נמל אילת
נמל בישראל מוויקיפדיה, האנציקלופדיה החופשית
נמל אילת הוא שמו של מרחב החוף והים בצפון מערב מפרץ אילת המעוגן בצו הנמלים (הכרזת נמל אילת), תשע"ב-2012[1]. במרחב זה פועלות כיום "חברת נמל אילת" ומסוף הנפט של חברת קצצ"א (קו צינור הדלק אילת אשקלון). הנמל משמש כשערה הדרומי של ישראל למדינות המזרח הרחוק, אוקיאניה, מזרח אפריקה ודרומה והודו. מרבית הפעילות במרחב הנמל מקורה בייבוא כלי רכב מהמזרח הרחוק וכן מפעילות ייצוא של מפעלי כימיקלים לישראל אך גם פריקת מטעני דלק גולמי (בעיקר) במסוף הדלק של קצצ"א.
 | |
 | |
| מיקום | |
|---|---|
| מדינה | ישראל |
| מיקום | אילת, מחוז הדרום |
| גוף מים | מפרץ אילת |
| קואורדינטות | 29°31′56″N 34°56′26″E |
| פרטים | |
| תאריך פתיחה | 1955 |
| מפעיל | פפו ספנות |
| בעלים | ממשלת ישראל |
| סטטיסטיקות | |
| תפוסת מטען שנתית | 2.6 מיליון טון (2012) |
|
www | |
היסטוריה
סכם
פרספקטיבה
מתחילת שנות ה-50 הגיעו לאילת אוניות בודדות בשנה, שפרקו את סחורותיהן בלב ים, עד בניית המזח הראשון בשנת 1955. בעקבות מבצע קדש הפסיק הנמל את פעילותו לכחמישה חודשים, והפעילות חודשה ב-22 במרץ[2].
בעקבות הגדלת נפח התעבורה בנמל וחתימת הסכמי סחר עם מדינות המזרח הרחוק הוחלט לבנות נמל חדש דרומית לנמל הנוכחי. הבנייה החלה בשנת 1962 והנמל החדש נחנך ב-1965והופעל כנמל מטען כללי ובהמשך גם מכולות וזאת כיחידה ברשות הנמלים.
ב-25 באוקטובר 1966 נחנך בנמל אילת מסוף לפריקת דלק גומי ממכליות נפט לצורך העברתו בצינור הנפט צפונה[3] ושפותח בהמשך לשני מזחים שאפשרו פריקה או טעינת 2 מיכליות נפט בו זמנית.
בעקבות סגירת תעלת סואץ במלחמת ששת הימים גדלה חשיבותה של ישראל כגשר בין ארצות אפריקה והמזרח הרחוק ובין ארצות אירופה ואזור הים התיכון ומטענים רבים החלו לעבור מנמל אילת לנמלי אשדוד וחיפה.
מתוקף צו ממשלתי מראשית שנות ה-90[4][5] ועד לינואר 2016 הייתה חובה על יבואני מכוניות ממזרח אסיה להשתמש אך ורק בנמל אילת לצורך כך. בעקבות בלעדיות זאת, ייבוא מכוניות היווה 70% מהפעילות הכללית של נמל אילת.
ב-2005, בעקבות הרפורמה בנמלי הים בישראל, הוקמה חברה ממשלתית בשם "חברת נמל אילת בע"מ" הפועלת במרחב נמל אילת.
בדצמבר 2010 אישרה ועדת שרים לעניין הפרטה את הפרטת הנמל, בהליך בו הרוכש יקבל את הזכות להפעיל את הנמל במשך 15 שנים, עם אופציה להארכה למשך כ-10 שנים נוספות. הליך ההפרטה החל ב-2011, ובמסגרתו בהמשך לכתב ההסמכה של הנמל[6] ובנוסף לסעיף 44 שבו הדן במצבי חירום, ניתן צו[7], בהתאם לחוק החברות הממשלתיות, המפרט את האינטרסים החיוניים למדינה בחברת נמל אילת ואת חובות בעליה בעניינים הקשורים לביטחון המדינה, ובהתאם לכך חלות הגבלות שונות על פעילותה, והעברת השליטה בה מצריכה היתר משרי הממשלה[8]. בתחילת 2013 הועברו זכויות תפעול נמל אילת לחברת "פפו ספנות", שבבעלות האחים נקש, תמורת 120 מיליון ש"ח.
בספטמבר 2020, לאחר חתימת הסכם איחוד האמירויות הערביות–ישראל, הוסכם שחברת מספנות ישראל של איש העסקים שלומי פוגל ו-DP WORLD של איש העסקים סולטן אחמד בן סוליים ישתפו פעולה בהקמת שירות ספנות שיהיה בעזרת נתיב ישיר מנמל ג'בל עלי שבדובאי לנמל אילת[9].
ב-13 בדצמבר 2021 נערכה במקום תחרות מיס תבל 2021[10].
מלחמת חרבות ברזל
ערך מורחב – המשבר בים סוף
ב-19 באוקטובר 2023 החלו החות'ים לתקוף יעדים בישראל באמצעות טילים רקטות וכטב"מים. ב-19 בנובמבר 2023 השתלטו החות'ים באמצעות מסוק על אניית המכוניות "Galaxy Leader" בבעלות איש העסקים הישראלי רמי אונגר, שהייתה בדרכה מטורקיה להודו. מאז תקפו החות'ים עשרות אניות נוספות בקרבת מצרי באב אל-מנדב. בעקבות זאת חברות ספנות רבות ובעיקר העוסקות בהובלת מכולות והובלת גאז טבעי, שינו את נתיב הפלגת אוניותיהן במסלול עוקף סביב אפריקה, ונפח המטען שעובר בים האדום צנח ב-85%. מצב זה גרם להשבתת הפעילות בנמל אילת כמעט לחלוטין. במרץ 2024 הזמינה הנהלת הנמל 60 מתוך כ-120 העובדים לשימוע לפני פיטורים. לאחר שוועדת הכלכלה של הכנסת קראה להלאים את הנמל מחדש, בוטלו הפיטורים.
בעיית התעבורה היבשתית
הגישה לנמל אילת אפשרית כיום אך ורק בתנועה ממונעת בכבישים. לכן כיום ישנו שימוש נרחב במשאיות לצורך הובלת סחורות אל וממרכז הארץ, מייבוא ולייצוא. עם סלילת מסוף המטענים הר צין של רכבת ישראל המרוחק כ-180 ק"מ מאילת, נוצר פתח לשימוש ברכבת משא לצורך הובלת מכולות בחלק מהדרך.
הקמתו המתוכננת של קו הרכבת לאילת, כוללת את הקמת תחנת הרכבת נמל אילת בסמוך לנמל[11].
הצעות חלופיות
במרוץ השנים הוצעו מספר הצעות חלופיות לנמל אילת, עקב בעיות שונות כמו: תעבורה יבשתית אליו, רצועת החוף שהוא גוזל מהציבור ועוד. בין הפתרונות שהוצעו נמצא נמל התעלה. במסגרת פתרון זה, נמל אילת ייסגר ובמקומו יוקם נמל התעלה מצפון לאילת, בערבה, והוא יתחבר לים דרך תעלה ימית[12][13].
גלריה
קצין המכס גבריאל אורן חותם על מסמכיה של האניה Luce, הראשונה לעגון בנמל אילת, 26 ביוני 1950.
שורה כפולה של עמודי עיגון עליה נבנה הרציף הראשון בנמל אילת 1951.
פריגטה אח"י מזנק (ק-32) ואוניות אזרחיות קשורות לרציף הראשון בנמל אילת 1957.
ראש הממשלה לוי אשכול בטקס השקת דוברת עבודה בנמל אילת, 1964.
טעינת פוספטים באוניית צובר בנמל אילת.
היציאה מטרמינל הנוסעים בנמל אילת.
לקריאה נוספת
- דניאלה רן, בין ספינה לרציף "תולדות לשכת הספנות הישראלית 1982-1932", פרדס הוצאה לאור, 2008, עמ' 41, 104, 156, 161, 175-168, 183, 204-203, 219.
- יואב צוקרמן, עבודת נמלים - זירת הקרבות בין הממשלה לוועד העובדים החזק בישראל, הוצאת מטר, 2018
קישורים חיצוניים
אתר האינטרנט הרשמי של נמל אילת- הנמל באתר חברת נמלי ישראל
- אריה בר-ציון, נמל אילת,'מערכות ים' 62, דצמבר 1962 32.
- מזחי מסחר ודיג מוקמים באילת, יומן גבע 297, 1963.
- גיליה אראל, הנמלים בארץ - נמל אילת, 'מערכות ים' 67, יוני 1964 20.
- אלי שחף, נמל אילת, 'מערכות ים' 70, ינואר 1965, עמ' 13.
- אלי שחף, רשות הנמלים בישראל - הקמת מתקן התפזורת נמל אילת, 'מערכות ים' 72, יוני 1965, עמ' 41.
- אלי שחף, רשות הנמלים בישראל - נמל אילת החדש 'מערכות ים' 73, אוקטובר 1965 עמ' 41.
- עוד על הנמל
- יאיר שטרן, הנמל דורך על המקום, מעריב, 16 באוגוסט 1966
- אתר הפרטת הנמל
- יוסף ירבלום, נמל אילת, 'מערכות ים' 104, יולי 1971, עמ' 27.
- חזי שטרנליכט, כיל פרשה - והמכרז להפרטת נמל אילת בוטל, ישראל היום, 31 ביולי 2012
- עידו אפרתי ועדי הגין, למה אף אחד (כמעט) לא רוצה לקנות את נמל אילת?, באתר TheMarker, 28 בספטמבר 2012
- גד ליאור, הפרנויה המצרית והגשר מאשדוד לאילת: סיפורי הנמל שלא הגשים את כל החלומות, באתר ynet, 4 בפברואר 2022
נמל אילת, דף שער בספרייה הלאומית
הערות שוליים
Wikiwand - on
Seamless Wikipedia browsing. On steroids.