Loading AI tools
מגזין אמריקאי שבועי מוויקיפדיה, האנציקלופדיה החופשית
הניו יורקר (באנגלית: The New Yorker) הוא שבועון היוצא לאור בניו יורק ומפרסם כתבות, ביקורות, מסות, שירה, וסיפורת. כתב העת מופץ כיום בכמיליון עותקים, 47 פעמים בשנה, עם חמש מהדורות נרחבות יותר המכסות תקופות של שבועיים.
 | |
 | |
| תדירות | שבועון |
|---|---|
| סוגה | מגזין פוליטיקה, חברה, הומור, תרבות |
| מו"ל | קונדה נאסט |
| מייסד |
Harold Ross, Jane Grant  |
| עורך ראשי | דייוויד רמניק |
| תאריכי הופעה | 1925–הווה (כ־99 שנים) |
| שפה | אנגלית |
| מערכת | ניו יורק |
| תפוצה | 1,236,041 (2017) |
| מדינה | ארצות הברית |
| ISSN | 0028-792X |
| http://www.newyorker.com | |
  | |
אף שסקירותיו ורשימות האירועים שלו נוטות להתמקד בחיי התרבות של העיר ניו יורק, יש לניו יורקר קהל קוראים נרחב גם מחוץ לעיר. הוא נודע בעיסוקו הייחודי בתרבות הפופולרית של ארצות הברית, גם זו החורגת מהזרם המרכזי; בתשומת הלב שלו לסיפורת מודרנית ובהכללת סיפורים קצרים וביקורות ספרותיות; בבדיקת עובדות יסודית ובעריכה קפדניות; בסקירת הפוליטיקה העולמית וסוגיות חברתיות, ובקריקטורות המפורסמות שלו, המפוזרות ברחבי כל גיליון.
הופעת הבכורה של הניו יורקר הייתה ב-17 בפברואר 1925, עם מהדורה נוספת ב-21 בפברואר. הוא נוסד על ידי הרולד רוס ורעייתו ג'ין גראנט, כתבת הניו יורק טיימס. רוס רצה ליצור כתב עת עם הומור מתוחכם - בניגוד לנדושות של פרסומים הומוריסטיים אחרים כמו Judge, בו הוא עבד, או לייף. רוס נכנס לשותפות עם היזם ראול ה. פליישמן לייסוד את בית ההוצאה לאור F-R. רוס ערך את כתב העת עד למותו בשנת 1951. בשנים הראשונות והלא-יציבות לקיומו התגאה כתב העת בתחכום הקוסמופוליטי שלו. כבר בגיליון הבכורה שלו הוא כתב בגאון: "אנו מצהירים שהוא לא נערך עבור האישה הקשישה מדובוק".
למרות שהמגזין מעולם לא איבד את מגע ההומור שלו, הוא ביסס עצמו כבר מימיו הראשונים כבמה לעיתונות רצינית ולסיפורת. זמן קצר לאחר תום מלחמת העולם השנייה התפרסמה מסתו של ג'ין הרשי הירושימה, על פני גיליון שלם. בעשורים שלאחר מכן פרסם כתב העת סיפורים קצרים מפרי עטם של כמה מהמכובדים שבסופרי המאה העשרים והמאה העשרים ואחת; בכללם: אן ביטי, ג'ון שיבר, אליס מונרו, הארוקי מורקמי, ולדימיר נבוקוב, ג'ון אוהרה, פיליפ רות, ג'רום דייוויד סלינג'ר, אירווין שואו, ג'ון אפדייק, א.ב. וייט וריצ'רד ייטס. פרסום סיפורה של שירלי ג'קסון "הלוטו" זכה ליותר מכתבים מכל סיפור אחר בהיסטוריה של הניו יורקר. אמילי האן כתבה מאמרים עבור כתב העת לאורך קרוב ל-70 שנה, החל מ-1929 ועד 1996, בהם תיארה את קורותיה במסעותיה בעולם.
בעשורים הראשונים לקיומו פרסם לעיתים המגזין שניים עד שלושה סיפורים קצרים בשבוע, ובהמשך הואט הקצב לכדי סיפור אחד לגיליון. הסיפורת בכתב העת, אופייה משתרע מסיפורים משפחתיים בעלי התבוננות העצמית כגון אלה של ג'ון אפדייק, לסוריאליזם כזה שביצירתו של דונלד בארתלם; מדיווחים קהילתיים של חיי ניו יורקים נוירוטיים, לסיפורים הממוקמים בטווח רחב של אתרים ועידנים ומתורגמים משפות רבות.
המאמרים העיקריים והעיוניים (שעל פי רוב הם חלק הארי של תוכן כתב העת) ידועים ככוללים מערך אנין של נושאים. בין היתר נכללו בשנים האחרונות נושאים כמו האוונגליסט המוזר קרפלי דולר, תסמונת מינכהאוזן באמצעות שליח, וכתבת פרופיל על אברהם בורג.
כתב העת ראוי לציון בשל מסורות העריכה שלו. במדור "פרופילים" הוא נוהג מזה שנים לסקור של דיוקנאות של אנשים ידועים, ובין אלה נכללו ארנסט המינגוויי, הנרי הלוס, מרלון ברנדו, המסעדן ההוליוודי הנסיך מיכאל רומנוב, הקוסם ריקי ג'י והמתמטיקאים דייוויד וגרגורי צודנובסקי. מדורים ותיקים אחרים כוללים את "מה מתרחש בעיר" - תרשים אירועים תרבותיים ובידוריים בעיר ניו יורק; ו"שיחת העיר" - אסופת קטעים קצרים, תכופות הומוריסטיים, אירועים גחמניים או משונים בחיי העיר ניו יורק הנכתבים בסגנון קליל, אף שבשנים האחרונות חלק זה תכופות כולל פרשנות רצינית. לאורך שנים שובצו במגזין קטעי עיתונים המכילים טעויות משעשעות, משמעויות שלא התכוונו אליהן או מטאפורות לא-מוצלחות, בצד מענה שנון. למרות כמה שינויים, שמר כתב העת במהלך העשורים לקיומו על רבים ממאפייני חזותו המסורתית: הדפוס, העיצוב, השער, ועבודות האומנות שבו.
יורשו של רוס היה ויליאם שון (1951–1987) ואחריו רוברט גוטליב (1987–1992) וטינה בראון (1992–1998). תקופת כהונתה של בראון כעורכת, כמעט שש שנים, הייתה שנויה במחלוקת בשל דרכה המנוגדת לזו של קודמיה והשינויים שהיא חוללה בכתב העת, לאחר חצי מאה של שמירה על מראה והדגשים קבועים למדי. בראון כללה את השימוש בהדפסת צבע (שנים אחדות לפני שהניו יורק טיימס אימץ בדפיו צבע) ובצילום, ובאופן כללי נטתה לעיצוב מודרני יותר. היא הרחיבה את סקירתם של אירועים עכשוויים ונושאים בוערים כמו ידוענים ואילי הון, והשימה פיסות מידע קטנות לכל אורך "מה מתרחש בעיר", בכללם טור על מנהטן. מכתבים חדשים לדף העורך, והוסיפה שורות מאת העורכים לחלקי "שיחת העיר", להם היה אפקט של הפיכת המגזין לאישי יותר, וביחד עם שינויים אחרים, פעלו על מנת לכרסם במוניטין של העיתון כמעודן ואנין טעם יתר על המידה. המגזין נרכש על ידי פרסומי אדבנס ב-1985, חברת התקשורת שבבעלות ס.י. ניוהאוס, והעורך הנוכחי של הניו יורקר מאז 1998 הוא דייוויד רמניק.
מאז שנות התשעים משתמש הניו יורקר באינטרנט לפרסום חומר עכשווי וארכיוני. אתר הניו יורקר מפרסם מעט מתוכן הגיליון הנוכחי, בתוספת תוכן בלעדי לאתר. למנויים בתשלום מתאפשר לראות את הגיליון הנוכחי במלואו, וכן ארכיון מלא של גליונות העבר. לאחרונה הושקה גם גרסת אייפד של המגזין.
אחד מהכותבים בעיתון הוא מלקולם גלדוול, הכותב בו מאז 1996.
וולפראם אלפא מצביע על כך שהיו לניו יורקר 1,044,000 מנויים בשנת 2008. מספרם הכולל של המנויים גדל בקצב שנתי של כשלושה אחוזים במהלך השנים האחרונות. למרות התמקדותו של כתב העת בניו יורק, מתרחב בסיס המנויים שלו גאוגרפית; ב-2003 היו יותר מנויים בקליפורניה (167,000) מאשר בניו יורק (166,000), זאת בפעם הראשונה בהיסטוריה של המגזין.
גילם הממוצע של המנויים עלה מ-46.8 ב-2004 ל-48.4 ב-2005; (שיעור שניתן להשוותו עם עליה מ-43.8 ל-44.00 עבור כתב העת הניישן) ועלייה מ-45.4 ל-46.3 עבור מנויי מגזין חדשים. הכנסה הממוצעת של משק הבית של מנויי הניו יורקר הייתה $80,957 לשנה ב-2005, בעוד ההכנסה הממוצעת של משק בית אמריקני בעלי מנוי למגזין חדש הייתה $67,003, וההכנסה הממוצעת של משק בית בארצות הברית הייתה $51,466.
באופן מסורתי היה הקו הפוליטי של כתב העת ליברלי, אולם לא צידד במפלגה מסוימת. הדבר השתנה בשנים האחרונות, כשצוות העורכים נקט בגישה שמאלנית יותר. סיקור מסע הבחירות בארצות הברית ב-2004 הובל בידי כתב המערכת הנדריק הרצברג והכתב הפוליטי פיליפ גורביץ, שהעדיפו במובהק את המועמד הדמוקרטי ג'ון קרי על פני הנשיא המכהן ג'ורג' ווקר בוש. בגיליונו מה-1 בנובמבר 2004 שבר המגזין שמונים שנות מסורת ויצר תקדים במאמר מערכת ארוך יריעה התומך בקרי ומבקר את מדיניות ממשל בוש, בחתימת "העורכים". קו זה נמשך בעת מערכת הבחירות של 2008, אז הביע המגזין תמיכה במועמד הדמוקרטי ברק אובמה על פני המועמד הרפובליקאי ג'ון מקיין.
לאחר פיגועי 11 בספטמבר 2001 עיצב הקריקטוריסט וצייר העטיפה של הניו יורקר ארט ספיגלמן בצוותא עם רעייתו פרנסואה מולי (עורכת האומנות של המגזין) עטיפה הזכורה היטב של שחור על גבי שחור ובה צללית שחורה של מגדלי התאומים, הנראית רק כשמחזיקים את העיתון מול מקור אור או בזווית מסוימת. מאוחר יותר התפטר ספיגלמן במחאה על מה שראה כצנזורה-עצמית של המגזין בסיקור הפוליטי שלו.
המגזין שכר את העיתונאי החוקר סימור הרש על מנת לדווח על סוגיות צבא וביטחון, והוא הפיק מספר מאמרים המדווחים בהרחבה על הפלישה של 2003 לעיראק והכיבוש שלאחר מכן של כוחות ארצות הברית. גילוייו בניו יורקר על ההתעללויות בכלא אבו גרייב והתוכניות החלופיות של הפנטגון לפלישה לאיראן, דווחו בהרחבה ברחבי העולם.
עורך הקריקטורות של הניו יורקר היה במשך שנים לי לורנץ, שהחל לצייר קריקטורות בשנת 1956 ונעשה קריקטוריסט קבוע של הניו יורקר החל מ-1958. בין 1973 ל-1993 מילא את תפקיד עורך האומנות של כתב העת, ולאחר מכן חזר למשרת עורך הקריקטורות עד 1998. ספרו "האומנות של הניו יורקר: 1925–1995" (קנופל, 1995) היה הסקירה המקיפה הראשונה של כל היבטי גרפיקת המגזין. ב-1998 החליף רוברט מנקוף את לורנץ בתפקיד עורך הקריקטורות, ומאז ערך מנקוף לפחות 14 אוספי קריקטורות של הניו יורקר.
צוות הקריקטוריסטים של הניו יורקר כלל כישרונות בולטים בהומור האמריקני, בכללם צ'ארלס אדמס, צ'ארלס ברסוטי, ג'ורג' בות', רוז צ'אסט, סם קובין, הלן הוקינסון, מארי פיטי, ג'ורג' פרייס, צ'ארלס סקסון, אוטו סוגלואו, סול סטיינברג, נורית קרלין, לייזה דונלי וויליאם סטייג.
גיליונו הראשון של הניו יורקר הציג בעמוד השער איור של העורך האמנותי רי אירווין, המתאר גבר גנדרן חבוש כובע צילינדר מתבונן בפרפר דרך מונוקל. דמות האדון חבוש המגבעת מהשער המקורי זכתה בהמשך לשם "יוסטייס טילי" (Eustace Tilley), דמות שיצר ההומוריסט קורי פורד עבור הניו יורקר. "יוסטייס טילי" היה לגיבורה של סדרה מאוירת ששמה "עשייתו של מגזין", שהודפסה על עמוד השער הפנימי החל מגיליון ה-8 באוגוסט של הקיץ הראשון להופעתו. בסדרה הוא היה גבר צעיר במקצת מן הדמות שהופיעה על גבי שער הגיליון המקורי, חבוש מגבעת מודרנית יותר ולבוש מכנסיים מפוספסים ופראק. בסדרה נראה טילי בסיטואציות שונות ומשעשעות של עיסוק קדחתני בייצור החומרים למגזין מודפס - פעם נראה במקסיקו, משגיח על החוות הרחבות שגידלו קקטוסים לכריכת דפי המגזין, ופעם ב"חוות הפיסוק", שם גדלים פסיקים בשפע לשיבוץ בין דפי המגזין. ב"מחלקת ההדגשה" נראה טילי מפקח על הכנסת אותיות למלחציים ולחיצתם ליצירת כתב נטוי. פעם קפץ לים סרגסו, שם באמצעות העלבת דיונונים השיג דיו עבור מכבשי הדפוס. מסופר כיצד בעת מחסור הנייר הגדול של 1882, הציל טילי את המגזין באמצעות פנייה לגברות החברה הגבוהה שיתרמו את מחלצותיהן. השמלות עובדו במפעל מיוחד ונערות הועסקו על מנת לשחוק אותן, ולאחר מכן השתמשו בבד לייצור נייר.
דמות יוסטייס טילי הפכה למעין קמע של המגזין, המזוהה לחלוטין איתו ומופיע בקביעות בין דפיו ועל חומר פרסומי. אחת לשנה, בסמוך ליום השנה להופעת המגזין (21 בפברואר), נוהג המגזין להציב בעמוד השער את איור השער המקורי של רי אירווין מ-1925 או וריאציה כלשהי עליו.
סול סטיינברג יצר 85 איורי שער ו-642 רישומים ואיורים פנימיים עבור כתב העת. עבודתו הידועה ביותר היא ככל הנראה איור שער ה-29 במרץ 1976, המתאר מפה של העולם כפי שהוא נראה מבעד לעיניהם של ניו יורקים השקועים בעצמם.
האיור נחלק לשניים, כאשר במחצית התחתונה נראים בתקריב מפורט השוליים המערביים של מנהטן - השדרה התשיעית, השדרה העשירית ונהר ההדסון, והמחצית העליונה מתארת את יתרת העולם. יתר ארצות הברית מוצגת כריבוע בגודל של כשלושה גושי בניינים של העיר ניו יורק, ולו רצועת שוליים דקה לאורך ההדסון המייצגת את ניו ג'רזי. שמותיהן של חמש ערים - (לוס אנג'לס, וושינגטון די. סי., לאס וגאס, קנזס סיטי ושיקגו), ושלוש מדינות - (טקסס, יוטה ונברסקה) מפוזרים בין כמה סלעים לייצוג ארצות הברית מעבר לניו ג'רזי. האוקיינוס השקט מעברה הרחוק של ארצות הברית מפריד אותה מכמה גושי אדמה מרוחקים ועמומים המכונים סין, יפן ורוסיה.
האיור - המתאר הומוריסטית את הדימוי העצמי של הניו-יורקים על מקומם בעולם, או אולי השקפת העולם החיצון על דימויים העצמי של הניו יורקים - עורר השראה ליצירתן של עבודות דומות רבות, בכללן כרזת הסרט מוסקבה על ההדסון משנת 1984. פוסטר הסרט הוביל לתביעה משפטית על הפרת זכויות יוצרים - סטיינברג נגד סרטי קולומביה.
ויליאם שון, עורכו הקודם של כתב העת, מתואר בסרט "טרומן קפוטה" מ-2005 וכן ב"ידוע לשמצה" (Infamous) מ-2006.
סיפורים מן המגזין היוו את ההשראה למספר סרטים. "אחותי איילין" - עובד למחזה, מחזמר ולשני סרטים (1942, 1955) בעקבות סיפורים אוטוביוגרפים קצרים של רות מק'ני שפורסמו ב"ניו יורקר", "פגוש אותי בסנט לואיס" מ-1944 הוא עיבוד לסיפוריה הקצרים של סאלי בנסון. הסרט "השחיין" מ-1968 בכיכובו של ברט לנקסטר, מבוסס על סיפור קצר של ג'ון שיבר מהניו יורקר. הסרט חטאי מלחמה של בריאן דה פלמה משנת 1989, תחילתו במאמר בניו יורקר של דניאל לאנג. הסרט אדפטיישן של צ'ארלי קאופמן משנת 2002, מבוסס על הסיפור "גנב הסחלב" של סוזן אורלין, אותו היא כתבה לראשונה עבור הניו יורקר. הר ברוקבק מ-2005 הוא עיבוד של סיפור קצר שכתב אנני פרולקס והופיע לראשונה בגיליון 13 באוקטובר 1997 של הניו יורקר, והסרט "עניין של שם" מ-2007 מתבסס באופן דומה על הרומן של ג'ומפה לירי שתחילתו כסיפור קצר במגזין. הסרט הקנדי "הרחק ממנה" מ-2007, מבוסס על סיפורה הקצר של אליס מונרו "הדוב בא לביקור בהר". הסרט "הכרוניקה הצרפתית" מ-2021 מציג סיפורים מתוך דסק החוץ הצרפתי של עיתון בדיוני בהשראת הניו יורקר - שיוצר הסרט, וס אנדרסון, הוא אוהד ותיק שלו.
אתר האינטרנט הרשמי של הניו יורקר (באנגלית)
הניו יורקר, ברשת החברתית פייסבוק
הניו יורקר, ברשת החברתית אקס (טוויטר)
הניו יורקר, ברשת החברתית אינסטגרם
הניו יורקר, ברשת החברתית LinkedIn.svg){kind=icon}
הניו יורקר, סרטונים בערוץ היוטיוב
רותה קופפר, המגזין "ניו יורקר" חוגג 90 ומצליח היכן שאחרים נכשלו, באתר הארץ, 25 בפברואר 2015Seamless Wikipedia browsing. On steroids.
Every time you click a link to Wikipedia, Wiktionary or Wikiquote in your browser's search results, it will show the modern Wikiwand interface.
Wikiwand extension is a five stars, simple, with minimum permission required to keep your browsing private, safe and transparent.
