חסידי אומות העולם השתייכו לכל שכבות האוכלוסייה. היו בהם נוצרים מכל הכנסיות והכתות, מוסלמים, בני דתות אחרות ואנשים חילוניים; גברים ונשים מכל הגילאים. הם הגיעו מכל השכבות החברתיות, ובהם משכילים וחסרי השכלה, אנשי ציבור לצד מנהיגים ודמויות ידועות בחברה, עירוניים ואיכרים, מכל קצוות העולם ומכל המקצועות. היו להם מניעים וסיבות שונות שבגללן סיכנו את חייהם למען הצלת יהודים:
סיכון החיים היה כפול: הן מצד הגרמנים והן מצד שכניהם בני עמם מהפחד שילשינו עליהם. העונשים להסתרה היו חמורים, ואיימו על חיי המסתירים. במזרח אירופה הרגו הגרמנים לא רק את המסתירים אלא גם את בני משפחותיהם. במערב אירופה העונשים היו חמורים פחות, אולם גם שם התוצאות יכלו להיות טרגיות. אחדים מחסידי אומות העולם במערב אירופה נאסרו, נשלחו למחנות ונספו שם.
אזרחים מקומיים רבים באירופה סיכנו את נפשם למען הצלת יהודים. ישנם מספר סוגים של מעשי הצלה:
הצלת ילדים, על ידי משפחות, מנזרים, וארגוני מחתרת שסייעו למצוא בתים לילדים.
תנאים להענקת האות
חוק זיכרון השואה והגבורה - יד ושם, תשי"ג (1953) שקיבלה הכנסת, הטיל על רשות הזיכרון להקים יד זיכרון "לחסידי אומות העולם ששמו נפשם בכפם להצלת יהודים". כל תיק של מועמד לקבלת אות חסיד אומות העולם נידון ונבדק בקפדנות בוועדה הציבורית לציון חסידי אומות העולם, שבראשה עומד שופט מבית המשפט העליון, לאחר שתחילה נאסף החומר במחלקה לחסידי אומות העולם ב"יד ושם" ונגבות עדויות מהניצולים. כאשר אין אפשרות לעשות זאת, ניתן להסתמך על הצהרות ועדויות הנמסרות בפני נציגויות קונסולריות ישראליות במדינת מושב הניצול.
החוק קבע הגדרה ברורה ומפורטת למונח חסידי אומות העולם. על פי המקובל בשפת יום יום הכוונה היא לאישיות מוסרית אשר בעת צרה ומבחן נטתה אהדה, חסד ועזרה ליהודים. בהקשר לחוק הזיכרון השואה והגבורה ברור כי לא די באהדה, בחסד ובעזרה, שהרי המחוקק הציב דרישות נשגבות יותר, באומרו: "לחסידי אומות העולם ששמו נפשם בכפם להציל יהודים". משמע, לדרגת חסיד אומות העולם במובן החוק מגיע רק מי שביצע מעשה הצלה של יהודי, וזאת מתוך חירוף נפשו. לכאורה שני התנאים הללו חד הם שכן על-פי חוקי הנאצים כל המסתיר יהודי או מגיש לו עזרה מתחייב בנפשו. מי שהגיש עזרה מתוך בצע הכסף אינו ראוי לתואר חסיד אומות העולם במובן החוקי, אף על פי שהסתכן בהצילו יהודים.
ארבעת התנאים העיקריים להכרת מציל כחסיד אומות העולם הם[1]:
מעורבות פעילה של המצילים בהצלת יהודי אחד או יותר מסכנת מוות או גירוש למחנות המוות.
סיכון לחייהם, חירותם או מעמדם של המצילים.
המניע הראשוני של המצילים היה לסייע ליהודים נרדפים. כלומר: ההצלה לא נעשתה עבור רווח כספי או תגמול אחר כגון המרת דתם של הניצולים, אימוץ ילדים וכו'.
קיומן של ראיות למקרה ההצלה – עדות של מי אלו שקיבלו את העזרה מהמצילים (עדות ניצול) או במקרים יוצאי דופן תיעוד ממקור ראשון המבסס את אופי ההצלה והנסיבות להצלה.
אדם זכאי לתואר "חסיד אומת העולם" גם אם בזמן המלחמה טען הניצול בפני המציל כי הוא אינו יהודי ולאחר המלחמה התברר כי הניצול הוא יהודי.
בשנת 2016 הועלתה בכנסת הצעה לתיקון החוק המבקשת להשוות את מעמדם של יהודים אשר הצילו יהודים אחרים לאלה שאינם יהודים[2]. הצעה זו העלתה ביקורת נוקבת מצד מוסד "יד ושם", שטען כי הדבר יהווה פגיעה ברגשותיהם של שורדי שואה רבים.
אותות כבוד והטבות
שמותיהם של חסידי אומות העולם מונצחים ב"יד ושם" על קיר כבוד מיוחד ובעץ שניטע על שמם (ולעיתים על ידיהם) בשדרת חסידי אומות העולם, והם מקבלים מדליה מיוחדת עליה מוטבע שמם ותעודת כבוד. האות מוענק למצילים או שארי-בשרם בארצות מגוריהם באמצעות נציגיה הדיפלומטיים של ישראל. בטקסים אלו נוכחים נציגים של הממשל המקומי והם זוכים על פי רוב לסיקור תקשורתי רחב. לעיתים הניצולים מזמינים את מציליהם או קרוביהם לישראל ואז, לבקשתם, מתקיימים הטקסים ביד ושם. הנצחת שמם וההכרה בגבורתם מהווה הכרת תודה של העם היהודי לדורותיו על החמלה והמוסר הגבוה שהפגינו אנשים אלה בזמן השואה כלפי העם היהודי.
לפי סעיף 2 (4א) לחוק יד ושם[3], זכאים חסידי אומות העולם לאזרחות כבוד של מדינת ישראל לאות הוקרה על פועלם, ואחדים מהם אכן קבעו בה את מקום מושבם. לאלו מהם שהלכו לעולמם מבטיח החוק "אזרחות־זיכרון של מדינת ישראל".
לפי חוק הביטוח הלאומי, זכאים חסידי אומות העולם ובני משפחותיהם, היושבים בישראל, לתגמול חודשי השווה לשכר הממוצע במשק, למענקי הבראה ולהנחה בארנונה.
אידה קוק, סופרת בריטית, שסייעה לעשרות פליטים מגרמניה להגיע לבריטניה.
אירנה סנדלר, חברת ארגון "הוועד להצלת יהודים" ז'גוטה הפולני, הצילה מספר רב של ילדים יהודים על ידי הברחתם למנזרים ולמשפחות נוצריות.
אוסקר שינדלר: שינדלר היה תעשיין גרמני שפעל בקרקוב שבפולין. בזכות קשריו ההדוקים עם ההנהגה הנאצית הצליח להציל מאות יהודים על ידי העסקתם במפעלים שהיו בבעלותו. פועלו הונצח בסרט "רשימת שינדלר". הבחירה, בו ובאשתו, ל"חסידי אומות העולם" הייתה שנויה במחלוקת והם נבחרו רק לאחר דיונים חוזרים בוועדה, בהם הוחלט ”שמעשיו הטובים מכריעים את הכף לטובתו, ושאף על פי שהחל דרכו כחבר מפלגה נאצית וספקולנט, הוא ראוי לתואר חסיד אומות העולם”[8].
אנדרה גלן-הרשקוביצ'י מבריסל שבבלגיה, הצילה בתקופת השואה, יחד עם אחרים, כאלף ילדים יהודיים.
אנחל סאנס בריס, דיפלומטספרדי, וג'ורג'ו פרלסקה, איטלקי שהתחזה לדיפלומט ספרדי. הצילו יחדיו אלפי יהודים באמצעות שימוש בסמכויות השגרירות הספרדית בבודפשט, בין השאר תוך שימוש בחוק הספרדי מ-1924 המעניק אזרחות לצאצאי מגורשי ספרד. השניים השתמשו בחוק זה גם כשהיהודים האמורים לא באמת היו מצאצאי המגורשים.
גאורג פרדיננד דוקוויץ, דיפלומט גרמני בשגרירות ארצו בדנמרק, אשר איפשר את הצלת יהודי דנמרק בכך שהדליף את הידיעה על גירושם הצפוי למחתרת הדנית, והשיג בחשאי את הסכמת ממשלת שוודיה לקליטת היהודים.
גרטרודה בבילינסקה, קתולית פולנייה שהייתה מטפלת בבית משפחה יהודית. כשנפטרה אם המשפחה, המשיכה גרטרודה לטפל בילד שנרשם כאחיינה במסמכים מזויפים שהשיגה. היא סיכנה את עצמה ונדדה עם הילד במחנות עקורים, עלתה איתו לאניית המעפילים אקסודוס ובשנת 1947 הגיעה עמו לארץ ישראל.
הרמן גרבה, מהנדס גרמני שהציל עשרות יהודים ממפעלו מהאקציות ברובנו, וכן צייד קבוצת עובדים אחרת בניירות מזויפים וכך הציל את חייהם. לאחר סיום המלחמה העיד במשפטי נירנברג על פשעי הנאצים בווהלין.
על-פי בקשת המחתרת הדנית, כל חבריה נחשבים כאחד. העם הדני הוכר כזכאי לנטיעת עץ על שמו בשדרת חסידי אומות העולם. עם זאת, אות חסידי אומות העולם אינו מוענק למדינות או לקבוצות, אלא רק ליחידים.