה. דרישה זו היא על כן בהכרח לא מוסרית, כי אינה עומדת בתנאי ה"כלליות", ומכאן נובע שחובה לקיים הבטחות.
(למקבילה מודרנית של הצו הקטגורי ראו את רעיון "מסך הבערות" של ג'ון רולס, ובייחוד ראו את רעיון "המצב המקורי" – Original Position – בכתביהם של רולס ורוסו).
נוסח זה של הצו הקטגורי (שכונה "החוק הכללי") הוא רק אחד מחמישה נוסחים שהציע קאנט. הנוסחים הנוספים שטבע קאנט לצו הקטגורי כונו "חוק הטבע", "האוטונומיה", "האדם כתכלית" ו"ממלכת התכליות".
ראוי לשים לב גם לדברים שקאנט אינו דורש מהאדם כדי שפעולתו תהיה פעולה מוסרית. הצו הקטגורי אינו דורש שהאדם יצליח ליצור מציאות טובה יותר או יתרום לאושרם של בני האדם בפועל, וכן אינו דורש מהאדם להיענות לרצון אלוהים. קאנט טוען שהמוסר תלוי רק בכוונה, ולא בתוצאות המעשה בפועל. לכן, קאנט טוען שהחוק המוסרי האובייקטיבי דורש מאיתנו כבוד לחוק התבונה שאותו הוא מנסה להגשים. אותו 'כבוד לחוק התבונה' קרוי גם בשם רצון טוב. קאנט טוען שהרצון הטוב הוא הדבר היחיד המקנה לפעולה ערך מוסרי.
לכן, לפי קאנט למעשה טוב יהיה ערך מוסרי רק אם הוא נעשה מתוך חובה לעקרון, ולא רק בהתאם לו. מעשה שלא נעשה מתוך תחושת החובה המוסרית אלא מתוך הנטיות יוכל אולי לתרום לאושר הכללי, אבל יהיה נטול ערך מוסרי. קאנט פותח את דבריו ב"הנחת יסוד למטאפיזיקה של המידות" בטענה הזו בדיוק: 'לא יצויר דבר בעולם, ואף לא מחוץ לעולם, שיוכל להיחשב לטוב בלא הגבלה, אלא הרצון הטוב והוא בלבד'.
קאנט סבר שהפילוסופיה היא תפיסה ביקורתית של המציאות, המאפשרת לאדם לגלות את מהותו התבונית. האדם הרגיל נתון להשפעות וזוכה להדרכה בכל צעד בחייו. הוא אינו מבין מדוע עליו להתנהג בדרך זו או אחרת - הוא פשוט מצווה כך על ידי המוסדות החברתיים והדתיים. ואולם קאנט טוען שהאדם אוטונומי באמצעות תבונתו. תבונתו היא הסמכות העליונה, והיא גוברת על כל ציווי שניתן על ידי אדם אחר. פרשנים מסוימים, שניטשה הוא הבולט בהם, טענו שבכך האדם הופך להיות ל"אלוהים" של עצמו. הוא נשלט על ידי תבונתו בלבד, ובאמצעותה הוא הופך לאוטונומי. חירות האדם, לפי פרשנות זו, מתקיימת רק כאשר האדם הוא המקור החלטותיו. אדם יכול להיות חופשי מבחינה חוקית לפעול ועם זאת חסר חירות, שכן החירות האמיתית תושג רק כאשר לתבונתו תהיה אוטונומיה על החלטותיו. ככל שתגבר הפצת בשורת התבונה והחירות בעולם, כן ייטב לבני האדם. מבחינה זו, קאנט הוא מייצג מובהק של רעיון הנאורות. משפט מפורסם שלו בהקשר זה, הוא: "אמץ בך את האומץ להשתמש בשכלך שלך עצמך".
דיונו של קאנט בצו הקטגורי, וכן באוטונומיה ובחירות, נתקל בבעיה מסוימת. הצו הקטגורי מניח שבני האדם חופשיים לבחור בין פעולות שונות, והדבר אינו מתיישב עם מושג הסיבתיות שהיה בין הקטגוריות שמציג קאנט כבסיס לבחינת העולם. אם לכל סיבה יש תוצאה, וכל פעולה מוסברת על ידי הסיבה אשר גרמה אותה, קשה לדבר על רצון חופשי הקובע את פעולותינו, שכן כל פעולותינו נשלטות על ידי המארג הסיבתי שתיארנו זה עתה. לא רק שלא ניתן לדבר על רצון חופשי (שהצו הקטגורי תלוי בו), אלא גם לא ניתן לדבר על אחריות מוסרית. אם פעולותינו תלויות במארג הסיבתי הכללי ולא בהחלטותינו, קשה לדרוש מאיתנו אחריות להן. תמצית טענות אלו, שמקורן בתורת הדטרמיניזם, מציבה מכשול מסוים בפני התפיסה של קאנט.
תשובתו של קאנט לדטרמיניזם נמצאת בתורת ההכרה ובמטאפיזיקה שלו. קאנט, כזכור, טוען שהסיבתיות היא אחת מהקטגוריות שבאמצעותן אנו תופסים את העולם. יש לשים לב – קאנט לא טוען שהסיבתיות היא בהכרח חוק בעולם, אלא שלנו אין דרך לרכוש ידע על העולם ללא להנחה שהעולם ממלא אחר עקרון הסיבתיות. אפשר אפוא לדבר על האדם כ"דייר בשני עולמות": העולם כפי שהוא נתפס בתבונתנו (כלומר "עולם התופעות") והעולם כשהוא לעצמו. הידע שאנו רוכשים על העולם באמצעות הניסיון שייך לעולם הראשון, אך טענותינו בנוגע לידיעה אפריורית שייכת לעולם השני. תיאור זה של העולם כונה גם "שניות טראנסצנדנטלית", שכן הוא מניח דברים שנמצאים מעל להכרתנו הרגילה. בסופו של דבר, מסכם קאנט, התבונה עצמה היא זו שמודעת לחופש פעולותיה. חופש הבחירה שייך לעולם כשהוא לעצמו, והידע עליו לא תלוי בהתנסותנו. הסיבתיות היא עקרון של "עולם התופעות", אך העולם כשהוא לעצמו מראה לנו, באופן אפריורי, כי אנו חופשיים. חופש הבחירה, או הרצון החופשי, אינו חלק מעולם התופעות, ולכן אין דרך לדבר עליו במדעי הטבע. ומעבר לכך, מדובר במשפט אפריורי שלדעת קאנט אין דרך להוכיחו באמצעות הניסיון:
חלק נוסף בהגותו של קאנט הוא השקפתו לגבי התבונה כיוצרת קידמה. קאנט טען כי התבונה היא מהות האדם ומונעת דעות קדומות. עיצוב הפוליטיקה והמשפט על דרך התבונה יביא, לפי קאנט, לפתרון בעיות האנושות. בהמשך הגותו מציג קאנט רעיון שורשי יותר - לדעתו ישנו דפוס תבוני החבוי באנושות וצפוי להובילה אל עבר הקידמה. רעיון זה השפיע על רבים. שני פילוסופים גדולים לאחר תקופתו של קאנט, הגל ומרקס, השתמשו כל אחד בדרכו ברעיון זה (התבונה כיוצרת קידמה) במסגרת הפילוסופיה שלהם. השקפה זו ספגה במאה ה-20 ביקורת נוקבת מעטו של קרל פופר, בספרו החברה הפתוחה ואויביה. פופר, שראה לאן הובילו הניסיונות להגשים את האידאולוגיה המרקסיסטית, ראה ברעיון זה סכנה לאנושות.
בספרו "לשלום הנצחי" קאנט מונה מספר תנאים לסיום המלחמות וליצירת שלום בר קיימא. אחד התנאים הוא יצירת עולם שמורכב מרפובליקות חוקתיות. קאנט האמין כי ההיסטוריה מובילה לעולם של מדינות רפובליקניות החיות בשלום, אך התאוריה שלו אינה פרגמטית. התהליך המתואר בספרו הוא יותר נטורליסטי מאשר רציונלסטי:
"הערובה לשלום מתמיד היא לא פחות מאשר האמן הגדול, הטבע. במנגנון הטבע אנו רואים כי מטרתה היא ליצור הרמוניה בין גברים, בניגוד לרצונם, ובאמת באמצעות מחלוקתם. מפני שאנו צריכים לעבוד על פי חוקים שאנחנו לא יודעים, אנחנו קוראים לזה 'גורל'. אבל, לאור עיצוביו ותכנוניו של הטבע בהיסטוריה האוניברסלית, אנו קוראים לזה 'השגחה', שכן אנו מבחינים בחוכמה עמוקה של סיבה גבוהה יותר, הקובעת מראש את מהלך הטבע ומכוונת אותו אל המטרה הסופית האובייקטיבית של המין האנושי".[5]
אפשר לסכם את מחשבתו הפוליטית של קאנט כממשלה רפובליקנית וכארגון בינלאומי:
"במובן הקאנטיאני יותר, זוהי דוקטרינת מדינה המבוססת על החוק (בגרמנית: Rechtsstaat) ועל שלום נצחי. למעשה, בכל אחד מהניסוחים הללו, שני המונחים מבטאים אותו רעיון: חוקה לגלית, או שלום באמצעות חוק.
הפילוסופיה הפוליטית של קאנט, שהיא בעצם דוקטרינה משפטית, שוללת מעצם הגדרתה את ההתנגדות בין חינוך מוסרי לבין עולם התשוקות כיסודות אלטרנטיביים לחיים חברתיים, והמדינה מוגדרת כאיחוד של גברים על פי החוק. מדינה זו נובעת מחוקים א-פריוריים משום שהם נובעים מעצם מושג החוק. משטר אינו יכול להישפט על פי קריטריונים אחרים ולא לסייג לעצמו תפקידים אחרים, מאשר אלה הנקבעו לסדר כדין".
הוא התנגד לדמוקרטיה, שבזמנו פירושה היה דמוקרטיה ישירה, מתוך אמונה כי שלטון הרוב הוא איום על חירות הפרט. הוא הדגיש:
"... הדמוקרטיה היא, כביכול, בהכרח עריצות, משום שהיא קובעת כוח ביצועי שבו "כולם" מחליטים בעד או נגד מי שאינו מסכים איתם, כלומר "כולם", שאינם לגמרי "כולם" – מסכימים על צעד מסוים, והרי זהו סתירה של רצון הכללי עם עצמו ועם עקרון החירות".
בדומה לרוב ההוגים בני זמנו, הוא הבחין בין שלוש צורות של ממשל: דמוקרטיה, אריסטוקרטיה ומונרכיה (עם "ממשלה מעורבת", המשלבת אלמנטים דמוקרטיים, אריסטוקרטיים ומונרכיים) כצורה האידיאלית ביותר של ממשלה.
קאנט סבר שלמדינה אין סמכות לבצע פעולת תגמול, מאחר שהיא אינה אובייקטיבית. לתפיסתו רק סמכות שיפוטית-ריבונית על-מדינתית ואובייקטיבית יכולה להצדיק פעולת ענישה לוחמתית.[6]
אחד החלקים בספרו של קאנט "ביקורת התבונה הטהורה" מכונה "האסתטיקה הטרנסצנדנטלית". השימוש במילה "אסתטיקה" בהקשר זה אינו קשור לאסתטיקה במובן המודרני של המילה (הוא אינו עוסק בשיפוטים הקשורים ליופי), אלא בתרומתה של החישה להכרה. חלק זה של הספר משלים את חלקו האחר, "הלוגיקה הטרנסצנדנטלית", העוסק בתרומתה של התבונה להכרה.
חיבורו המפורסם ביותר של עמנואל קאנט בנושא האסתטיקה במובן המודרני של המילה, כלומר העוסק בשיפוטים הקושרים ליופי, הוא החלק הראשון בספרו "ביקורת כוח השיפוט", הנקרא: "ביקורת כוח השיפוט האסתטי". קאנט מציג בו גישה אסתטית המכילה מתח בין סובייקטיביזם אסתטי לבין אובייקטיביזם אסתטי.
קאנט מדבר על היפה במושגים של "חוויה אסתטית". פירוש הדבר שהיפה הוא סובייקטיבי, כלומר חוויה שנחווית על ידי סובייקט. היופי אינו נמצא באובייקט עליו מתבוננים אלא במתבוננים עצמם, הוא צורת הסתכלות.
עם זאת, ההסתכלות האסתטית היא צורת הסתכלות "אובייקטיבית" בעלת קריטריונים חיצוניים. בהתבוננות אסתטית על אובייקט כלשהו צריך הסובייקט "להתעלם" מן הסובייקטיביות שלו ולהסתכל על האובייקט "כפי שהוא", מבלי להוסיף לו אסוציאציות אישיות או אינטרסים הפוגמים בהסתכלות הטהורה.
קאנט מסביר בעזרת ארבעה היגדים כיצד מתאפשרת החוויה האסתטית, כיצד ניתן להסתכל על אובייקט ולשופטו כיפה. ההערות לאחר ההיגדים הם רק פרשנות אחת שלהם:
ערך מורחב – קאנטיאניזםהשפעתו של קאנט על המחשבה המערבית הייתה עמוקה. לצד השפעתו על הוגים מסוימים, קאנט שינה את המסגרת שבה נעשית חקירה פילוסופית, כלומר השלים שינוי פרדיגמה בפילוסופיה. מעט מאוד מהחקירה הפילוסופית מתבטאת היום בסגנון הפילוסופיה הקדם-קאנטית. השינוי שחולל קאנט מורכב מחידושים שהפכו לאקסיומטיים בפילוסופיה ובמדעי החברה והרוח:
ערך מורחב – נאו-קאנטיאניזםהמונח "נאו-קאנטיאניזם" מתייחס לשיבה מאוחרת לאופני החשיבה של קאנט, ונחשב לזרם הדומיננטי בפילוסופיה הגרמנית משנות ה-70 של המאה ה-19 ועד מלחמת העולם הראשונה. נהוג לחלק את הנאו-קאנטיאניזם לשלוש אסכולות עיקריות: אסכולת מרבורג, בה היו חברים הרמן כהן, פול נטורפ (אנ') וארנסט קסירר; אסכולת הדרום-מערב, באדן או היידלברג, שנציגיה העיקריים היו וילהלם וינדלבנד (אנ'), היינריך ריקרט ואמיל לאסק (אנ'); והאסכולה הנאו-פריסיאנית בגטינגן, שהושפעה מיאקוב פרידריך פריס, בהנהגתו של לאונרד נלסון (אנ').
Gedanken von der wahren Schätzung der lebendigen Kräfte (1746)
עמנואל קאנט, ברשת החברתית Goodreads
מקאנט עד מרקס תחנות בפילוסופיה החדשה, ד"ר פיני איפרגן, סרטון באתר יוטיוב
עמנואל קנט (1724-1804), דף שער בספרייה הלאומיתSeamless Wikipedia browsing. On steroids.
Every time you click a link to Wikipedia, Wiktionary or Wikiquote in your browser's search results, it will show the modern Wikiwand interface.
Wikiwand extension is a five stars, simple, with minimum permission required to keep your browsing private, safe and transparent.
