Loading AI tools
שיר מאת ח.נ. ביאליק מוויקיפדיה, האנציקלופדיה החופשית
תֶּחֱזַקְנָה הוא שמו העממי ועיבודו המקוצר והמולחן של בִּרְכּת עָם, שיר מאת חיים נחמן ביאליק, שאומץ כהמנון תנועת העבודה הישראלית.
התרבות הציונית ראתה באחריותו של החלוץ לבניין הארץ ערך מכונן. הקשר בין החלוץ המתמסר לעבודת האדמה בארץ ישראל ומקריב עצמו למענה הוצג כקשר של דם, זיעה, ייסורים ומוות. כמקובל בשירה הציונית, בימים ההם, שאפו המשוררים לעורר בקוראיהם רגשות לאומיים באמצעות הסבל המתואר שיניע להתגייסות בפועל לבניין המולדת. אידיאל ההקרבה אומץ על ידי התנועות הציוניות מימין ושמאל וגם דור הלוחמים לעצמאות המשיך להאדיר את הלוחם המקריב את חייו למען הכלל.
השיר נכתב על ידי ביאליק בן ה-21 באדר ב' תרנ"ד (1894) בקורוסטישוב (ליד ז'יטומיר), ופורסם בשנת תרנ"ה בכתב העת "ממזרח וממערב" שהוציא בווינה ראובן בריינין.[1] בשנת 1900 נדפס שנית בקובץ "כינור ציון" שיצא לקראת הקונגרס הציוני הרביעי, ובעקבות פרסום זה תורגם לרוסית על ידי לייב יפה, והולחן.[2]
הלחן המקובל נכתב על ידי אברהם צבי אידלסון, אם כי יש הטוענים[3] כי מדובר בלחן "רוסי עממי" של שיר הנקרא במקור "מאייסקאייה פייסניה" ("זמר מאי").
מילות השיר המולחנות הן הבית הראשון, הרביעי והשביעי (האחרון), אולם פעמים רבות מושר רק הבית הראשון.
תֶּחֱזַקְנָה יְדֵי כָל-אַחֵינוּ הַמְחוֹנְנִים
עַפְרוֹת אַרְצֵנוּ בַּאֲשֶׁר הֵם שָׁם;
אַל יִפֹּל רוּחֲכֶם – עַלִּיזִים, מִתְרוֹנְנִים
בֹּאוּ שְׁכֶם אֶחָד לְעֶזְרַת הָעָם!
הֵן סוֹפְרִים אֲנַחְנוּ אֶת-נוֹדְכֶם וְחוֹבְבִים
נִטְפֵי הַדְּמָעוֹת וְזֵעַת הָאָף,
הַיּוֹרְדִים כַּטַּל לְיִשְׂרָאֵל וּמְשׁוֹבְבִים
נַפְשׁוֹ הַנִּלְאָה, הַשּׂוּמָה בַכָּף.
וּלְעוֹלְמֵי עַד תִּקְדַּשׁ כָּל-דִּמְעָה שֶׁצָּלֲלָה
בְּיָם דִּמְעָתֵנוּ, נְדָבָה לָעָם,
כָּל-טִפָּה שֶׁל זֵעַת אַפַּיִם, שֶׁסָּלֲלַה
דֶּרֶךְ אֲדֹנָי – כְּחֵלֶב וָדָם.
אִם-לֹא אֶת-הַטְּפָחוֹת – רַק מַסַּד יְסַדְתֶּם –
רַב-לָכֶם, אַחַי, עֲמַלְכֶם לֹא-שָׁוְא!
הַבָּאִים – וּבְנִיתֶם וְטַחְתֶּם וְשַׂדְתֶּם,
עַתָּה רַב-לָנוּ אִם נָטוּי הַקָּו.
גּוֹי קַו-קָו אֲנָחְנוּ! מִקַו לָקָו קוֹמְמוּ
שִׁמֲמוֹת עוֹלָם וּבְנוּ בִנְיַן-עַד!
יֶשׁ-יוֹם – וּמִיָּם עַד-יָם יֵצְאוּ יִשְׁתּוֹמְמוּ
לִרְאוֹת מַה-פָּעַל קְטֹן גּוֹיִם, עַם נָד.
וְלָמָה, הַמְפַגְּרִים, פַּעֲמֵיכֶם כֹּה בוֹשְׁשׁוּ?
הַעֶבֶד יִשְׂרָאֵל, הַאִם בְּנֵי מֵרוֹז?
הוֹי, כֹּחוֹת נִפְרָדִים, הִתְלַקְּטוּ, הִתְקוֹשְׁשׁוּ!
עִבְדוּ שְׁכֶם אֶחָד בְּחַיִל וָעֹז!
אַל-תֹּאמְרוּ: קָטֹנּוּ – הֲטֶרֶם תִּתְבּוֹנְנוּ
פְּנֵי אֲבִיר יַעֲקֹב הַהוֹלְכִים בַּקְּרָב;
מִימֵי זְרֻבָּבֶל יָדֵינוּ לֹא-כוֹנְנוּ
מִפְעַל אַדִּירִים כָּמֹהוּ וָרָב.
מִי בַז לְיוֹם קְטַנּוֹת? הַבּוּז לַמִּתְלוֹצְצִים!
מַלְּטוּ אֶת-עַמְּכֶם וְאִתִּים עֲשׂוּ –
עַד-נִשְׁמַע מֵרָאשֵׁי הֶהָרִים מִתְפּוֹצְצִים
קוֹלוֹת אֲדֹנָי הַקֹּרְאִים: עֲלוּ!— חיים נחמן ביאליק, ברכת עם
בפרסומו הראשון (תרנ"ה) נדפס השיר כשמקדים אותו ההרמז המקראי: ”בִּרְכַּת-ה' אֲלֵיכֶם; בֵּרַכְנוּ אֶתְכֶם בְּשֵׁם ה'.” (ספר תהילים, פרק קכ"ט, פסוק ח').
חלק ממילות המפתח שבשיר לקוחות מנבואות הנחמה שבספר זכריה הנוגעות לגאולה. כך למשל: ”אַל-תִּירָאוּ, תֶּחֱזַקְנָה יְדֵיכֶם” (ספר זכריה, פרק ח', פסוק י"ג), ”לָכֵן כֹּה-אָמַר ה', שַׁבְתִּי לִירוּשָׁלִַם בְּרַחֲמִים--בֵּיתִי יִבָּנֶה בָּהּ, נְאֻם ה' צְבָאוֹת; וְקָו יִנָּטֶה עַל-יְרוּשָׁלִָם.” (ספר זכריה, פרק א', פסוק ט"ז) וכן ”כִּי מִי בַז, לְיוֹם קְטַנּוֹת” (ספר זכריה, פרק ד', פסוק י'). המילה "תחזקנה" מתייחסת גם לפסוק ”הֲיַעֲמֹד לִבֵּךְ, אִם-תֶּחֱזַקְנָה יָדַיִךְ, לַיָּמִים, אֲשֶׁר אֲנִי עֹשֶׂה אוֹתָךְ” (ספר יחזקאל, פרק כ"ב, פסוק י"ד). המילים "הַיּוֹרְדִים כַּטַּל לְיִשְׂרָאֵל" (ספר הושע, פרק י"ד, פסוק ו'). "גּוֹי קַו-קָו אֲנָחְנוּ! מִקַו לָקָו קוֹמְמוּ שִׁמֲמוֹת עוֹלָם וּבְנוּ בִנְיַן-עַד" (ספר ישעיהו, פרק כ"ח, פסוק י'). "הֵן סוֹפְרִים אֲנַחְנוּ אֶת-נוֹדְכֶם וְחוֹבְבִים נִטְפֵי הַדְּמָעוֹת" (בהשראת סוף הסליחה "אזכרה אלהים ואהמיה")
הפסוקית "עליזים, מתרוננים" מרמזת למאמר תהילים: ” יַעֲלֹז שָׂדַי, וְכָל-אֲשֶׁר-בּוֹ; אָז יְרַנְּנוּ, כָּל-עֲצֵי-יָעַר.” (ספר תהילים, פרק צ"ו, פסוק י"ב).
השאלה "מי בז ליום קטנות?" מתייחסת לשאלה בנבואת זכריה: "מִי בַז לְיוֹם קְטַנּוֹת" (ספר זכריה ד', י'). הציווי "אתים עשו" בבית האחרון מתייחס לנבואת ישעיהו: ”וְכִתְּתוּ חַרְבוֹתָם לְאִתִּים וַחֲנִיתוֹתֵיהֶם לְמַזְמֵרוֹת, לֹא יִשָּׂא גוֹי אֶל- גּוֹי חֶרֶב, וְלֹא יִלְמְדוּ עוֹד מִלְחָמָה.” (ספר ישעיהו, פרק ב', פסוק ד'). הדימוי "ראשי ההרים מתפוצצים" מרמז לפסוק ”רָאָה וַיַּתֵּר גּוֹיִם, וַיִּתְפֹּצְצוּ הַרְרֵי-עַד, שַׁחוּ גִּבְעוֹת עוֹלָם.” (ספר חבקוק, פרק ג', פסוק ו'). בהמשך, קולות אדוני הקוראים: עלו! מתייחס לספר תהלים, פרק כ"ט (”קוֹל-ה' בַּכֹּחַ; קוֹל ה', בֶּהָדָר.” (ספר תהילים, פרק כ"ט, פסוק ד')) ולפסוקים ”וּבִשְׁלֹחַ ה' אֶתְכֶם, מִקָּדֵשׁ בַּרְנֵעַ לֵאמֹר, עֲלוּ וּרְשׁוּ אֶת-הָאָרֶץ, אֲשֶׁר נָתַתִּי לָכֶם...” (ספר דברים, פרק ט', פסוק כ"ג) ו”עֲלוּ הָהָר וַהֲבֵאתֶם עֵץ, וּבְנוּ הַבָּיִת; וְאֶרְצֶה-בּוֹ וְאֶכָּבְדָה, אָמַר ה'. ” (ספר חגי, פרק א', פסוק ח')
השיר נכתב בשלהי העלייה הראשונה ואומץ כהמנון על ידי עולי העלייה השנייה והעלייה השלישית. כל אספת פועלים הסתיימה בשירת "תחזקנה". אחד ממנהיגי הפועלים, ברל כצנלסון, הפציר שלא לזנוח את ההמנון הלאומי, "התקווה", כפי שהוחלט בקונגרס הציוני השישי וכך השתרש המנהג לשיר את "תחזקנה" בצמוד ל"התקווה". בעיתונות הפועלים של התקופה התקיים במשך זמן מה פולמוס: "התקווה" או "תחזקנה".[4] שירת תחזקנה הפכה לסימן היכר סוציאליסטי ועל כן נמנעו לשיר את השיר כהמנון בכינוסי ההסתדרות הציונית ובתנועת הצופים העבריים. לביאליק עצמו לא נעמה העובדה ששירו הפך להמנון סוציאליסטי, וכאשר השתתף בטקסים שבהם הושר וכל הקהל קם על רגליו, נהג להישאר לשבת.[5]
חוקרים[6] מציינים את ההבדל בין "התקווה" ל"תחזקנה". שירו של ביאליק הוא שיר-המון אקטיבי, הקורא לעם להתגייס ולהטות שכם להצלחת המפעל הציוני, בעוד שירו של נפתלי הרץ אימבר הוא שיר-יחיד של כמיהה וכיסופים. גם מעמדו של ביאליק היה גבוה לאין ערוך מזה של אימבר, עם זאת רוב העם בחר לדבוק בשיר הלירי של אימבר מאשר ב"תחזקנה".
בשירו המקורי והשלם של ביאליק מוצגים הפועלים העברים כיחידה אחודה, מאמינה, חסרת זהות אישית, שהנכונות להקרבה עצמית למען הארץ נתפסת כחלק מחובותיה. לעומת זאת, בגלגולו המקוצר ב"תחזקנה" בו שרים רק את הבית הראשון, נעלמים ההקרבה העצמית, המצוקות והפגיעות בגוף וברוח וכל שנותרת היא ברכה לחלוצים העולים ובונים את ארץ ישראל וקריאה ליהודי הגולה לעלות לארץ.
שנים רבות היה נהוג לשיר את השיר, יחד עם "האינטרנציונל" ו"התקווה" בכל כינוסי תנועת העבודה וההסתדרות, בחגיגות אחד במאי, בעלייה לקרקע של קיבוצים, בתום טקסים שונים ובהזדמנויות חגיגיות אחרות. שירת "תחזקנה" הייתה נפוצה גם בסיום מסדרים בפלמ"ח, למרות שלא היה המנון רשמי של הפלמ"ח. כיום מושר השיר בכינוסי תנועות הנוער הנוער העובד, המחנות העולים והשומר הצעיר ובכינוסי חגיגות יובל לקיבוצים וכינוסים נוסטלגיים כפגישות מחזור.
העלייה על הקרקע של קיבוץ בית גוברין תוארה במילים הבאות בעיתון "על המשמר", על ידי העיתונאי שבתאי קפלן:
שני דגלי הלאום והמעמד מתנוססים מעל בניין מידות, הנושא על קירותיו את סמלי הפלמ"ח וצבא ההגנה לישראל. הדגלים בישרו אל מרחוק את דבר הקמתה של הנקודה החדשה... בשעה 11... נפתח הטקס בשירת תחזקנה והאינטרנציונל. חברה קראה את השיר "מגש הכסף" לנתן אלתרמן...
— "על המשמר" 4 ביוני 1949
זיהויו המוחלט של 'תחזקנה' עם אידיאל בניין הארץ לבש צביון פוליטי עת הכנסת השנייה בה היה רוב למפלגות הפועלים, הכלילה בטיוטות לחוק חינוך ממלכתי התשי"ג-1953, נוהל מחייב לציון האחד במאי - חג הפועלים, בשירת השיר והנפת הדגל האדום. אל נוכח מחאתם של ארבעה משרי ממשלת ישראל הרביעית, אנשי הציונים הכלליים, שהתפטרו ולאחר מכן חזרו בהם מהתפטרותם, לנוהל המוצע, נזנח הרעיון.
בסרט "חור בלבנה" שביים אורי זוהר ישנה סצנה בה נערך מבחן בד לשחקניות שמקריאות את השיר.
בסרט "כל ממזר מלך" שביים אורי זוהר, שר יורם (יהורם גאון) את השיר לענת (תמי צפרוני) הקיבוצניקית בניסיון לחזר אחריה ולהרשים אותה.
בסרט "גבעת חלפון אינה עונה" פורץ סרג'יו קונסטנצה (מגולם על ידי ישראל פוליאקוב) בשירת "תחזקנה" בפני המח"ט בסוברו כי זהו מנהגם של חיילי צה"ל הפטריוטים.
באחת מתוכניות "ניקוי ראש" מ-1974 בוצעה פרודיה על השיר על רקע גל שביתות שהיה אז בארץ והמילים כללו את השורה "אל יפול רוחכם עליזים מתרוננים - אתם מחזיקים מדינה בביצים".[7]
בעת מלחמת לבנון השנייה פרסם המשורר אילן שיינפלד פרפרזה לשיר, שבה ביקש לחזק את ידי הלוחמים.[8]
Seamless Wikipedia browsing. On steroids.
Every time you click a link to Wikipedia, Wiktionary or Wikiquote in your browser's search results, it will show the modern Wikiwand interface.
Wikiwand extension is a five stars, simple, with minimum permission required to keep your browsing private, safe and transparent.
