Loading AI tools
ארצות הברית הייתה מדינה נייטרלית עד שנכנסה למלחמת העולם השנייה לצד בעלות הברית לאחר המתקפה על פרל הארבור והכרזת המלחמה של ארצות הברית נגד האימפריה היפנית.
הממשלה האמריקאית התוודעה לראשונה לשואה ב-1942.[דרוש מקור] בעקבות כישלונות לסייע לפליטים יהודים על ידי מחלקת המדינה של ארצות הברית הוקם ב-1944 הוועד לענייני פליטים, שמטרתו הייתה סיוע לפליטים שברחו מגרמניה הנאצית ומדינות שכבשה.
כאחת מהמדינות החזקות ביותר בעולם באותה תקופה, מילאה ארצות הברית תפקיד מרכזי בתבוסה הצבאית של גרמניה הנאצית ולאחר מכן בניהול משפטי נירנברג שהיו כנגד בכירי המשטר הנאצי. עם זאת, עד היום זוכה ארצות הברית לביקורת, על כך שלא פעלה באופן מספק במהלך משבר הפליטים היהודים בשנות ה-30 של המאה ה-20.
ערך מורחב – ארצות הברית במלחמת העולם השנייה
ב-1924 אושר חוק ההגירה של 1924 אשר הגביל את תנאי ויכולת ההגירה לארצות הברית. ביולי 1938 יזמה ארצות הברית את ועידת אוויאן אשר דנה במשבר הפליטים שנוצר לאחר עליית הנאצים לשלטון. מדינות רבות השתתפו בוועידה אך בסופה לא הגיעו להסכמה או להחלטה[1].
לאחר ליל הבדולח בנובמבר 1938 מצא מכון המחקר גאלופ כי 94% מהאמריקאים לא ראו בעין יפה את היחס ליהודים בגרמניה הנאצית, אך רק 21% מהאמריקאים תמכו בעידוד העלייה היהודית לארצות הברית. באותם ימים, מרבית האמריקאים (וכך גם הממשל) תמכו בגישת ההתבדלות שכללה אי-התערבות ביחסי חוץ באירופה והגבלות מחמירות על הגירה[2].
לאחר ליל הבדולח, הציע מזכיר הפנים של ארצות הברית, הרולד איקס להעביר את יהודי אירופה לאלסקה כחלק מתוכנית אלסקה. הממשלה חיפשה פתרונות לפיתוח האלסקה ולשיפור מעמדה על מנת לאפשר לעקוף את מכסות ההגירה ולהקים מדינת מקלט יהודית בשטחי ארצות הברית. לתוכנית התנגדו יהודים ולא-יהודים רבים בארצות הברית ולכן מעולם לא יצאה לפועל[3].
ב-1939 עלו אזרחים יהודים-גרמנים רבים על אוניית סנט לואיס במטרה להימלט מרדיפות הנאצים ולהגיע לקובה. למרות העובדה שברשותם הייתה הניירת שאפשרה להם להיכנס לקובה, רק כ-29 אכן קיבלו את האישור לצאת מהספינה כאשר עגנה בחופי קובה. ארצות הברית החליטה להתערב למען הפליטים וניהלה מול ממשלת קובה משא ומתן על מנת לאפשר להם להיכנס לקובה אך הממשלה הקובנית סירבה. הן ארצות הברית והן קנדה סירבו להתיר לנוסעים להיכנס למדינה ולא אפשרו להחריג אותם מחוקי ההגירה הנוקשים. בעקבות כך, נאלצה הספינה לחזור לאירופה (שם הנוסעים ירדו בבריטניה, הולנד, בלגיה וצרפת). מתוך 907 כ-254 נספו בשואה ו-1 נהרג בהתקפה אווירית בקרבות המלחמה[4].
עד הצטרפותה של ארצות הברית למלחמת העולם השנייה, היא קלטה יותר פליטים מגרמניה הנאצית מכל מדינה אחרת בעולם[5]. כ-1,000 ילדים יהודים קיבלו אישור כניסה לארצות הברית בין 1934 ל-1936.
שכיחות האנטישמיות בקרב החברה הגרמנית בשנות ה-30 הייתה ידועה ברוב העולם. עם זאת, מרבית אזרחי ארצות הברית לא היו מודעים לקיום השואה במהלך שנתה הראשונה. מספר אנשים ניסו ליצור קשר עם ממשלת ארצות הברית כדי ליידע אותם על השואה לאחר ההחלטה על הפתרון הסופי ב-1941. באוגוסט 1942 שלח נציג הקונגרס היהודי העולמי בשווייץ, גרהארט ריגנר את מברק ריגנר לארצות הברית ובריטניה. במברק תיאר ריגנר כיצד התעשיין הגרמני האנטי-נאצי, אדוארד שולטה סיפר לו על תכנונים של הגרמנים להשמיד את יהודי אירופה כחלק מהפתרון הסופי)[6]. החשדות לזוועות הנאצים זכו לחיזוק לאחר שבדצמבר 1942 פורסם דו"ח פילצקי בו תיאר קצין פולני וסוכן המחתרת הפולנית, ויטולד פילצי את השמדת היהודים במהלך השואה ומלחמת העולם השנייה שהגיע לידי בעלות הברית. עם זאת, היקף השואה לא נודע לאמריקאים עד לאחר סיום מלחמת העולם השנייה.
באפריל 1943 כונסה ועידת ברמודה הבריטית-אמריקנית, על-מנת לחפש פתרונות לבעיית יהודי אירופה המושמדים בשואה. בוועידת ברמודה הוחלט שיש לקיים ועידה בינלאומית (בדומה לוועידת אוויאן) לדון בענייני הפליטים ולהקים בצפון אפריקה מחנה לפליטים שברחו מאירופה. מצד שני, נקבע כי אין באפשרותן של מעצמות המערב לעזור ליהודים, משום שהעזרה צריכה להינתן לכל הפליטים ולא רק ליהודים, ומעצמות המערב חסרות אמצעים להגשת עזרה בהיקף כזה. נטען כי מתן עזרה, כמו משלוח ספינות להוצאת הפליטים מאירופה, עלול לפגוע במאמץ המלחמתי ולהאריך את המלחמה. בסופו של דבר, הוועדה לא קיבלה שום החלטה או פתרון.
בינואר 1944, עוזר מזכיר האוצר של ארצות הברית יאשיהו א. דובוי הבן חיבר דו"ח המפרט כיצד פקידים במחלק ת המדינה פעלו למנוע סיוע לפליטים יהודים, בתגובה הנשיא פרנקלין דלאנו רוזוולט החליט להקים את הוועד לענייני פליטים שיהווה סוכנות עצמאית לסיוע לפליטים יהודים. מאוגוסט 1944 עד פברואר 1946 שכנו כ-982 פליטים מ-18 מדינות במקלט החירום לפליטים בפורט אונטריו[7]. מאמצי החילוץ האמריקאים בשנה האחרונה של המלחמה גרמו להצלת אלפי יהודים.
תגובת יהודי ארצות הברית
ארגון הג'וינט היהודי, שפעל למען יהודי התפוצות, סייע רבות ליהודים בתקופת השואה: בשנות ה-30 תמך הארגון במאות אלפי יהודים בגרמניה שנושלו מפרנסתם על ידי הנאצים. בשנות המלחמה נשלחו עשרות מיליוני דולרים לצורכי סעד, כמו בתי-תמחוי, בתי חולים, בתי-מחסה לילדים ובתי-ספר. חבילות מזון ובגדים נשלחו לגטאות (בעיקר לגטו ורשה) ולמחנות הריכוז. יתרה מזאת, ה"ג'וינט" סייע ל-80 אלף יהודים באירופה הכבושה להגר ליבשות אחרות.
ב-1942, בהשפעת הלחץ הפוליטי מצד יהודי ארצות הברית, התפרסמה ההצהרה הראשונה של חבר הלאומים לגינוי ההשמדה. חבר הלאומים הזהיר את גרמניה ודרש את הפסקת הרצח ההמוני.
במהלך המלחמה, ארצות הברית ובעלות הברית הפציצו רבות את גרמניה. בעקבות כך, מספר מנהיגים יהודים פעלו להפצצת מחנה ההשמדה הגדול ביותר, אושוויץ. ארצות הברית ובריטניה פיתחו מטוסים ומפיצים עם יכולות טכניות להגיע עד אושוויץ כבר ביולי 1944 אך ארצות הברית סירבה להפציץ את המקום ונימקה זאת בדיוק הבלתי מספק של הפצצה זו ובסיכון של הארכת המלחמה על ידי הפניית משאבים ממטרות צבאיות למטרות שכאלו[8].
במקרים נדירים, שבויי מלחמה אמריקאים נשלחו למחנות ריכוז. כ-9,000 אמריקאים יהודים נתפסו כשבויי מלחמה, ובעוד רובם נשלחו למחנות שבויים, אלו שזוהו כיהודים נשלחו למחנות ריכוז. תגי על המדים האמריקאים כללו את האמונות הדתיות של כל חייל וחייל ולכן אמריקאים יהודים רבים נאלצו או לשקר על דתם במהלך השירות הצבאי. גם חיילים אפרו-אמריקאים הועברו למחנות ריכוז ולא למחנות שבויים[9].
צבא הארצות הברית שחרר את מרבית מחנות הריכוז בחזית המערבית ב-1945, כולל מחנות הריכוז בוכנוואלד, דורה-מיטלבאו, דכאו, מאוטהאוזן ופלוסנבירג[10]. מחנה הריכוז אוהרדרוף היה מחנה הריכוז הראשון אותו שחררו האמריקאים, עם שחרורו פעלו החיילים להאכיל את האסירים ולטפל במחלותיהם. הגנרלים הבכירים דווייט אייזנהאואר, עומר בראדלי וג'ורג' פטון הגיעו לבדוק את המחנה ב-12 באפריל והצבא החל לתעד ממצאים שמצאו בו אודות ההשמדה של היהודים.
לקראת סוף מלחמת העולם השנייה, דנו מעצמות הברית כיצד להעניש את פושעי המלחמה הנאצים. ברית המועצות דגלה במשפט ראווה והוצאת להורג ללא משפט, הממלכה המאוחדת תמכה בהוצאה להורג בהליך משפטי מקוצר אך האמריקאים דגלו במשפט הוגן על בסיס המשפט המקובל. משפטי נירנברג בו שפטו את הבכירים הנאצים ב-1945 וב-1946. שופט בית המשפט העליון של ארצות הברית, רוברט ה. ג'קסון להיות התובע הראשי מטעם האמריקאים במשפטי נירנברג נגד פושעי המלחמה הנאצים לאחר מלחמת העולם השנייה. בעקבות חוסר ההסכמות, במרבית המקרים ארצות הברית ערכה את משפטי נירנברג הנוספים בסוף שנות ה-40 באופן חד-צדדי. במשפטים האלו, העמידה ארצות הברית לדין רופאים נאצים, שופטים נאצים, שגרירים נאצים, תעשיינים וקציני צבא[11].
עשרות אנדרטאות ומוזיאונים לשואה קיימים בארצות הברית[12]. על פי דו"ח של מרכז המחקר פיו מ-2020, כ-84% מהמבוגרים האמריקאים מסוגלים לתאר במדויק מה הייתה השואה, כ-69% הצליחו לזהות באיזה חלק של המאה ה-20 התרחשה השואה וכ-45% הצליחו לזהות נכון כמה יהודים נהרגו בשואה[13].
אליסון קפלן סומר, קן ברנס יצא לחקור את התנהגות האמריקאים בזמן השואה, וחזר מזועזע, באתר הארץ, 2 באוקטובר 2022
Wikiwand in your browser!
Seamless Wikipedia browsing. On steroids.
Every time you click a link to Wikipedia, Wiktionary or Wikiquote in your browser's search results, it will show the modern Wikiwand interface.
Wikiwand extension is a five stars, simple, with minimum permission required to keep your browsing private, safe and transparent.
