Loading AI tools
מוויקיפדיה, האנציקלופדיה החופשית
גוש האירו (באנגלית: Euro area או Eurozone) הוא כינוי לאיגוד כלכלי ומוניטרי של 20 מדינות אירופאיות החברות האיחוד האירופי בהן האירו מהווה את ההילך החוקי. הבנק המרכזי האירופי הוא הסמכות המוניטרית העליונה של גוש האירו, ובראשו עומדת כריסטין לגארד.
 |
ראו גם – אמנת שנגן |
בגוש האירו חברות בשלב זה, המדינות: אוסטריה, בלגיה, קפריסין, אסטוניה, פינלנד, צרפת, גרמניה, יוון, אירלנד, איטליה, לוקסמבורג, מלטה, הולנד, פורטוגל, סלובניה, סלובקיה, ספרד, לטביה, ליטא וקרואטיה.
מתוך 7 מדינות הנוספות החברות באיחוד האירופי, 6 מחויבות על פי אמנת מאסטריכט להצטרף לגוש האירו, כאשר יעמדו בדרישות הכניסה. דנמרק אינה מחויבת להצטרף על אף חברותה באיחוד. 4 מדינות זעירות – אנדורה, מונקו, סן-מרינו וקריית הוותיקן הגיעו להסכם עם האיחוד האירופי המאפשר להן להשתמש באירו כמטבע הרשמי במדינה. הסכם זה אינו מקנה להן את הזכות להיות חלק מגוש האירו ואין להן ייצוג בהנהלת הבנק המרכזי האירופי.
בעוד המדיניות המוניטרית נקבעת על ידי הבנק המרכזי האירופי, למדינות החברות בגוש האירו אין ממשלה מאוחדת, משרד אוצר מאוחד או מדיניות פיסקלית מחייבת. אולם, משבר החוב האירופי הביא לפעולה מתואמת של המדינות העיקריות החברות בגוש האירו ויצירת מנגנון היציבות הפיננסית האירופית.
ב-29 במרץ 1998 הודיעה הנציבות האירופית כי 11 מדינות יהיו הראשונות (מתוך 15 מדינות שהיו חברות באיחוד האירופי באותה עת) בהן יונהג האירו. לגבי מדינות אלה נקבע שהן עומדות בקריטריונים הכלכליים שהוגדרו באמנת מאסטריכט כתנאי סף להחלת המטבע האירופי האחיד[1]. אחד הקריטריונים המרכזיים להצטרפות היה ששיעור הגירעון התקציבי מתוך התוצר המקומי של המדינה יהיה פחות מ-3%[2]. ב-1 בינואר 1999 הפך האירו למטבע המרכזי במדינות אלה[3].
ארבע מדינות האיחוד האירופי שלא הצטרפו לגוש האירו בעת הקמתו היו הממלכה המאוחדת, שהתנגדה לאמנת מאסטריכט וקיבלה פטור מהצטרפות[4]; דנמרק, שלא אישרה את אמנת מאסטריכט תחילה במשאל עם, וקיבלה פטור מהצטרפות לאירו; שוודיה, שביקשה לא להצטרף באותה עת מסיבות כלכליות; ויוון שלא עמדה בקריטריונים להצטרפות[5]. הממלכה המאוחדת התנגדה בהמשך גם לצעדים כלכליים נוספים שביקש האיחוד לקדם, במקביל להשקת האירו, כולל מדיניות אחידה לגבי שיעורי מיסי היחידים והחברות, מאבק בהלבנת הון, ויישום תקנים אחידים בכלכלה האירופית[6]. לטענתה, צעדים אלו היו פוגעים במעמד של לונדון כמרכז פיננסי בין-לאומי[7]. לונדון באותה עת הפכה למרכז בין-לאומי להלבנת הון, בעיקר עבור אוליגרכים רוסים[8].
עם השנים הצטרפו לגוש האירו גם יוון, סלובניה, קפריסין, מלטה, סלובקיה, אסטוניה, לטביה ליטא וקרואטיה:
| מדינה | שנת הצטרפות | אוכלוסייה (במיליונים) | תמ"ג נומינלי (2009) (במיליוני דולר) |
|---|---|---|---|
 אוסטריה | 1999 | 8.3 | 384,908 |
 בלגיה | 1999 | 10.7 | 468,522 |
 קפריסין | 2008 | 0.8 | 24,910 |
 אסטוניה | 2011 | 1.3 | 19,120 |
 פינלנד | 1999 | 5.3 | 237,512 |
 צרפת | 1999 | 64.1 | 2,649,390 |
 גרמניה | 1999 | 82.1 | 3,330,032 |
 יוון | 2001 | 11.3 | 329,924 |
 אירלנד | 1999 | 4.5 | 227,193 |
 איטליה | 1999 | 60.1 | 2,112,780 |
 לוקסמבורג | 1999 | 0.5 | 52,449 |
 מלטה | 2008 | 0.4 | 7,449 |
 הולנד | 1999 | 16.5 | 792,128 |
 פורטוגל | 1999 | 10.6 | 227,676 |
 סלובקיה | 2009 | 5.4 | 87,642 |
 סלובניה | 2007 | 2.0 | 48,477 |
 ספרד | 1999 | 47.7 | 1,460,250 |
 לטביה | 2014 | 2.1 | 49,890 |
 ליטא | 2015 | 3.5 | 94,584 |
 קרואטיה | 2023 | 3.9 | 67,084 |
| הגוש האירופי | 329.94 | 12,475,099 |
חלק מהטריטוריות הצרפתיות שמעבר לים אימצו את האירו כהילך החוקי:
ל-4 מדינות הסכם רשמי עם האיחוד האירופי בהקשר לשימוש באירו:
מדינות ואזורים בהם האירו משמש הילך חוקי דה פקטו ללא הסכם עם האיחוד האירופי:
כיום ישנן 7 מדינות שחברות באיחוד האירופי אך האירו לא משמש בהן כמטבע המרכזי. על מנת להצטרף לגוש האירו כל מדינה חייבת לעמוד במשך שנתיים במנגנון שער החליפין האירופי השני (ERM II) שכולל תיאום בין שער החליפין המקומי לשער האירו. נכון ל-2022, הבנקים המרכזיים של דנמרק ובולגריה פועלים בהתאם למנגנון שער החליפין האירופי.
משאל עם לא מחייב על אימוץ האירו נערך בשוודיה ב-14 בספטמבר 2003. הרוב (55%) הצביע נגד אימוץ האירו, ולפיכך החליטה שוודיה בשנת 2003 שלא לאמץ את האירו לעת עתה. אילו היה הרוב מצביע בעד, הייתה שוודיה מאמצת את האירו ב-1 בינואר 2006.[9] שוודיה מחויבת על פי אמנת מאסטריכט להיכנס לגוש האירו כשתעמוד בתנאים המקדימים לכך, אך היא טוענת שהצטרפות למנגנון שער החליפין האירופי, שהיא אחד הקריטריונים להצטרפות, היא וולונטרית, וכך נמנעת מלעמוד בקריטריונים.
ביולי 2022 אושר צירופה של קרואטיה בתור החברה ה-20 בגוש האירו, אשר נכנס לתוקף ב-1 בינואר 2023.[10]
המדיניות המוניטרית בכל מדינות הגוש האירופי, מנוהלת על ידי הבנק המרכזי האירופי (ECB) ונציגי המדינות בהן האירו משמש כמטבע המרכזי (Eurosystem). על מנת לתאם בין המדינות החברות באיחוד האירופי שאימצו את האירו לבין המדינות שלא אימצו, הוקם גוף המאחד בתוכו את כל 27 מדינות האיחוד האירופי (ESCB) ובו מתבצע התיאום בין הבנקים המרכזיים של המדינות החברות.
גוש האירו מיוצג פוליטית על ידי שרי האוצר של המדינות החברות (Eurogroup). יום לפני התכנסות המועצה הכלכלית–פיננסית האירופית (אקופין) נוהגים להיפגש שרי האוצר של גוש האירו. כאשר דנים במועצה בנושאים הקשורים לאירו בלבד, זכות ההצבעה נתונה לקבוצה זו בלבד.
באפריל 2008, בעת שעמד בראש קבוצת שרי האוצר של מדינות גוש האירו (Euro Group), הציע ראש ממשלת לוקסמבורג ז'אן-קלוד יונקר כי יהיה ייצוג יחיד עבור גוש האירו בקרן המטבע העולמית (IMF) ובכך, לשנות את המצב הנוכחי בו כל מדינה מייצגת את עצמה. יונקר טען כי פיצול זה יוצר חוסר תיאום ומבוכה בין החברות. הצעה רשמית להנהיג ייצוג מאוחד הועלתה ב-2015, עם תאריך יעד למימוש ההצעה ב-2025. עם זאת, חלק מהמדינות החברות אינן רוצות לוותר על דרך הייצוג הנוכחית, ועתיד התוכנית אינו ברור.[11]
כל מדינה מנהלת בעצמה את המדיניות הפיסקלית. ישנם קווים מנחים וקיים תיאום בין המדינות בגוש האירו. לטובת יציבות האירו, נדרשות חברות הגוש לכבד את האמנה ליציבות וצמיחה (SGP) המגבילה את החוב הלאומי לעד 3% מהתל"ג השנתי. מדינות רבות בגוש עברו על הנחיה זו במשך השנים. הניהול הפיסקלי העצמאי של כל מדינה עלה לדיון מחודש לאחר המשבר הכלכלי והיקלעותן של מספר מדינות בגוש האירו, ובראשן – משבר החוב של יוון – שהגיעה למצב של כמעט "חדלות פרעון". האינטרס של גוש האירו הוא לשמור על יציבות המדינות החברות בה, על מנת לשמור על יציבותו הכללית שלו.
ניהול מדיניות פיסקלית לא-אחראית מצד אחת מהמדינות החברות בה – עלולה להשפיע על מדינות אחרות בגוש האירו.
עם השקת המטבע וביטולם של אחד-עשר מטבעות אירופיים, היה חשש שהשקל יעמוד מול מיתקפות ספקולטיביות של סוחרי מט"ח בין-לאומיים, שאפשרויות המסחר שלהם פחתו, ושהדבר עלול לפגוע קשות ביציבות השקל והמחירים בישראל. עקב כך עלו רעיונות בישראל להחליף את מטבע השקל חדש בדולר אמריקאי, או באירו[25]. בנק ישראל אמד בצורה כמותית את היתרונות והחסרונות הגלומים במהלך אפשרי של ויתור על השקל הישראלי, הצטרפות לגוש האירופי ואימוץ האירו[26]. מסקנתם של עורכי המחקר היא כי החיסכון כתוצאה מהצטרפות לגוש האירו זניח. בנק ישראל מחזיק ברזרבות של מט"ח כאשר כ-65% מהרזרבות מוחזקים בדולרים וכ-30% באירו[27].
בנובמבר 2004, בכנס שערך בנק ישראל לכבוד שנת היובל שלו, נערך דיון בין כלכלנים ישראלים, והדעה הרווחת בדיון הייתה שהצטרפות ישראל לגוש האירו או הדולר אינה ריאלית[28].
 מדינות אירופה המיישמות את הסכם שנגן
מדינות שחתמו על ההסכם, אך טרם יישמו אותו
הממלכה המאוחדת ואירלנד המיישמות את ההסכם באופן חלקי
|
אתר האינטרנט הרשמי של גוש האירו (באנגלית)
עמי גינזבורג, גוש האירו, באתר TheMarker, 30 באפריל 2017 דפנה מאור, היורו, החטא, העשירים והבטלנים - בסוף זה נגמר בסיפור הצלחה, באתר TheMarker, 1 בינואר 2019 בלומברג, המרוויחות והמפסידות הגדולות של 20 שנות יורו, באתר TheMarker, 1 בינואר 2019Seamless Wikipedia browsing. On steroids.
Every time you click a link to Wikipedia, Wiktionary or Wikiquote in your browser's search results, it will show the modern Wikiwand interface.
Wikiwand extension is a five stars, simple, with minimum permission required to keep your browsing private, safe and transparent.
