Loading AI tools
סיפור מקראי אודות שחרורם של בני ישראל ממצרים מוויקיפדיה, האנציקלופדיה החופשית
יְצִיאַת מִצְרַיִם הוא סיפור מקראי. על פי הסיפור, המופיע בגרסאות שונות בקאנון הדתות האברהמיות, ביציאת מצרים שוחררו בני ישראל מעבדות לפרעה בהנהגת משה שנשלח על ידי אלוהים. הסיפור מתואר בפירוט בספר שמות שבתורה, וזכרו ולקחו מועלים פעמים רבות בתנ"ך ובמסורת היהודית.
לפי הסיפור, זעקו בני ישראל לאל שיושיעם מהשעבוד ארוך השנים במצרים, והוא שלח אליהם את משה נביאו ובידו אותות ומופתים, כדי לדרוש מפרעה שישלחם לעבדו במדבר. פרעה סירב שוב ושוב, לעיתים מרצונו החופשי ולעיתים מפני שהאל הקשיח את לבו, ובתגובה הנחית האל עשר מכות על המצרים. רק לאחר מכת בכורות גרם האל לפרעה להיכנע ולהתיר לבני ישראל לצאת לשלושה ימים למדבר, בתנאי שלאחר מכן ישובו לעבודה. כעבור שלושה ימים, כשראה שעם ישראל אינו מתכוון לשוב, יצא למרדף בראש צבאו, שהסתיים בנס קריעת ים סוף, כאשר בני ישראל חצו את הים בבטחה והמצרים טבעו בו. חג הפסח ביהדות נחגג לזכר יציאת מצרים.
סיפור יציאת מצרים הוא מאבני היסוד במסורת היהודית, ולכן ישנה מצווה לספר את יציאת מצרים ולהעביר את הסיפור מדור לדור ומאב לבן כחלק מהמסורת, ובפרט במהלך סדר הפסח. ההיזכרות בסיפור גאולת עם ישראל ובצאתו מעבדות לחירות היא גם מצוות עשה יומיומית: בתורה כתוב, "למען תזכור את יום צאתך מארץ מצרים כל ימי חייך", ולפי פרשנות חז"ל, פסוק זה הוא מקור למצוות אזכור יציאת מצרים מדי יום בבוקר ובערב. הסיפור המקראי, על משמעויותיו הרוחניות ועל סמליו, הוא יסוד חשוב גם בנצרות ובאסלאם והפך דרכן למופת ולמקור השראה לשוחרי חירות לאורך ההיסטוריה.
החל מהמאה ה-19 ארכאולוגים וחוקרי מקרא בודקים את אמיתותו ההיסטורית של הסיפור. נכון להיום אין ראיות ארכאולוגיות או חוץ-מקראיות משמעותיות ליציאת בני ישראל ממצרים, בדומה למתואר בתנ"ך, ולמסעם במדבר[1][2]. רק מיעוט קטן מקרב החוקרים, לרוב בעלי רקע דתי, מקבל את הסיפור התנ"כי כאמת היסטורית ומיעוט אחר שולל לחלוטין כל קשר בין הסיפור ובין מציאות היסטורית כלשהי. הזרם המרכזי של החוקרים אינו מקבל את הסיפור כאמת היסטורית, אך אינו שולל את האפשרות שחלקים מסוימים מהסיפור נבנו סביב גרעין מצומצם של אירועים היסטוריים אמיתיים, דוגמת נדידה של קבוצות אוכלוסייה מסוימות, כנעניות או אחרות, בין מצרים לכנען, בהיקף קטן בהרבה מהמתואר במקרא.
ערך מורחב – שעבוד מצריםעל פי הסיפור המקראי, בני ישראל, צאצאי יעקב שירדו עמו למצרים בגלל הרעב ששרר בארץ כנען, שוּכּנוּ על ידי יוסף אחיהם, המשנה למלך המצרי, בארץ גושן. משבעים נפשות הם התרבו והתעצמו עד שאוכלוסייתם היוותה מיעוט ניכר. פרעה מלך מצרים חשש שגידולו של המיעוט הזר יהווה סכנה לביטחונה של מצרים, שכן הוא עלול לשמש כגיס חמישי במלחמה עתידית, והפך אותם לעבדים המשועבדים לעם המצרי. השעבוד כלל מיסים, עבודת פרך לצורך בניית ערים, וביצוע כל עבודות השדה השוטפות בממלכה תוך כפייה ועינויים, במטרה להתיש אותם ולמעט את הילודה בקרבם.
משנוכח לדעת שעבודות הפרך לבדן לא משיגות את מטרתן, שכן ”וְכַאֲשֶׁר יְעַנּוּ אֹתוֹ כֵּן יִרְבֶּה וְכֵן יִפְרֹץ”[3], זימן פרעה את המיילדות העבריות ודרש מהן להרוג את כל התינוקות הזכרים בשעת לידתם. המיילדות, שהיו יראות את ה' וסירבו לשתף פעולה עם הגזרה, סיפרו לפרעה שהעבריות בקיאות בחכמת הלידה, ויודעות ללדת לבדן כמו בעלי החיים, ולכן ”בְּטֶרֶם תָּבוֹא אֲלֵהֶן הַמְיַלֶּדֶת וְיָלָדוּ”[4]. משנוכח פרעה שגם גזרה זו לא מועילה לצמצום הילודה, צווה על כל עמו להשליך ליאור כל תינוק עברי זכר שנולד, ולהחיות רק את הבנות.
עם מות פרעה, לאחר שנות שיעבוד רבות וגזרות אכזריות, עלתה זעקתם של בני ישראל לאלוהים. הוא שמע אותה וזכר את בריתו עם אברהם, יצחק ויעקב.
ערכים מורחבים – משה, משה בתיבה (סיפור מקראי)בעיצומו של שעבוד קשה זה, נולד משה. עקב הגזרה להמית כל בן עברי, הוא הוחבא בבית הוריו במשך שלושה חודשים, ואז הוסתר בתוך תיבת גומא קטנה אותה הניחה אמו בין קני הסוף על שפת היאור, בתקווה שלא ייתפס ויומת כשאר התינוקות. אחותו, מרים, הסתתרה על יד היאור על מנת לראות מה יעלה בגורלו. בתיה בת פרעה, שירדה לרחוץ ביאור, גילתה את התיבה ונטלה את התינוק, אף על פי שהבחינה כי הוא מילדי העברים. מרים ניגשה אליה והציעה לה למצוא עבורו מינקת עברית, וכשהצעתה התקבלה היא לקחה אותו אל אמהּ על מנת שתניק אותו. לאחר מכן, כשנגמל, בת פרעה לקחה את הילד תחת חסותה, וגידלה אותו בארמון.
יש סברה כי שמו של משה נגזר מהשם המצרי מסס, בדומה לרעמסס.
לאחר שבגר, יצא משה, שידע על מוצאו, על מנת לבחון מקרוב את סבלות אחיו. הוא הציל עבד עברי מיד נוגש מצרי, על ידי הריגתו של האחרון. פרעה שמע על האירוע וביקש להרוג את משה, ומשה ברח למדין. במדין נשא משה לאישה את צפורה בת יתרו, ונולדו להם שני בנים: גרשום ואליעזר.
באחת הפעמים בה רעה את צאן חותנו במדבר, הגיע משה אל הר סיני, שם התגלה אליו אלוהים בסנה בוער, וציווה עליו לגאול את ישראל. משה סירב וחשש שהעם לא ילכו אחריו, אך האלוהים נתן בידו מספר אותות ומופתים להוכחת שליחותו, ויידע אותו כי כאשר יחזור מצרימה, יקבל את פניו בשמחה אהרן אחיו, שיחלוק איתו את נטל ההנהגה.
ערכים מורחבים – עשר המכות, קריעת ים סוףמשה הגיע עם אהרן אחיו אל פרעה, ודרש ממנו: "שלח את עמי"! - אך פרעה סרב. משה הדגים את כוחו של אלוהים באמצעות הפיכת מטה הרועים שלו לנחש מול פרעה. מטה אהרון הפך לתנין, בתגובה לכך כישפו גם חרטומי מצרים את מטותיהם והמירו אותם לתנינים, אך מטה אהרן בלע את התנינים ששלחו החרטומים. האל הקשה את לב פרעה וגרם לו לסרב לשחרר את ישראל למרות תשע מכות שנחתו על מצרים ופגעו בה, ורק המכה האחרונה, מכת בכורות, שבה הרג מלאך אלוהים כל בכור בארץ מצרים, פרט לבני ישראל, הובילה לשחרורם.
בני ישראל, ובהם כ-600 אלף גברים מגיל עשרים ומעלה, יצאו ממצרים אל המדבר, כשעמוד האש ועמוד הענן הנסיים ליוו אותם, בעוד הצבא המצרי החזק דולק אחריהם על מרכבות וסוסים. כאשר בני ישראל הגיעו לים סוף, נקרע הים לשניים והם עברו בתוכו בחרבה. ה' חיזק את לב צבא מצרים להמשיך לרדוף אחרי בני ישראל, והמים חזרו והטביעו אותם בעודם עומדים בלב ים.
ערך מורחב – נדודי בני ישראל במדברלאחר היציאה ממצרים, הוביל משה את בני-ישראל אל הר סיני ושם ניתנה להם התורה. לזכר מעמד הר סיני בו שמעו בני ישראל את עשרת הדיברות מהקב"ה נחוג חג מתן תורה. בני ישראל נבהלו מהרעש והעשן שסביב ההר, התרחקו וביקשו ממשה שהוא יגיד להם את דברי האל. משה עלה אל ההר ושהה בו במשך ארבעים יום. כאשר ראו בני ישראל שמשה מבושש לרדת מההר, הם ביקשו מאהרון לעשות להם אלוהים שיוביל אותם. אהרון ביקש מהעם לתת לו את תכשיטיהם, התיך אותם ובנה עגל מזהב, שלכבודו ערכו העם חגיגות פולחניות. כאשר ירד משה מההר וראה את הפולחן לעגל הזהב הוא שבר את לוחות הברית, בהם נכתבו עשרת הדיברות על ידי ה'. העם נענש קשות, בחרב בני לוי ובמגפה, ומשה עלה שנית אל ההר על מנת לבקש רחמים על העם מאת הבורא. הוא חזר אל המחנה, ומצוּוה על ידי ה' לפסל שני לוחות חדשים מאבן, ואז הוא עולה בשלישית אל ההר, על מנת לכתוב את התורה מפי האלוהים ולחרוט את עשרת הדיברות בשנית על לוחות הברית השניים[5]. עם שובו כעבור ארבעים יום נוספים, מקהיל משה את בני ישראל, מעניק להם את התורה מפיו, מציג בפניהם את עשרת הדיברות ומצווה אותם על בניית המשכן.
לאחר מכן נדדו בני ישראל במדבר במשך כ-40 שנה, ואכלו מן ושליו עד הכניסה לארץ כנען. בדרכם נלחמו בשבטים במדבר ובממלכות שבצד המזרחי של הירדן. היחידים מדור יציאת מצרים שזכו להיכנס לארץ הם המרגלים שדיברו עליה טובות - יהושע בן נון וכלב בן יפונה. משה עצמו לא זכה להיכנס לארץ כנען, ונאלץ להסתפק בצפייה עליה מפסגת הר נבו. וממשיכו יהושע בן נון הוא שהוביל את בני ישראל בחציית נהר הירדן[6] מערבה אל ארץ כנען, בכיבוש הארץ ובהתנחלות השבטים.
ערכים מורחבים – יציאת מצרים במחקר
ככל סיפור מקראי אחר, גם את סיפור יציאת ואת מידת הקשר שלו לאירועים היסטוריים כלשהם, בוחנים כיום באופן ביקורתי היסטוריונים, ארכאולוגים, אגיפטולוגים וחוקרי מקרא. החוקרים נחלקו, במהלך הדורות האחרונים, בשאלות האם ומתי אירעה יציאת מצרים, ובמידת מהימנותו ההיסטורית של הסיפור המקראי. במחקר העדכני, כל החוקרים מסכימים שלא נמצאה עד היום במצרים, במדבר סיני או בארץ-ישראל, ראייה ארכאולוגית משמעותית כלשהי לסיפור היציאה, כפי שהוא מתואר במקרא, ושלא נמצאה לסיפור עדות היסטורית בלתי-תלויה בצורת תעודה כתובה בת-זמנו מחוץ למקרא[1][2].
בראשית המאה ה-21 ישנן במחקר מספר דעות לגבי מידת ההיסטוריות של יציאת מצרים בפרט, ושל התורה והמקרא בכלל[7]. האסכולה המקסימליסטית כוללת מיעוט של חוקרים דתיים, נוצרים ויהודים, שאינם מוכנים לוותר על מעמד הסיפור המקראי ככתבי קודש, או לכל לפחות כתיאור היסטורי אמין[8]. לעומתה, האסכולה המינימליסטית כוללת חוקרים השוללים כמעט לחלוטין את ערכו ההיסטורי של הסיפור המקראי, וסבורים שהוא בדייה המייצגת בעיקר את עמדותיהם האידאולוגיות של מחברים יהודים לאחר תקופת גלות בבל ואף בתקופה ההלניסטית, כמעט אלף שנה לאחר המאורעות כביכול[9]. על פי הארכאולוג המקראי הישראלי עמיחי מזר, בין שני קצוות אלו נמצא "הזרם המרכזי", הכולל את מרביתם של החוקרים בתחום כיום, עם שלל עמדות שונות.
מרבית חוקרי הזרם המרכזי לפי הגדרת מזר מסכימים כיום שסיפור יציאת מצרים הועלה לראשונה על הכתב רק בתקופת בית ראשון, בממלכת יהודה ובממלכת ישראל, ועבר עריכות נוספות בתקופת גלות בבל ולאחריה. אך הם סבורים שהוא קרוב לוודאי משמר מסורות, סיפורים בעל-פה, שירות וטקסים עתיקים יותר, ואף מן האלף ה-2 לפנה"ס[7]. כך, למרות העדר הראיות הארכאולוגיות, ישנם חוקרים הסבורים כי אין בכך כדי לשלול לחלוטין אפשרות ליציאה ממצרים של עבדים עברים, או לכל הפחות עבדים כנענים או קבוצות שמיות אחרות, בסדר גודל צנוע בהרבה מזה המתואר בתורה[10].
עמיחי מזר עצמו, הממקם את עמדתו האישית בזרם המרכזי, סבור שהארכאולוגיה איננה יכולה לקבל את תיאור יציאת מצרים המקראי כמאורע היסטורי, אלא כ"סאגה לאומית", אך בדומה לחוקרים רבים אחרים מציע אפשרויות על פיהן שורשי הסיפור המקראי מתבססים על זיכרונות של עבדים ממוצא שמי שנמלטו מאזור שפך הנילוס אל כנען במהלך האלף השני לפני הספירה[7].
חוקרי מקרא דוגמת ישראל קנוהל, יגאל בן נון וליאורה רביד סבורים כי אירוע של יציאת שבטים שמיים מצרים, או מספר אירועים כאלה, אכן התרחשו, אך בקנה מידה קטן בהרבה מהמתואר בסיפור המקראי או באופן אחר (למשל, קבוצות קטנות שחוצות את המדבר לאורך זמן)[11][12], ובשינויים של מסלול המסע כך שעבר בצפון ישראל או בחצי האי ערב. ישראל קנוהל טוען כי רק חלק קטן מתוך עם ישראל הגיע ממצרים וכי חלקים אחרים הגיעו ממקומות אחרים כמו כנען או האימפריה החיתית. הוא תוהה מדוע בני ישראל אימצו תיאור לא מחמיא של אבות אבותיהם בתור עבדים אם לדבר זה לא היה איזשהו הד היסטורי. כמו כן הוא טוען כי המסע דרך מדבר סיני גרם לעברים לאמץ מספר מנהגים מבני שבטים שחיו באזור כמו איסור פסל ומסכה.
הארכאולוגים המקראיים ישראל פינקלשטיין וויליאם דיוור ציינו שאין ממצאים ארכאולוגיים המעידים על נדודי שבטים בסיני בתקופת הברונזה המאוחרת, וודאי שלא בהיקף המתואר במקרא, זאת על אף שנערכו באזור חפירות רבות, כולל בתחנות המסע שזיהוין בטוח למדי: קדש ברנע ועציון גבר[13][14].
שיקול נוסף במחקר הוא המחסור בממצאים ארכאולוגיים בארץ ישראל לאירוע המתואר במקרא 40 שנה לאחר יציאת מצרים: כיבוש הארץ בראשות יהושע בן נון לפי ספר יהושע. בעקבות ארכאולוגים כאברהם פאוסט[15], ויליאם דיוור[14] וישראל פינקלשטיין[13] מסכימים מרבית החוקרים כיום שעם ישראל התגבש בעיקר מתוך הכנענים שישבו בארץ או בעבר הירדן, וסיבות שונות גרמו להבדלת האוכלוסייה הזו משאר האוכלוסייה הכנענית המקומית. בהתאם לכך סבורים דיוור[14], פאוסט[15], קנוהל, בן-נון ואחרים שרק חלק קטן מבני-ישראל - לפי הצעה נפוצה בני שבט לוי בלבד - יצאו ממצרים.
גישה מקובלת כיום בחקר יציאת מצרים היא גישת ההיסטוריה התרבותית או "היסטוריה של הזיכרון" (mnemohistory)[16]. לפי גישה זו, אפילו אם יציאת מצרים איננה אירוע היסטורי, ניתן לנסות לשחזר את ההיסטוריה של התגבשות הסיפור המקראי[17]. חוקרים רבים מסכימים לפחות על חלק ממרכיבי התגבשות זו:
תהליכים אלו ואחרים הובילו, לפי גישה זו, להתגבשות סיפר לאומי, דתי וחברתי, שבו יציאת מצרים ממלאת תפקיד מרכזי בהסברת מקורם של עם ישראל והדת היהודית. סיפור זה קיבל משנה משמעות כאשר היה מקור עידוד לגולי ממלכת יהודה בגלות בבל ובשיבת ציון[14][15].
![Thumb](#/media/קובץ:Egipto,_1882_"El_canal_de_Seti_I._Tomado_de_un_bajo-relieve_grabado_en_el_muro_septentriional_exterior_del_templo_de_Karnak"_(21053206233).jpg)
התיאור המקראי בדבר גודלו של העם מונה כשש מאות אלף גברים "מבן עשרים שנה ומעלה כל יוצא-צבא בישראל" (במדבר א, ג), ומתוספת נשים וילדים ניתן להסיק מספר של כמה מיליונים[22]. כמעט כל החוקרים כיום מסכימים שמספר כזה גדול בהרבה מכדי להיות מציאותי[23]. חוקרי המקרא הישראלים משה דוד קאסוטו, אברהם מלמט ושמואל אפרים לוינשטם הציעו להסביר מספר זה כמספר טיפולוגי[24]. הגזמות גדולות במספריהם של עמים וצבאות נפוצות בתעודות עתיקות מן המזרח התיכון[22]. בפועל, אזור הדלתא של הנילוס, או ארץ ישראל כולה, לא היו מסוגלים לכלכל אוכלוסייה של כמה מיליונים בתקופה זו[23]. ארכאולוגים מודרניים אומדים את אוכלוסיית העיר הכנענית הגדולה ביותר חצור בפחות מ-40 אלף נפש, ואת עוצמת הצבא המצרי בשיא כוחו בתקופת הממלכה החדשה בכ-20 אלף חיילים בלבד, ולפיכך מסקנתם שהחששות שמביעים בני-ישראל בסיפור המקראי מן המצרים והכנענים אינם מציאותיים[23].
פרשני המקרא המסורתיים פרשו את המספרים במקרא כפשוטם כשישים ריבוא, ואף הוסיפו עליהם ערב רב. במדרשי האגדה מקובל כי שבעים היורדים למצרים עם יעקב ונשותיהם התרבו למיליונים בתוך פרק זמן של 210 שנים, ריבוי טבעי מהיר (כ-4%-5% לשנה) שאיננו מוכר בעולם העתיק. לפי פרשנות זו המקרא עצמו מציג את הריבוי המהיר כעניין יוצא דופן, בפסוק: "ובני ישראל פרו וַיִּשְׁרְצוּ וירבו ויעצמו במאוד מאוד ותמלא הארץ אותם" (שמות א, ז), וגם חז"ל ציינו כי "יש אומרים (שנשות ישראל היו יולדות) שישה בכרס אחד"[25].
במקורות המצריים לא נמצא ממצא שתומך מפורשות באירוע יציאת מצרים[26]. מקור שנקשר לכך הוא אסטלת אל-עריש (כיתוב חריטה שבמקדש מצרי מאל עריש): הטקסט נחקר ב-1981 בידי האנס גואדיקה, ומתאר את כיבוש מצרים העליונה וגירוש החיקסוס על ידי פרעה טאו השני במאה ה-16 לפנה"ס. יש חוקרים המעריכים שהפרוטו-ישראלים היו חלק מתוך קבוצת החיקסוס[27][28]. בנוסף, כיתובי קיר במקדש מהמאה ה-15 לפנה"ס באתר ספאוס ארטמידוס, שנחקרו גם הם ב-1981 בידי האנס גואדיקה, מתארים גם הם את הניצחון על החיקסוס - הפעם על ידי המלכה חתשפסות.
לפי תלמוד בבלי, מסכת עבודה זרה, דף ט', עמוד א', יציאת מצרים חלה בשנת 2448 לבריאת העולם במניין לאדם הראשון, שהיא שנת ב'תמ"ט במניין הנהוג ושנת 1312 לפנה"ס[29]. חשבון השנים הוא לפי מדרש סדר עולם, המונה בפרק א': מאדם עד המבול 1656 שנה + מן המבול עד הפלגה 340 שנה - אבינו אברהם היה בפלגה בן 48 שנה + אברהם אבינו היה בשעה שנדבר עמו בין הבתרים בן 70 שנה + 430 שנה עד יציאת מצרים[30]. או בדרך אחרת: מן המבול ועד שנולד יצחק 392 שנה[31] + 400 שנה מלידת יצחק עד יציאת מצרים (60 עד שנולדו עשו ויעקב[32] + 130 עד ירידת יעקב למצרים[33] + 210 שהיו במצרים)[34].
מניין השנים השומרוני מתחיל בכניסה לארץ ישראל שהייתה בשנת 2794 לבריאת העולם המתוארכת לפי מסורותיהם לשנת 4433 לפני הספירה.[35] לפי זה יציאת מצרים שהייתה 40 שנה לפני הכניסה מתוארכת לשנת 1679 לפני הספירה.
הסיפור המקראי אינו נוקב בשמו של פרעה מלך מצרים המנסה למנוע את יציאת בני ישראל, וגם לא בשמו של המלך הקודם "אשר לא ידע את יוסף", ולפיכך לא ברור לאיזו תקופה בהיסטוריה הארוכה מאוד של מצרים העתיקה הוא משייך את היציאה. עוד בעת העתיקה (ראו לעיל: "הגרסה המצרית-יוונית ליציאת מצרים"), ועד היום במאה ה-21, דנים היסטוריונים, חוקרי מקרא, ארכאולוגים ואגיפטולוגים בשאלה מתי ובזמנו של מי מהפרעונים התרחשה, אם בכלל, יציאת מצרים:
מגוון השערות ותאריכים נוספים, קדומים יותר ומאוחרים יותר, הוצעו על ידי היסטוריונים בעת העתיקה ועד ימינו[37], אך נדירים מאוד במחקר המודרני. קושי משותף לכל התאריכים הקדומים למאה ה-13 הוא שהמקרא אינו מזכיר את שלטון האימפריה המצרית בכנען במאות 12-15 לפנה"ס, והמקורות המצריים אינם מזכירים את קיומו של עם ישראל בכנען עד כתובת מרנפתח בסוף המאה ה-13[36] (למעט פסלון "דום ברלין 21687" שפרשנותו מוטלת בספק[49]). יש חוקרים המזהים לפחות חלק מן העפירו, כנופיות פורעי-חוק הנזכרות למשל במכתבי אל-עמארנה מן המאה ה-14 לפנה"ס, עם "עברים", ואולם קשה למצוא התאמה כלשהי בין שמות שליטים כנעניים רבים הנזכרים במכתבי אל-עמארנה לבין אלו הנזכרים בספרי יהושע ושופטים. בין התאריכים המוקדמים:
תאריכי יציאת מצרים המאוחרים למאה ה-13 יוצרים קושי עם אזכור "ישראל" בכנען בכתובת מרנפתח, אך ניתן ליישב קושי זה באותן השערות לפיהן לפחות חלק מעם ישראל התגבש בכנען או בעבר הירדן עוד לפני יציאת מצרים, או ללא יציאה כלל:
גישה חלופית לתארוך היא גישה לפיה יציאת מצרים לא היה אירוע שהתקיים במועד אחד מסוים, אלא סדרה מתמשכת של אירועי הגירות קטנות היקף ממצרים לכנען, לאורך זמן ממושך[50][51].
בתעודות מצריות מהמאה ה-14 לפנה"ס מוזכר קדג'רדי שהיה ראש קבוצה או שבט כנעני בשם "איסרו" שיש המזהים אותו עם שבט אשר, על פי התעודות ישב השבט באזור החוף הצפוני של ישראל של היום. האיסרו מוזכרים גם בפפירוס אנאסטאזי א כבעלי ברית של מצרים בהנהגת רעמסס השני והתחייבו להסגיר מורדים לשלטון המצרי. בהנחה שאכן מדובר בשבט אשר המוכר לנו, ישבו כבר לפחות חלק משבטי ישראל בארץ במאה ה-14 לפנה"ס ויציאת מצרים חלה לפני כן.
רמז עקיף אפשרי נוסף לתיארוך יציאת מצרים הוא פסלון ארכאולוגי הקרוי בשם קוד "דום ברלין 21687", אשר מתוארך למאה 13 או 14 לפנה"ס[49]. על גבי חפץ זה מפורטים עמים אשר הכניע פרעה מהממלכה החדשה במסעו לארץ כנען, כאשר אחת הכתובות חצי מחוקה. לפי אחת הפרשנויות של הכתובת המשוחזרת "ישראל" מפורטת כאחד העמים בארץ כנען ביחד עם אשקלון וכנען. הכתובת המשוחזרת ב"דום ברלין" כמתייחסת לישראל כתובה בכתב חרטומים שונה במעט מזה המשמש באסטלת ישראל, ועל כן אין ודאות ששתיהן מתייחסות לישראל, או רק אחת מהן או אף אחת מהן. אם אכן ישראל כתובה ב"דום ברלין", הרי יציאת מצרים, אם התרחשה, יש לתארך אותה כיציאת מצרים מוקדמת (המאה ה-15 לפנה"ס או לפני כן).
לצד מקדש שהוקם בעבור פרעה איי, נמשך בימי יורשו חורמחב, והושלם רק בימי רעמסס השלישי במדינת האבו, נחשף מבנה מקני סוף בסגנון בית ארבעת המרחבים אשר מיוחס לישראלים הקדומים שנהגו לבנות כך את בתיהם בתקופת הברזל בארץ ישראל (1200-586 לפנה"ס), היו חוקרים כדוגמת מנפרד ביטק שהציעו לזהות בכך מגורי עבדים ישראלים או פרוטו-ישראלים במצרים, מה שיכול להתקשר לסיפור יציאת מצרים. לפי הנחה זו נוודים בני שסו-יהו, שייתכן ומזוהים עם ישראלים, מדרום כנען נשבו בידי המצרים והובאו למצרים כעבדים כבר במאה ה-12 לפנה"ס[52].
בתקופה זו גם נדדו במזרח התיכון העפירו והשסו-יהו. את השם עפירו ניתן לקרוא זאת גם "עבירו", "חבירו" או "חפירו", כיוון שהאותיות הללו מתחלפות בכתב המצרי.
העבירו המוזכרים בתעודות רבות מן המזרח התיכון במאה ה־15 לפנה"ס, ובייחוד במכתבי אל עמרנה. הדמיון הרב בין "עפירו" ל"עברים", כמו גם התעודות המלמדות על פלישתם לארץ־ישראל, מסייעות לטענה שבני ישראל נכנסו אז לארץ, ומשמע שהם גם יצאו ממצרים באותה תקופה. שיטה זו מתאימה למסורת היהודית שצוינה לעיל, וכן לסברה שיוסף מונה למשנה למלך בתקופת החיקסוס ויציאת מצרים חלה לאחריו.
השסו-יהו[53] היו ככל הנראה שבט נודדים שנדד באזורי דרום ישראל ועבר הירדן ונבדל מקבוצות נוודים אחרות בשיוכו ל"יהו" שם המזכיר את השם המפורש, לפי היסטוריונים כישראל קנוהל מדובר במדיינים, ידוע לנו שיתרו חותן משה נקרא גם רעואל כלומר היה כהן לאלוהים, וכי המדיינים התנגדו לעשיית פסלי אלים וסגדו לאל במבנה דמוי משכן[דרוש מקור], בשרידי המשכן המדייני בתמנע התגלה גם נחש נחושת המזכיר את נחש הנחושת שעשה משה.
ערך מורחב – ההתפרצות המינואיתבמאה ה-16 או ה-17 לפנה"ס התפרץ הר געש באי סנטוריני באחת ההתפרצויות הגעשיות החזקות ביותר בעשרת אלפי השנים האחרונות. ההתפרצות גרמה לצונאמי ענק בים האגאי[54], הפיצה אפר געשי בעיקר באנטוליה ובמזרח אגן הים התיכון[55], וייתכן שגרמה גם לרעידות אדמה נוספות ולירידת טמפרטורות[56]. הועלו השערות שההתפרצות גרמה לתופעות המזכירות את מכות מצרים וקריעת ים סוף בסיפור המקראי[57]. לחלופין הוצע שהשפעות ההתפרצות שולבו בזכרונות היסטוריים במצרים, ויצרו את הבסיס למסורות יציאת מצרים שהובאו לכנען מאוחר יותר[56]. עם זאת, לדעת האגיפטולוג מנפרד ביטאק אין ראיות שמצרים הושפעה באופן משמעותי מתופעות כאלו[58].
התיארוך המדויק של התפרצות סנטוריני עדיין שנוי במחלוקת, אך מוסכם כיום כי אירעה במאה ה-16 לפנה"ס לכל המאוחר[59][60], ולפיכך קדמה לתאריכים המקושרים ליציאת מצרים על ידי כמעט כל החוקרים, במאות ה-15 או ה-13 לפנה"ס[61].
יוצאת דופן מכלל זה היא הגאולוגית האמריקאית ברברה סיוורטסן, שהציעה כי היו למעשה שתי יציאות מצרים, הראשונה מביניהן בשלהי המאה ה-17 לפנה"ס בסמיכות להתפרצות המינואית. לפי הצעתה גרם ענן האפר של ההתפרצות לחלק ממכות מצרים, וגל הצונאמי הוא שהטביע את צבא המרכבות המצרי שרדף אחר היוצאים. על הצעה זו, כמו גם על הצעות דומות בתקשורת הפופולרית, נמתחה ביקורת מצד גאולוגים, ארכאולוגים וחוקרי מקרא[62][58]. מודל גאולוגי העריך כי לגל הצונאמי לא הייתה השפעה משמעותית מחוץ לים האגאי, וכי לא היה מסוגל לגרום בפני עצמו לקריעת ים סוף[54].
ערך מורחב – הגרסה המצרית-יוונית ליציאת מצריםלאחר חורבן בית ראשון והיווצרותה של קהילה יהודית במצרים, בקרב האוכלוסייה המצרית החלו להתפתח מסורות על מוצא היהודים, כתגובת-נגד למסורת היהודית על יציאת מצרים. מסורות אלו חלחלו לאוכלוסייה היוונית שהתיישבה במצרים לאחר כיבושה על ידי אלכסנדר הגדול ועם העלאתן על הכתב ביוונית בתקופה ההלניסטית התגבשו לגרסה אלטרנטיבית שהתפשטה לעולם היווני שמחוץ למצרים, ולאחר מכן גם לספרות הלטינית ולחוגים הגבוהים באימפריה הרומית. כל הגרסאות מתארות את יציאת מצרים כגירוש אוכלוסייה מצרי יזום, ולא כיציאה יזומה של אוכלוסיית מיעוט. רוב הגרסאות מציגות את היהודים כמצרים חולים (בעיקר מצורעים), חלקם כזרים שגורשו על ידי המצרים, וחלקם כשילוב של אוכלוסייה זרה ואוכלוסייה מצרית. חלק מהגרסאות מציגות את היהודים כזרים ששיעבדו את מצרים לתקופה מסוימת, עד שגורשו ממנה על ידי המצרים.
הגרסה הקדומה ביותר הידועה לנו של הסיפור המצרי-יווני האלטרנטיבי על מסורת יציאת מצרים הופיעה ככל הנראה ב"אגיפטיאקה" של הקטאיוס איש אבדרה[63] סביב שנת 300 לפנה"ס:
”כאשר בימי־קדם התרגשה ובאה מגפה קטלנית על מצרים, ייחסו פשוטי העם את צרותיהם ליד אלוהית; שהרי עם שלל זרים מכל סוג ומין שחיו בקרבם וקיימו פולחנים שונים של דת והעלאת קרבנות, יצאו הטקסים המסורתיים שלהם עצמם לכבוד האלים מכלל שימוש... לפיכך, גורשו הזרים באחת מן הארץ... לחבל ארץ הקרוי כיום יהודה, שאינו רחוק ממצרים והיה בזמנו ריק מאדם. בראש המושבה הזאת עמד איש בשם משה, שהיה משכמו ומעלה הן בחכמתו והן בעוז רוחו.”[64]
ערך מורחב – חיקסוסההיסטוריון והכהן המצרי-הלני מנתון, כתב את הגרסה שלו לסיפור יציאת מצרים במאה ה-3 לפנה"ס, זמן קצר אחרי הקטאיוס. על פי גרסה זו, המובאת בספר השני של החיבור "דברי ימי מצרים", מתחלקת יציאת מצרים לשתי תקופות שונות, שביניהם הבדילו 500 שנים, ובהם היו מעורבות שתי אוכלוסיות שונות, חלקה אוכלוסייה זרה וחלקה אוכלוסייה מצרית.
מנתון מתאר פלישה גדולה של זרים למצרים בתקופת שלטונו של מלך בשם טימַיוס:
”ופתאום באו מארצות המזרח אנשים בני-בלי-שם, וגברו חילים, ועלו על ארצנו למלחמה וכבשו אותה באפס יד ותפשו את נשיאי הארץ ואחרי זאת שרפו את הערים באכזריות חמה ואת מקדשי האלים החריבו עד היסוד, ובכל יושבי הארץ התעמרו בשנאה את אלה הכו נפש ואת אלה כבשו לעבדים עם טפם ונשיהם.”
מנתון מכנה את העם הפולש בשם "חִקסוס", הלחם המילים "חִק" (Hyk, "מלך" בכתב החרטומים העתיק הקדוש) ו"סוֹס" (רועה), כלומר "המלכים הרועים". יוסף בן מתתיהו מעיר שבספר אחר של מנתון מופיע פירוש הפוך לשם "חיקסוס", אמין יותר בעיניו: "רועים-עבדים". המילה "חִק" כתובה שם אחרת, בהדגשה גרונית, ומשמעותה "עבדים שבויי מלחמה". לאחר 510 שנות שלטון החיקסוס, הם גורשו ממצרים, ברחו לעיר אווריס והתבצרו בה. בנו של מלך מצרים צר על העיר, אך לא הצליח לכבוש אותה ולכן הגיע עם יושביה להסכם לפיו יוכלו לעזוב את העיר ואת מצרים ללא פגע. מנתון מזהה את 240 אלף בני החיקסוס שגורשו ממצרים עם היהודים:
”והם יצאו מארץ מצרים...למשפּחותיהם עם כל רכושם...ופנו ללכת דרך המדבר אל סוריה...בנוּ להם עיר בארץ הנקראה בזמננו בשם יהודה...וקראו לה בשם ירושלים.”[65]
לאחר כ-500 שנים נוספות, אחד ממלכי מצרים בשם אמנופיס החליט לטהר "את כל ארץ מצרים מן המצורעים ומיתר האנשים הטמאים", וגירש אותם לעבודה במחצבות ממזרח לנילוס. לאחר זמן רב, נעתר המלך לבקשת המצורעים והרשה להם לבנות מחדש את העיר אווריס ולהתגורר בה. אולם המצורעים מרדו במלך, בהנהגת כהן מהליופוליס בשם אוסרסיף, שנתן להם תורה חדשה וציווה אותם שלא לעבוד את אלוהי המצרים. הוא הורה לבצר מחדש את העיר ושלח שליחים אל החיקסוס בירושלים עם הצעה לחבור למצורעים במלחמה במצרים ולשוב לעירם המקורית, אווריס. החיקסוס שהגיעו מירושלים השתלטו יחד עם המצורעים על מצרים, שרפו ערים וכפרים, חיללו מקדשים, טימאו את פסלי האלים ואילצו את הכהנים והנביאים לזבוח את החיות הקדושות ולשחוט אותן. מנהיגם של שתי האוכלוסיות היה אוסרסיף, שכשחבר לחיקסוס שינה את שמו ל"משה"[66].
כעבור 13 שנות גלות, חזרו אמנופיס ובנו רעמסס למצרים, גרשו ממנה את הרועים והמצורעים "ורדפו אחריהם עד הרי סוריה"[67].
סיפור יציאת מצרים ועלילת המצורעים של מנתון הם בבחינת תגובה לסיפור יציאת מצרים המקראי. ייתכן מאוד שתרגום התורה ליוונית ("תרגום השבעים") במאה ה-3 לפנה"ס היה הגורם שעורר במנתון את החרדה לתדמית מצרים. מנתון בחר שלא לנקוט בעמדת התגוננות על ידי כתיבת דברי הזמה בלבד, שיכולים להתפרש כאפולוגטיקה וכסימן של חולשה, אלא בחר במתקפה תעמולתית כוללת נגד היהדות והיהודים, על ידי כתיבת "היסטוריה נגדית". עלילת המצורעים של מנתון שימשה תשתית עלילתית לכל מסורות השטנה המאוחרות יותר[68]. ייתכן ולגרסתו של מנתון אף הייתה השפעת גומלין על הגרסה היהודית הכתובה ביוונית. בספר שמות[69] מסופר שידו של משה הפכה "מצורעת כשלג" אך מיד חזרה לאיתנה, אולם עניין הצרעת הועלם בתרגום השבעים וגם על ידי פילון האלכסנדרוני[70] ויוסף בן מתתיהו[71], שהסתפקו בכך שהפכה ללבנה. ייתכן והדבר נבע מאי נוחות בגלל עלילת המצורעים[72].
בהמשך השנים רווחו גרסאות מגוונות של יציאת מצרים כגירוש חולים ומצורעים ממצרים, שהתקבצו יחדיו והתיישבו לבסוף ביהודה. על פי רובן של גרסאות אלו, המגורשים היו למעשה ברובם מצרים, בניגוד לגרסאות הקודמות המתארות (לפחות בחלקם) גירוש זרים.
הסופר המצרי ליסימכוס כתב את התיאור המפורט ביותר של יציאת מצרים שהגיע לידינו מהתקופה ההלניסטית-רומית. (יוסף בן מתתיהו רואה בו את התיאור העוין ביותר מבין כל הגרסאות לסיפור[73].) על פי גרסתו יציאת מצרים היא למעשה גירוש כללי של יהודים, מצורעים וחולי עור בשל ציווי האל אמון, שציווה על מלך מצרים לטהר את המקדשים "מכל האנשים המזוהמים והחוטאים", לגרש אותם ולהטביע אותם בים, כי רק אז תסתיים הבצורת. הרצח ההמוני של 110,000 המגורשים בוצע באופן חלקי על ידי הצבא המצרי, ואלו שנשארו בחיים התקבצו יחד במדבר, ואז "איש אחד ושמו משה" הציע להתחיל ללכת עד שיגיעו לארץ מיושבת. הוא ציווה עליהם שלא לדבר שלום "לשום בן אדם" ולא לייעץ לו טובה "רק עצת-רשע ולהרוס את כל מקדשי האלים והמזבחות אשר ימצאו בדרכם". הם הלכו במדבר ולאחר צרות רבות הגיעו לארץ מיושבת "ועשו רעות ליושביה", שדדו את המקדשים והעלו אותם באש, "והגיעו אל הארץ הנקראה בימינו יהודה", שם יסדו עיר שקראו לה "הירוסולה", ביוונית "שוד המקדש", בגלל מנהגם. לאחר זמן רב, אחרי שגדלו והתחזקו, התביישו היהודים בשם הזה וקראו לעיר "הירוסולימה" (ירושלים)[74].
ההיסטוריון הרומי טקיטוס[75] חזר על עיקריה של גרסת ליסימכוס, תיאר את אבות היהודים כמצרים שהושחתו על ידי נגע ממאיר, וגורשו ממצרים בציווי האל אמון. דרך הסברו העוין של טקיטוס למוצא היהודים הפכה גרסה זו של יציאת מצרים לנחלת הכלל של הציוויליזציה המערבית[76].
המדקדק המצרי-יווני אפיון טען ששמע "מפי זקני מצרים" שמשה היה מצרי יליד הליופוליס, והוא הוציא את המגורשים היהודים ממצרים, שלא היו אלא מצרים מצורעים, עיוורים, פסחים ונגועים במחלות. היהודים הלכו 6 ימים ולאחר שכולם לקו בדלקת המפשעות, נחו ביום השביעי, כאשר הגיעו לארץ שנקראה אחר כך "יהודה"[77].
הסופר המצרי כאירמון סיפר שמלך מצרים גירש אוכלוסייה גדולה של אנשים חולים, שבראשם עמדו משה ויוסף. כאשר הגיעו החולים הגולים אל פלוסיון, מצאו שם אוכלוסייה גדולה אחרת, שהמלך סירב לתת לה להיכנס למצרים. שתי הקבוצות כרתו ברית ויצאו למלחמה במצרים. כאשר בגר בנו של המלך, רעמסס, גרש את "היהודים" אל סוריה[78].
יציאת מצרים מתוארת בתורה כאירוע נסי, שאותו חולל האל על מנת להביא את עם ישראל לארץ ישראל ולתת לו בדרך את התורה. לכן מהווה יציאת מצרים מיתוס מעצב בתולדות עם ישראל, בהלכה, בתרבות ובהשקפה היהודית. המיתוס מועבר מדור לדור בעזרת מצוות סיפור יציאת מצרים, ומצוות זכירת יציאת מצרים. מצוות רבות בדת היהודית, מתוארות ככאלה שקשורות ליציאת מצרים: חלקן מכוננות זהות מובחנת של עם ישראל, כגון שלוש הרגלים (פסח, שבועות וסוכות)[79], מצוות השבת;[80] חלקן נובעות מהאחריות והרגישות המוסרית הנלמדות מסיפור יציאת מצרים: חובת הענקת יום מנוחה לעבדים[80], הענקת מענקי שחרור[81], מצוות הקשורות לגרים (תושבים זרים) ולעניים[82].
גם הסוברים כי יציאת מצרים לא התרחשה בפועל כפי שהיא מתוארת במקרא, אם בכלל, מסכימים שיש למיתוס אודותיה משקל רב בכינונה של האומה. וכך תיאר זאת אחד העם במאמרו "משה":[83] ”שהגיבור האמתי של ההיסטוריה איננו האורגינל המוחשי קצר המועד, אלא המיתוס הרוחני שמלווה את האומה, ומהווה לה מקור השראה וחזון.”
לפי הוגים מסוימים, סיפור יציאת מצרים נחשב בסיפור המכונן את האמונה של עם ישראל באל אחד, אל כל יכול המנהל את העולם[84]. אחרים שמו לב שהמילה "עם" בקשר לעם ישראל מופיע לראשונה בהקשר של הגלות במצרים. בהתבסס על הביטוי "יום הולדת אותך" (ספר יחזקאל טז, ה), הם רואים במצרים מעין רחם וביציאת מצרים סיפור לידה, המכונן את זהותו של עם ישראל כקבוצה מגובשת, שרואה את עצמה כשותפה לאותו גורל[85].
כסיפור של שחרור לאומי ויציאה מעבדות לחירות, היוותה יציאת מצרים מקור של השראה ותקווה עבור חברות ועמים משועבדים בעת החדשה. העם בארצות הברית ראה בעצמו עם מקביל לעם ישראל, שאף הוא יצא מאנגליה (המקבילה למצרים), כדי להגיע לאמריקה, הארץ המובטחת ולהגשים את המסע אל החירות[86]. הפוריטנים של מייפלאואר, שנרדפו בידי הכנסייה האנגליקנית, דימו את חציית האוקיינוס האטלנטי לקריעת ים סוף וראו ב"עולם החדש" את ארץ כנען.
גם העבדים האפריקנים בארצות הברית חלמו על חירות עם השיר "Let my people go"; במאה ה-20 מרטין לותר קינג נהג לדמות בנאומיו את השחורים בארצות הברית לבני ישראל במצרים; והססמה "שלח את עמי" הובילה את המאבק למען היהודים שהיו מאחורי מסך הברזל של ברית המועצות.
במאה השנייה לפני הספירה כתב המחזאי היהודי-הלניסטי יחזקאל הטראגיקן באלכסנדריה את המחזה "יציאת מצרים" (ביוונית: Exagoge), שהשתמר רק בחלקו בידי סופרים שונים מהעת העתיקה.
יציאת מצרים, דף שער בספרייה הלאומיתSeamless Wikipedia browsing. On steroids.
Every time you click a link to Wikipedia, Wiktionary or Wikiquote in your browser's search results, it will show the modern Wikiwand interface.
Wikiwand extension is a five stars, simple, with minimum permission required to keep your browsing private, safe and transparent.
