Loading AI tools
הקהילה היהודית בעיר מץ שבצפון-מזרח צרפת מוויקיפדיה, האנציקלופדיה החופשית
הקהילה היהודית במץ (פעמים רבות מיץ, ולעיתים מעץ) היא אחת הקהילות היהודית הוותיקות והחשובות באירופה.
בימי הביניים הייתה בעיר קהילה יהודית, שראשיתה המדויקת אינה ברורה. ככל הנראה נולד בעיר רבנו גרשום, מנהיג יהודי אשכנז בסוף המאה העשירית. מאוחר יותר שכן בעיר בית מדרשם של כמה מבעלי התוספות. בשנת 1365 גורשו יהודי מץ.
לאחר שחזרה העיר לידי צרפת באמצע המאה ה-16, התיישבו בעיר ארבע משפחות לפי היתר מצומצם שנבע מצורכי הצבא הצרפתי. קהילה של ממש נוצרה בסוף אותה מאה, ברובע יהודי ועם מוסדות אוטונומיים. בעשורים הבאים התפתחה הקהילה במהירות, וממחצית המאה ה-17 הפכה העיר למרכז יהודי חשוב. אף שבמספר תושביה לא הייתה מץ הקהילה הגדולה ביותר, היא זכתה לתהילה בעולם היהודי, במספר תחומים: הקהילה חוותה פריחה כלכלית, על אף נטל המיסים הגבוה, ומוסדותיה היוו מודל לחיקוי. בפרט זכתה מץ לתהילה תורנית כאשר משכה אליה רבנים נודעים כמו רבי יעקב יהושע פלק, רבי אריה לייב גינצבורג, ורבי יהונתן אייבשיץ, שגם ניהלו במץ ישיבה גדולה. ערב המהפכה הצרפתית כללה אוכלוסיית מץ למעלה מאלפיים יהודים, ואוכלוסיית אלזס-לורן היהודית היוותה את הריכוז הגבוה ביותר של יהודים בצרפת כולה. בשנים אלו הוקם במץ בית דפוס עברי, והחלו תהליכי מודרניזציה בין יהודי העיר.
לאחר המהפכה הצרפתית ירדה מץ מגדולתה וכבר לא נחשבה לקהילה משמעותית באירופה כולה, אך עדיין הייתה אחת הקהילות הגדולות והחשובות ביהדות צרפת. הוקמו בה קונסיסטוריה מחוזית ובית מדרש לרבנים ארצי. בראשית המאה ה-20 חוותה הקהילה גל הגירה ממזרח אירופה. בשואה נפגעה הקהילה, אך התחדשה לאחריה, וגם כיום היא קהילה משמעותית בצרפת.
ראשית ההתיישבות היהודית במץ אינה ברורה. יש הסבורים כי כבר בתקופה הרומית הגיעו יהודים למץ, אך אין לכך ראיות מפורשות.[1] במאה הרביעית היה במץ בישוף ממוצא יהודי בשם שמעון (סימאון). אין בכך ראיה לקיומה של קהילה יהודית, אך ייתכן שהעובדה מרמזת על הימצאות יהודים באזור.[2] ראיה ראשונה לקיומה של קהילה יהודית במץ היא משנת 888, אז נאסר על יהודים ונוצרים במץ לערוך סעודות משותפות.[3] במסמך משנת 945 המונה את נכסיו של מנזר במץ, מופיע כרם שקודם לכן היה שייך ליהודי בשם דוד.[4]
במספר מקורות נאמר שרבנו גרשום מאור הגולה הוא יליד מץ,[5] וחלק מן החוקרים מאמצים אפשרות זו.[6] בגזירות תתנ"ו במהלך מסע הצלב הראשון נפגעה גם קהילת מץ. ר' שלמה בן שמעון ספר בכרוניקה שלו שנהרגו על קידוש השם ר' שמואל כהן הגבאי ועוד 22 יהודים, ויתר בני הקהילה המירו את דתם מאונס, וכשוך הגזירות חזרו ליהדותם.[7]
ככל הנראה, בתקופת בעלי התוספות הייתה העיר מרכז ללימוד תורה, ומספר חכמים פעלו בה. במחצית השנייה של המאה השתים עשרה, חי בעיר רבי אליעזר ממיץ, מחבר ספר יראים ומגדולי תלמידיו של רבנו תם. במקומו במץ, על גבול אשכנז וצרפת, שמש רבי אליעזר גורם מקשר שהעביר את תורת רבנו תם, בן רמרוג שבצרפת, לחכמי אשכנז שהיו תלמידיו.[8] בדור הבא, החזיק רבי דוד ממיץ בעיר בית מדרש שבו לימד תורה לתלמידים.[9] במאה הבאה פעל בעיר רבי יהודה ממיץ, שהיה אחד מרבותיו של מהר"ם מרוטנבורג.[10]
בתקופה זו התגוררו היהודים באזור העיר העתיקה של היום, והרחוב שדרו בו מכונה עד היום ז'ורו (En Jurue), קיצור של Juif-Rue (תרגום של Judengasse), רחוב היהודים. ברחוב זה, בפינתו של רחוב אנפר (Rue d'Enfer) מצויים שרידיו של מבנה שעל פי ההשערה הוא בית הכנסת של מץ בימי הביניים.[11]
במאה ה-14, ובפרט בימי המוות השחור, גברה האנטישמיות באזור. ב-1365, בהשפעת גירושי יהודי צרפת, החליטה גם מץ, שהייתה עיר במעמד רפובליקה עצמאית באימפריה הרומית הקדושה, לגרש את היהודים משטחה, בעקבות האשמתם בשריפה שנגרמה בעיר.
בשנת 1552, כחלק מהסכם שמבור, כבשה ממלכת צרפת בראשות אנרי השני את לורן ובכלל זה את מץ. השלטון הצבאי הצרפתי הפך את מץ לעיר מבוצרת שתשמור על גבולה הצפון מזרחי של צרפת מפני האימפריה הרומית הקדושה, ומפקדי הכוח הצבאי בעיר נצרכו לנוכחות מתמדת של ספקים וסוחרים שישרתו את צורכי העיר המתפתחת. בשל כך, התיישבו במץ ארבע משפחות סוחרים יהודים, ובשנת 1567 קבלה ישיבתם בעיר אישור רשמי, תמורת תשלום מיסים גבוהים והגבלות שונות. על אף החוק לגירוש היהודים מצרפת, שעמד עדיין בתוקפו, בחרו השלטונות הצרפתיים להעלים עין מהתיישבות זו, אולי כי סברו שהחוק לא חל על לורן, שהשלטון הצרפתי בה לא הוכר באופן רשמי וכי לורן סופחה לצרפת כשכבר שכנו בה יהודים. העובדה שהמלך הצרפתי האדוק העלים עין מהקהילה הצומחת היא עדות לחשיבות הכלכלית שראו הצרפתים להתפתחות העיר בהתיישבות יהודית.[12]
בשנת ה'שנ"ה (1595) התגוררו בעיר 25 משפחות יהודיות, שעסקו בעיקר במסחר בסוסים ובתבואה לצורכי הצבא, ובכ"ב בתמוז באותה שנה נבחרו פרנסים (שחלקם היו גם רבני הקהילה הראשונים) והוקמו מוסדות קהילה. בשלב זה הוכרה הקהילה רשמית מצד השלטון הצרפתי, ובשנת 1603 העניק להם אנרי הרביעי, מלך צרפת כתב זכויות, שנתן תוקף רשמי למוסדות הקהילה והעניק לה אוטונומיה משפטית. לרב הקהילה ניתנו סמכויות השיפוט והענישה כלפי בני עדתו, ופרנסי הקהל היו מוסמכים לתקן תקנות בתחומים שונים. מאידך, נקבעו גם הגבלות שונות כלפי היהודים: מינוים של רבני מץ מכאן ואילך נדרש לאישור רשמי מצד רשויות צרפת, ישיבת היהודים בעיר הותנתה בתנאים מגבילים רבים, לרבות מיסוי גבוה תמורת זכות הישיבה בעיר, עטיית כובע מיוחד ומגורים בשכונה נפרדת, והגבלות רבות על תחומי התעסוקה. כן חויבו היהודים להאזין לעיתים קבועות לדרשת הכומר המקומי. בשנת ה'שע"ט נקנה שטח עבור בית הקברות של הקהילה ונחנך בית הכנסת הראשון.[13]
לקהילה החדשה לא היה קשר לקהילת מץ בימי הביניים, וגם לא לקהילות אלזס הסמוכות. קהילת מץ ראתה את עצמה במידה רבה כחלק מקהילות אשכנז המערביות, ושלא כקהילות אלזס, שפיתחו מידה רבה יותר של עצמאות. דבר זה בא לידי ביטוי דרך משל במנהגי תפילה: בעוד ליהודי אלזס היה סדר שונה של סליחות, במץ נהוג הסדר האשכנזי המערבי הכללי, שנהג גם בפרנקפורט.[14] בראשית המאה ה-17, כאשר פרץ סכסוך בפרנקפורט, הצוות שהתבקש להכריע הורכב מרבנים ממץ, מהילדסהיים ומפולדא.[12][15]
בשנת 1648, עם חתימת שלום וסטפאליה, ניתן תוקף רשמי לשלטון הצרפתי במץ ובשאר אלזס-לורן. במקביל, התרחשו במזרח אירופה גזירות ת"ח ות"ט שהובילו להגירה רבה של יהודי המזרח למערב אירופה, לרבות מץ. ב-1657 ביקר במץ לואי הארבעה עשר, ובמהלך הביקור, בחג הסוכות (ט"ו בתשרי ה'תי"ח), הוא ביקר גם בבית הכנסת של מץ. לאחר יומיים, בחול המועד, הוא נפגש עם הרב משה נרול, ונזף בו על כך שמונה מבלי לקבל את אישור השלטון, בניגוד לכתב הזכויות של היהודים. אף על פי כן, הוא הותיר את הרב במשרתו, ואף העניק כתב זכויות מלכותי לקהילה שהעניק חותם רשמי סופי לקיומה של הקהילה.[16] תקופה זו הייתה תקופת ההתבססות של הקהילה כקהילה מרכזית ועשירה, עד שבמאה ה-18, תקופת הזוהר של הקהילה, הייתה מץ אחת הקהילות הגדולות באירופה הן במספר תושביה (כ-5,000 נפש) והן בעוצמתה הכלכלית.[17]
התפתחותה של שכבת סוחרים עשירה בקרב יהודי מץ (לצד שכבות אחרות בקהילה שנותרו בעוני) הובילה את פרנסי הקהילה ליזום בעשור האחרון של המאה ה-17 סדרה של תקנות המגבילות את בני הקהילה, גברים ובעיקר נשים, בתחום הלבוש והתכשיטים. סבב התקנות הראשון התקבל בא' באלול ה'ת"ן (1690), ולאחריו עוד שלושה סבבים בשנים הבאות שהחמירו את התקנות עוד יותר. הסבב האחרון, בכ"א בחשוון ה'תנ"ח (1697), מבטא דווקא הקלה מסוימת בתקנות לעומת קודמיו. עיקר התקנות עוסק בהגבלות על הפגנת עושר בביגוד ובתכשיטים באופן ציבורי ובהגבלות על אופנות לבוש שונות. הגבלת התקנות דווקא להפגנת עושר במרחב הציבורי, ולא לצריכת מותרות בכלל, מראה כי סיבת התקנות לא נבעה דווקא מגישה אידאולוגית המתנגדת למותרות, אלא מחשש לעורר קנאה של הסוחרים הגויים במץ או כדי לצמצם את התדמית הציבורית העשירה של הקהילה (למשל כדי למנוע העלאת מיסים). חיים ברקוביץ (אנ') משער כי החשש מקנאה דווקא בשנים אלו נובע מהמשבר הכלכלי שצרפת הייתה שרויה בו בשנים אלו, עקב מלחמת הברית הגדולה. החמרת התקנות ב-1694 קשורה לדעתו למיתון הקשה שפקד את צרפת דווקא בשנה זו, וההקלות בסוף 1697 הן תוצאה של חתימת הסכם רייסוייק שסיים את המלחמה בספטמבר אותה שנה. מאידך, בניגוד לתקנות הקודמות, תקנות 1697 מדגישות גם את הבעייתיות בהליכה בחוקות הגויים ובאימוץ אופנת ביגוד גויית עכשווית, ייתכן שבשל החשש המוגבר מהתקרבות בין יהודים לגויים עקב תום המלחמה.[18]
עושרה הרב של הקהילה בא לידי ביטוי גם בגיוס הכספים שנערך בקהילות אירופה על מנת לכסות את החובות שגרמה עליית רבי יהודה החסיד לירושלים. לאחר מותו הפתאומי של רבי יהודה החסיד, מיד לאחר הגעתו לירושלים בשנת תס"א (1700), נותרו לבני קהילתו חובות רבים כתוצאה מרכישת 'חצר האשכנזים' בעיר העתיקה בירושלים, שנועדה לבניית בית כנסת (שכונה מאוחר יותר בית כנסת חורבת רבי יהודה החסיד). הנושים הערבים ראו כאחראים לחוב את כל קהל האשכנזים בירושלים, והצרו לבני הקהילה. בשל כך, נשלחו שד"רים לארצות אירופה כדי לגייס כספים שיכסו את החוב, אולם הסכומים הקבועים לא הספיקו לכסות את החוב כולו, אלא רק חלקים מהריבית השנתית, וכעשור לאחר מכן הוחל בניסיון להגיע לפשרה עם הנושים שיסיים את החוב, באמצעות סכום חד-פעמי גבוה שיגוייס מהקהילות הגדולות והמבוססות ויפרע חלק מסכום החוב. בראשית שנת תע"א (1710) התחייבו פרנסי מץ לנדוב ליהודי ירושלים סכום של 5,000 זהובים, מלבד התרומות הקבועות (סך הסכום שגויס בכל הקהילות עמד על כמה עשרות אלפי זהובים בלבד). לאחר כשנה הופקדה המחאה על הסכום בידי רב העיר רבי אברהם ברודא, שתוכל להגבות אם תושג פשרה המסיימת את החוב כולו בתוך שנתיים. אמנם, הפשרה לא הושגה בזמן וכעבור שנתים הושב הכסף לקהילה.[19]
לצד היותה קהילה גדולה ומבוססת, הפכה מץ גם לקהילה מרכזית בעולם התורני, המשופעת בתלמידי חכמים ובלמדנים. בני הקהילה העריכו לימוד תורה והוציאו מכיסם ממון רב כדי להזמין מגדולי הרבנים באירופה לכהן ברבנותה (ראו על כך בפירוט לקמן). נוסף על כך, בחלק מן השנים מימנה הקהילה עבור הרב החזקת ישיבה, שכללה תלמידים מבני העיר וממקומות אחרים באירופה.[20] בשנת 1766 התחייבה הקהילה להחזיק בישיבה על חשבונה 25 תלמידים שאינם מבני העיר. בסוף המאה, ערב סגירת הישיבה, עוד למדו בה לפחות 60 תלמידים מפולין.[21] גם בקרב בני הקהילה היו תלמידי חכמים רבים, ואף נקבעה תקנה בקהילה שחייבה את המבקשים להצטרף אליה לעבור בחינה בתלמוד, כדי לשמור על רמתה הלמדנית הגבוהה של הקהילה.[17] הקהילה גם נחשבה לקהילה בעלת רמה דתית גבוהה במיוחד. גליקל מהמלין, שהגרה למץ בשנת ה'ת"ס (1700) מתארת בזכרונותיה את מחשבתה בעת ההגירה: ”אוכל לבלות את ימי הזקנה בקהלה קדושה כקהלת מיץ ששמה נודע בעולם, ואשב במנוחה ואעשה מה-שהוא בשביל נשמתי... אמצא מנוחה ואוכל לדאוג לנשמתי בתוך קהלה קדושה כק"ק מיץ.”[22] גם לאחר בואה למץ היא תארה: ”בבואי הֵנה מצאתי כאן קהלה חשובה וחסודה ויש להם בית ועד, וכל הפרנסים הם אנשים זקנים שהיו תפארת הבית... והיו מחנכים את בניהם בלימוד התורה, וכמה פעמים היו כאן רבנים מהיותר חשובים.”[23] מץ קנתה לה שם כקהילה חשובה בעולם התורני ובעולם היהודי בכלל, למרות מספר תושביה, שלא היה גדול ביותר. רבי יעקב עמדין מונה את מץ כאחת משבע הקהילות החשובות באירופה כולה, ואחד מתלמידיו כתב: ”מה ענין ק"ק פירדא הקטנה בערך ק"ק מיץ החשובה והגדולה כפלים לפחות, ומן הישנות שבאשכנז, שהיא שניה לפ"פ בכמות ואיכות וקהלה ישנה, ואפילו ג"ק אינן חשובות בערך ק"ק מיץ.” (בית יהונתן הסופר, דף ז:)[21]
לאור זאת, ברור מדוע ראתה מץ את עצמה כקהילה הראשית ביהדות צרפת באותה העת. עוצמתה המספרית והכלכלית, רבניה גדולי התורה והישיבה שהייתה בה, ומוסדות הקהילה הממוסדים שלה הקנו לה עדיפות על פני שאר הקהילות בסביבתה, שראו בה מודל לחיקוי. הקהילות הכפריות שבאזור מוזל היו כפופות ישירות לקהילת מץ ולבית הדין שלה,[24] אך גם יהודי דוכסות לורן, שהחל מ-1733 הייתה בה רבנות ראשית עצמאית, היו כפופים למץ, ורבניה היו תחת אזור השפעתם של רבני מץ ובית הדין שלה.[25] יתרה מזאת, מץ ככל הנראה ראתה את עצמה כבעלת סמכות אף על המרכזים היהודיים שבדרום צרפת:[26] בשנת ה'תק"ה (1745), בעקבות גירוש פראג, פנה רבה של מץ, רבי יהונתן אייבשיץ, אל ארבע קהילות יהודי האפיפיור בבקשת סיוע ליהודי פראג המגורשים. את פנייתו אליהם הוא חותם בנוסח "חונה פה קהילת מיץ וכל גלילות צרפת", ונראה שהוא ביקש להסתמך בפנייתו זו על סמכותו כרב הקהילה הראשית בצרפת ולכלול בתחומה גם את קהילות דרום צרפת. בהזדמנות אחרת הוא השתמש בסמכות זו גם כלפי הקהילות הפורטוגזיות בבורדו ובבאיון.[27]
לאורך המאה ה-18 נשחקה סמכות הרבנים והתחזק כוחם של הפרנסים. תקנות העושר, שתוקנו כבר בסוף המאה ה-17, מתייחסות בחלקן גם לתחום המוסר, שבאופן מסורתי כלול בתחום סמכותו של הרב, ואף על פי כן תוקנו בידי הפרנסים, והרב נדרש רק לאשר אותן. בכתב הרבנות של רבי אברהם ברודא משנת ה'תס"ט (1708) נאסר עליו להטיל חרם ללא הסכמת הפרנסים. רבי יעקב ריישר, שכיהן כרב אחריו, השלים עם העובדה שקיימים לצד בית הדין של הקהילה, שדן על פי דין תורה, גם 'בתי דין של הדיוטות', ואף הכיר בסמכותם החלקית, ומאידך קבל על מינוי הדיינים בידי הפרנסים. באמצע אותה מאה נקבע בתקנות מפורשות שדיין אינו יכול לכהן כפרנס, מה שהגביר את הניתוק בין התפקידים הדתיים להנהגה האזרחית. הפרנסים נבחרו רק מקרב עשירי הקהילה, שבדרך כלל היו הסוחרים, ולא הרבנים.[28]
לצד זאת, החלו בקהילה במהלך המאה תהליכי מודרניזציה והתערות בחברה הצרפתית הסובבת, ובמקביל ירידה בהקפדה על שמירת מצוות. בעוד במאה ה-17 אישרו השלטונות את האוטונומיה הקהילתית בתחום המשפטי, במהלך המאה ה-18 התערערה סמכות זו אט אט. ב-1709 ביקש אחד מבני העיר לדון בסכסוך ירושה בבית הדין העירוני ולא בבית הדין הקהילתי, ובשל כך הטיל עליו רבי אברהם ברודא חרם. בתגובה, זה פנה לשלטונות ובקש לתבוע את הקהילה כולה. במקרה זה התעוררה מחלוקת, שהסתיימה ב-1715 באישור נוסף של סמכות הקהילה לדון בתביעות אזרחיות, אך כבר ב-1734 ביטל הפרלמנט של מץ (צר') את זכות האכיפה של בית הדין הקהילתי ואסר על הטלת חרם. ללא יכולת לכפות את פסיקותיו, הפך בית הדין לערכאת בוררות בלבד. לא ברור עד כמה קויימה החלטה זו בפועל, אך מגמה הולכת וגוברת לפנות לערכאות הנוכריות מתועדת במקורות שונים. בשנות הארבעים דרש הפרלמנט של מץ מרבי יהונתן אייבשיץ, רב העיר ואב בית הדין, להכין תקציר מתורגם של דיני ממונות על פי ההלכה (שולחן ערוך חושן משפט) כדי שיוכל לשמש בבית המשפט העירוני כאשר ידונו בו יהודים, במקום בבית הדין של הרב. הרב אייבשיץ ביצע את המלאכה, למרות התנגדותו, אך בפועל כנראה לא בא רעיון זה לכלל שימוש, והתרגום פורסם רק ב-1786.[29]
גליקל מהמלין מציינת שבבואה למץ (ב-1700) ברכו אותה נשים בצרפתית, כלומר צרפתית הייתה שפת דיבור במעמד הגבוה אפילו בקרב נשים, לצד היידיש. כאשר היא כותבת את זכרונותיה כעשרים שנה לאחר מכן, היא עורכת השוואה בין מצבה הרוחני של הקהילה בבואה לבין המצב הנוכחי, ומקוננת על הירידה הרוחנית.[30]
תקנות הקהילה משנת 1769, כנראה ביוזמת רבי יהונתן אייבשיץ, אוסרות על תערובת בין גברים לנשים בהזדמנויות מסוימות, כדומגת ביקור בבית הקברות, וכן אוסרות על רווקים לטייל באזורים מסוימים. התקנות גם אוסרות במפורש על קרבה בין זוגות מאורסים. נושאים אלה, שלא זכו להתייחסות בתקנות קודמות, מצביעים על חשש של פרנסי הקהילה מנורמות מתירניות בתחום הצניעות שפשו בקרב הדור הצעיר בקהילה. התקנות גם מתייחסות בפירוש לחובת החינוך של נערי הקהילה, בתלמוד תורה הקהילתי.[31] בשנת ה'תקכ"ז (1766), התאונן רבה של מץ, רבי אריה לייב גינצבורג, על הירידה במספר לומדי התורה, אך ציין שמץ עודנה "עיר גדולה לאלקים מלאה חכמים וסופרים", וכי ניתן למצוא בעיר לפחות 30 תלמידי חכמים הראויים להורות הלכה.[32] בסוף המאה פעלו בעיר משה אנסהיים וישי בר בינג, אנשי תנועת ההשכלה, אך תנועה זו לא זכתה למקום משמעותי במץ, שלא כבגרמניה, וגם עסקה בעיקר בביקורת על נוהגים קהילתיים מסוימים, אך לא בביקורת הדת.[33]
בשנת 1784, ערב המהפכה הצרפתית, פרסם לואי השישה עשר, מלך צרפת מחדש את כתבי הזכויות של יהודי מץ, ואף ביטל את מס הגוף שהיה מוטל עליהם. בתקופה זו הייתה מץ הקהילה הגדולה הגדולה ביותר בלורן (למעלה מאלפיים יהודים מתוך כ-7,500 בלורן כולה), ואחת הקהילות הגדולות ביותר בצרפת.[34]
בערב ראש השנה ה'ת"ל (1669) הלך רפאל לוי, מכפרו הקטן בולאי (צר') אל העיר הסמוכה מץ כדי לקנות שופר. לאחר מספר ימים התברר שאבד בנו של איכר מגלאטיני(צר'), כפר סמוך. הורי הילד התייצבו בפני רשויות מץ והאשימו את לוי בחטיפת בנם. למחרת יום הכיפורים נודעה האשמה לפרנסי הקהל. לוי, שכפרו היה בשטח דוכסות לורן ולא בתחום השיפוט של מץ, היה יכול להימלט מהמשפט, אך הוא בחר להתייצב במץ (תוך מסירות נפש), ביודעו שאם לא יסגיר את עצמו תיגרם סכנה לכל יהודי מץ. בינתיים נמצאה גופת הילד סמוך לגלאטיני, אך התביעה עדין טענה שלוי רצח אותו כדי להביא את גופתו למץ, שתשמש שם למטרות פולחניות (בשונה מעלילת הדם המצויה, כאן הופיעה הטענה בסמוך לחגי תשרי ולא בסמוך לליל הסדר). למרות ראיות שונות שהובאו במהלך המשפט לכך שהילד נטרף בידי זאבים ולוי כלל לא היה שם בעת המעשה, בית המשפט הרשיע אותו. נגזר על לוי עונש מוות בהעלאה על המוקד, אם לא יציל את עצמו בהתנצרות. לוי סירב להתנצר, ועלה על המוקד על קידוש השם. יום מותו כ"ה בטבת נשמר במץ כתענית ציבור קהילתית משך מאות שנים.[35]
הפרלמנט ביקש למנף עלילה זו לגירוש כולל של כל יהודי מץ, ודרש שיוצא להורג גם אחד מפרנסי הקהילה, אך הפרשה התגלגלה אל לואי הארבעה עשר בפריז, שהורה לשלוח את חומרי החקירה אל בית המשפט העליון בפריז לבדיקה. בתום חקירה, הכריע בית המשפט העליון כי לא מדובר ברצח פולחני, טיהר את שמו של לוי לאחר מותו, וביטל את עונש המוות שהוטל על הפרנס. בשל כך דחה המלך את בקשת הפרלמנט העירוני לגרש את היהודים, וקבע שאין לפרלמנט זכות לשלול את כתבי הזכויות שלהם.[35] בעקבות הפרשה הטילו רבני מץ והאזור חרם על הכפר גלאטיני, האוסר על יהודים לדרוך בכפר. יהודי הכפר עזבו, והחרם נשמר עד ראשית המאה ה-21. בינואר 2014 ערך ראש העיירה גלאטיני טקס התנצלות על הפרשה, בנוכחות נציגי הקונסיסטוריה המחוזית וצאצאיו של רפאל לוי, ובו נחשף לוח זיכרון לפרשה, בתקוה להפסקת החרם היהודי על העיירה.[36]
במהלך המהפכה הצרפתית, נדון באספה המכוננת הלאומית מתן אמנציפציה ואזרחות ליהודי צרפת. בעוד היהודים הפורטוגזים של בורדו ובאיון זכו לאזרחות כבר בראשית 1790, בתמורה לויתור על מוסדות הקהילה שלהם, היהודים האשכנזים, באלזס-לורן (לרבות מץ) ובפריז לא קבלו זכויות אלה מיד. נציגי הקהילות האשכנזיות ניסו לבקש, לצד הענקת זכויות האזרח, שמירה על האוטונומיה הקהילתית שלהם באופנים שונים. רק לאחר שראו כי אפילו בין תומכי האמנציפציה באספה אין לעמדה זו סיכוי להתקבל, נסוגו מעמדה זו וויתרו על האוטונומיה הקהילתית שלהם. בספטמבר 1791 הוענקה סופית אמנציפציה ליהודי אלזס-לורן, ובמהלך חודשי דצמבר 1791–ינואר 1792 נשבעו יהודי מץ, אחד אחד, את השבועה האזרחית.[37][38] משניתנה להם האזרחות, אימצו אותה יהודי מץ בשמחה. באוקטובר 1792, לאחר ניצחון המהפכנים בתיונוויל הסמוכה, מצאו יהודי מץ הזדמנות להביע את פטריוטיותם החדשה. נערכה חגיגת ניצחון בבית הכנסת, שכללה דרשה של הרב אורי פייבוש כהן ומצעד. בשיא הטקס הושר שיר הלל למהפכה ולערכיה שחובר בידי משה אנסהיים ללחן של המרסייז, המנון המהפכנים החדש. נוסף לעצם ההזדהות עם ערכי המהפכה, השימוש בשפה מקראית-דתית בשיר גם העניק לערכים אלו משמעות יהודית-דתית.[39]
עוד קודם למתן האזרחות, דנה האספה במס השנתי שהקהילה שילמה לדוכס ברנקה מאז 1745, בסך עשרים אלף ליברות, בתמורה להגנת הדוכס על זכות מגוריהם במץ. ביולי 1790 החליטה האספה לבטל את המס בגין הגנה זו, ובכך הסירה עול כבד מעל יהודי מץ. אולם, האספה לא ביטלה את החובות שהצטברו לקהילה עד אז כתוצאה ממס זה, שהגיעו באותה שנה לכדי 440,000 ליברה. חלוקת נטל החוב בין יהודי מץ ויהודי הקהילות האחרות בלורן יצרה סכסוכים שונים בין הקהילות. בסופו של דבר כיסו יהודי מץ את החוב רק ב-1854.[40]
עם זאת, בפועל, לא גרמה המהפכה שינוי קיצוני באורחות חייהם של יהודי מץ. מרבית היהודים המשיכו להתגורר בשכונתם הנפרדת ולעסוק באותם העיסוקים. עד לימי נפוליאון והקמת הקונסיסטוריה עוד המשיכו מוסדות הקהילה לתפקד כפי שהיו קודם לכן כדי לספק את הצרכים הדתיים, על אף שלילת מעמדם החוקי.[41] יהודי מץ גם המשיכו לדבר ביידיש ולצדה צרפתית, כפי שהיה קודם לכן, אם כי אט אט נטתה המטוטלת לטובת הצרפתית. גם האנטישמיות נותרה כשהייתה. למשל, ב-15 בפברואר 1792 פרץ בעיר פוגרום כנגד היהודים, שהחל בגטו היהודי והתפשט לשאר חלקי העיר. הפוגרום דוכא באותו יום על ידי יחידות של הצבא הצרפתי והמשמר הלאומי.[42] באותו חודש מנעה מועצת העיר רישום יהודים למשמר הלאומי, בשל התנגדות הנוצרים לשרת לצד יהודים.[38] ככלל, המהפכה רק המשיכה את מגמות המודרניזציה שהחלו עוד קודם לכן, ובמידה מסוימת אף האטה אותן, בשל המשבר שנגרם מפירוק המסגרות הקהילתיות ומימי הטרור.[43] מאידך, תרמו המהפכה והתהליכים שבעקבותיה לניתוק מץ מהשתייכותה למרחב קהילות גרמניה, והובילו בסופו של דבר ליצירת יהדות צרפתית נבדלת, שגרמה גם לירידת כוחה של מץ במרחב האירופי הכללי.[44]
בימי שלטון הטרור נפגעה הקהילה קשות, כחלק מרדיפת הדת הכללית. בנובמבר 1793 הופקעו בתי הכנסת מרשות הקהילה, הושמדו רבים מספרי הקודש והפריטים שהיו בהם, והמבנים הוסבו לגידול בעלי חיים. שמירת מצוות בגלוי הפכה עבירה על החוק ועילה להתעללות. גם פעילות בית הדפוס העברי במץ הופסקה, והישיבה נסגרה. נאסרה קבורה בבית הקברות היהודי, והוגשו תביעות כנגד אלמנות שקברו בו את בעליהן. בסופו של דבר נאלצה הקהילה להקים בית קברות יהודי חדש. לקראת פסח ה'תקנ"ד הוציאה מועצת העיר צו שאסר על אכילת מצה. עם סיום הטרור באמצע 1795 הושבו לקהילה בתי הכנסת שלה.[38] לעומת זאת, הישיבה נפתחה מחדש רק בשנת ה'תקע"ט (1818).[45] המשבר הדתי בשנות הטרור הוביל להגירת דור שלם של תלמידי חכמים ובני ישיבה לגרמניה, ובכך גרם לירידה נוספת ברמתה התורנית של הקהילה.[46]
בשנת ה'תקס"ח (1808), לאחר כינוסה של הסנהדרין של פריז, הקים נפוליאון בונפרטה את הקונסיסטוריה המרכזית של יהודי צרפת, ארגון ממשלתי שניהל את הקהילות היהודיות בצרפת. אחת משבע הקונסיסטוריות המחוזיות הוקמה במץ (גר').[47] הקונסיסטוריה הורכבה מחברי הקהילה, שבחרו את הרב שיעמוד בראשה. הרב הראשון היה רבי מאיר שרלוויל. על אף תהליכי המודרניזציה שעברו על הקהילה, בתחום הדתי הייתה הקונסיסטוריה של מץ (לצד זו של קולמר) סמן שמרני ביהדות צרפת של אותה העת, שברובה תמכה ברפורמות דתיות מתונות. ב-1839, יזמה הקונסיסטוריה המרכזית בראשות אדולף כרמיה, ששאפה להנהיג רפורמה דתית מסוימת בקהילות צרפת, הצעת חקיקה שהעניקה לה סמכות בלעדית לקבוע תיקונים בדת ובנוסח התפילה, ללא צורך בהסכמת הקונסיסטוריות המחוזיות והרבנים. במץ קמה לתוכנית התנגדות ציבורית רחבה, ובהובלת רב העיר רבי יהודה מאיר למברט שלחו רבים מבני העיר מכתבי מחאה לשר הדתות כנגד התכנית. ההתנגדות הציבורית הרחבה גרמה לקונסיסטוריה המרכזית לסגת חלקית מתוכניתה, ובהחלטה הסופית נקבע שתיקונים דתיים יהיו באחריות רבה הראשי של הקונסיסטוריה המרכזית, ולא באחריות חברי הקונסיסטוריה שאינם רבנים, וכן צומצמה שליטתם של חברי הקונסיסטוריה על הרבנים.[48] באותן שנים, ביקש גרשון לוי, עם כשלושים מיהודי מץ, להקים מנין לתפילה שיונהגו בו רפורמות חלקיות, כגון ביטול הפיוטים, הוספת תפילה בצרפתית ודרשה לאחר התפילה בעברית, לצד תיקונים אסתטיים של מהלך התפילה כשימוש במקהלה. על אף שתוכניתו לא כללה שינויים קיצוניים שהיו מקובלים אצל הרפורמים בגרמניה כשינוי מבנה בית הכנסת, ביטול ההפרדה בין נשים לגברים או שימוש בעוגב, זכתה תוכניתו לגינוי חריף של הקונסיסטוריה המחוזית במץ ולהתנגדות ציבורית בקהילה, ובסופו של דבר בית תפילה זה לא נפתח מעולם.[49] הרב למברט, רבה של העיר בשנים אלה, היה סמן שמרני בין רבני צרפת, יחד עם רבי זליגמן גודשו מקולמר, ויחד הם תקפו כל ניסיון לשינוי דתי כמרד נגד היהדות.[50] שתי קהילות אלה היו גם בין הקהילות העירוניות האחרונות לאמץ את טקס הקונפירמציה החדש שהציעה הקונסיסטוריה המרכזית, והן עשו זאת רק בשנות החמשים של אותה מאה.[51]
בשנת ה'תקפ"ט (1829) החליטה הקונסיסטוריה המרכזית להקים מוסד מרכזי שיכשיר רבנים לקהילות צרפת, בהתאם למגמת הקונסיסטוריה המרכזית להעניק לרבנים אופי מודרני. הוחלט שהמוסד יוקם על בסיס הישיבה שהייתה קיימת במץ, שנפתחה מחדש לאחר סגירתה בימי הטרור. בקיץ ה'תק"ץ (1830) נפתח בבניין ישיבת מץ בית המדרש לרבנים במץ. בהתאם למגמת המייסדים, בית המדרש אמור היה לא להתמקד בלימודי תלמוד כבישיבה המסורתית, אלא ללמד גם מקצועות חול: צרפתית, ספרות, היסטוריה, מתמטיקה ותורת הנאום, וגם תחומים ביהדות שלא היו מקובלים בישיבות המסורתיות כפילוסופיה יהודית ומחשבת ישראל. הוא גם יועד לאזרחי צרפת בלבד, ולא כישיבה שקדמה לו, שמשכה צעירים יהודים מכל רחבי אירופה. בפועל, מהלך זה התבצע רק חלקית, ובביקורות שערכה הקונסיסטוריה התברר שבבית המדרש המשיכו לעסוק בעיקר בלימוד הלכה, ואפילו שפת הלימוד הפכה לצרפתית רק באופן חלקי. בשל כך, ביקשה הקונסיסטוריה המרכזית להעביר את המוסד לפריז, שהקהילה בה הייתה מודרנית הרבה יותר ממץ. הקונסיסטוריה של מץ, שהייתה שמרנית יותר מהמרכזית, התנגדה למהלך, ובניסיון למנוע אותו הוכנסו בשנות החמישים גם לימודי חול לתוכנית הלימודים, וכן לימודי פילוסופיה, תאולוגיה ומקרא. אף על פי כן, בשנת 1859 הורה נפוליאון השלישי על העברת המוסד לפריז. מהלך זה אכן שינה את אופיו של המוסד, שהפך לבית מדרש לרבנים מודרני, וככזה הוא מתפקד עד היום בשם בית המדרש הרבני של צרפת.
בשנת ה'תר"ז (1847) הורתה עיריית מץ להרוס את בית הכנסת, עקב מצבו הרעוע. בקיץ ה'תר"ח (1848) הרסו בני הקהילה את כל הבניינים שבחצר הקהילה, והוחלט לבנות על מקום כל המבנים בית כנסת חדש גדול, כיוון שבתי הכנסת הקודמים לא הכילו די מקומות. עם זאת, מצבה הכלכלי של הקהילה לא היה שפיר (היא טרם סיימה להשיב את חובותיה ממס הדוכס ברנקה), ועל כן הקונסיסטוריה המחוזית של מץ קבלה הלוואה מעיריית מץ כדי לבנות את בית הכנסת. בית הכנסת החדש נחנך באירוע גדול ביום שישי כ"ב באלול ה'תר"י, בהשתתפות ראש העיר של מץ, רבנים מהקונסיסטוריה המרכזית, שופטים ונציגי דתות אחרות.[52]
בעקבות ניצחון גרמניה במלחמת צרפת–פרוסיה, סופחו שטחי אלזס-לורן לגרמניה, ולתושביהם ניתנה ברירה לקבל אזרחות גרמנית או לעזוב את העיר. רבים מתושבי מץ, ובתוכם מאות מיהודי מץ, בחרו לעזוב את העיר ולהישאר בתחומי צרפת. גם רב העיר, רבי בנימין ליפמן (צר') עזב את העיר. היהודים שנותרו נאלצו לשמור על פשרה בין זהותם הצרפתית לבין דרישת השלטונות להעניק למקום זהות גרמנית, והרבנים היו בעמדה מורכבת. הדרשות בקהילה נאמרו לעיתים בגרמנית ולעיתים בצרפתית. חיילים יהודים ששירתו בצבא הגרמני והוצבו בסביבת מץ התארחו בקהילה בשבתות ובחגים, ואף הוקם בה בית מיוחד לחיילים היהודים. הייתה גם הגירה של יהודים משאר אזורי גרמניה לקהילה.[53]
בסוף המאה ה-19 תבע מנהל הביצורים הגרמני מהקהילה לפנות את בית הקברות הישן, ששכן באזור רגיש מבחינה ביטחונית, כדי לבנות בו ביצורים. בעבר כאשר השלטונות דרשו זאת הצליחו בני הקהילה לדחות את הדרישה באופנים שונים, אך הפעם, למרות ערעורים בפני בתי משפט בקולמר ובלייפציג, נותרה ההחלטה על כנה. בחודש חשוון ה'תרס"ג (1902) הסתיים הליך ליקוט העצמות של כל נקברי בית הקברות הישן אל תוך קבר אחים בבית הקברות החדש, והוצבה עליו מצבה משותפת. מאוחר יותר נוספה מצבה נוספת המפרטת את שמות רבני מץ הקבורים בקבר האחים.[54] ברם, העתקת הקברים לא נעשתה במלואה, ובשנים הבאות התגלו מפעם לפעם עצמות באתר בית הקברות הישן. ניסיונות שונים של יהודים לרכוש את השטח בחזרה לא צלחו, ובראשית המאה ה-21 הוקם על מקום בית הקברות הישן מגרש חניה, לאחר שהתקבלה דרישת הקהילה להזהר מפגיעה באזורים שבהם מצויים הקברים שלא פונו. בשנת ה'תשע"ח (2018), הוצבה אנדרטה בכניסה למגרש החניה, המציינת שזהו מקומו של בית הקברות הישן.[55]
לאחר מלחמת העולם הראשונה נחגגו ניצחון צרפת וכיבוש אלזס-לורן, ובעצם הצטרפותה המחודשת של הקונסיסטוריה המחוזית של מץ לקונסיסטוריה המרכזית, בתפילה חגיגית בבית הכנסת בליל שבת י"א בטבת ה'תרע"ט, בנוכחות נציגי הקונסיסטוריה המרכזית. ביום ראשון נערך טקס נוסף בבית הכנסת.[53]
בעוד במהלך המאה ה-19 הייתה ירידה דמוגרפית בקרב יהודי מץ, למרות הגירת יהודי הכפרים למץ, בשל הגירה רבה של יהודים לפריז, ובשל עזיבת העיר לאחר הכיבוש הגרמני, בראשית המאה העשרים היה דווקא גידול נרחב באוכלוסייה. זאת בעיקר בשל הגירה רבה ממזרח אירופה ומגרמניה בשנות העשרים והשלושים, עקב האנטישמיות שפרחה שם. המהגרים, שרבים מהם היו חסידים מפולין ומגליציה, ושמרנים יותר מהיהודים המקומיים, הקימו בשנת 1912 בית כנסת נפרד בשם 'עדת יראים', שהתפללו בו בנוסח ספרד, ולאחר מכן הזמינו רב משלהם, רבי משה קלנברג (צר').[56] הקהילה המקומית לא ראתה בעין יפה את בואם של המהגרים. באופן כללי, היה נתק מוחלט בין שתי הקהילות בעיר,[57] ובספר שכתב רבי נתן נטר בשנות השלושים על קהילת מץ הוא התעלם לחלוטין מקיומם.[58] ערב מלחמת העולם השנייה התגוררו במץ כ-600 משפחות יהודיות ממזרח אירופה.
עם כיבוש צרפת בידי צבא גרמניה הנאצית במאי 1940, נמלטו אל דרום המדינה מרבית יהודי מץ ויהודי אלזס-לורן בכלל, יחד עם רבים מתושבי האזור הגויים, כדי להתרחק מאזורי החזית שבצפון. חלק ניכר מיהודי מץ, ובתוכם רבי משה קלנברג, רב קהילת המהגרים 'עדת יראים' במץ, הגיעו לעיר בורדו, שנחשבה בטוחה יחסית ובה שכנה ממשלת צרפת לאחר כיבוש פריז. אולם, לאחר כניעת צרפת, נותרה בורדו דווקא באזור הכיבוש הגרמני. אזורי אלזס-לורן סופחו לגרמניה גופא, ובתוכם מץ, וליהודים שברחו לא הותר לשוב. גם מעט היהודים שנותרו במץ גורשו ממנה.[58] רבים מיהודי מץ, ובפרט המהגרים ממזרח אירופה שהיו חסרי אזרחות צרפתית, נשלחו למחנות עבודה ברחבי צרפת הכבושה, ומשם למחנות ההשמדה בגרמניה ובפולין. מץ עצמה שימשה כאחד ממוקדי השילוחים למחנות ההשמדה.
הרב אלי בלוך (צר'), סגן הרב הראשי של מץ, היה בין הרבנים הבודדים שהסכימו להישאר בתפקידם בצרפת הצפונית בזמן המלחמה. בשל כך הוא מונה לחבר במועצה הראשית ליהודי צרפת, מעין יודנראט, שהקימו הגרמנים ב-1942. בתפקידו זה סייע רבות ליהודי צרפת, על אף הסכנות הכרוכות בכך. בסופו של דבר נשלחו הרב בלוך ואשתו לאושוויץ.[59] בסך הכל נספו בשואה כ-1,500 מבני הקהילה, ובהם גם הרב קלנברג, רב קהילת המהגרים, והרב אלי בלוך. לאחר המלחמה נקרא הרחוב בו נמצא בית הכנסת הגדול של מץ על שם הרב בלוך.
בתי הכנסת במץ חוללו בימי השלטון הנאצי והפריטים שבהם נשדדו, אך בית הכנסת הגדול נותר על תלו משום ששימש כמחסן עבור הצבא הגרמני. גם בית הכנסת של קהילת המהגרים שרד את שנות הכיבוש הגרמני.
לאחר כיבוש מץ בידי הצבא האמריקאי, הוקם בית מדרש מאולתר בידי חיילים אמריקאים. במקביל שיפץ הצבא האמריקאי את בית הכנסת, ותפילה ראשונה נערכה בו ב-2 בדצמבר 1944. לאט לאט החיים חזרו למסלולם. הרב הראשי רבי נתן נטר, ששרד את המלחמה, חזר לנהל את בית הכנסת הגדול, ובמקביל גם בית הכנסת של המהגרים חזר לתפקד, ולתפקיד הרב מונה הרב הייזלבק משווייץ. הוקם גם תלמוד תורה לילדים. ב-9 במאי 1947 התקיים טקס ניצחון בבית הכנסת, בהשתתפות נציגים צבאיים ואזרחיים של העיר.[53]
כאמור, אחרי תום המלחמה שבו להתקיים במקביל שתי הקהילות הנפרדות שהתקיימו קודם לה, הקהילה המקורית של בני מץ ולצדה קהילה של מהגרים ממזרח אירופה, 'עדת ישורון'. בשנת 1959 אוחדו שתי הקהילות לקהילה אחת ברמה הארגונית והמוסדית (אך בתי הכנסת ומנהגיהם הנפרדים המשיכו להתקיים).[60] בנוסף לכך, ההגירה היהודית מצפון אפריקה לצרפת לא פסחה על מץ, אך עדיין המרכיב האשכנזי בה דומיננטי יותר, שלא כברוב קהילות צרפת. בשנת 1970 מנתה הקהילה כ-3,500 יהודים.
בתחילת שנות ה-70 הגיע לעיר הרב משה אריה במברגר, שמונה לכהן כדיין הקהילה ורב בית הכנסת "עדת ישורון". בתפקידו זה כיהן כארבעים שנה, עד פטירתו בשנת תשע"ד (2014). לאחר הגעתו הקים הרב במברגר בעיר כולל אברכים קטן וכן הוקמה מערכת חינוך יהודי הכוללת גן ילדים, בית ספר יסודי ובית ספר תיכון. פועל בעיר גם סניף של תנועת הצופים היהודים בצרפת. כן מתקיימת בעיר שחיטה כשרה, הוקמה מחלבה המספקת חלב ישראל וקיימת מערכת פקוח על כשרות מוצרים ('בד"ץ מיץ'). בעיר יש גם עירוב, מקוואות ובית אבות יהודי. בשנת ה'תשס"ז (2007) היו במץ כ-600 משפחות יהודיות. בעיר ישנם ארבעה בתי כנסת – בית הכנסת האשכנזי הגדול, בית הכנסת החסידי של 'עדת ישורון', ובית כנסת ספרדי (שלושתם ברחוב הרב אלי בלוך), ובית הכנסת ברחוב פול מישו (rue Paul Michaux). בשבתות מתקיימת תפילה בכל בתי הכנסת, אך בימות החול מתפללים בכל פעם באחד מבתי הכנסת ברחוב הרב אלי בלוך, לסירוגין.[61]
בעשור השני של המאה ה-21 היוותה מץ יעד להגירה פנימית של יהודים משאר חלקי צרפת ובעיקר מפריז, עקב אנטישמיות.[62]
ברבנות מץ כיהנו במשך הדורות רבנים חשובים וידועים. בתקופת הראשונים נודע במיוחד רבי אליעזר ממיץ, מחבר ספר יראים. כן נודעו בתקופה זו רבי דוד ממיץ ורבי יהודה ממיץ מבעלי התוספות.
במסמכי מינוי פרנסי הקהילה משנת שנ"ה (1595), מופיעים שלושת הפרנסים הראשונים גם כרבנים, ואלה שימשו כנראה כבית הדין של הקהילה.[17] הראשון שבהם, רבי יצחק הלוי, כיהן כנראה כאב בית דין עד שנפטר בשנת שפ"א (1620). השני ברשימה, רבי יוסף הלוי אשכנזי, כיהן כנראה כאב בית דין וראש ישיבה במץ במקביל לרבי יצחק ולאחר מותו.[63] רבי יוסף זה עמד בפולמוס חריף במיוחד עם מהר"ם לובלין על חומרה שהורה בכשרות אווזים.[64] בשנת ה'שפ"ז הזמינה הקהילה את רבי משה הכהן, דיין בפראג, כדי שיכהן כרב לצד רבי יוסף שכבר היה זקן ועיוור, מבלי לגרוע את מעמדו של רבי יוסף. בני משפחתו של הרב הזקן התנגדו למינוי הרב החדש ועקב כך פרצו בקהילה החל מחג השבועות חיכוכים רבים, שכללו גם פניות הדדיות לשלטונות. כדי לעצור את המריבות עזב רבי יוסף את מץ ועקר לפרנקפורט, שבה נפטר כעבור מספר חודשים, בז' באדר ב' ה'שפ"ח. אף על פי כן, המחלוקת בקהילה המשיכה במלוא עוזה, ושככה רק בחנוכה ה'ש"ץ (1629).[65]
רבי משה הכהן מפראג לא נשאר תקופה ארוכה בקהילה, אולי בשל המריבות והחיכוכים בה, ולאחר שנים ספורות[66] שב למשרתו בפראג שם נפטר בשנת ה'ת"ג. מאז מינוי רבי משה זה התקבל במץ נוהג לפיו רבני הקהילה יובאו רק מקהילות אחרות, ולא ימונו לתפקיד זה מבני הקהילה. נוהג זה, שהיה נהוג בקהילות נוספות, נועד למנוע מצב בו הרב, שהוא גם אב בית דין, נמצא בניגוד עניינים ביחס לכמה מבני קהילתו. נוסף על כך, דרשו השלטונות כי מינויו של רב מחוץ למדינה יקבל אישור מלכותי.[17][67] על הרבנים הבאים במץ, עד שנת ה'ת"ט, לא ידועים מספיק פרטים. בצמח דוד מצוין כי בשנת ה'שצ"ג התמנה לרבה של מץ רבי ליב, שכיהן קודם לכן כרבה של מגנצא.[68] נוסף על כך נזכרים רבי נתן מפרנקפורט, רבי אפרים גומפריכט ורבי שאול יהודה כרבני מץ בפרק זמן זה.[17][69][70] עד תקופה זו, לא היו תחומי פעילות הרב וסמכויותיו מוגדרים כל צרכם. תחילה היו הרבנים גם פרנסי הקהל, והם היו גם הדיינים. בהמשך הופרדו התפקידים, ואט אט קיבל הרב (האב בית דין) את סמכויות השיפוט ופסיקת ההלכה שעד אז עסקו בהם רבנים מקומיים.[70]
בשנת ה'ת"ט התקבל כרב במץ רבי משה ירמיה הכהן (כ"ץ) יליד קרמניץ ורבה של נרול עד גזירות ת"ח ות"ט שבהם נמלט מערבה. הרב הכהן היה תלמיד המהרש"א.[71] בימיו הוגדרו באופן מדויק סמכויותיו של הרב, שכללו את סמכות השיפוט ופסיקת ההלכה וכן את ההכרעה בכל התחומים הדתיים, במץ גופא ובכפרים הסמוכים.[70] באופן חריג לא קיבל מינוי זה אישור מלכותי כנדרש, ובעת ביקורו של לואי הארבעה עשר, מלך צרפת בקהילת מץ בשנת תי"ח והענקת כתבי הזכויות החדשים שלה, המלך קבל על כך וחידש את הדרישה לאישור מלכותי קודם מינוי הרב.[67] הרב מנרול חיבר תפילת הזכרת נשמות מיוחדת להרוגי גזירות ת"ח ות"ט, והיא התקבלה בקהילתו מץ ונאמרה לפני "אב הרחמים" בשווארץ שבת ובשבת חזון.[72] כתבים תורניים נוספים שלו נדפסו בידי בנו, הרופא טוביה כהן.[73] מקובל לסמן את מינויו של הרב מנרול כראשית "תקופת הזוהר של רבנות מץ". כאמור, הקהילה, שהייתה עשירה מחד ומאידך למדנית, הוציאה סכומים רבים כדי להביא אליה רבנים מהגדולים ביותר שניתן היה למצוא באירופה. במשך כמאה וחמישים שנה כמעט כל הרבנים שכיהנו במץ הותירו אחריהם ירושה ספרותית חשובה וזכו לשם בעולם הרבני לדורות, ובכך גם העניקו פרסום לקהילה בעולם התורני.[17][67] אחריו התמנה רבי יונה תאומים-פרנקל, מחבר הפירוש לתלמוד 'קיקיון דיונה', גם הוא בן פולין שנמלט מזרחה בעקבות הגזירות וכיהן קודם לכן כרב בניקולשבורג. הוא נותר במץ אף שקבל הזמנה לרבנות הקהילה החשובה פוזנא. לאחר שנפטר רבי יונה במחצית שנת ה'תכ"ט (1669), לא מונה מיד רב חדש, ורבי גרשון אשכנזי הגיע למץ רק לאחר שגורש עם שאר יהודי וינה בסוף שנת ה'ת"ל (1670). בתקופה זו, בין שני הרבנים, התרחשה במץ עלילת הדם.[74]
לאחר פטירת רבי גרשון בשנת ה'תנ"ג (1693), הובא בשנת ה'תנ"ה לכהן במץ רבי גבריאל אסקלס, תלמידו של רבי שמואל קאיידנובר, שקודם לכן היה דיין וראש ישיבה בכמה ערים, בהן קרקוב ופראג. בתקופת כהונתו, ואולי אף בעידודו תרם אחד מעשירי מץ בניין גדול שישמש את הישיבה בעיר (שכונתה 'הקלויז'). בנוסף תרם סכום גדול להחזקת הישיבה. בזכות תרומה זו גדלה הישיבה הקטנה שהייתה בעיר עד אז, ולמדו בה תלמידים רבים. בשנת ה'תס"ו נסע רבי גבריאל לווינה לרגל חתונת בנו עם בתו של רבי שמשון ורטהיימר. מראש הסכימו פרנסי הקהילה שיישאר בווינה במשך שנה, אך בפועל הוא נשאר שם כשלוש שנים. לאחר שראו בני מץ כי הרב לא חזר, ואף לא ענה למכתבים שבקשו ממנו לחזור, ביקשו חלקם למנות רב חדש במקומו כי ”הקהלה מיץ נשארה כצאן בלא רועה, ואי אפשר לקהלה להתקיים בלי אב"ד” (זכרונות גליקל מהמלין, ספר ששי), ומאידך חלק אחר סבר כי יש להמתין עד שישוב הרב. בחשוון ה'תס"ט שלחו בני מץ כתב רבנות לרבי אברהם ברודא. מששמע רבי גבריאל על כתב הרבנות, מיהר וחזר למץ עוד טרם הגעת ר"א ברודא, אך למרות תמיכתם של חלקים בקהילה ומחלוקת גדולה שפרצה, לא ניתן היה לסגת מכתב הרבנות שנשלח, ובסוף אותה שנה הגיע לעיר רבי אברהם ברודא, שהתקבל בכבוד גדול. רבי גבריאל, שראה שלא ישוב לרבנותו, עזב את מץ והתקבל כרב בניקולשבורג. רבי אברהם ברודא, ששימש קודם לכן ראש ישיבה בפראג, עסק גם במץ בלימוד תורה לתלמידים בישיבה הגדולה שנפתחה בימי קודמו. חלק מתלמידיו בפראג (בהם רבי נתנאל וייל) עקרו למץ יחד איתו וחיזקו את הישיבה במץ. אף על פי שהיה במץ שנים ספורות בלבד, הספיק להעמיד בה תלמידים הרבה.[75] עקב מאבקים שהיו לו עם גורמים בקהילה שסירבו לקבל את מרותו וסמכותו בתחום המשפט האזרחי, וערערו עליה בפני הערכאות העירוניות, בחר לעזוב את מץ ולקבל את רבנות פרנקפורט כשזו הוצעה לו בשנת ה'תע"ג.[76]
המחלוקות הרבות שליוו את כהונתם של הרבנים האחרונים הקשו על מציאת רב חדש למץ, ורק לאחר מספר שנים הגיע לקהילה רבי יעקב ריישר, שקודם לכן היה רב בוורמייזא. הרב ריישר כיהן במץ עד פטירתו בשנת ה'תצ"ג, והתפרסם כאחד מחשובי פוסקי ההלכה בדורו. לאחר פטירתו הוצע למנות את רבי יהונתן אייבשיץ, אך אלמנת הרב ריישר התנגדה למינויו, ובשל כך מונה לתפקיד רבי יעקב יהושע פלק, מחבר הספר "פני יהושע", ספר בסיס בין חידושי האחרונים על התלמוד. בשנת ה'תק"א (1741) עזב רבי יהושע את מץ לטובת רבנות פרנקפורט, אך בינתיים נרצחה אלמנת הרב ריישר בידי שודד, ומשכך הוצע שנית והתקבל מינויו של הרב אייבשיץ, שהגיע לעיר לקראת פסח ה'תק"ב. הרב אייבשיץ, שהיה מגדולי הדור, תיקן תקנות במץ ומלבד תפקידיו הרבניים הרגילים כישיבה בדין, פסיקת הלכה והוראה בישיבה עסק גם בקבלה וחילק קמיעות. מאוחר יותר, לאחר שעזב את מץ לטובת רבנות קהילות אה"ו, היו קמיעות אלה חלק מהפולמוס שהתעורר בשל החשד לשבתאותו, פולמוס שהיו מעורבים בו גם ה'פני יהושע', קודמו ברבנות מץ, וגם רבי שמואל הילמן, יורשו.[77]
רבי שמואל הילמן, עד אז רבה של מנהיים הגיע לעיר לאחר עזיבת הרב אייבשיץ ובהמלצתו. הוא יזם את הקמת בית הדפוס העברי במץ, שהדפיס את חידושי התורה של רבני מץ מן העבר, וכן ספרים אחרים כמסכתות מן התלמוד, ספרי שו"ת, סידורים ומחזורים. בית הדפוס הגביר עוד יותר את פרסומה של מץ בעולם היהודי.[77] מאידך, בדור זה כבר התחילה להסתמן דעיכה בגדולתה התורנית של העיר, ובכתב הרבנות מצפים הפרנסים מהרב הילמן שיוכל "להחזיר העטרה ליושנה". גם בכתב הרבנות של מחליפו, רבי אריה לייב בעל 'שאגת אריה', שהיה מפורסם כאחד מגדולי הדור וכיהן ברבנויות שונות בליטא ופולין, דרשו הפרנסים שיכהן לפחות שתים עשרה שנה,[78] אולי משום החשש שכבר לא יוכלו למצוא מחליף ראוי.[79] ה'שאגת אריה' כיהן במץ כעשרים שנה, תקופתו אכן הייתה תקופת פריחה למץ ברמה התורנית, וישיבתו נודעה בכל אירופה. בחג השבועות הראשון לכהונתו, עוד לפני שהתקבל האישור המלכותי לכהונתו, דרש הרב לומר את הפיוט "אקדמות" לפני תחילת קריאת התורה, כדעת הט"ז, ובשונה מהמנהג הישן שהיה נהוג במץ לאומרו באמצעה, וכפי שפסק רבי יעקב ריישר. הש"ץ סרב, והרב ביקש לעזוב את העיר. הוא ניאות להישאר עקב בקשת הפרנסים, שלא יכלו למשוך את הבקשה שהגישו לאישור מלכותי על מינוי הרב.[78] עם זאת, פסק הרב להתפלל בבית הכנסת הגדול עד סוף ימיו, מלבד בשבתות בהן היה מחויב על פי תנאי הרבנות לשאת דרשה.[80]
לאחר פטירת ה'שאגת אריה' ירדה קרנה של רבנות מץ. רבי צבי הירש לוין, שהתפקיד הוצע לו, דחה את ההצעה, ומץ נותרה בלא רב רשמי. מונו ממלאי מקום מקרב דייני בית הדין בני הקהילה, ובסופו של דבר מונה רבי אורי פייבוש כהן, אחד הדיינים, לרב. לאחר פטירתו הובא מגרמניה רבי אשר ליאון, אך תוך חצי שנה הוא הוחלף ברבי מאיר שרלוויל, שוב אחד מדייני הקהילה. משהוקמה הקונסיסטוריה המחוזית הפכה משרת רב הקהילה לרבה של הקונסיסטוריה. משרה זו הוצעה לרבי אשר מוולרשטיין, בנו של ה'שאגת אריה', אך הוא דחה את ההצעה והרב שרלוויל המשיך בתפקידו. לאחר פטירתו מונה לתפקיד דיין נוסף, הרב גוגנהיים. בניגוד לרבנים שכיהנו בתקופות קודמות, רבנים אלה לא היו מן השורה הראשונה של רבני אירופה. לאחר פטירת הרב גוגנהיים לא מונה רב, ורבי אהרן ווירמש, בעל 'מאורי אור' וגם אחד מחברי הסנהדרין של פריז, שימש כממלא מקום. רק לאחר פטירת הרב הבא, רבי נתנאל וידרסהיים, מונה רבי אהרן ווירמש לרב העיר. הרב ווירמש היה היחיד מרבנים אלה שהיה תלמיד חכם גדול ובעל שם. על אף שהתגורר במץ מרבית ימיו ואף שימש בה ראש ישיבה ומורה הוראה לאחר פטירת ה'שאגת אריה', הוא לא מונה עד אז למשרת הרב והעדיפו על פניו מועמדים אחרים, גם אם ידיעתם בתורה הייתה פחותה יותר, משום שלא היה בקיא בצרפתית. עובדה זו מעידה על שינוי בהעדפותיהם של פרנסי הקהילה ובציפיותיהם מהרב.[77][81]
הרב ווירמש היה אמנם רב שמרן מן הדור הישן, אך מגמתו, לבקר את המנהגים הרווחים, גרמה לדמותו להתחבב על המשכילים. הוא תבע לזקק את המנהג ממנהגים שאינם תואמים את מקורות חז"ל כמו התלמודים או הזוהר, ובכלל זה מנהגים קבליים שמקורם אינו בזוהר אלא בדברי האר"י. נוסף על כך, הוא התנגד לחדירת מנהגי פולין, כפי שהשתקפו בפסיקת הרמ"א, לאזור אשכנז (גרמניה ומערב אירופה) ועמד על שמירת מנהגי אשכנז.[82] גישה ביקורתית זו שמה אותו כגשר בין העולם הרבני הישן, שבו היה נטוע, לבין התקופה החדשה שבאה בעקבות המהפכה.[83] גישה ביקורתית זו כלפי מנהגי פולין ומנהגי האר"י, ותדמיתו החיובית בקרב המשכילים והרפורמיסטים, גרמה לעיתים לתיוגו שלא בצדק כרפורמי.[84]
הפסקת הנוהג שלא למנות רבנים מבני הקהילה אלא רק מבחוץ מלמדת על העובדה שהרב כבר לא מתפקד כדיין ולכן אין חשש מקרבתו לאנשי הקהילה.[77]
הרב ווירמש היה האחרון ברבניה המפורסמים של מץ. מתקופה זו ואילך לא נודעו רבני מץ כגדולים בתורה באופן מיוחד, והם היו בעלי אופי מקומי בלבד.
בשנת 1929 הוזמן מווינה רבי משה קלנברג (צר'), לכהן כרב הקהילה החסידית הנפרדת 'עדת יראים', שהורכבה ממהגרים ממזרח אירופה. זאת בנפרד ממשרת הרב הראשי, שאוישה בידי רבי נתן נטר. הרב נטר נהג להתעלם לחלוטין מקהילת המהגרים ומרבהּ. לעומתו, הרב אלי בלוך (צר'), שמונה כסגן הרב הראשי, והתחבב על צעירי הקהילה, ובשל כך הופקד על הנוער, שמר על קשרים עם הרב קלנברג ופעל עמו בשיתוף פעולה.[58] הרב בלוך הקים במץ סניף של תנועת הצופים היהודים בצרפת, שצורפו אליו ילדים יהודים משתי הקהילות, ובכך בקש לקשור בין הדור הצעיר של שתיהן.[57] הרב בלוך והרב קלנברג המשיכו גם בימי השואה, תוך סכנות רבות, להנהיג את בני קהילותיהם ולסייע להם, ושניהם נספו בשואה.
החל משנת 1810 מונו רבני מץ כרבנים הראשיים של הקונסיסטוריה של מץ והמוזל (גר'), אחת הקונסיסטוריות המחוזיות של הקונסיסטוריה המרכזית של יהודי צרפת
| שנה | אוכלוסייה[94] |
|---|---|
| 1567 | 4 משפחות |
| 1595 | 25 משפחות |
| 1678 | 166 משפחות |
| 1698 | 294 משפחות |
| 1717 | 480 משפחות |
| 1789 | 2232 |
| 1855 | 3470 (מתוך כ-9300 בקונסיסטוריה כולה) |
| 1866 | כ-3000 |
| 1875 | 1407 |
| 1910 | 1900 |
| 1931 | 4150 |
| 1959 | 304 (ועוד מספר דומה בקהילת המהגרים) |
| 1970 | 3500 (מתוך כ-5500 בקונסיסטוריה כולה) |
| 2007 | כ-600 משפחות |
Seamless Wikipedia browsing. On steroids.
Every time you click a link to Wikipedia, Wiktionary or Wikiquote in your browser's search results, it will show the modern Wikiwand interface.
Wikiwand extension is a five stars, simple, with minimum permission required to keep your browsing private, safe and transparent.
