תחום שיפוט (רשות מקומית)
מוויקיפדיה, האנציקלופדיה החופשית
מוויקיפדיה, האנציקלופדיה החופשית
תחום שיפוט של רשות מקומית (או בקיצור: תחום שיפוט) הוא אזור בו רשאית רשות מקומית מסוימת להפעיל את סמכויותיה. סמכויות אלה כוללות, בין היתר, את הסמכות לספק שירותים, להטיל ולגבות מסי ארנונה ולאכוף חוקי עזר.
בישראל, הסמכות לכונן רשות מקומית ולקבוע את גבולותיה, וכן הסמכות לשנותם מאוחר יותר, מצויות בידי שר הפנים, לאחר שהונחה בפניו חוות דעת של ועדת חקירה שהקים לעניין זה.
לפי סעיף 8 לפקודת העיריות, רשאי שר הפנים להורות על חקירה "אם משום שזו משאלתם של רוב בני העיר ואם מסיבה אחרת". נוסח הסעיף הקנה משקל רב לעמדתם של תושבי האזור בנוגע לשינוי תחום השיפוט של מקום מגוריהם, ובתי המשפט אף פסלו החלטות של שר הפנים שנתקבלו מבלי שנשמעה עמדת התושבים[1]. עמדת התושבים אינה השיקול היחיד, ופרשנות המילים "סיבה אחרת" מאפשרת את הרחבת גדרי שיקול הדעת. שר הפנים והוועדה רשאים לשקול שיקולים רבים, ובהם שיקולים גאוגרפיים, דמוגרפיים, סוציולוגיים, כלכליים ועוד, בהתאם לנסיבות המקרה[2].
לאחר מלחמת ששת הימים, תוקנה פקודת סדרי השלטון והמשפט, והממשלה הוסמכה להחיל בצו את החוק הישראלי על שטחים בתחומי ארץ ישראל, ככל שתמצא לנכון. הממשלה החליטה להחיל את החוק הישראלי גם על מזרח ירושלים, כלומר - על שטח עיריית ירושלים הירדנית, ובנוסף על כפרים, עיירות ושטחים פתוחים שנמצאו מעבר לקו הירוק, מצפון, ממזרח ומדרום לירושלים. אף ששטחים אלה סופחו למדינת ישראל, לא היה בכך כדי לקבוע כי הם שייכים לעיריית ירושלים, שכן פקודת העיריות היא הקובעת את ההליך שבו משנים תחום שיפוט של רשות מקומית. על כן, תוקנה גם פקודה זו, ונוסף בה סעיף 8א, הקובע כי שר הפנים רשאי "לפי שיקול דעתו וללא עריכת חקירה לפי סעיף 8, להרחיב באכרזה את תחומה של עירייה פלונית על ידי הכללת שטח שנקבע בצו לפי סעיף 11ב לפקודת סדרי השלטון והמשפט, תש"ח–1948". כך, כלל שר הפנים את השטח שסופח בתחום שיפוטה של העיר ירושלים, מבלי להיזקק לוועדת חקירה ולשמיעת התושבים.
בתחילת המאה ה-21 חל כרסום מסוים בעיקרון לפיו רשויות מקומיות פועלות רק בתחום שיפוטן.
בשנת 2006 תוקנה פקודת העיריות ונקבע בה כי שר הפנים יוכל להכריז על "אזור חלוקת הכנסות" - אזור המצוי בתחום שיפוטה של רשות מקומית מסוימת, אך ההכנסות מתשלומי הארנונה המגיעים ממנו, מהיטלי ההשבחה ומתשלומי חובה אחרים, יחולקו בינה לבין רשויות מקומיות אחרות הסמוכות לה, באופן שיקבע השר. השר רשאי להכריז על שטח כזה רק אם אינו מיועד למגורים. הרציונל בבסיסו של התיקון מבוסס על עיקרון של צדק חלוקתי, והוא נועד לתת מענה לרשויות מקומיות שאין בתחומן אזור תעשייה או אזור מסחרי גדול, ומרבית תושביהן עובדים במקום אחר. דוגמה בולטת לכך היא מפעלי ים המלח, המצויים בתחומי המועצה האזורית תמר, אף שחלק ניכר מעובדי המפעלים הם תושבי ערד ודימונה.
תיקון נוסף נעשה במסגרת חוק ההסדרים לשנת 2008, כהוראת שעה לשנה. התיקון מאפשר לשר להכריז על רשות מקומית שאינה ממלאת תפקיד מתפקידיה כ"רשות חדלה" או לקבוע כי עלות מילוי התפקיד באמצעותה היא בלתי סבירה, ולהטיל את מילוי התפקיד על רשות מקומית אחרת. כדי לכסות את ההוצאות שנגרמות לרשות ממלאת התפקיד, מעביר לה משרד הפנים את כל ההקצבות שהוא מעביר דרך כלל לרשות החדלה לשם ביצוע התפקיד, ואם אין די בכך, מושלם הסכום מדמי הארנונה, הקנסות ותשלומי החובה שגובה הרשות החדלה. הכספים המועברים לשם ביצוע התפקיד מוכנסים לחשבון בנק נפרד, ולא ניתן להטיל עליהם עיקול. כן נקבע כי הרשות ממלאת התפקיד תהיה רשאית להסתייע בעובדי הרשות החדלה לשם ביצוע התפקיד. התיקון נועד לפתור בעיה שנוצרה ברשויות מקומיות בעלות גירעונות כרוניים, שבהן כספים מוזרמים אליהן מועברים לכיסוי חובות, ומהתושבים נמנעים שירותים בסיסיים במשך תקופות ממושכות. הוא נקבע כהוראת שעה בשל הבעייתיות שבמניעת האפשרות מנושים לגיטימיים לגבות את חובותיהם מהרשויות, והוראת השעה לא חודשה עם פקיעתה.
