Loading AI tools
עלילת המצורעים הייתה עלילה שהופצה נגד היהודים בעת העתיקה ולפיה אבותיהם של היהודים היו מצרים מוכי צרעת שגורשו בשל כך ממצרים.
העלילה נחשבת בעיני החוקרים לאחת משלוש ההאשמות המבזות ביותר שהופנו כנגד היהודים בעת העתיקה (שתי האחרות היו עלילת החמור ועלילת קורבן האדם).[1]
מקורה של העלילה ככל הנראה במצרים העתיקה. מסורות אנטי-יהודיות רווחו במצרים והיו בבחינת תגובה לסיפור היהודי על יציאת מצרים. מסורות אלה הועברו בעל פה והועלו על הכתב ביוונית לאחר כיבוש מצרים על ידי אלכסנדר הגדול. לאחר מכן הן חדרו גם לספרות הלטינית והיו נפוצות בספרות היוונית-רומית.
התיאור העתיק ביותר של מוצא היהודים בספרות היוונית הופיע ככל הנראה ב"אגיפטיאקה" (Aegyptiaca, "דברי ימי מצרים") של הסופר היווני הקטאיוס איש אבדרה סביב שנת 300 לפנה"ס והוא הגרסה הקדומה ביותר הידועה לנו של הסיפור המצרי-יווני האלטרנטיבי על מוצא היהודים ומסורת יציאת מצרים.[2] הקטאיוס כתב את חיבורו ההיסטורי על מצרים (שקטעים ממנו נשתמרו בביבליותקה היסטוריקה של דיודורוס סיקולוס) כשביקר בתבאי שבמצרים התלמיית בזמנו של תלמי הראשון,[3] שם כנראה שמע את המסורות המצריות והעלה אותן על הכתב:
"כאשר בימי־קדם התרגשה ובאה מגפה קטלנית על מצרים, ייחסו פשוטי העם את צרותיהם ליד אלוהית; שהרי עם שלל זרים מכל סוג ומין שחיו בקרבם וקיימו פולחנים שונים של דת והעלאת קרבנות, יצאו הטקסים המסורתיים שלהם עצמם לכבוד האלים מכלל שימוש. ילידי הארץ הניחו לפיכך שאלא אם כן יסלקו את הזרים, צרותיהם לעולם לא תבואנה על פתרונן. לפיכך, גורשו הזרים באחת מן הארץ, והבולטים והפעילים שביניהם חברו יחד, ולגרסת אחדים נחתו בחופי יוון… לעומתם, הקבוצה הגדולה יותר גורשה לחבל ארץ הקרוי כיום יהודה, שאינו רחוק ממצרים והיה בזמנו ריק מאדם. בראש המושבה הזאת עמד איש בשם משה, שהיה משכמו ומעלה הן בחכמתו והן בעוז רוחו… כתוצאה מגירושם הם ממצרים הוא הנהיג אורח חיים שהיה במידת־מה בלתי חברותי ועוין כלפי זרים".[4]
בגרסתו של הקטאיוס אין אזכור מפורש ל"צרעת", אולם היא כוללת את המוטיב המרכזי של המגפה והגירוש. בנוסף לכך, המגפה פוגעת בכלל תושבי מצרים ולאו דווקא במגורשים עצמם. כמו כן, אבות היהודים הם "זרים" במצרים ומהווים רק חלק מכלל המגורשים.
אומנם סיפור הגירוש אצל הקטאיוס מתייחס לכל הזרים במצרים ולא רק ליהודים (ובכך נבדל מגרסאותיו המאוחרות יותר שמטרתן להשמיץ את היהודים), אולם ישנו הבדל צורם ביחסו לזרים היווניים, "הבולטים והפעילים שביניהם", לעומת יחסו לזרים היהודים: "הקבוצה הגדולה יותר", כלומר ההמון הפחות אצילי. בנוסף לכך, רק היהודים ולא היוונים, מחליטים כתוצאה מגירושם כזרים לכונן מנהגים המבדילים אותם מכל שאר אומות העולם.[5] לסקירתו האתנוגרפית של היהודים, השתמש הקטאיוס גם במקור יהודי, ככל הנראה מקור בעל פה. מעידה על כך ההערכה הגדולה למשה.[6] אך עם זאת הוא מסביר שכתוצאה מטראומת גירוש עמו ממצרים, הנהיג משה אורח חיים שהיה "עוין כלפי זרים". הקטאיוס היה אם כן הראשון (אך ייתכן שהנטייה האנטי-יהודית הקלה שייכת למקור המצרי שקדם לו) שכרך יחדיו את מוטיב שנאת הזרים (Misoxenia) עם מסורת יציאת מצרים ובכך יצר טיעון חזק נגד היהודים.[5]
ההיסטוריון המצרי מנתון כתב את הגרסה שלו לסיפור יציאת מצרים ב"אגיפטיאקה" שלו, זמן קצר אחרי הקטאיוס איש אבדרה, במאה ה-3 לפנה"ס. המסורות האנטי יהודיות בעל פה לגבי סיפור יציאת מצרים הועלו על הכתב בצורה שיטתית ומסודרת רק בתקופה התלמיית על ידי מנתון. סיפור יציאת מצרים ועלילת המצורעים של מנתון היו בבחינת תגובה לסיפור יציאת מצרים המקראי וייתכן מאוד שתרגום התורה ליוונית ("תרגום השבעים") במאה ה-3 לפנה"ס היה הגורם שעורר בו את החרדה לתדמית מצרים. לא ידוע על יסוד מצרי קדום יותר לעלילת המצורעים של מנתון, ששימשה תשתית עלילתית לכל מסורות השטנה המאוחרות יותר.[7]
גרסתו של מנתון הופיעה בספר השני של חיבורו ההיסטורי על מצרים, וכמו בגרסת הקטאיוס, גם בה יש פלישה של זרים (החיקסוס) למצרים, אולם בניגוד לגרסת הקטאיוס, המגורשים הם המצורעים עצמם – מצרים ולא זרים. מנתון מספר שאחד ממלכי מצרים בשם אמנופיס רצה "לראות את האלים" וסיפר זאת לנביא שגם שמו אמנופיס (בן פפיאס). הנביא אמר למלך כי יוכל לראות את האלים רק "אם יטהר את כל ארץ מצרים מן המצורעים ומיתר האנשים הטמאים". המלך ציווה לאסוף את כל המצורעים במצרים וגירש אותם (80 אלף נפש) לעבודה במחצבות ממזרח לנילוס, כדי להפרידם משאר האוכלוסייה. אמנופיס הנביא חשש מזעם האלים על סבל המצורעים, חזה שאלה ישתלטו על מצרים, והחליט להשאיר למלך את נבואתו בכתב והתאבד. לאחר זמן רב, נעתר המלך לבקשת המצורעים והרשה להם לבנות מחדש את העיר אווריס ולהתגורר בה. אולם המצורעים מרדו במלך, בהנהגת כהן מהליופוליס בשם "אוסרסיף", שנתן להם תורה חדשה וציווה אותם שלא לעבוד את אלוהי המצרים, אלא להקריב את החיות הקדושות שלהם ולהתנכר לכל מי שלא מצטרף לדתם החדשה. הוא הורה לבצר מחדש את העיר ושלח שליחים אל החיקסוס בירושלים עם הצעה לחבור למצורעים במלחמה במצרים ולשוב לעירם המקורית, אווריס. 200 אלף לוחמים הגיעו מירושלים לאווריס ואמנופיס נבהל וברח עם צבאו לממלכת כוש. שתי האוכלוסיות, החיקסוס מירושלים והמצורעים, השתלטו יחד על מצרים, שרפו ערים וכפרים, חיללו מקדשים, טימאו את פסלי האלים ואילצו את הכהנים והנביאים לזבוח את החיות הקדושות ולשחוט אותן. רק בשלב זה, לאחר תיאור ה"תועבות" שנעשו על ידי החיקסוס והטמאים, חושף מנתון את זהותו של מנהיגם: כשחבר אוסרסיף לחיקסוס, שינה את שמו למשה.[8] כעבור 13 שנות גלות באתיופיה, חזרו אמנופיס ובנו רעמסס למצרים, גירשו ממנה את הרועים והמצורעים "ורדפו אחריהם עד הרי סוריה".[9]
מוטיב דומה על תשוקת מלכי מצרים לראות את האלים חזר כמה פעמים בספרות העתיקה.[10] בספר שמות[11] מסופר שידו של משה הפכה "מצורעת כשלג" אך מייד חזרה לאיתנה, אולם עניין הצרעת הועלם בתרגום השבעים וגם על ידי פילון[12] ויוספוס עצמו,[13] שהסתפקו בכך שהפכה ללבנה. ייתכן והדבר נבע מאי נוחות בגלל עלילת המצורעים.[14] מנתון כולל בסיפורו שני מוטיבים בולטים: הכפירה/חילול הקודש והסירוב להתחבר עם אחרים (מיזנתרופיה).[15] הוא בחר שלא לנקוט בעמדת התגוננות על ידי כתיבת דברי הזמה בלבד, שיכולים להתפרש כאפולוגטיקה וכסימן של חולשה, אלא לנקוט במתקפה תעמולתית כוללת נגד היהדות והיהודים, כשלצורך המשימה אימץ את השיטה הספרותית של כתיבת "היסטוריה נגדית". מטרת התעמולה הייתה להוכיח שעם ישראל בתקופתו נושא איתו את המורשת הרעה של אבותיו. בכך מנתון אינו שונה מסופרים אתנוגרפיים אחרים בעת העתיקה, שחקרו את תולדותיהם של עמים שונים כדי לחשוף את דמותם בהווה.[7]
תגובת יוסף בן מתתיהו
יוסף בן מתתיהו מצביע דווקא על ההתאמה שבין גרסת מנתון לסיפור המקראי, בכך שאבותיהם של היהודים הגיעו למצרים מארץ זרה ויצאו ממנה כבר בזמן קדום מאוד. הוא מדגיש שדברי מנתון שנלקחו מתוך הכתבים המצרים העתיקים סותרים את טענות הבסיס של הסופרים המצרים-יוונים המאוחרים יותר, על כך שהיהודים אינם עם עתיק ומוצאם ממצרים.[16]
יוסף מבדיל בין שני חלקי הסיפור של מנתון, כאשר הוא מאמץ את הראשון (זיהוי היהודים עם החיקסוס) ושולל את אמינותו של השני (סיפור המצורעים). לטענתו, הסכים מנתון לדברי היהודים שהם לא היו ילידי מצרים מלכתחילה, אלא באו אליה מארץ נכריה, מָשלו בה ואחרי כן יצאו ממנה,[9] אולם מנתון הודה בעצמו, שאת השתלשלות האירועים לאחר הגירוש הראשון של החיקסוס לא לקח מתוך כתבי הקודש המצרים העתיקים, אלא מתוך סיפורים מיתולוגיים ששמע מאנשים בעל פה. יוסף טוען כי מדובר ב"שיחות הבל ושקרים" "אשר לא נודע מי אביהן", שמנתון הוסיף להם "דברים אשר אין להם שחר" כדי לייחס את מוצאם של היהודים ל"המון מצרים מצורעים ומוכּים בתחלואים רבים" ולפיכך "אין להאמין בדברי שקריו".[16][8]
יוסף מביע את תמיהותיו בסדרה של שאלות רטוריות עוקצניות ולעגניות: מי הם האלים שאמנופיס רצה לראות ולמה בכלל רצה לראותם? ולמה שיסתירו האלים את פניהם בגלל בני אדם כרותי איברים ומצורעים? הם נוהגים הרי לכעוס על מעשי רֶשע ולא על מומי הבשר. והנה אותו "קוסם" ציווה לגרש את בעלי המומים ממצרים כדי לטהר את הארץ, ואילו המלך גירש אותם אל המחצבות, כאילו עשה זאת בגלל מחסור בעובדי פרך.[17] אולם לטענת יוסף, גם בדברים אלה לא היה די ומנתון לא השכיל להבין ש"לא יֵאָמנו כזביו": גם אם כעסו המצורעים על המלך בגלל מה שעשה להם, הרי שאחרי שיצאו לחופשי מהמחצבות וקבלו ממנו את אווריס, היה עליהם למתן את שנאתם אליו. וגם אם רחשו אליו שנאה רבה, היו תוקפים אותו בלבד ולא יוצאים למלחמה על כל העם המצרי, כי ברור הרי שהיו להם קרובים רבים במצרים. וגם אם החליטו להילחם בכל העם, מדוע החליטו להילחם גם באלים שלהם בכך שתיקנו להם חוקים חדשים הנוגדים את חוקי אבותיהם? יוסף מוסיף בציניות, שיש לזקוף לזכות מנתון שלא הטיל את האשמה הזאת על אנשי ירושלים, אלא על המצרים עצמם (המצורעים) ובראשם הכוהנים שלהם (אוסרסיף), ומוסיף לתהות: האם לא מוזר הדבר שאף אחד מקרובי האנשים הטמאים לא הצטרף למלחמתם עד שהיו צריכים לבקש עזרה מירושלים, ואיזו ידידות או קרבת משפחה הייתה עד אז בין הטמאים ובין בני ירושלים? הרי גם המצורעים היו מצרים ולכן היו אויבים לבני ירושלים ומנהגיהם היו שונים מאוד. ואנשי החיקסוס מירושלים עטו מיד על הצעת המצורעים לכבוש את מצרים, כאילו לא הכירו כבר את הארץ ממנה גורשו בעבר בכח. אילו היו החיקסוס במחסור ובמצוקה, ברור היה מדוע הסכימו לסכן את חייהם, אך הם ישבו בעיר משגשגת ואכלו מפרי אדמה טובה בהרבה מאדמת מצרים, אז מה גרם להם לחרף את נפשותיהם לעזרת מי שרק לא מזמן היו אויביהם, אנשים שאין איבר שלם בגופם ושאפילו קרוביהם נטשו אותם? הרי לא יכלו לנחש מראש שהמלך יברח מהם.[18]
יוסף מסכם וטוען שגם על פי גרסת מנתון מוצא העם היהודי לא מהמצרים (אלא החיקסוס בלבד) ולא התערבו בו ילידי מצרים (המצורעים), ואפילו אם ייחס מנתון את מוצא היהודים למצורעים והחולים, יש להניח שרבים מהם נספו במחצבות אחרי שהתענו שם זמן רב, ורבים מהשורדים מתו במלחמות שבאו לאחר מכן.[19] הוא גם מפריך את הרמיזה לכך שמשה היה מצורע בעצמו ומדגיש שלפי התורה משה הקפיד מאוד בחוקי טומאה ואסר על כל איש שיש בו מום קל לשרת בקודש, ואם היה מצורע בעצמו, הרי שהיה צריך לחוקק חוקים לטובת מצורעים כמותו.[20]
לדברי יוסף, כל זה מוכיח שמנתון לא סטה הרבה מן האמת כל זמן שנצמד למקורות העתיקים שלו.[20] הוא טוען שדברי מנתון הם שקר ואם היה בהם יסוד כלשהו של אמת, הם לא היו סותרים בפרטים רבים כל כך את אלה שבאגיפטיאקה של כאירמון.[21]
מלבד הקטעים המצוטטים מתוך כתביו של הקטאיוס איש אבדרה, חיבורו של ההיסטוריון היווני דיודורוס סיקולוס (המאה ה-1 לפנה"ס) כולל קטעים נוספים הנוגעים ליהודים. דיודורוס מציין את הקטאיוס כמקור העיקרי שלו למוצא היהודים וכותב שהמצרים מספרים שמושבות מצריות רבות הוקמו ברחבי העולם המיושב על ידי מהגרים מארצם ובהן גם "זו של היהודים, השוכנת בין ערב לסוריה".[22]
במקום אחר בחיבורו,[23] מתאר דיודורוס את המצור של אנטיוכוס השביעי סידטס על ירושלים (ייתכן ומקור התיאור היה טימוכארס[24]), שם הוא מספר שרוב חבריו של אנטיוכוס יעצו לו "למחות כליל את העם היהודי, מאחר שרק הם מכל העמים נמנעו מקשרים עם כל עם אחר וראו בכל בני־האדם אויבים. עוד הם ציינו שאבות אבותיהם של היהודים גורשו מכל שטח מצרים בתור כופרים שנואי־האלים. שכן במטרה לטהר את הארץ, כל אלה שנשאו על גופם סימנים לבנים וסימני צרעת קובצו יחדיו וגורשו אל מעבר לגבול, כמי שמארה רובצת על ראשם; הפליטים כבשו את סביבות ירושלים, ומשארגנו את עם היהודים הפכו את שנאתם לאנושות למסורת, ולשם כך הנהיגו חוקים תמוהים בתכלית: לא להסב לסעודה עם בני עם אחר כלשהו, וגם לא לגלות כלפיהם ולו שמץ של רצון טוב".[25]
פומפיוס טרוגוס, ההיסטוריון רומאי מתקופת אוגוסטוס, משלב בתיאורו הרחב על היהודים את המסורת המצרית-אלכסנדרונית העוינת על יציאת מצרים ומספר שהמצרים, לאחר "שניחתו עליהם גרדת וצרעת" והוזהרו על ידי אורקל, גירשו ממצרים את משה יחד עם אלה שחלו במחלה, כדי שהמחלה לא תתפשט. טרוגוס מוסיף ש"בזוכרם כי גורשו ממצרים מחשש להפצת זיהום, הם הקפידו, פן יהפכו להיות שנואים על שכניהם מאותה סיבה, שלא לבוא במגע עם זרים", ומסביר שחוק זה אומץ על ידיהם באותה הזדמנות והפך בהדרגה למוסד דתי.[26][27]
הסופר המצרי ליסימכוס, שגם הוא כתב חיבור על דברי ימי מצרים, כתב את התיאור המפורט ביותר של יציאת מצרים שהגיע לידינו מהתקופה ההלניסטית-רומית, שיוסף בן מתתיהו הכריז עליו כעל העוין ביותר מבין כל הגרסאות לסיפור.[28] ליסימכוס סיפר כי "בימי בוֹכּחוֹריס מלך מצרים", בשנת בצורת, "בני עם היהודים, אנשים מצורעים ובעלי נגעים וחולים בכל מיני מחלות", צבאו על המקדשים וביקשו מזון. המחלות התפשטו בקרב כלל האוכלוסייה והמלך פנה לאל אמון, שציווה עליו לטהר את המקדשים "מכל האנשים המזוהמים והחוטאים" ולגרש אותם אל השממה "ולהטביע את המצורעים והמנוגעים", כי רק אז תסתיים הבצורת. המלך ציווה על כהני המקדשים לאסוף "את כל האנשים אשר אינם טהורים" והורה לצבא להוליך אותם למדבר, בסך הכל 110 אלף מגורשים, "ולקשור אל המצורעים לוחות עופרת" כדי להטביע אותם בים. "וכאשר טבעו המצורעים והנגועים בים" ואלה שנשארו בחיים התקבצו יחד במדבר חשופים לסכנת חיים..."איש אחד ושמו משה" הציע להתחיל ללכת ללא הפסקה עד שיגיעו לארץ מיושבת. הוא ציווה עליהם שלא לדבר שלום "לשום בן אדם" ולא לייעץ לו טובה "רק עצת-רשע ולהרוס את כל מקדשי האלים והמזבחות אשר ימצאו בדרכם". הם הלכו במדבר ולאחר צרות רבות הגיעו לארץ מיושבת "ועשו רעות ליושביה", שדדו את המקדשים והעלו אותם באש, "והגיעו אל הארץ הנקראה בימינו יהודה", שם יסדו עיר שקראו לה "הירוסולה", ביוונית "שוד המקדש", בגלל מנהגם. לאחר זמן רב, אחרי שגדלו והתחזקו, התביישו היהודים בשם הזה וקראו לעיר "הירוסולימה" (ירושלים).[29]
ליסימכוס משתמש בשם "יהודים" עוד בהתייחסו לשהותם במצרים, לפני הגיעם ליהודה, ומבחין בין הטמאים והכופרים לבין החולים והמצורעים. האל ציווה שהראשונים יגורשו לשממה ואילו האחרונים יוטבעו. מכיוון שהמלך מילא את הציווי, נובע כי היהודים מזוהים עם הטמאים והכופרים, אלא שהדבר סותר אפילו את דברי ליסימכוס עצמו, שטען במפורש שהיהודים היו נגועים בצרעת. כדי ליישב את הסתירה, ניתן רק להניח שליסימכוס מלכתחילה כלל ביחד את שתי הקבוצות וייתכן שכך גם הדגיש את חוסר מוסריותם של היהודים.[30]
יוסף בן מתתיהו טוען שהסיפור בדבר המצורעים ובעלי המומים, עליו התבסס ליסימכוס, הוא שקרי כבר מיסודו, אלא שליסימכוס אף הוסיף עליו שקרים נוספים וגרסתו אינה תואמת לגרסאות של הסופרים האחרים. יוסף תוהה האם כשכתב "בני עם היהודים, אנשים מצורעים", כינה ליסימכוס בשם "יהודים" את כל המצורעים במצרים, או רק את המצורעים מבין היהודים? ומי הוא העם? עם זר או אוכלוסייה מצרית? אם היו אלה מצרים, למה קרא להם "יהודים"? ואם היו זרים, מדוע לא סיפר מאין באו? אם המלך הטביע את רוב המגורשים ואת שאריתם הגלה למדבר, כיצד נשאר מהם המון כזה גדול וכיצד הצליחו לחצות את המדבר כדי להגיע לארצם הנוכחית, שם בנו עיר ומקדש מפורסמים בעולם?
המדקדק המצרי אפיון (המחצית הראשונה של המאה ה-1 לספירה) הוציא לאור גם הוא "אגיפטיאקה", בה הביא בין היתר את הידוע לו על תולדות היהודים. כמו קודמיו, גם אפיון כתב "היסטוריה נגדית" לסיפור יציאת מצרים שבמקרא. גרסת אפיון כוללת גם היא את עלילת המצורעים, אולם אפיון הוסיף לה נדבך משלו: מלבד המצורעים, כללה אוכלוסיית המגורשים (110 אלף נפש) גם עיוורים, פסחים ונגועים במחלות. היהודים הלכו 6 ימים ולאחר שכולם לקו בדלקת המפשעות, נחו ביום השביעי, כאשר הגיעו לארץ שנקראה אחר כך "יהודה".[31]
יוסף בן מתתיהו טוען כי ברור מדברי אפיון, שכל המגורשים לקו בדלקת המפשעות. אבל אם היו עיוורים, פסחים ונגועים במחלות, כמו שהעיד עליהם, הרי לא היה להם כוח ללכת אפילו יום אחד, ואם בכל זאת יכלו ללכת דרך המדבר ובנוסף לכך גם לנצח במלחמה את כל היוצאים לקראתם – כיצד לקו כולם בדלקת הזאת כעבור 6 ימים? הרי אין המחלה הזאת מנת חלקם של כל מי שהולך בדרכים, כי רבבות חיילים עברו בכל הדורות דרכים כמו אלה והלכו ימים רבים ולא ניזוקו, וגם לא ייתכן שהדבר הזה קרה לפתע פתאום.
כמו קודמיו, גם הסופר המצרי כאירמון מאלכסנדריה (המאה ה-1 לספירה) כתב "אגיפטיאקה" משלו, שכללה גרסה משלו על יציאת מצרים, שמבוססת גם היא על עלילת המצורעים:
לסיפורו של מנתון הוסיף כאירמון שאיזיס נגלתה לאמנופיס בחלום והציקה לו בשנתו על כך שהמקדש שלה נהרס במלחמה. אחד החרטומים (במקור: "סופרי הקודש") בשם "פריטיבַאוטס", פירש למלך, שאם יטהר את מצרים מכל מי שיש "טומאה" בבשרו, "יסור ממנו חזון האימה הזה". לפיכך, ציווה המלך לאסוף 250 אלף אנשים "מצורעים" ולגרשם מן הארץ. בראש אוכלוסייה זו עמדו שני "יודעי-ספר": משה ואדם נוסף "מן החרטומים" - יוסף. כאשר הגיעו המצורעים הגולים אל פלוסיון, מצאו שם 380 אלף איש שהושארו שם עוד קודם על ידי אמנופיס, שסירב לתת להם להיכנס למצרים. שתי הקבוצות כרתו ברית ויצאו למלחמה במצרים ואמנופיס מיהר לברוח אל אתיופיה. כאשר בגר בנו של אמנופיס, רעמסס, הוא גרש את "היהודים", שמספרם היה 200 אלף, אל סוריה.[32]
גרסת כאירמון מבוססת בעיקרה על סיפורו של מנתון, אך כוללת שימוש במסורות שאינן תלויות במנתון, שמשתקפות באזכורו של פריטיבאוטס ובהופעתה של איזיס בחלום.[33] ייתכן וסיפור החלום על איזיס מקורו במסורת עממית נפוצה. יש מכנה משותף בין גרסת כאירמון לבין המסופר ב"נבואת הקדר" המצרית. נבואה זו נמצאה כתובה ביוונית על שרידי פפירוסים מהמאה ה-3 לספירה ובאחד מהם מסופר על "היהודים...בני הבליעל...המגורשים ממצרים על ידי זעמה של איזיס".[34][35]
ישנם סימנים נוספים המעידים על כך שגרסת כאירמון לא הייתה תלויה במנתון: הסיבה השונה לגירוש, השימוש במונח היווני שמשמעותו "מגואלים" להבדיל מ"טמאים"[36] והמספרים השונים מאלה של מנתון וגם מאלה המופיעים אצל ליסימכוס ואפיון. כאירמון לא מזהה את בעלי בריתם של ה"טמאים"/"מצורעים" עם החיקסוס תושבי ירושלים שבגרסת מנתון, אלא מספר על שבטי נוודים על גבולה של ממלכת מצרים, שנמנעה כניסתם אליה. המגורשים ממצרים מכונים אצלו "יהודים", ללא כל הסבר אם זהו שם כולל למצורעים המגורשים וגם למסורבי הכניסה.[37]
בניגוד למנתון, בגרסה של כאירמון לסיפור הגירוש נעדרת עוינות גלויה כלפי היהודים. הכפירה (אתאיזם) אינה מיוחסת ליהודים ואין שום זכר לשני המוטיבים הקיימים כבר בסיפור הגירוש של מנתון: שנאת אדם ועוינות כלפי זרים.[38] אולם גם עלילת המצורעים של כאירמון, כמו זו של מנתון, נערכה בהתאם למסורת הטיפולוגית של הספרות האתנוגרפית, שמטרתה "לחשוף" את עברו האפל של העם היהודי כדי לשלול את דמותו גם בהווה.[36]
יוסף בן מתתיהו מאשים את כאירמון בכך שבדה את סיפור המצורעים ואת דבר החלום על איזיס, וטוען כנגדו שלא טרח להסביר מי בדיוק היו "אנשי הצבא האלה לרבבותיהם" שחיכו ליד פלוסיון - ילידי מצרים או שהגיעו מארץ זרה, ושלא הסביר מדוע לא רצה המלך לתת להם להיכנס לתוך מצרים. הוא מצביע על כך שכאירמון לא סיפר בהתחלה מאין באו 380 אלף, ואחר כך לא הסביר גם את החשבון שעשה: אם ל-380 אלף הצטרפו 250 אלף מצורעים וחולים ובסופו של דבר גורשו רק 200 אלף, כיצד אבדו 430 אלף? האם נספו במלחמה, או עברו לצד רעמסס? ולאיזו משתי הקבוצות התכוון בשם "יהודים"? ל-250 אלף המצורעים או ל-380 אלף היושבים ליד פלוסיון?
ההיסטוריון הרומי טקיטוס (סוף המאה ה-1 ותחילת המאה ה-2 לספירה), שנחשב לאחד מגדולי ההיסטוריונים של העת העתיקה, כתב בספרו "ההיסטוריות" סקירה אתנוגרפית על העם היהודי. סקירה זו היא הדיווח המפורט ביותר על ההיסטוריה והדת של העם היהודי שקיים בספרות הרומית הקלאסית והוא משקף את דעותיהם של חוגים רבי־השפעה בחברה הרומית בתקופה שלאחר חורבן בית המקדש השני. מאחר שתיאור זה מופיע בחיבורו של גדול ההיסטוריונים של רומא, השפעתו לאחר מכן הייתה מעבר לכל פרופורציה לערך תוכנו.
טקיטוס מציג 6 אפשרויות למוצא היהודים ולמרות שאינו מצדד באופן רשמי באחת האפשרויות, האפשרות השישית ארוכה יותר מחמש האפשרויות האחרות ביחד והיא זו ש"רוב הסופרים מסכימים" לה ולכן היא זו שככל הנראה מתקבלת על דעתו וניתן לזהות אותה עם השקפתו של ההיסטוריון עצמו.[39] על פי גרסה זו, היהודים היו מצרים שהושחתו על ידי "נגע ממאיר, המשחית את גוף האדם". המלך בוכחוריס פנה לאוראקל של אַמוֹן וביקש מרפא, אז ציווה עליו "לטהר את ממלכתו" ולגרש "גזע זה, כיוון ששנוּא הוא על האלים". המצורעים נמצאו, נאספו וגורשו ממצרים: "לאחר שנעזבו הגוֹלים במדבר...קם אחד מהם, זה משה...אז הלכו ללא הפוגה מהלך שישה ימים וביום השביעי תפסו ארץ, ממנה גירשו את יושביה ובה יסדו עיר והקדישו מקדש."[40] טקיטוס מוסיף בהמשך שהיהודים אינם אוכלים בשר חזיר לזכר הנגע שהביא לגירושם, "שהרי נוּגעו בצרעת, הפוקדת בעל־חיים זה".[41]
גם אצל ההיסטוריון היווני בן-זמנו פלוטרכוס מופיע הסבר דומה לקשר היהודי בין החזיר והצרעת, כאשר בתוך סימפוזיון שהוא מצטט, טוען אחד מאנשי השיח שהיהודים שונאים בשר חזיר מכיוון שכל הברברים חוששים מטבעם מגרדת וצרעת, שהם מניחים שמופיעות כתוצאה מאכילת בשר כזה, כי ניתן לראות שהן מתפשטות תחת בטנם של כל החזירים.[42]
ההסבר העוין של טקיטוס למוצא היהודים משקף את הגרסה היוונית־מצרית העתיקה ליציאת מצרים (הפרטים דומים ביותר לאלה שניתנו על ידי ליסימכוס), שמצאה את דרכה לספרות הלטינית כבר בתקופת אוגוסטוס ודרך טקיטוס הפכה לנחלת הכלל של הציוויליזציה המערבית.[43]
- פטר שפר, יוּדוֹפובּיה - גישות כלפי היהודים בעולם העתיק (מאנגלית: להד לזר); פרק 1 גירוש ממצרים, עמ' 53-29; ספריית "הילל בן-חיים" הוצאת הקיבוץ המאוחד, 2010.
Wikiwand in your browser!
Seamless Wikipedia browsing. On steroids.
Every time you click a link to Wikipedia, Wiktionary or Wikiquote in your browser's search results, it will show the modern Wikiwand interface.
Wikiwand extension is a five stars, simple, with minimum permission required to keep your browsing private, safe and transparent.
