Loading AI tools
עליית יהודי אתיופיה לישראל מוויקיפדיה, האנציקלופדיה החופשית
עליית ביתא ישראל (עליית יהדות אתיופיה) נולדה מתוך ערגה לציון וירושלים במשך שנות קיומה של הקהילה היהודית באתיופיה. בשנת 1848 נשלחה איגרת מביתא ישראל ליהודים שבאירופה ובה נזכר כי הקהילה מחכה לביאתו של המשיח ולקיבוצם של היהודים. שנה לאחר מכן נשלחו דניאל בן חנניה ובנו משה לארץ ישראל וכך התחילה מסכת התכתבויות בין ירושלים לאתיופיה.
| יש להשלים ערך זה: בערך זה חסר תוכן מהותי. ייתכן שתמצאו פירוט בדף השיחה. | |
| עליית יהודי אתיופיה |
|
.jpg)
בשנת 1862 התעצם גל ציונות ששטף את הקהילה וזכה לשם עליית תרכ"ב בהנהגת המלקוסה אבא מהרי, לאחר שהקיסר תוודרוס השני התיר ליהודים לעזוב את קיסרותו. עלייה זו נכשלה ותוארה כאסון שבו רבים מתו מרעב ומחלות. המסע שהשאיר צלקת לעדה מנע ממנה עלייה רגלית נוספת, אך הציונות המשיכה לבעבע בליבותיהם והתפילות למען ירושלים רק התגברו. הקהילה הדגישה כי העלייה בוא תבוא והיהודים יתאספו מכל העולם לציון.
ב-1949 נערך מבצע מרבד הקסמים שבמהלכו עלו לישראל כחמש מאות יהודים עדנים מג'יבוטי ואריתריאה, ושנה לאחר מכן הגיעו לקהילות ביתא ישראל שליחי העלייה העדנים הראשונים. ב-1955 עלו 25 נערים לישראל על מנת לעבור הכשרה בכפר בתיה. בשנות ה-60 עלו שאר היהודים העדנים מאריתריאה בעקבות מלחמת העצמאות של אריתריאה. בסוף שנות השבעים החלה רשמית עלייתם של ביתא ישראל כאשר שתי קבוצות של כ-200 יהודים הועלו לארץ, לאחר מכן החלה העלייה דרך סודאן שתחילתה במבצע אחים ושיאה היה במבצע משה ובמבצע שבא, עלייה זו גבתה את חייהם של כארבעת אלפים נפש. החיסול הרשמי של ההתיישבות היהודית באתיופיה התרחש בסוף שנות השמונים כאשר עשרות אלפי יהודים נטשו את בתיהם ועלו במבצע שלמה. לאחר מכן בין השנים 1992–1999 עלו לישראל יהודי קווארה. קבוצה יהודית מוכרת מביתא ישראל שנשארו מאחור לאחר מבצע שלמה.
ב-1993 החלה עליית הפלאשמורה. עלייה מאתיופיה של קבוצות ויחידים בעלי זיקה משפחתית לביתא ישראל נמשכת על פי החלטות ממשלה לאורך השנים וגם בשנת 2020.[1]
בשנת 1862, בימי הקיסר תוודרוס השני, קבע הכהן אבא מהרי כי הגיעה שעת הגאולה והוביל ניסיון עלייה המוני לירושלים. עדת היהודים שהוביל מהרי הגיעה לנהר תכזה שבתיגראי, כשמפלס המים גואה מגשמים. לאחר שלושה ימי המתנה על גדת הנהר נטה מהרי את מטהו על הנהר ביום הרביעי, בהשראת קריעת ים סוף וחציית נהר הירדן בתקופת יציאת מצרים. כשהמים מיאנו להיבקע, הוליך מהרי את העם לתוך הנהר השוצף באמונה כי חובה עליהם להגיע לירושלים. אלפים טבעו בניסיון העלייה הכושל והניצולים חזרו למושבם באזור תיגראי. חלקם, שלא היו בני תיגראי, התיישבו שם גם הם.
העולים הראשונים מביתא ישראל שקבעו את ביתם בארץ ישראל בתקופה המודרנית הגיעו ב-1934, יחד עם העליות של יהודי תימן מאריתריאה האיטלקית.[2][3] עם קום מדינת ישראל בחנה הממשלה את העלאת הקהילה, אך דחתה זאת בנימוקים של אי-דחיפות והבדלים תרבותיים. בתקופה זו הגיעו מספר משפחות מביתא ישראל וכן משפחות מעורבות תימניות-אתיופיות שחיו במחוז בגמדר ובאריתריאה.[4][5]
ערך מורחב – בתי הספר של בית ישראללפנים היו פרופ' תאמרת עמנואל, ד"ר יעקב פייטלוביץ' ויונה בוגלה נגד עלייה המונית והיו בדעה כי לפני עלייה שכזו יש לקדם את החינוך. לאחר קום מדינת ישראל הועבר מיזמו החינוכי של פייטלוביץ' לידה ולכך נרתמה המחלקה לחינוך ותרבות תורניים בגולה. ב-1950 נשלח ד"ר אלכסנדר רוזנפלד מנהלה של הברית העברית העולמית וחבר בועד למען הפלאשים לאתיופיה לברר את מצב הקהילה. לאחר מכן החליטה המחלקה לחינוך לפתוח בתי ספר לביתא ישראל וב-1953 נשלח הרב שמואל בארי כשליחה הראשון של הסוכנות היהודית לקהילה, במקביל המחלקה לגולה קיבלה לשורותיה את יונה בוגלה. באותה השנה הקים הרב בארי את "למען נדחי ישראל", בית הספר העברי באסמרה, ולאחר מכן החליף אותו יהודה סיוון.
ב-1955 ו-1956 עלו לישראל עשרים ושבעה נערים יהודים ושוכנו בכפר בתיה. צעירים אלו הוכשרו כשליחים שישובו בהמשך לכפרים באתיופיה וישמשו בהם כמורים מטעם הסוכנות היהודית. ב-1957 נסגר בית הספר באסמרה והועבר לכפר איזווה שבעקבותיו הוקמו מרפאות. בוגרי בית הספר וכפר בתיה הקימו בתי ספר נוספים בשאר כפרי היהודים וב-1958 הועבר בית הספר לכפר אמבובר לאחר התנכלויות מצד השכנים הנוצרים. בשלהי אותה השנה הפסיקה הסוכנות באופן חד-צדדי את ההתקשרות עם שליחיה באתיופיה, בהוראת מחליפו של פרופ' גבריהו בסוכנות היהודית וקיצצה בתקציב הפעילות החינוכית ביותר מחצי. בתי הספר כולם נסגרו למעט זה שבאמבובר. הסחבת נמשכה והסוכנות היהודית הציעה להעביר את הטיפול ביהודים לגורמים שאינם מזוהים ישירות עם מדינת ישראל. ב-1961 הצליח פרופ' נורמן בנטוויץ' להשיג מימון לחינוך מהחברה היהודית להתיישבות.
בשנת 1960, בעקבות משבר מיהו יהודי, שונתה הגדרת "יהודי" לצורך השבות על ידי ממשלת ישראל וההגדרה החדשה חפפה להלכה הרבנית. החפיפה שנוצרה גרמה לכך שעליית ביתא ישראל הפכה לנושא הלכתי.
בין השנים 1963 עד 1977 עלתה לישראל קבוצה קטנה יחסית של חברים בקהילת ביתא ישראל. העולים הללו היו גברים שלמדו ונכנסו לישראל באמצעות אשרת תייר ולאחר מכן נשארו בארץ באופן בלתי חוקי.
בשנת 1971 נוסח נוהל מחמיר להנפקת אישורי כניסה לישראל לביתא ישראל, שבו נאמר שיש להפיק אישור רק באישור מיוחד ממשרד הפנים הישראלי.[6] רבים מביתא ישראל שביקשו להגיע לישראל לא קיבלו אשרות והחלו להתחזות לנוצרים כדי לקבלן. ב-1973 ובעקבות התגברות העלייה הבלתי חוקית של ביתא ישראל החל להוציא משרד הפנים צווי גירוש ליוצאי אתיופיה, במקביל לכושים העבריים, בתואנה שהם אינם יהודים שחוק השבות חל עליהם.[6] המגורשים עצמם ירדו למחתרת ופעילי העלייה שאינם יוצאי אתיופיה ובראשם עובדיה חזי פנו לרב עובדיה יוסף שפסק כי ביתא ישראל יהודים ויש לעלותם מיד, אך פסיקתו לא שינתה את מדיניות משרד הפנים.[6] ההתנגדות להכרה בביתא ישראל וההתנגדות לרב יוסף הביאה את שר הפנים יוסף בורג יחד עם שר הקליטה שלמה רוזן להטיל על יוסף ליטבק לערוך דו"ח אשר שולל את פסק ההלכה של הרב עובדיה יוסף ומביא בו את כל הנימוקים נגד עליית ביתא ישראל. עם כניסתו של שלמה הלל לתפקיד שר הפנים מונה צוות בין-משרדי שדן על חלות השבות על ביתא ישראל על סמך פסיקת הרב עובדיה יוסף. חברי הצוות המליצו פה אחד להחיל את השבות והוא הוחל ב-10 באפריל 1974, אך החלתו בוטלה בידי בורג שחזר למשרד הפנים ב-25 ביולי 1975.[6]
על אף שממשלת ישראל קשרה את עליית ביתא ישראל להחלת חוק השבות, נשלח באוקטובר 1975 שליח מטעמה לאתיופיה על מנת לדון בעליית הקהילה. השליח נפגש עם נציגי ממשלת אתיופיה והעלה את האפשרות של מכירת נשק ישראלי תמורת עליית יהודים. אתיופיה סרבה לעסקה שכזו. במקביל החלה ישראל להבריח יהודים אתיופים וכן לתת הנחיות לחברות ישראליות להביא יהודים. בין החברות היו חברות ימיות שהביאו בספינותיהן יהודים שהגיעו לאריתריאה. בינואר 1976 הפכה אתיופיה את החלטתה ותמכה בעסקה שהוצעה[7] ובאוקטובר של אותה השנה הצדדים עדיין לא חתמו על העסקה ובכירים טענו כי מתנגדי העלייה בממשלה ובסוכנות היהודית מתאמצים למנוע זאת.[8] עסקת נשק נחתמה בסופו של דבר, אך לא כללה יהודים[דרוש מקור][מפני ש...] וכאשר שמעו זאת פעילי העלייה הם לא הבינו מדוע הצדדים לא הגיעו לעסקה המדוברת.
מפעל העלייה מאתיופיה עוכב על רקע בירור מעמדה של ביתא ישראל, עד אשר זכתה להכרה ממשלתית כי בני העדה הם יהודים שזכאים לעלייה לפי חוק השבות. בשנת 1973 הוציא הראשון לציון והרב הראשי לישראל, הרב עובדיה יוסף, פסק שקבע כי בני הקהילה "הם יהודים שחייבים להצילם מטמיעה ומהתבוללות, ולהחיש עלייתם ארצה". על סמך פסק זה, צוות בין-משרדי בראשות מנכ"ל משרד המשפטים החליט באפריל 1975 כי בני העדה זכאים לעלות לישראל ולקבל את כל הזכויות המוענקות לעולים לפי חוק השבות.[9] כעבור שנתיים זכתה החלטה זו לתמיכת שר הפנים, שלמה הלל, אשר החיל את החוק על ביתא ישראל ב-14 במרץ 1977.[6] ממשלתו של מנחם בגין, שהחלה לכהן ביוני 1977, נקטה מדיניות עלייה אקטיבית מאתיופיה, למרות העובדה שהיחסים הדיפלומטיים בין שתי המדינות נותקו ארבע שנים קודם לכן, בעקבות מלחמת יום הכיפורים. לשם ביצוע עלייה מאורגנת של יהודי אתיופיה, התעורר הצורך במבצעים מדיניים וצבאיים חשאיים.[9]
לאחר "פליטת פה" של משה דיין בריאיון לעיתון בשווייץ, לפיה ישראל מספקת נשק למשטרו של מנגיסטו, הממשל האתיופי ניתק את קשריו עם ישראל, גירש את כל הישראלים והחל לרדוף פעילי עלייה וציונים, ובכך שימר את מערכת היחסים עם מדינות הליגה הערבית. תוך כדי כך החלה האליטה היהודית באתיופיה, ובראשה יונה בוגלה, לנטוש את המדינה. אלו שלא הצליחו לברוח, נתפסו ונשלחו למאסר. פרדה אקלום, אחד ממורי רשת אורט, ברח וחצה את הגבול לסודאן, משם שלח מכתבים לארגונים שונים. במקביל, "המוסד" החליט שיש לבחון את עליית היהודים דרך סודאן. סוכני המוסד הגיעו לסודאן ויחד עם אקלום תרו אחר יהודים אחרים שחצו הגבול.
ראשית, הוצאו מאתיופיה בני משפחתו של אקלום, על מנת שלא יירדפו בגלל פעילותו. שליח אשר הגיע למשפחתו הודיע על מצבו. שלושה מקרובי משפחתו של אקלום עשו את דרכם לח'רטום ומשם הוטסו, יחד עם 29 צעירים נוספים שאותרו, לאתונה ומשם לנמל התעופה בן-גוריון. אלו היו העולים הראשונים בדרך זו. עולים אלו שלחו גלויות למשפחותיהם והודיעו שהגיעו לישראל. המשפחות ובעיקר זו של אקלום, דחפו לצאת באופן רגלי כמו שעשו קרוביהם וכך היה. למשפחה זו הצטרפו שתי משפחות נוספות והן החלו לנוע לכיוון הגבול. הדרך הייתה ארוכה וקשה אך משפחות אלו הגיעו ליעדן. בו בזמן, המוסד דרש להפסיק את איתורם של יהודים בסודאן ולא ידע על ההסתננות של יהודים מאתיופיה לסודאן. הסוכן דני לימור ופרדה אקלום המשיכו בפעולות כגון זיוף מסמכים של יהודים שהיו לכאורה בסודאן, וזאת על מנת שלא לעצור את הפעילות למען העלייה. המשפחות שהגיעו לסודאן הוטסו לאתונה ומשם לישראל.
משפחות אלו שלחו גלויות למשפחותיהם שנותרו בחבש. השמועות וההצלחה של המשפחות שהלכו לסודאן התפשטה ביישוב היהודי בתיגראי ומשפחות רבות התארגנו למסע הרגלי לעבר הגבול. דרכם העיקרית של היהודים בטיגראי עברה דרך אזור וולקאיט ששם שכנה קהילה יהודית אשר קיבלה אותם בברכה. גם שם החלה השמועה להתפשט ויהודים אלו החלו גם הם להצטרף למסע. כך החלה דרכם של אלפי יהודים מתיגראי וולקאיט אשר הגיעו לגדריף, משם המוסד לקחם לח'רטום וכך הוטסו לישראל. אולם, עד מהרה התקשה המוסד להתמודד עם אלפי היהודים שהגיעו מתיגראי, והוחלט להכניס לפעולה את צה"ל. היהודים שהגיעו בהמוניהם הוטסו ישירות ממחנות הפליטים גדריף ואום רקובה על ידי חיל האוויר לישראל וחלקם נלקחו אל הים האדום ומשם בספינות חיל הים הגיעו לנמל אילת. המוסד ראה כי אין באפשרותו לעצור את גל העלייה והחל במבצע משה. עד לתחילת מבצע משה עלו לישראל כ-5,000 יהודים.
מבצעי העלייה:
ערך מורחב – פלאשמורה![Thumb](#/media/קובץ:"Falasha"_Village_Synagogue.jpg)
העלייה מאתיופיה, ב"וידאופדיה" – אנציקלופדיית הווידאו של חברת החדשות באינטרנט
הקהילה היהודית באתיופיה והעלייה לישראל, סרטון בערוץ "EdootP", באתר יוטיוב (אורך: 01:02:04) סיני גז, ראיון עם רחמים אלעזר, מתוך "פרויקט עדות" 29 במאי 2012
אור קשתי, נציגי הממשלה בדיונים על המדיניות כלפי יוצאי אתיופיה מודים: "נכשלנו", באתר הארץ, 5 במאי 2015 רוני זינגר, סיפור המבצע הכושל של המוסד ב-1986, באתר הארץ, 19 בדצמבר 2019
יובל מלחי, יציאת אתיופיה - סדרת פודקאסט על עליית יהודי אתיופיה, באתר "קטעים בהיסטוריה", 2020 עופר אדרת, מיזם להנצחת יהודי אתיופיה שמתו בדרכם לישראל, באתר הארץ, 29 במאי 2022Seamless Wikipedia browsing. On steroids.
Every time you click a link to Wikipedia, Wiktionary or Wikiquote in your browser's search results, it will show the modern Wikiwand interface.
Wikiwand extension is a five stars, simple, with minimum permission required to keep your browsing private, safe and transparent.
