Loading AI tools
מוסד שלטון יהודי שהיה ממונה על תיווך בין השלטון הנאצי לבין הקהילה היהודית בגטו מוויקיפדיה, האנציקלופדיה החופשית
היודנראט (בגרמנית: Judenrat, ברבים: Judenräte; "מועצת היהודים"), או האֶלְטֶסטֶנרָאט (בגרמנית: Ältestenrat; ביידיש: עלטעסטענראט, "מועצת הזקנים"), היה מוסד שלטון יהודי שהיה ממונה על תיווך בין השלטון הנאצי לבין הקהילה היהודית. היה זה מוסד זמני שנועד בדיעבד לקיים את המדיניות הנאצית שקדמה לפתרון הסופי של שאלת היהודים. יודנראטים קמו בפקודת הגרמנים בקהילות יהודיות בשטחי הכיבוש הנאצי בתקופת השואה.
ההנחיה להקמת היודנראטים ניתנה ב"איגרת הבזק" שכתב ריינהרד היידריך, ראש המשרד הראשי לביטחון הרייך, ב-21 בספטמבר 1939[1][2]. האיגרת קבעה שהשלב הראשון בטיפול בבעיית היהודים יהיה ריכוז הקהילות במקומות בהם יש צומתי רכבות, תוך העברת הקהילות הקטנות לנקודות הריכוז. על פי האיגרת, יש להקים מועצות זקנים יהודיות, "יודנראט", ביישובים שבהם יש אוכלוסייה יהודית. מספר חברי היודנראטים היה עד 24 גברים יהודיים, על פי גודל האוכלוסייה, עם עדיפות לאישים בני סמכא ולרבנים. היודנראטים הונחו לערוך מפקד אוכלוסין הכולל מיון היהודים לפי מין, גיל ומקצוע. היודנראטים יהיו אחראים להעברת האוכלוסייה, וכן לאספקת מגורים וכלכלה ליהודים במקומם החדש. הודגש באיגרת כי היודנראטים יהיו אחראיים ליישום ההוראות שיינתנו על ידי השלטונות וידאגו ליישמן בקרב הקהילה היהודית. אי יישום ההוראות על פי לוח הזמנים המוגדר יגרור עונשים חריפים.
ב-28 בנובמבר 1939 הוציא ד"ר הנס פרנק, מושל אזור הממשל הכללי בפולין, הגנרלגוברנמן, פקודה מפורטת להקמת היודנראטים. הפקודה קבעה שמספר החברים יהיה 12 לאוכלוסייה קטנה מ-10,000 יהודים, ו-24 לאוכלוסייה גדולה יותר. הרכב המועצה חייב להיות מאושר על ידי מנהל המחוז או ראש העיר. תהליך ההקמה צריך להסתיים לא יאוחר מ-31 בדצמבר 1939.
הגרמנים העדיפו לפעול מול נציגות יהודית מרכזית אחת, שתישא באחריות ישירה למילוי הוראותיהם.
לרוב הוקם היודנראט לפני הקמת הגטו, וחברי היודנראט סייעו בהעברת היהודים אל הגטו. אף על פי שעצם הקמת היודנראטים הייתה בכפייה, בחירת הרכבם הייתה שונה ממקום למקום. לעיתים כפו השלטונות הגרמניים על אדם אחד - יושב ראש היודנראט - את האחריות להקמת היודנראט. היו"ר היה מבקש ממנהיגי ציבור להצטרף אליו. במקומות שונים היו מנהיגי ציבור שסירבו להצטרף ליודנראט, והיו כאלו שצורפו ואחרי שהבינו את המצופה מהם פרשו. לכן היה לעיתים קושי להרכיב את המועצה. לעיתים נכפה גם ההרכב על ידי הגרמנים. במקומות בהם היה קיים ועד קהילה יהודי לפני הכיבוש הנאצי, היו חבריו פעמים רבות הבסיס למועצות היודנראט. במקומות מסוימים, הרכב המועצות נקבע בהתאם להרכב הפוליטי של הנהלות הקהילות לפני המלחמה, וייצג עמדות דתיות וחילוניות על פי הרכב האוכלוסייה[3].
ההוראות לדרכי קביעת היודנראטים לא בהכרח התקיימו בפועל. בחירת היו"ר בדרך כלל נכפתה וכמעט לא התקיימו בחירות לתפקיד. בניגוד להנחיות, בארצות הבלטיות, אוקראינה, ורוסיה הלבנה, שותפו השלטונות המקומיים של האוכלוסייה הכבושה בקביעת חברי היודנראטים. גם הוראה של פרנק, שחברי היודנראטים צריכים להשתייך לקהילה המקומית, לא תמיד נשמרה. מספר חברי היודנראטים נע לרוב בין 8–24, לא בהכרח על פי גודל הקהילה כפי שנדרש.
בחירת עסקני ציבור ותיקים וידועים ליודנראטים, מעידה שלפחות בהתחלה ראה הציבור במוסד זה הכרח, לצורך טיפול בצרכי הקהילה וניהול הקשר עם הגרמנים[4]. פעמים רבות, עצם ידיעת השפה הגרמנית הייתה מרכיב בבחירת היו"ר. צורת בחירת הרכב היודנראטים הייתה מרכיב חשוב במידת האמון שהיה לקהילה ביודנראטים, ובמידת שיתוף הפעולה עימהם.
רבים מיו"רי וחברי היודנראטים התחלפו בתקופת הכיבוש. השלטונות הגרמניים אסרו ורצחו יו"רים שגילו עצמאות או התנגדות לדרישותיהם. חלקם התאבדו. היו"רים שמונו תחתיהם נאלצו לפעול תחת "המורשת" שהשאירו קודמיהם.
ברוב המקומות, הוקמו היודנראטים לפני הקמת הגטאות וכינוס היהודים לתוכם.
בין השאר, היודנראטים טיפלו בשירותים הציבוריים הבאים: עבודה, דיור, מזון, סעד, חינוך, דת, בריאות, תברואה, דואר ותחבורה ציבורית.
חברי היודנראטים שימשו כאנשי קשר בין היהודים לנאצים. הם נאלצו לעמוד מול דרישת שני הצדדים שברוב המקרים היו מנוגדות זו לזו. הגרמנים דרשו לבצע את הוראותיהם, והיהודים קיוו להגנה מצד היודנראטים. בסופו של דבר, פעמים רבות, שימשו היודנראטים מקור לכעסה ולמרירותה של הקהילה היהודית, שראתה ביודנראט המקומי את מקור צרותיה.
דוגמה אופיינית הייתה הדרישה לאספקת עובדי כפייה, אחת הדרישות הראשונות, שהחלה כבר בתחילת הכיבוש. סרוב לדרישה גרם למאסרם ולרציחתם של יושבי הראש. היו ניסיונות (שלעיתים הצליחו) לשחד את הגרמנים ובכך לצמצם כמות הפועלים הנדרשת או לדחות את שליחת העובדים. משפחות בעלות יכולת כספית שילמו כסף בתמורה לשחרורם מהעבודה. היודנראטים קיבלו כספים אלו כי היו זקוקים למימון פעולותיהם. התוצאה הייתה שלעבודות הכפייה נשלחו יהודים חסרי יכולת כלכלית. משפחות עובדי הכפייה איבדו את יכולת הפרנסה שלהם מפני שהגרמנים לא שילמו שכר לעובדים אלו. נטל הפרנסה של עובדי הכפייה ומשפחותיהם הוטל על היודנראטים. הם שילמו "דמי כיס" לעובדים, ואף פתחו מטבחים ציבוריים שסיפקו ארוחות חינם לעובדים ובני משפחותיהם. התוצאה הייתה כעס גדול על אנשי היודנראטים. בנוסף, היו יודנראטים שנכנסו למצוקה כלכלית והתקשו לספק את צורכי הקהילה.
מצב נוסף איתו התמודדו היודנראטים היה דרישת הגרמנים לתשלומי כופר. כבר מתחילת הכיבוש, הגרמנים נהגו לאסור מספר יהודים מאמידי הקהילה ונכבדיה. הם הוכו ועונו בכלא. הגרמנים דרשו תשלומים גבוהים בתמורה לשחרורם, אחרת יוצאו להורג תוך מספר ימים. היודנראטים נאלצו לגבות כספים מהקהילה על מנת לשחרר את האסירים, זאת כאשר האוכלוסייה עצמה איבדה את יכולת הפרנסה שלה וחיה על חסכונותיה. היודנראטים גם אולצו לאסוף דברי ערך שונים (כגון פרוות) על פי דרישת הגרמנים.
היודנראטים דאגו לעבודה סדירה ולתעשייה של הגטו. הוקמו מפעלים שאיפשרו ליהודים להתפרנס לאחר שאיבדו את מקורות פרנסתם מלפני הכיבוש. הקמת המפעלים נעשתה גם על מנת להראות לגרמנים שהיהודים הם כח יצרני ומועיל.
לאורך תקופת הכיבוש נהגו הגרמנים להעביר אוכלוסיות יהודים מגטו לגטו. יהודים אלו הגיעו לגטו ללא פתרון מגורים ופרנסה, זאת כאשר האוכלוסייה המקומית עצמה חיה בצפיפות ובקשיי פרנסה. היודנראטים נדרשו לספק פתרונות מגורים ומזון למהגרים אלו. עם גידול בכמות הנפטרים, היה צורך לטפל ביתומים שנותרו ללא משפחה תומכת. הוקמו בתי יתומים תוך דאגה למזון, ביגוד וחינוך ליתומים.
החורפים הקשים הצריכו אספקה קבועה של חומרי בערה לחימום וכן בגדים חמים לאוכלוסייה.
בעיה קשה נוספת איתה נאלצו היודנראטים להתמודד היא בעיית התברואה והבריאות. היה קיים מחסור בצוות רפואי מיומן, בתרופות וציוד רפואי אחר. תנאי הצפיפות וחוסר ההגיינה בגטאות גרמו למגפות טיפוס שכיחות. היה צורך בהקמת בתי חולים, וכן בביצוע פעולות ניקוי וטיהור במקומות המגורים ובמקומות הציבוריים. היודנראטים נשאו באחריות ובמימון פעולות אלו. לצורך פעולות אלו, היודנראטים בפולין נתמכו על ידי ארגון הבריאות טא"ז.
מימון פעולותיהם של היודנראטים היווה בעיה בפני עצמה. המימון היה הן על ידי מקורות פנימיים והן על ידי מקורות חיצוניים. המקורות הפנימיים כללו דרישה ל"תרומות" מצד היהודים האמידים בקהילה וכן תשלום על שירותי היודנראט. התוצאה הייתה שיהודים אמידים קיבלו פריבילגיות, כגון מגורים משופרים, בעוד משפחות אחרות גרות בצפיפות קשה. המימון החיצוני נעשה דרך ארגוני העזרה הג'וינט והיס"ס, שהיה תחת ניהולו של מיכאל וייכרט.
כספי היודנראטים שימשו גם לתשלומי שוחד לגרמנים. תשלומים אלו מנעו או צמצמו עונשים (הן אישיים והן קולקטיביים) וגזירות. הם איפשרו מתן הקלות לקהילה. ידועים מקרים בהם שוחד דחה או ביטל ביצוע אקציות.
הוקמה משטרה יהודית (Ordnungsdienst; "שירות הסדר"), לביצוע בפועל ההוראות הנדרשות. אף על פי שפורמלית המשטרות היהודיות היו כפופות ליודנראטים, בפועל הן קיבלו גם הוראות ישירות מהפיקוד הגרמני במקום.
עם תחילת תהליך ההשמדה של היהודים, נעשו דרישות הנאצים קשות יותר לביצוע, והיודנראטים נדרשו לבצע פעולות הקשורות למדיניות הדיכוי הנאצית, כמו הכנת רשימת הנשלחים להשמדה, ומיון האנשים במחנות ההשמדה לעבודה או לתאי גזים.
דרכי ההתמודדות של היודנראטים עם קשיי התפקיד השתנו לא רק מגטו לגטו, אלא גם בחילופי תפקיד היושב ראש. ברוב הגטאות הוחלפו יושבי הראש והשתנה הרכב היודנראט מספר פעמים. לכן לא ניתן בדרך כלל לדבר על מדיניות התמודדות ברמת המקום אלא בהתאם לזהות היושב ראש בזמן נתון כל שהוא.
שמות המדינות מצוינים על פי גבולות אירופה ב-1939[5]
| שם הגטו או הקהילה | תאריך מנוי היודנראט הראשון | ראשי היודנראט | הערות | |
|---|---|---|---|---|
| גטו אונגוור, הונגריה | אפריל, 1944 | ד"ר יוליוס לסלו, מנהיג הקהילה היהודית בעיר | ||
| גטו בוברויסק, בלארוס | יולי, 1941 | הרב א. רוזנברג | ||
| גטו בודפשט, הונגריה | מרץ, 1944 | שאמו שטרן עד אוקטובר 1944, אז ירד למחתרת ומונה ליוש שטוקלר | ||
| גטו בוחניה, פולין | סוף 1939 | שמחה וייס | חברי היודנראט נשלחו לבלז'ץ באקציה האחרונה | |
| גטו בולחוב, פולין | אוגוסט, 1941 | ד"ר א. רייפאייזן, התאבד בסוף 1941. מחליפו, ד"ר שינדלר, התאבד במרץ 1943. | ||
| גטו בוצ'אץ', פולין | יולי, 1941 | מנדל רייך, ציוני, איש מזרחי, יו"ר הקהילה לשעבר, התפטר מתפקידו ובמקומו התמנה סגנו ברוך קרמר. | חבר היודנראט ד"ר הכט ואשתו התאבדו. | |
| גטו ביאלה פודלסקה, פולין | נובמבר, 1941 | יצחק פישזיץ | רוב חברי היודנראט נשלחו למיידנק באוגוסט 1942, לאחר שהתלוננו על חטיפת יהודים | |
| גטו ביאליסטוק, פולין | יוני, 1941 | ד"ר גדליהו רוזנמן, הרב הראשי, מונה בתחילה לראש היודנראט, אך לאחר כחודש הוחלף על ידי סגנו, אפרים ברש. | ברש דגל בשיתוף פעולה ובגישה שהשמדה תהיה בכל מקרה ולכן יש להציל מעטים גם תוך הקרבת אחרים. הוא אפילו מנע מרד בגטו לפני משלוח. | |
| גטו בנדין, פולין | ספטמבר, 1939 | בתחילה מונו בזה אחר זה, אליעזר רובנליכט, סגן ראש העיר לשעבר, שמואל וייצ'הר, חבר מועצת העיר, ויעקב ארליך. במהלך 1940, מונה בנימין גראוברד ואחריו חיים מרין, אחיו של משה מרין. בראשית 1942 מונה חיים מולצדסקי. | הגטו היה חלק מהצנטרלה, בראשות משה מרין | |
| גטו ברודי, פולין | יולי, 1941 | עו"ד אברהם גלזברג, ראש ועד הקהילה נספה באקציה בנובמבר 1942. אחריו מונו רוזנפלד, ואחריו יצחק כץ, לשעבר מפקד המשטרה היהודית. | אנשי היודנראט האחרון נספו במאי 1943, עם חיסולו של הגטו. | |
| גטו בריסק דליטא, פולין | אוגוסט, 1941 | צבי הירש רוזנברג, חבר מועצת העיר וראש ועד הסוחרים. סגנו היה דר' נחמן לנדאו. | אנשי היודנראט נרצחו בינואר 1943. | |
| גטו ברנוביצ'ה, פולין | יוני, 1941 | עו"ד יהושוע (אובסיי) אייזיקסון, נורה למוות במרץ 1942, עקב אי שיתוף פעולה באקציה. החליף אותו שמואל ינקלביץ, סגן היו"ר שנמלט במהלך האקציה השנייה בספטמבר 1942. היו"ר השלישי היה מנדל גולדברג, מסגר במקצועו. | ז'ניה מן, מזכירת היודנראט, כונתה "אם הגטו", נרצחה יחד עם אייזיקסון. | |
| גטו גלמבויה, פולין[6] | יולי, 1941 | גרשון לדרמן, סוחר, נרצח בפברואר 1943, וסגנו זלמן רובשקין מונה במקומו בקיץ 1944. רובשקין נרצח באקציה בסתיו 1944. | לדרמן נרצח לאחר ששני בניו ניסו להימלט מהגטו תוך כדי חילופי יריות עם הגרמנים. אחד הבנים נהרג והשני נמלט. | |
| הולנד (יודסה ראד) | פברואר, 1941 | אברהם אשר ודוד כהן | ||
| גטו גרודנו, פולין | יוני, 1941 | ד"ר דוד ברוור, לשעבר מנהל מוסדות "תרבות" | ||
| גטו דאוגבפילס, לטביה | יולי, 1941 | מישה מוסינזון | במאי 1942 נרצחו חברי היודנראט עם חיסול הגטו. | |
| גטו דברצן, הונגריה | מרץ, 1944 | הרב ד"ר פאל (מאיר) וייס, רבה של קהילת הסטטוס קוו | ||
| גטו ולודימייז' וולינסקי, פולין | יולי, 1941 | הרב מורגנשטיין, עסקן ציבורי, נפטר אחרי חודשיים ובמקומו מונה עו"ד ויילר, שהתאבד עם משפחתו בספטמבר 1942, לאחר שסירב לשתף פעולה. במקומו מונה ד"ר בארדאק, רופא שיניים. היו"ר האחרון היה לייב קודיש, ראש הסדר היהודי בעבר, שנרצח בדצמבר 1943. | ||
| גטו וילנה, פולין | יולי, 1941 | שאול טרוצקי, ראש היודנראט שנבחר על ידי היהודים הוצא להורג בספטמבר 1941. במקומו מונו אנטול פריד ויצחק לייבוביץ. ביולי 1942 מונה יעקב גנס, (שהיה קודם לכן ראש שירות הסדר היהודי) לראש היודנראט. גנס הוצא להורג בספטמבר 1943. | גנס מילא את ההוראה משום שידע שסירובו יביא להשמדת הגטו כולו, הוא בחר את היהודים הזקנים, החולים ואלו שסיכוייהם לשרוד היו הנמוכים ביותר. פעל להצלת יהודים אך שיתף פעולה עם הגסטאפו והפעיל את המשטרה היהודית שתשליט סדר ותאכוף את החוק | |
| גטו ורשה, פולין | אוקטובר, 1939 | אדם צ'רניאקוב | קיים קשרים עם גרמנים שהביאו לתמורה מסוימת. ב-20 ביולי 1942 שאל בגסטאפו אם יהיה גירוש. הם משקרים או מתחמקים. אחר-כך קיבל הודעה למסור 6,000 איש או שאשתו תירצח. הוא התאבד. | |
| גטו זדונסקה וולה, פולין | ספטמבר, 1939 | תחילה מונה יעקובסון, שברח. בסוף 1939, מונה ד"ר יעקב למברג. בעת חיסול הגטו, באוגוסט 1942, הורד מרכבת השילוחים והוצא להורג בבית הקברות. | ||
| גטו ז'טל, פולין | פברואר, 1942 | תחילה מונה שמואל קוסטין ואחריו אלתר דבורצקי, עורך דין ופעיל ציוני. לאחר בריחתו, מונה אליהו נובולנסקי. | אלתר דבורצקי מילא תפקיד כפול של יו"ר היודנראט ומנהיג המחתרת. נמלט מהגטו ונרצח על ידי פרטיזנים. | |
| גטו זמושץ', פולין | דצמבר, 1939 | בן ציון לובלינר הוחלף לאחר מספר שבועות על ידי עו"ד מייצ'סלאב גורפינקל. גורפינקל הצליח להימלט מהגטו ולהגיע ללונדון. | בנובמבר 1942, במהלך האקציה, נורה סגן היו"ר, עזריאל שפס, זאת לאחר שעבר התעללות קשה במשך מספר שעות. | |
| גטו זשוב, פולין | אוקטובר, 1939 | עו"ד קליימן הוצא להורג בינואר 1940 לאחר שלא סיפק מספיק עובדי כפייה על פי דרישת הגרמנים. במקומו מונה סגנו, ד"ר ברנארד (בנו) כהנא. | באוגוסט 1943 נשלחו חברי היודנראט לאושוויץ. | |
| גטו חלם, פולין | דצמבר, 1939 | י. פרנקל | ||
| גטו חרקוב, אוקראינה | נובמבר, 1941 | גורביץ, פרופ. לרפואה | ||
| גטו טוצ'ין, פולין | יולי, 1941 | גצל שוורצמן וסגנו מאיר הימפלרב | ראשי היודנראט השתתפו בשרפת הגטו ובירי. הסגירו עצמם לגרמנים והוצאו להורג | |
| גטו טרזיינשטט, צכיה | דצמבר, 1941 | יעקב אדלשטיין, יליד גליציה, ציוני וסוציאליסט, נורה למוות באושוויץ בנובמבר 1943, אחריו מונה פאול אפשטיין, סוציולוג וחבר בהתאחדות קהילת ברלין. הוא הוצא להורג בספטמבר 1944 בכלא הגטו. לבסוף מונו בנימין מורמלשטיין, יליד וינה, רב וחוקר יהדות וכן הרב ליאו בק. | ||
| גטו טרנוב, פולין | נובמבר, 1939 | עו"ד ד"ר יוסף אופנר, פרש. דוד לנקוביץ, ברח. הרופאים, ד"ר וולף שנקל וד"ר שלמה גולדברג, פעילים ציוניים, נרצחו באושוויץ. היו"ר האחרון היה ארתור פולקמן. | ||
| גטו לבוב, פולין | אוגוסט, 1941 | יוסף פרנס, עו"ד וקצין לשעבר בצבא אוסטריה הוצא להורג לאחר שסירב לשתף פעולה. אברהם רוטפלד שמונה לאחריו נפטר לאחר תקופה קצרה. היו"ר האחרון, הנריך לנדסברג ניתלה יחד עם שאר חברי היודנראט בעקבות חיסול הגטו | ||
| גטו לובלין, פולין | ינואר, 1940 | הנריק בקר, אדריכל-מהנדס, ראש מפלגת העם בלובלין, סגן ראש העיר ויו"ר מועצת הקהילה היהודית. לבקר היו שני סגנים: ד"ר מרק אלטן, עורך-דין, קצין אוסטרו-הונגרי לשעבר, אחד ממנהיגי התנועה הציונית שבעיר ושלמה קסטנברג, סוחר נייר מפורסם, סגן יו"ר בהנהלה של הקהילה היהודית. | במרץ 1942 נשלחו בקר וחברי היודנראט לבלז'ץ. בקר עלה לרכבת עטוף בטלית ללא מטען. אלטן מונה ליו"ר היודנראט בגטו מיידן טטרסקי, פרבר של לובלין. בנובמבר 1942 נרצחו אלטן וחברי היודנראט האחרים על ידי מפקדי הגטו. | |
| גטו לודז' (+גטאות קטנים בורטגאו), פולין | אוקטובר, 1939 | חיים מרדכי רומקובסקי | מדיניות של גטו פרודוקטיבי במטרה להינצל על ידי עבודה. שיתוף פעולה מלא עם הנאצים, גם בנושא השילוחים להשמדה. "לחתוך את היד כדי להציל את כל הגוף." | |
| גטו לוצק, פולין | יולי, 1941 | ד"ר קורצ'מני, רופא שיניים ואחריו עו"ד הניג. | ||
| גטו לחווא, פולין | יולי, 1941 | דב-ברל לופטין, ראש ההסתדרות הציונית לשעבר | היודנראט השתתף בשרפת הגטו ובריחה ממנו. לופטין נהרג בקרב בעלותו על מוקש ב-1944. | |
| גטו לידא, פולין | יוני, 1941 | קלמן ליכטמן, מורה, במרץ 1942 נרצח יחד עם 6 מחברי היודנראט, וד"ר צ'רני, רופא, מונה במקומו | ||
| גטו מוגילב פודולסקי, אוקראינה | נובמבר, 1941 | זיגפריד יגנדורף, מהנדס במקצועו | ||
| גטו מיינדזיז'ץ פודלסקי, פולין | דצמבר, 1939 | שמעון קלרברג, רוקח במקצועו | ||
| גטו מינסק, בלארוס | יולי, 1941 | איליה מושקין, לשעבר מנהל משרד ממשלתי. לאחר רציחתו, מונה סגנו משה יפה. יפה נרצח גם הוא בסמוך לאקציה. | היודנראט תמך בהקמת מחתרת ובבריחה מהגטו. | |
| גטו מלאווה, פולין | נובמבר, 1939 | אליעזר פרלמוטר, נרצח בכלא הגטו בינואר 1942. במקומו מונה פלטיאל צלגו שהודח ונאסר בקיץ 1942. היו"ר השלישי היה מנדל צ'רקו. | ||
| גטו מרמרושסיגט, הונגריה | אפריל, 1944 | לייפוט יוסוביץ, נשיא הקהילה היהודית בעיר | ||
| גטו נובוגרודק, פולין | ספטמבר, 1941 | זלדוביץ היה בתפקיד מספר שבועות ואחריו מונה עו"ד צ'חנובסקי, שופט. חברי היודנראט נרצחו בקיץ 1942, וחיים אוסקוביץ מונה ליו"ר. | ||
| גטו נובי סונץ', פולין | ספטמבר, 1939 | משה רונדלר, הוחלף על ידי סגנו, יעקב מארין באביב 1940. מארין התפטר ביולי 1940 ונשלח לאושוויץ. יואכים בקרמן, שהחליף אותו, נפטר מהתקף לב, וסגנו מנדל אייזן החליף אותו. | ||
| גטו סאטו מארה, הונגריה | זולטן שוורץ | |||
| גטו סמולנסק, הפדרציה הרוסית | יולי, 1941 | ד"ר פיינסון, רופא שיניים במקצועו | ||
| גטו סוסנוביץ (+צנטרלה - אוסף הקהילות היהודיות במחוז שלזיה עילית), פולין | ספטמבר, 1939 | משה (מוניק) מרין נבחר על ידי הגרמנים לראש היודנראט לאחר שראש הקהילה לא הזדהה | ||
| סלובקיה | 1940 | היינריך שוורץ שנעצר על ידי השלטונות, ארפד שבשצ'ן ואחריו אוסקר טימן. | מילאו את הוראות המחלקה ה-14 (המחלקה לענייני יהודים) במשרד הפנים הסלובקי | |
| גטו סטניסלבוב, פולין | יולי, 1941 | משה ישראל זייבלד, חבר הנהלת הקהילה הוחלף באוקטובר 1941 על ידי סגנו, עו"ד מיכאל לם. לם נרצח עם עוד 4 חברי היודנראט ביולי 1942 וסגנו מרדכי (מרקוס) גולדשטיין אולץ לקבל את התפקיד. לאחר מספר שבועות הוצא היודנראט השלישי להורג ושיינפלד, מפקד המשטרה היהודית מונה ליו"ר רביעי. בינואר 1943 חוסל היודנראט יחד עם שארית אנשי הגטו. | ||
| גטו סלונים, פולין | יולי, 1941 | וולף ברגמן. אחרי שנרצח, הוחלף על ידי גרשון קווינט. קווינט הוחלף על ידי ילישביץ, אך נשאר ביודנראט. קווינט נורה בתחילת האקציה ביוני 1942. | היודנראט סייע כספית למחתרת ואף שילם שוחד על מנת לשחרר את חבריה. | |
| גטו סלוניקי, יון | אפריל, 1941 | שבתאי (סבי) שאלתיאל הודח בדצמבר 1942 ובמקומו מונה צבי קורץ, רב יליד גליציה, תושב העיר מ-1933. קורץ גורש לברגן בלזן באוגוסט 1943 | ||
| גטו פביאניצה, פולין | ספטמבר, 1939 | בתחילה מונו 3 מנהלים: יהושע אלטר, וולף ילינוביץ' ויעקב לוברנייצקי. בנובמבר 1939 השלשה נשלחו למחנה ריכוז. עו"ד שפירא מונה במקומם שהוחלף על ידי יחיאל רובינשטיין. בקיץ 1942 הוצאו חברי היודנראט להורג. | ||
| גטו פיוטרקוב טריבונלסקי, פולין | ספטמבר, 1939 | משה חיים לאו, רב העיר. לאחר חודש הוחלף בזלמן טננברג (או טננבאום), ראש הקהילה לשעבר, שהוחלף על ידי סגנו שמעון ורשווסקי | ב-1941 טננברג ועוד ארבעה חברי מועצה נעצרו לאחר מאסר שליחת מחתרת פולנית איתה היו בקשר. הם נישלחו לאושוויץ. | |
| גטו פינסק, בלארוס | יולי, 1941 | תחילה מונה דוד אלפר, מנהל גימנסיה "תרבות". הוא התפטר אחריי יומיים והוצא להורג עם חלק מאנשי היודנרט. במקומו מונה בנימין בוקשטנסקי. סגנו היה מוטל מינסקי, שכדובר גרמנית מילא בפועל את התפקיד. | ||
| גטו פלונסק, פולין | יולי, 1940 | אברהם יעקב רמק, נשלח עם משפחתו לאושוויץ בדצמבר 1942 | ||
| גטו פרוז'ני, פולין | יולי, 1941 | יצחק ינוביץ, נרצח עם משפחתו בינואר 1943. סגנו היה עו"ד זאב שריידמן. | היודנראט תמך בפרטיזנים בכסף ובגדים וסירב להסגיר אותם. הזהיר מפני חיסול הגטו וקרא לתושבים להסתתר או לברוח. | |
| גטו פשמישל, פולין | יולי, 1941 | ד"ר איגנץ דולדיג וסגנו רכטר נרצחו ביולי 1942 בנסותם למנוע גרוש יהודים. אחריהם מונה יעקב רבהן, לשעבר יו"ר ועד הקהילה. | ||
| גטו צ'נסטוחובה, פולין | ספטמבר, 1939 | לאון (לייב) יהודה קופינסקי, נרצח במרץ 1943 | ||
| גטו צ'רנוביץ, רומניה | אוגוסט, 1941 | ד"ר זיגמונד נויברגר | ||
| צרפת (אוז'י"ף) | נובמבר, 1941 | רמון ראול למבר | ||
| גטו קובנה, ליטא | אוגוסט, 1941 | ד"ר אלחנן אלקס, רופא וציוני יחד עם סגנו עו"ד לייב גרפונקל | שיתוף פעולה מוגבל, התנגדות לחלק ממעשי הנאצים. | |
| גטו קולוז'וואר, הונגריה | אפריל, 1944 | ד"ר יוז'ף פישר, נשיא הקהילה הרפורמית | ||
| גטו קולומיאה, פולין | אוגוסט, 1941 | מרדכי הורוביץ, תעשיין, התאבד באוקטובר 1942 | ||
| גטו קוריץ, פולין | ספטמבר, 1941 | משה קרסנוסטבסקי, התאבד בהצתת ביתו בספטמבר 1942. | גם חבר היודנראט, יואל מארקוש התאבד. שרפת ביתו של קרסנוסטבסקי הייתה סימן להתחלת מרד בו הוצת כל הגטו. | |
| גטו קיילצה, פולין | נובמבר, 1939 | משה פלץ, רופא, חבר מועצת העיר התפטר בטענה לבריאות לקויה. סגנו, הרמן לוי, תעשיין, כלכלן, חבר מועצת העיר החליף אותו. | משה פלץ נספה באושוויץ ביוני 1941. הרמן לוי נרצח עם משפחתו במרץ 1943. | |
| גטו קושינאו, רומניה | אוגוסט, 1941 | עו"ד שפירו וד"ר גוטמן לנדאו | שפירו ברח לבוקרשט במדי קצין רומני ודיווח למנהיגי הקהילה היהודית על הגרושים. חזר לגטו ונורה למוות באחד המשלוחים. | |
| גטו קלושין, פולין | דצמבר, 1939 | אברהם גמזו, רופא שיניים ופעיל ציוני, נרצח כשסרב לספק רשימות יהודים לגרוש. | בספטמבר 1942 נורה חבר היודנראט משה קישלניצקי על ידי מפקד הגטו לאחר שלא סיפק מספיק יהודים לגרוש. | |
| גטו קרמניץ, פולין | ספטמבר, 1941 | בן ציון כץ נרצח כשסרב להכין רשימת יהודים למשלוח. מחליפו יוניה גרינברג, איש הבונד, סבל מהתמוטטות עצבים. מחליפיו, עו"ד בנימין לנדברג, התאבד, ד"ר ברינפלד ויצחק דיאמנט. היו"ר האחרון היה ד"ר מנדל, לשעבר ראש השירות היהודי. | ||
| גטו קרקוב, פולין | דצמבר, 1939 | בתחילה מונו מרק ביברשטיין, מורה ואיש ציבור, וסגנו וילהאם גולדבלט. במאי 1940, בעקבות ניסיון שוחד שכשל, נעצרו השניים וד"ר ארתור רוזנצוויג מונה במקומם. הוא נעצר לאחר שסירב לשתף פעולה ביוני 1942 ודוד גוטר מונה במקומו. | ביברשטיין רימה את הנאצים בכמות האנשים ששלח למחנות. נכלא על ידי הנאצים ולבסוף נרצח בעצמו במחנה פלאשוב. | |
| גטו ראדום, פולין | דצמבר, 1939 | יוסף דיאמנט היה בתפקיד עד אפריל 1942. לאחר שנשלח לאושוויץ, מונה לודוויג פסמן. בינואר 1943 נשלח פסמן לאושוויץ ונחום שנדרוביץ החליפו. במאי 1943 נשלח שנדרוביץ לאושוויץ. | ||
| גטו ראדומסקו, פולין | דצמבר, 1939 | משה ברגר שהיה ראש הקהילה. במאי 1941 החליף אותו ויקטור גוטשטט שהיה בתפקיד עד ינואר 1943. סגן היו"ר היה יוסף פנסקי. | ברגר[7] נרצח ביולי 1943 בצ'נסטוחובה בהיותו מנקה רחובות. גוטשטט[8] ברח בינואר 1943, ערב האקציה השנייה ונרצח. לפני בריחתו הזהיר גוטשטט את חברי השומר הצעיר מפני האקציה הקרבה והם נמלטו מהגטו. | |
| גטו רובנה, פולין | ספטמבר, 1941 | ד"ר משה ברגמן וסגנו עו"ד לאון סוחרציק התאבדו. במקומם מונה חיים רסנר. | ||
| גטו רוהאטין, פולין | אוגוסט, 1941 | שלמה אמראנט שהיה חבר בוועד הקהילה היהודית בעיר לפני הכיבוש הנאצי. | אמראנט נרצח בעת חיסול הגטו ביוני 1943. כנראה כלל חברי היודנראט נרצחו. | |
| גטו רווה רוסקה, פולין | יוני, 1941 | שוויצר | הגורם הדומיננטי ביודנראט היה עו"ד ד"ר יוסף מנדל. מנדל נכלא בכלא הגטו ונפטר ממחלת הטיפוס בדצמבר 1941. | |
| גטו ריגה, לטביה | אוגוסט, 1941 | עו"ד מיכאל אלישיב שעמד בעבר בראש ארגון היהודים הלוחמים לעצמאות לטביה | ||
| גטו שאוולי, ליטא | ספטמבר, 1941 | מנדל לייבוביץ, עמד בראש לוחמי החזית היהודיים בצבא הליטאי, נהרג בהפצצה סובייטית על העיר. | בקיץ 1942 הצטרפו 2 חברי היודנראט, אהרון כץ וברל קרטון למשלוח אקציית הילדים ונספו יחד איתם. | |
| גטו שדליץ, פולין | אוגוסט, 1941 | ד"ר הנריך לבל, רופא ומנהל בית החולים בגטו |
בסקר שבוצע על ידי ישעיה טרונק, לגבי גורלם של חברי היודנראטים במזרח אירופה, עולה כי קרוב ל-80% מחברי הידנראטים נספו לפני האקציות הגדולות או במהלך הגירושים להשמדה. להלן החלוקה כפי שעולה ממחקרו:
| גורלם של אנשי היודנראט | מספרם המוחלט | אחוזים |
|---|---|---|
| ויתרו על תפקידם | 21 | 2.9 |
| הוצאו או נאסרו | 13 | 1.8 |
| נרצחו לפני הגירושים להשמדה | 182 | 25.3 |
| מצאו את מותם בזמן הגירוש להשמדה (נרצחו במקום או גורשו ונספו) | 383 | 53.2 |
| התאבדו | 9 | 1.2 |
| מתו מוות טבעי | 26 | 3.6 |
| נשארו בחיים | 86 | 12.0 |
| סך הכל | 720 | 100 |
קיימות עדויות שונות שרצח אנשי היודנראטים נעשתה על פי הנחיות מפורשות. כך לדוגמה על פי תעוד[9] של רוברט קובאלק, בגטו לובלין:
על פי מגוון רחב של מקורות, עשרות מיושבי הראש וחברי יודנראטים בחרו להתאבד, לעיתים יחד עם נשותיהם ומשפחתם. בגטו ורשה, התאבד ביולי 1942, ראש היודנראט אדם צ'ארינקוב בבליעת כמוסת רעל, כשנדרש למסור ליד הגרמנים את ילדי גטו ורשה. לאחר מותו נלקחו ילדי הגטו, ובין היתר ילדי בית היתומים שניהל יאנוש קורצ'אק אשר החליט ללכת גם הוא עם הילדים לטרבלינקה ולמות עימם למרות שהגרמנים נתנו לו אפשרות לעזוב. בגטו ברזה קרטוסקה, באוקטובר 1942, התאבדו יעקב שלוסברגר יחד עם רוב (לפי מקורות שונים - כל) חברי היודנראט במהלך פגישתם האחרונה, לפני האקציה[10].
עדויות נוספות על גבורתם של ראשי יודנראטים שבחרו שלא לפעול לפי הוראת הגרמנים ושילמו על כך בחייהם ובחיי משפחתם: ד"ר ברגמן, ראש יודנראט רובנה, התאבד אחרי שסירב למסור יהודים; קרסנוסטבסקי, ראש יודנראט קוריץ, התאבד אחרי שסירב למסור יהודים; עורך דין ויילר, ראש יודנראט ולודימייז, התאבד אחרי שסירב למסור ילדים; יהושע אייזקיסון, ראש יודנראט ברונביצ'ה, נרצח כי סירב למסור ילדים לידי הנאצים; שאול טרוצקי, יודנראט וילנה, נורה כי סירב לשתף פעולה ולמסור יהודים; זליקוביץ פרנס, יונדראט לבוב, נורה כי סירב לשתף פעולה ולהכין רשימות; גצל שוורצמן, ראש יודנראט טוצ'ין, הוביל את הגטו למרד, ונרצח בעינויים; פרמלומטר אליעזר, ראש יודנראט מלאווה, נורה כי סירב למסור יהודים; עורך דין לם מיכאל, ראש יודנראט סטניסלבוב, נרצח כי סירב למסור יהודים; מחליפו מרקוס גולדשטיין, נורה גם הוא כי סירב למסור יהודים; בן ציון כץ, ראש יודנראט קרמניץ, נרצח כשסירב לשתף פעולה; אהרון כץ וברל קרטן,יודנראט שאוולי, הצטרפו לאקציית הילדים ונשלחו איתם.
החוק לעשיית דין בנאצים ובעוזריהם, שנחקק ב-1950 איפשר להעמיד לדין יהודים, תושבי ישראל, שהואשמו על מעשיהם בתקופת השואה. סך הכל הואשמו כ-30–40 איש, רובם זוכו או שיצאו בעונשים קלים, יחסית למעשים שהואשמו בהם. משפטים אלו הופסקו לחלוטין בעקבות פסק דינו של השופט משה לנדוי בעניין הירש ברנבלט, סגן מפקד המשטרה היהודית בגטו בנדז'ין, ב-1963 שפסק ש"אין על בית המשפט לפסוק בוויכוח הגדול הניטש"[11].
משפט ישראל קסטנר (שלא היה בעצמו איש יודנראט) ב-1954, הלהיט את הוויכוח הציבורי בנושא אחריות היודנראטים.
כבר בשנת 1947 הזמין נתן אלתרמן את אבא קובנר אליו, ושאל אותו על תולדות גטו וילנה ותפקידו במרד. אלתרמן הגיב במשפט: "לו אני בגטו, הייתי עם היודנראט"[12]. ב-1954 אלתרמן הביע את דעתו במדור הטור השביעי בעיתון דבר ביצירתו "יום הזיכרון והמורדים[13][14]", בביטוי "גיבורי השתדלנים והפרנסים". הביטוי והיצירה עוררו ויכוח ציבורי נוקב בין אלתרמן מחד ובין רבים כמו דוד כנעני וכן מנהיגי היישוב, כגון משה כרמל וישראל גלילי, וממנהיגי המרידות בנאצים (יצחק צוקרמן, טוביה בוז'יקובסקי ואחרים) מאידך[15]. אלתרמן בטור השביעי ("שתי דרכים", "טיב האשמה", "נימת הדיון") ובספרו "על שתי דרכים", כרמל במאמר בעיתון למרחב[16], בוז'יקובסקי במאמרו "בין השיר והפרוזה" בעיתון על המשמר[17] וכנעני במאמר "כאור יהל" ב'על המשמר'[18].
אורי צבי גרינברג היה מהתומכים בדעותיו של אלתרמן[19], וקרא להימנע מלבקר את אנשי היודנראטים והמשטרה היהודית[20].
משפט אייכמן ב-1961 המשיך את הוויכוח לגבי אחריותם של חברי היודנראטים. כך למשל, בנימין מורמלשטיין לא הוזמן להעיד במשפט, חרף היכרותו האישית עם אייכמן. עדים במשפט רצו לספר גם על תפקידיהם של ראשי היודנראטים, אולם התובע, גדעון האוזנר, החליט שלא להעלות את תפקודם במשפט, בטענו "זה יהיה משפטו של הרוצח, לא של קורבנותיו"[21].
לאחר משפט אייכמן הייתה חנה ארנדט לנושאת ההאשמה לגבי שיתוף הפעולה של היודנראטים עם הנאצים. ארנדט, אינטלקטואלית והוגת דעות מהידועות בעולם, יצאה למעשה נגד "שתי הדרכים", הן נגד דרך היודנראטים והן נגד דרך ההתנגדות האקטיבית. היא טענה ששיתוף הפעולה של היודנראטים היה מרכיב חשוב בתהליך ההשמדה[22]. היא עצמה ודעותיה הותקפו באופן אישי[23]. ארנדט ביססה את דעותיה על מחקריו של ראול הילברג, חוקר שואה מהמשפיעים ביותר, ועם זאת שנוי במחלוקת[24], שמחקריו התבססו בעיקר על מסמכים גרמניים[25]. מחקרים מאוחרים, התומכים בדעותיה של ארנדט, מותקפים בטענה, שהם מתעלמים ממחקרים היסטוריים עדכניים, מחקרים המציגים את התמונה המורכבת של דרך היודנראטים[26]. תשובות מפורטות לטענותיה של ארנדט ניתנו על ידי המשפטן הבינלאומי, יעקב רבינסון, בספרו "העקוב למישור".
בשנת 1977 הוקדש הכינוס הבינלאומי השלישי של יד ושם לדמות ההנהגה היהודית בשואה. קדם לכינוס פרסום מחקרו פורץ הדרך של ישעיהו טרונק אודות היודנראטים במזרח אירופה. בכנס הוצגו מחקרים עדכניים של טרונק, וויס, לוין, ארד, יוסף מכמן ואחרים. ההרצאות בכנס הדגישו את הרבגוניות של תגובות היודנראטים למהלכי הגרמנים, ואת הצורך בהימנעות ממבט הומוגני, אחיד על היודנראטים כמכלול אחד. תפיסה חדשה זו הובלטה בשאלתו של גידעון האוזנר להילברג (שהשתתף בכנס):
למרות המחקר ההיסטורי העדכני בו מוצגת תופעת היודנראטים על כל מורכבותה, כולל צדדיה ההירואיים והטרגיים, עדיין בקרב הציבור בישראל רווח השימוש במילה "יודנראט" כמילת גנאי פוליטית. כך למשל כתב נשיא בית המשפט המחוזי בנצרת, השופט בן דוד, בשנת 2008, בפסק דין בתביעת דיבה של אדם שכונה "יודנראט"[27]:
פסק דין זה ספג ביקורת על כך שהיודנראטים הפכו לכלי משחק בשדה הפוליטי העכשווי, ללא יכולת מענה[28]:
כבר ב-1964, בית המשפט העליון, בהרכב יצחק אולשן, נשיא ביהמ"ש העליון, לנדוי וכהן בסרבם לשפוט, בפלילים ובאופן מוסרי, את פעילות "משתפי הפעולה", כתבו[29]:
בארכיון היהודי ההיסטורי בוורשה [ZIH] שמורים שני אוספים של תכתובת ראשי היודנראטים עם ארגוני הג'וינט והיס"ס. האוספים מונים אלפי מסמכים בהם מכתבים, דוחות תקציב ודוחות סוציאליים המעידים על תפקוד היודנראטים במאות גטאות ברחבי פולין בשנים 1940–1942. המכתבים כתובים בשפות הפולנית והאידית, חלקם מודפסים וחלקם כתובים בכתב יד. מכתבים אלו טרם תורגמו לעברית או לשפה אחרת כל שהיא.
במרץ 2016, בעקבות שיתוף פעולה בין ארכיון הג'וינט והארכיון היהודי בוורשה פורסם אוסף המכתבים עם הג'וינט באתר הארכיון של הג'וינט והוא נגיש לציבור. האוסף מונה אלפי מכתבים. אוסף המכתבים עם ארגון היס"ס טרם פורסם לציבור.
דליה קרפל, המסע של קלוד לנצמן לטיהור ראש המועצה היהודית בטרזינשטט, באתר הארץ, 16 בינואר 2014 עופר אדרת, לפגוש את המפקדת מבירקנאו בקונדיטוריה בתל אביב, באתר הארץ, 18 בדצמבר 2015 עופר אדרת, גזר הדין: סילוק מהעם היהודי. אחרי עשרות שנים, משפטי הקאפואים יוצאים לאור, באתר הארץ, 21 באוגוסט 2019
מועצות יהודים (יודנראט), דף שער בספרייה הלאומיתSeamless Wikipedia browsing. On steroids.
Every time you click a link to Wikipedia, Wiktionary or Wikiquote in your browser's search results, it will show the modern Wikiwand interface.
Wikiwand extension is a five stars, simple, with minimum permission required to keep your browsing private, safe and transparent.
