הרב יעקב בֶּרמן (2 בינואר 1878 – ל' בניסן ה'תשל"ד, 22 באפריל 1974) היה רב ואיש חינוך רוסי-ישראלי, ממניחי היסודות לחינוך הדתי בישראל. מראשי "המזרחי" ברוסיה ובארץ ישראל, רב העיר ברדיצ'ב (1910–1920), מפקח ראשי על בתי הספר של "המזרחי" וסגן מנהל מחלקת החינוך של הוועד הלאומי (1924–1944), חבר הוועד הפועל הציוני, מייסד המכון התורני הפדגוגי ומנהלו עד מותו (1950–1974). חתן פרס ישראל לחינוך לשנת תשכ"ח (1968). זוכה אות יקיר ירושלים לשנת 1968.
ביוגרפיה
ברמן נולד בחורף תרל"ח–1878 בעיירה סָלַנט שבפלך קובנה שבליטא (אז בתחום המושב היהודי של האימפריה הרוסית), בנם של שפרינצה (נפטרה ב-1929) ויחזקאל מאיר ברמן (שהיה אחיינו של ר' ישראל מסלנט, ממייסדי תנועת המוסר). התחנך בסלנט אצל רבה של העיירה, הרב מאיר אטלס, והמשיך את לימודיו בישיבות טֶלז, והוסמך לרבנות. לאחר מכן נסע לגרמניה ללמוד בממל וברלין. בשנת 1900 החלה פעילותו הציונית והחינוכית. עסק בהוראה בעיר ממל, ובשנים 1907–1908 עבר ללמד באודסה במסגרת הגימנסיה העברית ובית המדרש לרבנים. בשנת 1902 הוא נשלח כציר מטעם תנועת "המזרחי" לוועידה הציונית הכלל-רוסית שנערכה במינסק, ובשנת 1903 השתתף בוועידת התנועה בלידא ויזם במהלכה את הקמת ישיבת לידא. למד משפטים, פילוסופיה וחינוך באוניברסיטת סנקט פטרבורג. כעבור שנה וחצי הוזמן לשמש מרצה לתלמוד ופוסקים בישיבתו של הרב חיים טשרנוביץ (רב צעיר) באודסה. לאחר שנה וחצי שימש במשך כמה חודשים כממלא מקום מנהל המוסד, ואז נבחר למשרת רב העיר ברדיצ'ב, שבה כיהן משנת 1910 ועד 1920. בתוך כך, במהלך מלחמת העולם הראשונה עסק בהצלת פליטים ופעל בקרב הנהגת יהדות רוסיה.
בין יולי לאוקטובר 1917 כיהן כרב הצבאי הראשי של החזית הדרומית-מזרחית, בדרגת פולקובניק (מקביל לאלוף-משנה), תחת שלטונו של אלכסנדר קרנסקי. לאחר שהוענקה לאוקראינה עצמאות בעקבות המהפכה הרוסית, היה הרב ברמן מזכיר כבוד בממשלת אוקראינה הזמנית וחבר נשיאות המזכירות הלאומית של יהודי אוקראינה. באותה עת שימש יו"ר הנהלת "אחדות", שבה התאגדו ההסתדרויות היהודיות הדתיות. ב-1919 נאסר באשמת עיסוק בציונות, וב-1920 עזב את המדינה באופן מחתרתי. הוא הגיע לארץ ישראל ב-2 בנובמבר 1921 והחל לעסוק בחינוך.
בשנים 1922–1923 עמד הרב ברמן בראש בית הספר נצח ישראל בפתח תקווה. לאחר מכן הוא עבר לשמש מפקח ראשי על בתי הספר של "המזרחי" וכיהן כסגן מנהל מחלקת החינוך של הוועד הלאומי (1924–1944). בסיום תפקידו הוא שימש יו"ר "המזרחי" בארץ ישראל (1944–1948), כשהוא מתמנה במקביל למרכז התנועה העולמי (ב-1946). לאורך השנים היה חבר הוועד הפועל הציוני.
לאחר קום המדינה ייסד הרב ברמן ב-1950 בירושלים את המכון התורני הפדגוגי – בית מדרש למורים שנועד להכשיר בחורי ישיבה (מהיישוב הישן) כמורים מקצועיים ללימודי יהדות, בשל המחסור במורים בבתי הספר הדתיים בארץ. בשנת 1955 הועבר המכון לרחובות, ליד ישיבת הדרום, בעקבות השתדלותו של ראשה, הרב צבי יהודה מלצר. עמד בראש המכון עד לפטירתו ב-1974. לאחר מותו נקרא המכון על שמו, "מורשת יעקב", והוקמה במסגרתו ישיבת ההסדר "אורות יעקב". בשנת 1968 הוענקו לרב ברמן פרס ישראל לחינוך ואות יקיר ירושלים.[1] בשנת 1972 זכה בפרס שפירא למחשבת הציונות הדתית.[2]
נפטר בל' בניסן ה'תשל"ד, 22 באפריל 1974[3]. על שמו נקראו רחובות בישראל.
בשנת תשל"ו הופיע הקובץ "שיחות ופרקי זכרונות", ובו שיחות בעל-פה בנושא יהדות רוסיה בשלהי שנותיו של שלטון הצארים ותחילת המהפכה הרוסית, שהוקלטו מפי הרב ברמן בחורף תשכ"ה עובדי המכון ליהדות זמננו של האוניברסיטה העברית בירושלים יוסף שלמון ומרדכי אלטשולר.
משפחתו
בשנת תרפ"ז נישא למרים רוזנבלום. השניים היו הורים לשלושה: לאה (אשתו של דוד צבי פנקס, ממנהיגי "המזרחי", חבר הכנסת ושר); יצחק ברמן (1913–2013), משפטן ופוליטיקאי מטעם הליכוד שבראשית שנות ה-80 כיהן כיושב ראש הכנסת וכשר האנרגיה והתשתית; ושושנה.
בשנת תרצ"ו התאלמן מאשתו. בשנת תש"א נישא בשנית, ללאה פייטלוביץ' (אלמנתו של פרופ' יהודה ליב אשר גולאק מהאוניברסיטה העברית בירושלים, ממייסדי המחקר המודרני של המשפט העברי), עסקנית ציבור שהייתה פעילה בנשות "המזרחי" וויצו, ושיחד עם אחיה, ד"ר יעקב פייטלוביץ', פעלה להפצת התרבות היהודית בקרב היהודים באתיופיה.
ספריו
- תורת המדינה בישראל, ירושלים: בסיוע מוסד הרב קוק, תש"ז.[4]
- הלכה לעם: התפִלה, קריאת התורה, בית הכנסת, ברכות: הלכות מֻסברות ומבוארות על פי המקורות ...,, תל אביב: א' ציוני, תשי"ח. (הדפסה נוספת: תשכ"ד 1964)
- הלכה לעם: חגים וזמנים, צומות, תשובה וימים נוראים: הלכות מֻסברות ומבוארות על פי המקורות וסדורות מחדש למקרא העם ולמורה עם תלמיד, תל אביב: א' ציוני, תשכ"ב 1962. (מהדורה ב: תשכ"ד; מהדורה ג: תשכ"ו 1965; מהדורה ד: תשכ"ח 1968)
- הלכה לעם: ארץ ישראל והלכותיה, השמיטה, איסור והיתר, טומאה וטהרה, אבל ונחמה, נחמת ציון וירושלים הלכות מוסברות ומבוארות על פי המקורות וסדורות מחדש למקרא העם ולמורה עם תלמידים מבוגרים, תל אביב: א' ציוני, תשכ"ט.
- "רבי ישראל סלנטר ובני דורו", ירושלים: [חמו"ל], תשל"ד. (ספרון)
לאחר מותו:
- הלכה לעם: הלכות מֻסברות ומבארות על פי המקורות וסדורות מחדש למקרא העם ולמורה עם תלמיד, מהדורה מחודשת מורחבת ומתוקנת, ערוכה על ידי שמואל בורנשטין, 3 כרכים, ירושלים: המחלקה לחנוך ולתרבות תורניים בגולה של ההסתדרות הציונית העולמית, תשל"ה 1975–תשמ"ה. (התוכן: ספר א: מקורי ההלכה, בקומך, ציצית ותפלין, התפלה, קריאת התורה, בית הכנסת, ברכות, תשל"ה 1975; ספר ב: שבת, יום טוב, לוח המועדים, פסח, שבועות, תשובה, ראש השנה ויום הכפורים, סכות, ימי זיכרון, פורים וחנכה, תשל"ז; ספר ד: קִדוש השם, מצוות שבין אדם לחברו, נשואין ומשפחה, בין ישראל לעמים, תשמ"א 1981)
- שיחות ופרקי זכרונות: על תולדות יהודי מזרח אירופה במחצית הראשונה של המאה העשרים, ירושלים: דפוס המקור, תשל"ו.
לקריאה נוספת
- 'ברמן, יעקב', בתוך: דוד קלעי, ספר האישים: לכסיקון ארצישראלי, תל אביב: מסדה – אנציקלופדיה כללית, תרצ"ז, עמ' 114–115. (הספר בקטלוג ULI)
קישורים חיצוניים
- דוד תדהר (עורך), "יעקב ברמן", באנציקלופדיה לחלוצי הישוב ובוניו, כרך ד (1950), עמ' 1757
- 'ברמן, יעקב בן יחזקאל־מאיר', בתוך: דב ליפץ (מרכז המערכת), נתן גורן [ואחרים] (מערכת), יהדות ליטא, כרך ג, ספר א: "אישים", תל אביב: עם הספר, תשכ"ז, עמ' 128 (ספר יזכור לקהילת ליטא, בספריית העיר ניו יורק, תמונה 1326).
- "פרס ישראל" תשכ"ח – לאישים על מפעל חייהם: יעקב ברמן, מעריב, טור 4, 14 באפריל 1968
- יוסי ביילין, הרב הצבאי הרוסי, דבר, 2 במרץ 1973 (ראיון וסיפור חייו, במלאת לו 95)
יעקב ברמן (1878-1974), דף שער בספרייה הלאומית
מפרי עטו:
הערות שוליים
Wikiwand in your browser!
Seamless Wikipedia browsing. On steroids.
Every time you click a link to Wikipedia, Wiktionary or Wikiquote in your browser's search results, it will show the modern Wikiwand interface.
Wikiwand extension is a five stars, simple, with minimum permission required to keep your browsing private, safe and transparent.
