פיתוח בר-קיימא
דרך לניצול משאבים לצורכי האדם לצד שימור הסביבה מוויקיפדיה, האנציקלופדיה החופשית
פיתוח בר-קיימא (באנגלית: Sustainable development) הוא "פיתוח העונה על צורכי ההווה מבלי להתפשר על יכולתם של דורות העתיד לענות על צורכיהם" על פי ההגדרה של ועדת ברונטלנד שהוקמה מטעם האו"ם ב-1987[1]. בעוד שקיימות נתפסת בדרך־כלל כיעד ארוך טווח (כלומר, להגיע לעולם בר־קיימא), פיתוח בר־קיימא מתייחס לאמצעים ולדרכים שיובילו ליעד הזה (כמו חקלאות בת־קיימא, צרכנות בת־קיימא, מינהל תקין, חינוך וכדומה)[2]. כדי להשיג פיתוח בר-קיימא המערכות האקולוגיות של כדור הארץ צריכות להישמר במצב בריא, וניצול המשאבים צריך להיעשות בקצב המאפשר לתהליכים הטבעיים לחדש את המשאבים שנוצלו. פיתוח בר-קיימא יכול להתקיים לאורך זמן ממושך מכיוון שאינו פוגע בבסיס המשאבים עליהם הוא נשען. פיתוח זה שונה מפיתוח קונבנציונלי שלרוב פוגע ביכולת של משאבי הטבע להתחדש ועל ידי כך מסכן את איכות החיים של הדורות הנוכחיים והדורות הבאים. ללא חוסן משאבי הטבע, המערכות האקולוגיות עלולות לקרוס ואיתן גם החברה והכלכלה, כפי שאנו רגילים אליהם, מכיוון שהם תלויים באופן ישיר ועקיף במערכות אלו[3].
פיתוח בר-קיימא מושתת על המושג קיימות שמקורו בלטינית ומשמעותו יכולת נשיאה, תמיכה, קיום ושימור. המונח נטבע על ידי האנס קרלוביץ ב-1713, שהיה הראשון לנסח כללים לניהול יערנות זהיר על מנת שניתן יהיה להפיק תועלת מהיער לחימום, בנייה וכרייה לאורך זמן[4]. פיתוח בר-קיימא מורכב משלושה עמודי תווך השזורים ונתמכים זה בזה: הגנת הסביבה, הוגנות חברתית ופיתוח כלכלי, כאשר כל חיבור בין שניים מתוך שלושת עמודי התווך יוצר אספקט שונה של קיימות[5].
פעילי איכות הסביבה יאמרו שפיתוח בר קיימא הוא אוקסימורון, כי כל פיתוח גורר אחריו פגיעה בסביבה. הכלכלן הסביבתי הרמן דיילי (Herman Daly) שאל "מה הטעם במנסרה אם אין יער?" מנקודת מבט זו, הכלכלה איננה אלא תת-מערכת של החברה האנושית, שהיא עצמה תת-מערכת של המערכת האקולוגית העולמית. את הגישה הזאת ניתן לייצג באמצעות שלושה מעגלים המכילים זה את זה[דרוש מקור].
הגנת הסביבה (environmental protection): הסביבה מהווה בסיס וקרקע פורייה לשני עמודי התווך הנוספים: החברה והכלכלה. חיי האדם תלויים במשאבי הטבע עליהם הוא נשען, וללא משאבים אלו כלכלת ורווחת האנושות לא יוכלו להתקיים בצורה תקינה. פיתוח בר-קיימא דוגל בשימוש במשאבי טבע מתחדשים, כגון אנרגיה סולרית שלא מתכלה בניגוד לדלקים מאובנים הנוצרים בתהליך של מיליוני שנים[6]. כלכלה מעגלית היא גישה רווחת בפיתוח בר-קיימא בה נוצרת מערכת סגורה של משאבים כאשר משאב המגיע לסוף חייו הנוכחיים לא הופך לפסולת אלא לחומר גלם לתהליך או מוצר אחר[7].
הוגנות חברתית (social equity): "לא ניתן לפתור בעיות סביבתיות בלי להתייחס להשפעתן על בני האדם."[8] לפיכך, פיתוח בר-קיימא שואף לצדק והוגנות חברתית בו חלוקת המשאבים הסביבתיים והכלכליים בין בני האדם היא הוגנת ולכל אדם רמת חיים נאותה[9]. כדי להשיג זאת, פיתוח בר-קיימא מאפשר לאוכלוסיות המושפעות מהפיתוח לקחת חלק פעיל בהחלטות הנוגעות להן ולסביבתן[10]. חברה בת-קיימא רואה את עצמה כחלק מהסביבה ומשתמשת במשאבי הטבע באופן מושכל ויעיל, המגן על הסביבה ועל ידי כך מגן גם על בריאות ורווחת האנשים התלויים בה. בחברה כזו, הצלחה כלכלית אינה מהווה מטרה, אלא אמצעי לשיפור איכות חיי האוכלוסייה[11].
פיתוח כלכלי (economic development): פיתוח כלכלי קונבנציונלי מתייחס לערכי הטבע כסחורה בעלת ערך כלכלי המשרתת את האדם, דבר המוביל להידלדלות משאבי הטבע והדרת אוכלוסיות מוחלשות[12]. בניגוד לפיתוח זה, פיתוח כלכלי בר-קיימא לא מתחרה על משאבי הטבע אלא פועל בסנכרון עמם במטרה להבטיח שגשוג אקולוגי והוגנות חברתית לטווח הארוך. פיתוח בר-קיימא מתבטא במציאת פתרונות לצמיחה כלכלית המספקת פרנסה ומחייה נאותה לכל עם דגש על שיפור רווחתם של אוכלוסיות מוחלשות, ומונעת את דלדול משאבי הטבע, הגרעת הסביבה, פגיעה תרבותית וחוסר יציבות חברתית[13].
נשיאה: החיבור בין הגנת הסביבה להוגנות חברתית מייצר סביבה בריאה עם כושר התאוששות גבוה המספקת שירותי מערכת שמאפשרים לה לשאת ולהכיל את תושביה[14] . דבר זה מתבטא באפשרות הסביבה לספק לאדם חיים בריאים ובטוחים ולאפשר התמודדות יעילה עם משברים סביבתיים וחברתיים. החברה מצידה, צריכה להשתית את הגנת הסביבה על ידי חוקים ותקנות כדי לשמר את שירותי המערכת הללו שמגנים עליה (ועל יצורים חיים אחרים)[15]. אולם ללא התייחסות לעמוד התווך של הפיתוח הכלכלי, עלולה להיות פגיעה בהתפתחות וקדמה בחברה[16].
הגינות: בחברה הוגנת פיתוח כלכלי נתפס ככלי המאפשר חלוקה הוגנת וצודקת של משאבים בין אנשים, כך שהפיתוח תומך במתן הצרכים הבסיסיים (כמו מזון ומחסה לכל הפחות) לכלל החברה. כמו כן חברה כזו מאפשרת לאנשיה לממש את רצונם מעבר לצורכי הבסיס על ידי מגוון אפשרויות תעסוקה, תמיכה בעסקים מקומיים וכלכלה מקומית, ומתן דגש על פיתוח עצמי והכשרה תעסוקתית[15]. אך ללא התייחסות להגנת הסביבה, משאבי הטבע ינוצלו מעבר ליכולתם להתחדש והסביבה לא תוכל להמשיך ולספק את שירותיה לאדם לטווח ארוך[17][16].
קיום: פיתוח כלכלי נשען כמעט תמיד על משאבי הסביבה (כמו מים, מינרלים, צמחייה, וכו') כחומרי גלם כדי לספק מזון, מגורים, וצרכים אנושיים נוספים. החיבור בין פיתוח כלכלי להגנת הסביבה מאפשר למשאבים הטבעיים להתחדש ולהמשיך להתקיים ולתפקד בצורה מלאה ותקינה גם בעתיד הרחוק על ידי שימוש חסכוני ויעיל במשאבי הטבע[15]. פיתוח כזה אינו פוגע בטבע, בשירותי המערכת אותם הוא מעניק, וביכולת הסביבה להתקיים בצורה הטובה ביותר. אך כאשר הוגנות חברתית לא נלקחת בחשבון, עלולה להיווצר חברה לא-הוגנת בה הפער בין המעמדות מתרחב והאוכלוסייה שנותרת ללא משאבים גדלה[17][16].
כפי שניתן לראות, חיבור בין שני עמודי תווך מאפשר את התקיימותו של פן מסוים בפיתוח בר-קיימא, אך רק כאשר שלושת עמודי התווך מתקיימים בו זמנית בצורה מאוזנת פיתוח בר-קיימא מלא יכול להתרחש[16].
המשבר הסביבתי שנוצר על ידי ניצול יתר של משאבי הטבע לצד הצורך בפיתוח כלכלי עורר התעניינות ברמה בינלאומית כבר בשנות ה-70. הדבר הוביל לקיום מספר ועידות בינלאומיות של האו"ם שהחלו להגדיר את המסגרת התאורטית של המושג פיתוח בר-קיימא[18]:
1972 – ועידת האו"ם לגבי סביבת בני האדם (ועידת סטוקהולם): בשנה זו התקיימה בשוודיה הועידה הראשונה שעסקה בבעיות סביבתיות-אנושיות ברמה הגלובלית ובהצעות לפתרונן. המשתתפים בוועידה אימצו את "הצהרת סטוקהולם" שכללה 26 עקרונות לניהול תקין של הסביבה ותוכנית פעולה להערכה וניהול הסביבה הגלובלית[19]. ועידה זאת גם הובילה להקמת תוכנית הסביבה של האו"ם[20].
1987 – ועדה עולמית לסביבה ופיתוח: הוועדה הוקמה על ידי האו"ם ב-1983 כדי לענות על צורכי העולם בהתפתחות כלכלית ובה בעת למנוע את הנזק החברתי והסביבתי הנגרם מפיתוח זה. דוח הוועדה - "עתידנו המשותף" פורסם ב-1987 וכלל חשיבה מקיפה וגלובלית של הבעיות העומדות בפני העולם המפותח והמתפתח כאחד[1]. הדו"ח נודע בשם ועדת ברונטלנד על שם ראש ממשלת נורווגיה שעמדה בראשה.
1992 – פסגת כדור הארץ הבינלאומית (ועידת ריו): פסגה זו התקיימה בריו דה ז'ניירו שבברזיל, וכללה יותר מ-100 ראשי מדינות שחתמו על אמנת שינוי האקלים והמגוון הביולוגי. בנוסף הם אימצו את "הצהרת ריו" בה מפורטים עקרונות של פיתוח בר-קיימא כפי שמפורט ב"אג'נדה 21"[21].
2002 – ועידה עולמית לפיתוח בר-קיימא (ועידת יוהנסבורג): הועידה התקיימה כעשור לאחר ועידת ריו ובאה לוודא את יישום היעדים שהוצבו בוועידה זו. בדוח שפרסמה ועידת יוהנסבורג נכתב כי קיים פער ניכר בין המטרות שהוצבו בוועידת ריו לבין יישומן בפועל. על מנת לצמצם את הפער, הציעה הועידה מסמך קידום ויישום המטרות בפועל[22] .
2012 – ועידת או"ם לגבי פיתוח בר-קיימא (RIO+20): לאחר עשור נוסף התכנסה שוב ועידת ריו לדון בפיתוח כלכלי תוך שילוב ושמירה על עקרונות הקיימות ויצרה מסגרת מוסדית לקידום פיתוח בר-קיימא[23].
2015 – מפגש פסגה של האו"ם לפיתוח בר-קיימא: ב-2015 אימץ האו"ם שורה של מטרות ויעדים לפיתוח בר-קיימא המכונים 2030 Sustainable Development Goals (SDG) במטרה לספק תוכנית אב לשלום ושגשוג בני האדם והטבע בהווה ובעתיד. ההמלצה, שקיבלה את השם "אג'נדה 2030", הציבה 17 יעדים גלובליים לפיתוח בר-קיימא: 1) מיגור העוני, 2) חיסול הרעב, 3) בריאות טובה ואיכות חיים, 4) חינוך איכותי, 5) שוויון מגדרי, 6) מים נקיים ותשתיות תברואה, 7) אנרגיה ירוקה בעלות סבירה, 8) תעסוקה הולמת וצמיחה כלכלית, 9) תעשייה, חדשנות ותשתיות, 10) צמצום אי-השוויון, 11) ערים וקהילות בנות-קיימא, 12) צריכה וייצור בתבונה, 13) התמודדות עם שינויי האקלים, 14) החיים במים, 15) החיים ביבשה, 16) שלום, צדק ומוסדות חזקים, ו-17) שיתופי פעולה למימוש היעדים[24][25].
לפי הגישה הרווחת, משקלם של שלושת עמודי התווך של פיתוח בר-קיימא - הוגנות חברתית, הגנת הסביבה ופיתוח כלכלי – הוא שווה כאשר כל אחד עומד בפני עצמו ושטח החפיפה ביניהם מסמל פיתוח בר-קיימא. לפיכך, יש למצוא איזון בין שלושת הערכים כדי ליישם פיתוח בר-קיימא. אולם, ביקורת על גישה זו טוענת כי קיימת היררכיה בין עמודי התווך כיון שהסביבה מהווה תנאי הכרחי קודם לקיום החברה האנושית, שבמסגרתה פיתוח כלכלי נעשה. על כן, שמירה על הסביבה הטבעית ומשאבי הטבע היא המשימה הראשונה בפיתוח בר-קיימא, ועל ידי השגת מטרה זו, הוגנות חברתית יכולה להתממש, דבר שיוביל לפיתוח כלכלי שהוא בר-קיימא[4].
המושג פיתוח בר-קיימא מרמז שישנם גבולות כלשהם לפיתוח שמושפעים מגורמים שונים, כגון הטכנולוגיה הקיימת, הארגון החברתי של משאבי הטבע העולמיים ויכולת כדור הארץ לספוג את פעילות האדם[1]. לפיכך, הועלתה הטענה כי המושג פיתוח בר-קיימא מכיל בתוכו ניגודים מפני שפיתוח מוביל באופן בלתי נמנע להידלדלות משאבים ולכן והם קוראים ליצירת "כלכלת מצב-יציב" במקום[6]. טיעון הנגד הוא שפיתוח בר-קיימא יכול להיעשות על ידי "דה-קפלינג" (de-coupling), או ניתוק הקשר בין "הרעות סביבתיות" (השפעות סביבתיות שליליות) לבין "טובין כלכליים" (השפעות כלכליות חיוביות)[26].
המושג פיתוח בר-קיימא הוא קונספט חברתי מכיוון שהוא מגן על שירותי המערכת האקולוגיים המשמשים את האדם לייצור טובין כלכליים, חברתיים וסביבתיים[27]. פיתוח בר-קיימא אף מחזק את הפן החברתי בהשוואה לפיתוח קונבנציונלי בכך שהוא מדגיש כי מטרתו העיקרית של פיתוח כלכלי היא לא הכנסות כספיות אלא שיפור איכות החיים של כלל התושבים[28] וההכנסה היא אמצעי כדי להגיע למטרה זאת[11].
בשנים האחרונות התחזקה ההבנה שמאמצי הפיתוח הקונבנציונלי מיטיבים רק עם קבוצה קטנה של אנשים כאשר אי השוויון בין בני האדם ובין מדינות שונות מתעצם[29]. עובדה זאת מחזקת את חשיבותו של פיתוח בר-קיימא להשגת צדק חברתי וחלוקת משאבים הוגנת כך שיסופקו צורכיהם הבסיסיים (לפחות) של כל בני האדם, ובמיוחד של אוכלוסיות מחוסרות יכולת ומוחלשות[13]. גישה זו גם מכירה בכך שכאשר לאנשים אין שליטה על משאבי הטבע בסביבתם לא ניתן למנוע חוסר שוויון והרס סביבתי, וללא סביבה בריאה ומשאבים טבעיים, פיתוח מקיים לא יכול להתרחש. לפיכך, צדק חברתי מוביל להגנת הסביבה. עם זאת, יש צורך בשינוי המבנים הפוליטיים והכלכליים הרווחים וביחס של האנושות לסביבה כדי להשיג פיתוח בר-קיימא כלל עולמי. שינויים אלו כבר באים לידי ביטוי במקומות שונים בעולם על ידי דמוקרטיה ישירה ושיתוף הציבור בהחלטות הנוגעות למשאבים[27].
השינוי החברתי בגישה לגבי פיתוח ומטרותיו החלה בסוף שנות השישים בחברות דמוקרטיות מתועשות במערב, שהיו גם החברות שהניעו את תהליכי הפיתוח הקונבנציונלי. חברות אלו החלו להסב את התפיסה הדוגלת במדדים של חומריות כלכלית אל תפיסה פוסט-מטריאלית הדוגלת בקידום ערכים כשוויון חברתי, זכויות הפרט והגנת הסביבה, על חשבון שפע חומרי[4]. התנועות שהזינו את התפיסה הזו היו בעיקר יוזמות חברתיות שצמחו מתוך החברה באופן ספונטני, כמו מפלגת הירוקים בגרמניה שחרתה על דגלה בין היתר את נושא איכות הסביבה וצדק חברתי. יוזמות כאלו הדגימו לא פעם את כוחה של החברה להשפיע על המרחב הפוליטי בו מתקבלות החלטות ועל ידי זה לחולל שינוי[4]. אף על פי שכיום פיתוח בר-קיימא הוא מושג רווח ברחבי העולם בקרב ממשלות ומקבלי החלטות, הפעולות והיוזמות המגיעות מלמטה הן לרוב אלה שדוחפות להטמעת פיתוח בר-קיימא[27].
דוגמה ליוזמה כזאת היא שכונת ואובן (Vauban) בעיר פרייבורג שבגרמניה המונה כ-200,000 איש. שכונת ואובן מזוהה עם שילוב של שימוש באנרגיית השמש ותכנון אקלימי, שהצליחו להוריד את צריכת האנרגיה של כל דירה לכדי כעשירית מצריכת האנרגיה של דירה טיפוסית בגרמניה[30]. תהליך זה התחיל על ידי תושבי העיר שהקימו פורום עירוני לקידום עקרונות רובע בר-קיימא וכך מיקמו את עצמם כבעלי עניין משמעותיים בתכנון העתידי. עקב כך, ובצעד תקדימי, הרשות המקומית שהייתה אחראית על הפיתוח החליטה לשלב את תושבי המקום בתהליכי התכנון המוקדמים. התושבים שהיו חלק מתכנון העיר דחפו להשקיע בתכנון חסכוני באנרגיה שהוא גם חסכוני כלכלית וגם ידידותי לסביבה. בנוסף, השכונה תוכננה לשימוש מינימלי ברכבים פרטיים כך שהרחובות שקטים ובטוחים יותר לדיירים. תכנון השכונה פורץ הדרך והצלחתו בקנה מידה עולמי הוביל את הרשות לאמץ מודל דומה המשלב את התושבים בתהליכי התכנון במקומות נוספים באירופה[30].
פיתוח בר-קיימא הוא מושג כללי שיכול להיטמע בהרבה תהליכים, מגזרים, ופעולות פיתוח שונות, ולכן ישנם סוגים רבים של פיתוח בר-קיימא. הבולטים שבהם הם:
אנרגיה מתחדשת: צורת האנרגיה הרווחת בעולם כיום אינה בת-קיימא מפני שנעשה שימוש בדלקים מאובנים (fossil fuels) – נפט, פחם וגז – שאין באפשרותם להתחדש. פיתוח אנרגיה בת-קיימא רותמת מקורות אנרגיה שאינם מתכלים, כגון אנרגיה סולרית, אנרגיית רוח, ואנרגיית גלים. שימוש במקורות אנרגיה מתכלים יכולים גם להיחשב כאנרגיה מתחדשת כל עוד התכלותם איטית יותר מיכולתם להשתקם ומאפשרת התחדשות משאבים לצריכה חוזרת, כגון שימוש בביו-מסה של מוצר לוואי[31].
תחבורה בת-קיימא: מספר הרכבים הממונעים המתניידים ברחבי העולם גדל בצורה משמעותית ונמצא במגמת עלייה מתמשכת. התחבורה הקונבנציונלית יוצרת בעיות סביבתיות ובריאותיות רבות כגון זיהום אוויר, מים ויבשה מפליטת חומרים רעילים, הכחדת בתי גידול טבעיים לבניית תשתיות תחבורה ועוד[32]. פיתוח תחבורה בת-קיימא, הכולל פיתוח כלי רכב חסכוניים המונעים על ידי אנרגיות נקיות מתחדשות ופיתוח תשתיות יעילות ואפקטיביות, יכול לתת מענים לדרישה הגוברת לתחבורה שהם ידידותיים לסביבה ולחברה. בנוסף לפיתוחים אלו, מימד מרכזי באימוץ תחבורה בת-קיימא הוא שינוי דפוסי ההתנהגות התחבורתיים ודרך התניידותם של אנשים. לדוגמה מעבר מנסיעות ברכבים פרטיים לתחבורה ציבורית, נסיעה משותפת, נסיעה מופחתת, ושימוש ברכבים חשמליים או היברידים עם פחות פליטות מזהמות[33].
בנייה ירוקה: אחד התחומים הנרחבים ביותר בפיתוח בר-קיימא הוא בנייה ירוקה וזה מכיוון ש"מבנים מהווים גורם מרכזי בפליטת מזהמים לאוויר וצריכה של משאבי טבע ואנרגיה"[34]. בנייה ירוקה מכילה בתוכה את מכלול שלבי הבנייה: בחירת מיקום המבנה נעשה בצורה מחושבת כך שלא יגרם נזק בלתי הפיך לסביבתו (ועדיף אף שיטיב עימה); חומרי הגלם הם ידידותיים לסביבה ואינם מזהמים או מזיקים לבריאות; עיצובו של המבנה מעודד חיסכון באנרגיה, מים ומשאבים נוספים; ותחזוקת המבנה שומרת על עקרונות הקיימות (כמו השימוש בחומרי ניקוי ללא רעלים). השימוש בחומרים שאינם מזיקים, הנגישות לתאורה ואוורור טבעיים, והטמעת אלמנטים אקולוגיים נוספים כגון צמחייה, נוף, וכו' הופך את הבנייה הירוקה לבריאה יותר, לא רק לסביבה אך גם לדייריה. בגלל היתרונות הרבים של מבנים ירוקים הביקוש שלהם גדל מאוד ואיתם גם התקנים העולמיים לבנייה ירוקה, ביניהם LEED (ארצות הברית), BREEAM (אנגליה), Green Star (אוסטרליה), ותקן 5281- התקן הישראלי לבנייה ירוקה[34].
כבר ב-2003 העבירה הממשלה את החלטה מס' 246 בנושא "תוכנית אסטרטגית לפיתוח בר-קיימא", המשלבת שימוש מושכל במשאבי הטבע, הגנה על המערכת האקולוגית ומתן שוויון הזדמנויות לכל. ההחלטה נפתחת כך: "מחליטים (פה אחד): מדיניות ממשלת ישראל תתבסס על עקרונות של התנהלות פיתוח בר-קיימא המשלבים: כלכלה דינמית, שימוש מושכל במשאבי טבע, הגנה על מערכות אקולוגיות ומתן שוויון הזדמנויות לכל. זאת - על מנת לענות על הצרכים של הדור הנוכחי וצורכי הדורות הבאים..."[35].
בשנת 2009 קבעה הממשלה ליישם פעולות לשם השגת התייעלות ברמת הצריכה הכללית של משרדי הממשלה על בסיס עקרונות פיתוח בר-קיימא, כגון שימוש ברכבים בעלי צריכה נמוכה של דלק, צמצום שימוש בנייר, חשמל, מים, כלים חד פעמיים ועוד[36]. בעקבות צעדים אלו פותחה בשנת 2011 "תוכנית לאומית לצמיחה ירוקה" שמטרתה היא לרתום את התועלת הכלכלית שיכולה לנבוע ממעבר לכלכלה ולתעשייה ירוקות[37].
בהמשך לכך, המשרד להגנת הסביבה ומשרד הכלכלה שילבו ידיים כדי לגבש יחדיו מדיניות לאומית לצמיחה ירוקה. משרד הכלכלה פרסם מדריך מפורט לעסק בר-קיימא, אשר מציג את המרכיבים המרכזיים בתוכנית הלאומית לצמיחה ירוקה העתידה לתרום הן לפיתוח המשק והן לשמירה על הסביבה בעת ובעונה אחת[38].
פרסום אג'נדה 2030 על ידי האו"ם ב-2015 היוותה מעין "דחיפה" בישראל ובעולם להיצמד להשגת 17 המטרות לפיתוח בר-קיימא. בעקבות כך, בשנים 2018- 2019 עברו בכנסת מספר החלטות חשובות הקשורות לקידום ושיפור תהליכים לתכנון בר-קיימא, ופורסם דוח הטמעת יעדי פיתוח בר-קיימא בישראל[39]. הדוח מקביל לדוחות של מדינות או"ם נוספות ונועד לשתף בהצלחות, לקחים ואתגרים ביישום היעדים שהוצגו באג'נדה 2030.
יש הטוענים כי פיתוח ממשלתי בר-קיימא נשאר על הנייר בלבד ו"הממשלה נטשה את נתיב הקיימות הן במישור ההצהרתי והן במישור הביצועי"[40]. למרות זאת, ניתן לראות את התעצבות תחום זה בישראל, וישנם מספר הולך וגדל של תהליכים ופרויקטים של פיתוח בר-קיימא הראויים לציון:
אנרגיה מתחדשת: ב-2019 אנרגיה מתחדשת סיפקה כ-2.3 ג'יגה-ואט והיוותה כ-6% מסך צריכת האנרגיה הכוללת בארץ, גדילה של כ-34% בממוצע לשנה, משנת 2012. רוב הגדילה נעשתה באנרגיה סולרית (כ-32% בממוצע לשנה) בעקבות גדילת ההספק של מתקנים פוטו-וולטאים, האחראים לכ-86% מהאנרגיה המתחדשת המופקת כיום בישראל. בנוסף לאלו, מתקנים תרמו-סולריים הפיקו כ-11%, ביוגאז כ-2% וטרובינות רוח כ-1% מהספק האנרגיה המתחדשת בישראל ב-2019. כרגע, מנוצלות רק כ-53% מהמכסות המוקצות לאנרגיות מתחדשות והממשלה שמה ליעד לשנת 2030 הספק של 30% אנרגיה מתחדשת מכלל הספקת האנרגיה הארצית (פי 5 מההספק ב-2019). עם זאת אין תוכנית אסטרטגית למדינה לקידום אנרגיות בר-קיימא או תוכנית עבודה להשגת היעדים[41].
אחת הדוגמאות בישראל לפיתוח אנרגיה מתחדשת היא הקמת תחנת הכוח הסולרית באשלים. התחנה מייצרת חשמל נקי מאנרגיית השמש ומפחיתה פליטות מזהמות באמצעות שלוש שיטות: שריפת גז, תחנה תרמו סולארית ופוטו וולטאית. דוגמה לרתימת אנרגיית רוח בישראל בקנה מידה ארצי הוא פרויקט "בראשית" הצפוי להיבנות ברמת הגולן על ידי חברת אנלייט אשר השלימה את כל הדרישות לפיתוח הפרויקט לרבות ההיתרים להקמתו, ופרויקט חוות הרוח עמק הבכא שהוקם אף הוא על ידי אנלייט[42].
בנייה ירוקה: ב-2005 הושק התקן הישראלי לבנייה ירוקה (ת"י 5281) ועבר עדכונים שונים במהלך השנים. התקן "נועד לצמצם את ההשפעות השליליות של תהליך הבנייה ושל השימוש במבנים על הסביבה"[43]. ב-2020 אושרה תקנה המחייבת בניית מבנים חדשים על פי התקן, פעולה שעתידה לצמצם את צריכת החשמל בכ-30%, את פליטת גזי החממה ואת כמות הפסולת המיוחסות למבנים. השימוש במוצרים יותר ידידותיים לסביבה ולאדם גם יעלו את רמת איכות החיים למשתמשים במבנים אלו[43].
כבר היום ישנם מבנים ירוקים מצטיינים בארץ, ביניהם גן הילדים מאופס האנרגיה בחדרה, המייצר יותר אנרגיה ממה שהוא צורך על ידי עיצוב פסיבי, התקנת מערכות אנרגיה מתחדשות, שימוש חסכוני באנרגיה, ומעורבות פעילה של הילדים והצוות. בית החולים רפפורט לילדים ברמב"ם משלב חיסכון באנרגיה ומים, טיפול מקומי בפסולת ובכביסה, ומיקום נגיש לאמצעי תחבורה חליפיים, והוא אחד מהמבנים הרפואיים הראשונים לקבל את תו התקן הישראלי לבנייה ירוקה. גם פרויקט המגורים שבנווה עוז הירוקה שבפתח תקווה תוכנן עם חשיבה בת-קיימא המשלבת תכנון פאסיבי לחיסכון בחשמל, אסטרטגיות ומערכות לחסכון במשאבים וחומרים ירוקים ובריאים. כשהושלם, פרויקט זה זכה לדירוג הגבוה ביותר בתקן הישראלי למבנה מגורים[44].
- קיימות
- סוכנות הפיתוח של האו"ם
- מזון בר-קיימא
Wikiwand in your browser!
Seamless Wikipedia browsing. On steroids.
Every time you click a link to Wikipedia, Wiktionary or Wikiquote in your browser's search results, it will show the modern Wikiwand interface.
Wikiwand extension is a five stars, simple, with minimum permission required to keep your browsing private, safe and transparent.
