חברת הזנק או חברת סטארט אפ (באנגלית: Startup company) היא חברה המוקמת על ידי יזם בודד או קבוצה של יזמים (מייסדים) במטרה לפתח וליישם מוצר או שירות חדשני ופורץ דרך שישנה את התעשייה באופן משמעותי ובקנה מידה גדול.[1]
מודל ההתפתחות של מרבית חברות ההזנק כולל שלושה שלבים מובחנים: בתחילת דרכה החברה עוסקת בהגדרת הבעיה ובתכנון פיזי של המוצר או השירות (לרוב טכנולוגי). בהמשך היא פועלת להתאמת המוצר או השרות לתעשייה (גיבוש מודל עסקי) ולבסוף היא מתמקדת בגידול מהיר של מספר הלקוחות ובגידול בהכנסות.[2]
אחד מסימני ההיכר המובהקים להצלחת חברת הזנק הוא מכירתה לחברה מבוססת בתעשייה (אקזיט) או הנפקתה לציבור. על פי רוב חברות שהגיעו למעמד זה מצויות בעיצומו של שלב הגידול במספר הלקוחות.
לאחר גיבוש הרעיון והחזון הראשוני של חברת ההזנק המתוכננת על המייסדים להסדיר את מערכת היחסים הן בינם לבין עצמם והן בינם לבין החברה שתקום. בין הנושאים שעל המייסדים להסדיר נכללים הסכמה על חזון משותף, קביעת ערכים, חלוקת ההון בחברה, חלוקת התפקידים, מימון ראשוני ככל שנדרש, מינוי דירקטוריון, אופן קבלת ההחלטות בחברה, המחאת הקניין הרוחני של המייסדים לחברה, סודיות, אי-תחרות ונושאים רבים אחרים.
היסטוריה
בסוף שנות השמונים ותחילת שנות התשעים של המאה העשרים, בעקבות ביטול פרויקט הלביא, נפלטו לשוק מהנדסים רבים. כתוצאה ישירה החלו לקום מיזמים טכנולוגיים המבוססים על ידע שנרכש בפרויקט הלביא. למיזמים אלה הצטרפו מהנדסים מנוסים שהגיעו עם גלי העלייה מברית המועצות.
ואולם, בתחילת שנות התשעים התגלה כשל שוק משמעותי: למרבית המיזמים היה חסר ידע בשיווק ורובן התקשו לגייס מימון לפעילויות השיווק והחדירה לשוק. כתוצאה מכך מרבית המיזמים נסגרו לאחר שלב פיתוח הטכנולוגיה או מוצר.
משרד המדען הראשי בראשות יגאל ארליך זיהה את כשל השוק ופיתוח את תוכנית ״יוזמה״. התוכנית הציעה שיתופי פעולה בין חברות טכנולוגיה מקומיות לבין משקיעים זרים. מטרות התוכנית היו לממן את שלבי השיווק וההפצה של מוצרי התעשייה המקומית, להצמיח כוח אדם מיומן בתחומי השיווק ולחשוף את התעשייה המקומית למשקיעים זרים.
התוכנית עודדה חברות השקעה זרות (VC) להשקיע בחברות טכנולוגיה צעירות. תנאי התוכנית היו אטרקטיביים למשקיע: המדינה תשתתף בהשקעה (matching) ולאחר חמש שנים ה-VC יוכלו לרכוש החוצה את חלק ההשקעה של המדינה כהלוואה נושאת ריבית של 5%. התוכנית זכתה להצלחה והביאה לארץ משקיעים רבים שראו בה מנגנון להפחתת סיכונים.[3]
באותן שנים קמו חברות הייטק כמו סאיטקס קורפוריישן, אמדוקס, אלביט מערכות, קומברס, אורבוטק, אינדיגו, צ'ק פוינט, קבוצת רד-בינת, וגילת רשתות לווין. רובן נזקקו למימון זר, גישה לשווקים זרים וגישה לבורסות זרות.
בשנות ה-90 של המאה ה-20 קמו מספר רב של חברות הזנק בתחום ההיי טק בארץ ובארצות הברית, שעסקו בעיקר במיזמים הקשורים באינטרנט. רבים מהיזמים, ובכללם ישראלים רבים, הצליחו לנצל את הגאות בבורסת הנאסדאק בארצות הברית ולהנפיק את החברות האלו במחירים גבוהים, בלא שהציגו מודל עסקי מוכח ובלא שרשמו רווחים ואפילו הכנסות משמעותיות. דוגמה טובה לחברה כזו היא חברת מיראביליס עם תוכנת המסרים המידיים ICQ שנמכרה לענקית התוכנה AOL ב-407 מיליון דולר.
עם זאת, תחילת המאה ה-21 שמה קץ לגאות, במה שכונה התפוצצות בועת הדוט-קום. עקב כך הוצף השוק בעולם ובישראל במובטלי הייטק רבים, שנפלטו מחברות הזנק שנסגרו או הצטמצמו. חברות מסוימות כגון חברות הסחר האלקטרוני: eBay ואמזון הצליחו לשרוד למרות הקשיים ושמרו על רווחיות גם בתקופה קשה זו לתעשיית האינטרנט. החל משנת 2003 החלה התעשייה להתאושש, אך מחירי החברות לא הגיעו עוד לשיאים שקדמו להתפוצצות הבועה.
בעשור השני של המאה ה-21
נכון לשנת 2009 היו בישראל למעלה מ-3,850 חברות הזנק, שבהן מועסקים כ-70 אלף עובדים,[4] ומתוכן ב-2014 כ-164 חברות עם הכנסות של מעל 25 מיליון דולר ומעל 50 עובדים כל אחת.[5] התחומים העיקריים הם תוכנה, אינטרנט, מדיה, אלקטרוניקה, טכנולוגיה צבאית, ביוטכנולוגיה, מכשור רפואי וקלינטק. רוב החברות שוכנות באזור שמכונה בהומור "סיליקון ואדי".
נכון לשנת 2020 בישראל 16% מחברות הסטארטפ הופכות לחברות בשלות, 85% נסגרות לפני שהגיעו למוצר.[6]
בישראל קיימים מנגנונים שונים לתמיכה בפעילות מחקר ופיתוח של חברות הזנק, רוב מנגנונים אלו מופעלים על ידי רשות החדשנות ובהם:
- תוכנית תנופה[4]
- תוכנית החממות הטכנולוגיות
- מסלול קרן המו"פ
בנוסף, השקעה בחברות הזנק זוכה להטבת מס במסגרת "חוק האנג'לים".
מדוע רוב הסטרטאפים נכשליםֿ
היעוד העיקרי של חברת הזנק הוא פיתוח מוצר חדשני, התאמתו לצורכי הלקוחות ויצירת מערכת הפצה שתביא לגידול מהיר במספר הלקוחות/הכנסות. הגשמת הייעוד כרוכה באי ודאות גבוהה ועשויה להמשך מספר שנים.[7] אי הוודאות נובעת מכך שלמוצר חדשני ופורץ דרך אין שוק מובחן, ועל פי רוב יש להמציאו או להגדירו מחדש. אתגר זה דורש סבלנות, גיבוש חזון מרחיק ראות, גמישות מחשבתית, צוות נחוש, מגובש וחדור מטרה, יכולת שכנוע ועוד תכונות רבות נוספות.
המושגים כישלון והצלחה בהקשר של חברת הזנק אינם מוחלטים: חברת הזנק יכולה להצליח ולתפקד כחברה עסקית גדולה ומצליחה המחלקת דיווידנדים לבעלי ההון. אולם, מנקודת מבט המשקיעים, החברה תתויג ככישלון עסקי אם לא הניבה למשקיעה את תשואה המצופה.[8] שני הקריטריונים העיקריים להצלחתה של חברת סטרטאפ המתבססת על הון סיכון הם: הנפקתה לציבור (IPO) או רכישתה על ידי חברה גדולה (Exit, M&A). פעולות אלו מניבות למשקיעים תשואה גדולה ומיידית העשויה להגיע למאות ואלפי אחוזים על ההון המושקע. לפיכך, מנקודת מבט משקיעי הון סיכון, החברה נחשבת לכישלון אם לא הניבה החזר השקעה מיידי וגדול.
מרבית חברות ההזנק בישראל ובעולם אינן מגשימות באופן מלא את הייעוד שהציבו המייסדים או המשקיעים: חלקן קורסות ומאבדות לחלוטין את ההון שהושקע בהן ואת הנכסים שיצרו. חלקן ממשיכות לפעול כחברות מצליחות אך אינן מגשימות את ציפיות המייסדים והמשקיעים לתשואה על ההון המושקע. ורק אחוז קטן (5-6%) מצליח להביא לחדשנות טכנולוגית פורצת דרך ולצידה הכנסות נאות לחברה ותשואה גבוהה למשקיעים.[9]
גיוס הון
גיוס הון לחברת הזנק, כאשר נדרש, מתנהל לרוב בשלבים אחדים, בהתאם להתפתחותה של החברה. לכל שלב שלבי משנה אחדים. בשלב הראשון, שמכונה לעיתים קדם ראשוני (באנגלית: Pre-seed) מעובדים הרעיונות של היזמים לכלל הצעה למוצר או מוצרים שאותם ניתן לשווק ללקוחות. שעות עבודתם של היזמים, מכשירים ומשאבים שהם נזקקים להם, ממומנים בשלב זה מחסכונות פרטיים, עזרת חברים וקרובי משפחה. בשלב השני, נוהגים לגייס הון ראשוני (באנגלית: Seed), לאחר שהציגו למשקיעים (מוסדיים, או פרטיים) תוכנית עסקית ובה הבנת השווקים שבהם יפעלו, הגיון כלכלי להקמת מוצר (או אב-טיפוס של מוצר) בלוח זמנים מוגדר ומבנה הארגון והעובדים אשר ייצרו אותו. השלב שבו ליזמים, ולחברה שבבעלותם, יש כיוון טכנולוגי מגובש, והמוצר/ים של החברה עברו לשלב שבו אפשר לשווק אותם ללקוחות נקרא מדרגה ראשונה (באנגלית: Early-stage). ומכאן ואילך, היזמים וחברה שואפים לגיבוש המוצר, החדרתו אל שוק הצרכנים, והשגת הכנסות עליהם, כציון דרך הנקרא שלב ההכנסות (באנגלית: Revenue-stage).
כיוון שההון ההתחלתי מגויס לפני שהחברה רווחית, ההשקעה בחברת הזנק נחשבת להשקעה בסיכון גבוה. רוב חברות ההזנק נסגרות ללא הגעה למימוש רווחים. מהנותרות, חלק מגיעות להצלחה עסקית סבירה או טובה, וחלקן מגיעות להצלחה פיננסית עצומה ומצליחות לענות על הציפיות הרבות אותם שואפים המייסדים והמשקיעים לקיים. מבחינת קרנות הסיכון נקרא מודל זה "מודל ההום ראן", שבו רק אחת מבין מספר החברות בפורטפוליו של הקרן תצליח לייצר רווח מספיק גדול, על מנת לכסות על ההפסדים בהשקעות שלא זכו למימוש רווחים (אקזיט).
ראו גם
לקריאה נוספת
- דן סינור ושאול זינגר, מדינת הסטארט-אפ: מנוע הצמיחה הכלכלי של ישראל, מאנגלית: יהודה בן-מוחא, זמורה ביתן ומטר, ת"א, תשע"א 2011
קישורים חיצוניים
יאיר שניר, כך תפסיקו לפחד מסטארט-אפים, באתר TheMarker, 24 בדצמבר 2017- מרעיון ועד אקזיט: המדריך המלא להקמת סטארט-אפ, באתר TheMarker, 30 במאי 2017
- ורד רמון ריבלין, "דור שלם מסתובב עם דימוי עצמי של כישלון", באתר גלובס, 3 ביולי 2018
- יפעת ארן, דיני חברות הזנק, משפטים נ"ג
הערות שוליים
Wikiwand in your browser!
Seamless Wikipedia browsing. On steroids.
Every time you click a link to Wikipedia, Wiktionary or Wikiquote in your browser's search results, it will show the modern Wikiwand interface.
Wikiwand extension is a five stars, simple, with minimum permission required to keep your browsing private, safe and transparent.
