דוד צבי פנקס

דוד צבי פנקס
	דוד צבי פנקס, ספטמבר 1951
לידה	5 בדצמבר 1895; שופרון, האימפריה האוסטרו-הונגרית
פטירה	14 באוגוסט 1952 (בגיל 56); ירושלים, ישראל
מדינה	ישראל
תאריך עלייה	1925
מקום קבורה	בית הקברות טרומפלדור, תל אביב-יפו
השכלה	אוניברסיטת וינה
מפלגה	מפלגת המזרחי
סיעה	החזית הדתית המאוחדת, המזרחי
	8 באוקטובר 1951 – 14 באוגוסט 1952; (312 ימים)
תחת ראש הממשלה	דוד בן-גוריון
	→ דב יוסף דוד בן-גוריון ←
	14 בפברואר 1949 – 14 באוגוסט 1952; (3 שנים)
כנסות	1 - 2
	29 במרץ 1949 – 8 באוקטובר 1951; (שנתיים)
	ישראל גורי ←
	סגן ראש עיריית תל אביב-יפו
	סגן ראש עיריית תל אביב-יפו

דוד צבי פנקס (5 בדצמבר 1895 – 14 באוגוסט 1952) היה פוליטיקאי ישראלי, מחותמי מגילת העצמאות, חבר הכנסת, ושר התחבורה.

עובדות מהירות לידה, פטירה ...

סגירה

באירופה

פנקס נולד בי"ח בכסלו ה'תרנ"ו בעיר שופרון (אודנבורג בשמה הגרמני) שבהונגריה (שהייתה חלק מן הקיסרות האוסטרו-הונגרית) ליעקב יהודה פנקס, שהיה איש עסקים, בעל מלון, בעל מסעדות ובנקאי, ממייסדי המזרחי באוסטריה וחבר ועד הקהילה בווינה. נקרא על שם דוד צבי ריגלר, אבי אמו שרה. דוד צבי שכונה "דולפי" בפי בני משפחתו, היה הבן הראשון להוריו לאחר שש בנות במשפחה שמנתה שבע בנות וארבעה בנים. בהיותו בן שמונה עברה משפחתו לווינה. הוא קיבל חינוך מסורתי וכללי, למד לימודי יהדות אצל הרב ישעיהו פירסט בווינה ובישיבת פרשבורג ולימודי משפטים באוניברסיטת וינה.

בעת פרוץ מלחמת העולם הראשונה היה בגיל גיוס, אך לא גויס לצבא כאחיו האחרים. בתקופה זו למד משפטים. אביו חיסל את עסקי המסעדנות ורכש בנק. פנקס לא השלים דוקטורט במשפטים כי נאלץ להפסיק את לימודיו ולהצטרף לעבודה בבנק.

כבר מצעירותו החל בפעילות התנועתית. היה מראשי צעירי מזרחי, נמנה עם מייסדי הארגון הדתי-לאומי "ישורון", ציר המזרחי לקונגרס הציוני ה-13, חבר הנהלת ברית הסטודנטים הדתיים בווינה. כמו כן, השתתף כציר בוועידות עולמיות של המזרחי. במקביל עבד כבעל זכות חתימה בבנק של אביו בווינה.

בארץ ישראל

בראשית שנת 1925 עלתה משפחת הוריו עם מרבית ילדיהם ונכדיהם לארץ ישראל. כאן התמנה פנקס למנהל בנק המזרחי בתל אביב, אותו ניהל בפועל עד להיבחרו ליו"ר מועצת המנהלים של הבנק בשנת 1949, תפקיד אותו מילא עד מותו. עמד בראש המוסדות הכלכליים של המזרחי בארץ.

בשנת תרפ"ה נבחר להיות יו"ר ועד בית הכנסת הגדול בתל אביב. שימש כיושב ראש הראשון של המועצה הדתית וועד הקהילה בתל אביב. בשנת תרפ"ו נשא לאשה את לאה בת הורודישץ' מביאליסטוק, בת רעיתו של הרב יעקב ברמן ואחותו, מצד האם, של יו"ר הכנסת לעתיד יצחק ברמן. לזוג נולדו שני ילדים: מרדכי ויהודית. בשנת 1932 נבחר למועצת עיריית תל אביב מטעם המזרחי ועמד בראש מחלקת החינוך בעירייה במשך 18 שנה. בראשית שנות המדינה, לפני התמנותו לשר התחבורה, נבחר בשנית למועצת העירייה ובין השנים 1950–1951 כיהן בתפקיד סגן ראש העירייה.

בתנועת המזרחי

הוא המשיך בפעילות בתנועת המזרחי כל השנים, עמד בראש מוסדותיה הכלכליים, היה יושב ראש המועצה הארצית של המזרחי ויו"ר ההנהלה הארצית עד מותו. היה ציר מטעם המזרחי לקונגרסים ציונים, יסד את האיגוד העולמי של המזרחי, היה חבר הנהלת עיתון התנועה "הצופה". היה מיוזמי הקמת החזית הדתית המאוחדת, רשימה של המפלגות הדתיות (המזרחי, הפועל המזרחי, אגודת ישראל ופועלי אגודת ישראל) לכנסת הראשונה. קרא לאיחוד מלא של כל מפלגות היהדות הדתית.

במוסדות טרם מדינה והמדינה

היה חבר אספת הנבחרים, הוועד הלאומי ומועצת העם. היה מחותמי מגילת העצמאות. היה חבר מועצת המדינה הזמנית (המוסד המחוקק של המדינה עם הקמתה) ויו"ר ועדת הביטחון שלה במלחמת העצמאות. בעת הקמת המוסדות המשפטיים של המדינה שימש כיו"ר הוועדה שקבעה את ועדות מינוי השופטים ונטל חלק בקביעת הרכב בית המשפט העליון. הוא נבחר לכנסת הראשונה ברשימת החזית הדתית המאוחדת והיה יו"ר ועדת הכספים של הכנסת מטעמה. נבחר לכנסת השנייה מטעם המזרחי ומונה לשר התחבורה, תפקיד אותו מילא עד מותו.

הפצצה בביתו ופטירתו

במסגרת מדיניות הקיצוב שהונהגה בשנותיה הראשונות של המדינה, צומצם גם השימוש בדלק. בשלב מסוים נקבע כי מכוניות פרטיות יושבתו יומיים בשבוע. כשר התחבורה הצליח פנקס להשיג רוב בממשלה לתקנה שאחד מימי השבתת הרכבים יהיה שבת, לצד יום השבתה נוסף שיוכל כל בעל רכב לבחור. כנגד זה התעוררו טענות על כפייה דתית.

מספר שבועות אחר כך, בליל שבת, 20 ביוני 1952, התגלה מטען נפץ שלא התפוצץ במרפסת דירתו של פנקס, והמשטרה שמה מעקב על הבית. למחרת, במוצאי שבת, בשעת לילה מאוחרת, נזרקה פצצה נוספת לדלת דירתו של פנקס ונגרם נזק רב לדירה, אך הוא ובני ביתו, ששהו בדירה, לא נפצעו^[2]. השר יוסף בורג ביקש להעלות את ההתנקשות לדיון בכנסת, אך בן-גוריון סירב.

המשטרה עצרה את עמוס קינן ושאלתיאל בן יאיר^[3] שנראו מסתלקים מהבניין, שניהם יוצאי לח"י. בחקירתם במשטרה ניצלו השניים את זכות השתיקה. בבית המשפט המחוזי הם טענו כי הזדמנו למקום המעשה לאחר שקינן קיבל ידיעה אנונימית כי עומד להתרחש שם אירוע מעניין. הם זוכו מחוסר אשמה. המדינה ערערה, ובית המשפט העליון זיכה אותם מחמת הספק^[4]. בספר "על דעת עצמו" שכתבה אשתו של קינן, נורית גרץ, כעבור 56 שנה, מוקדש חלק נרחב לפצצה בבית פנקס. לאחר מותו של קינן סיפר יעקב חרותי שסיפק את הפצצה לקינן וציין שחשב שהיעד יהיה חנות^[5]. רבים טענו שהמשפט נעשה באופן לקוי בכוונה תחילה, ושהיחס לחשודים היה סלחני ואוהד.

כחודשיים לאחר ההתקפה, ביום כ"ג באב תשי"ב, נפטר פנקס מהתקף לב במלון המלך דוד בירושלים^[6]. בעיתון "הצופה" טענו שהוא מת משברון לב כתוצאה מההתנקשות בחייו והאופן המזלזל שבו התייחסו אליה^[7]. למחרת ההלוויה ציינו חבריו בישיבת הממשלה שהוא קיבל מכתבי איומים על חייו. ובן-גוריון השיב: "אולי עשה זאת איזה לץ מהעדה הספרדית או בחור כנעני".

על שמו נקראו מספר רחובות בישראל וכן היישוב רמת פנקס.

הרב איסר יהודה אונטרמן ואח' (ועדה ציבורית), השר רבי דוד צבי פנקס, המרכז הארצי של הסתדרות המזרחי בישראל, 1954
אשר אילני, התנקשויות פוליטיות בארץ ישראל, הוצאת כרמל, 2004
אילה שקלאר, "הפנקס פתוח: השר דוד צבי פנקס, פעילותו, דרכו הפוליטית ופרשת ההתנקשות בחייו", עבודת תזה, אוניברסיטת חיפה, ה'תשע"א.