Loading AI tools
אחד מל"ט מלאכות האסורות בשבת מוויקיפדיה, האנציקלופדיה החופשית
מְלֶאכֶת הַמְּבַשֵּל (במקורה במשנה נקראת מְלֶאכֶת הָאוֹפֶה) היא אחת מל"ט המלאכות האסורות בשבת וביום הכיפורים על פי ההלכה[1]. מלאכה זו כוללת הכשרת מזון חי לאכילה באמצעות חימום, כדוגמת בישול, אפייה, צלייה וטיגון.
| יש לשכתב ערך זה. הסיבה היא: ישנם אי-דיוקים רבים לאורך הערך. | |
| משנה | מסכת שבת, פרק ז' |
|---|---|
| תלמוד בבלי | מסכת שבת |
| תלמוד ירושלמי | מסכת שבת |
| משנה תורה | ספר זמנים, הלכות שבת, פרק ג' |
| שולחן ערוך | אורח חיים, סימן שי"ח |
  | |
תולדת מלאכת מבשל הן ריכוך או הקשיית חומרים באמצעות חום ללא קשר למזון, כגון המסת שעווה או ריכוך והקשיית מתכת[2].
מלאכת מבשל הותרה ביום טוב משום שהיא מלאכת אוכל נפש, שהתורה התירה ביום טוב.
יש להבדיל בין מלאכה זו העוסקת בעיקרה בבישול או בחימום מחודש של מזון בשבת, לבין מלאכת מבעיר ולמושגים אחרים בהלכות שבת, כגון שהיה, הטמנה וחזרה.
אף על פי שבבניית המשכן הפעולה הייתה בישול ולא אפייה, נכתבה במשנה המלאכה כאפייה, מכיוון שמלאכה זו צורפה לקבוצת המלאכות העוסקת בהכנת לחם.
ככל ל"ט אבות מלאכה, מלאכה זו נלמדת מהמלאכות ששימשו לבניין המשכן, שם בישלו האומנים את הסממנים ששימשו לצביעת יריעות המשכן ובגדי הכהונה. מכח זה נאסרה בשבת כל פעולת בישול באוכל.
על פי התלמוד הירושלמי[3] יש פסוק מיוחד בתורה העוסק באיסור זה: ”וַיֹּאמֶר אֲלֵהֶם הוּא אֲשֶׁר דִּבֶּר יְהוָה שַׁבָּתוֹן שַׁבַּת קֹדֶשׁ לַיהוָה מָחָר אֵת אֲשֶׁר תֹּאפוּ אֵפוּ וְאֵת אֲשֶׁר תְּבַשְּׁלוּ בַּשֵּׁלוּ וְאֵת כָּל הָעֹדֵף הַנִּיחוּ לָכֶם לְמִשְׁמֶרֶת עַד הַבֹּקֶר.” (ספר שמות, פרק ט"ז, פסוק כ"ג).
כמו כן, התכת מוצק כלשהו לנוזל, חימום מתכת עד שתהפך לגחלת או הקשיית חומר באמצעות חימום הם תולדות[4] המלאכה.
מהתורה, אדם שמבשל בשבת במזיד חייב כרת, ובשוגג חייב קרבן חטאת. אמנם רק כאשר מתמלאים תנאים מסוימים מתחייב מהתורה:
מלאכת מבשל מיוחדת בכך שהיא ביסודה "גרמא", כלומר, אין תוצאה מיידית ממעשהו של האדם ובכל מקרה אסור. לכן, כל דרך שרגילים לבשל בה בחול אסור, כגון לתת את המאכל לפני היסק התנור (או בזמננו להניח הסיר על הגז טרם הדלקת האש) וכדומה[9][10]. כמו כן, זירוז בישול אסור, לדוגמה הגברת עוצמת החום של תבשיל המונח על גבי מקור חום באמצעות כיסוי התבשיל. דוגמה לכך בזמננו היא סגירת מכסה סיר ובו תבשיל שאינו מבושל כל צרכו המונח על גבי פלטה פועלת.
בבישול שנעשה על ידי כמה אנשים מתחייבים כל העוסקים בבישול שיש צורך בהם בזמן שהם עוסקים בדבר הנתון על אש קיימת, כגון המניח סיר על החצובה, המערבב ('מגיס') תבשיל שנמצא מעל אש או המוסיף עצים לאש. אך כאשר התבשיל אינו מונח על אש קיימת, כגון הממלא מים לסיר שאינו מתבשל או המערבבו, אף שאחר כך אדם אחר מניחו על אש קבועה - אינם חייבים[11].
מהתורה חייב רק כאשר הבישול נעשה על האש עצמה, כגון על כיריים, בתוך תנור אפייה או במכשיר חשמלי עם גוף חימום, או על תולדותיה, כגון בכלי ריק שחומם ישירות על האש והורד ממנה ('תולדות האור'), או במים רותחים שהורתחו בכלי על האש והורדו ממנה ('כלי ראשון'). בישול דבר חי בכלי מלא תבשיל שחומם על האש והורד ממנה ('כלי ראשון'), כגון נתינת תבלין או מאכל חי לתוכו נתון במחלוקת האם איסורו מדרבנן או מהתורה[12]. כאשר דרגת החום נמוכה מכדי בישול 'יד סולדת', הדבר אינו נחשב עוד לבישול.
בישול במי מעיינות חמים או בתולדות החמה (תולדות השמש) אסור מדרבנן, גזירה משום תולדות האור האסורים מהתורה. בישול בחמה (ישירות מהשמש) מותר[13] - בטעם הדבר כתב רש"י שזהו מפני שאין זה דרך בישול. הרב עובדיה אומר שהטעם הוא שאין חשש שמבישול בחמה יגיע לבישול באור (באש) או בתולדות האור (תולדות האש) - ולכן לא גזרו.
קיימת מחלוקת האם בישול שאינו מן האש אך הוא דרך בישול אסור מהתורה או מדרבנן. מחלוקת זאת נוגעת בין השאר לדוד שמש, בישול במיקרוגל (ללא השחמה) או בהשראה מגנטית (אינדוקציה), וכן בעזרת ריאקציה כימית, או באמצעות דחיסה והתפשטות של גז, וכן באמצעות אלקטרודות (כמו במכשיר אדים). אם הם אסורים מדרבנן ניתן להקל בשימוש במכשירים אלו באופן של גרמא וכדומה לצורך תינוקות או חולים. הרב עובדיה פסק כי דוד השמש ובישול במיקרוגל מבשלים רק מדרבנן[14].
בחימום בתולדת תולדת האור יש שכתב שמותר מהתורה ואסור מדרבנן כדין כח כוחו[15], אך רוב הפוסקים חלקו[16].
פעולת 'מגיס' היא ערבוב מזון המתבשל באמצעות כלי, דבר המסייע לבישול. פעולה זו נחשבת גם כן לבישול, ועל כן אסור מהתורה לבצעה ביום שבת כאשר תבשיל עומד על גבי אש. גם כאשר תבשיל הורד מהאש בשבת ('כלי ראשון') אך בישולו עדיין לא הושלם, אסור לערבבו כל עוד הוא חם בחום שהיד סולדת בו, היות שגם כלי ראשון מבשל[17].
נחלקו הראשונים האם מותר להוציא אוכל מהתבשיל בשבת:
שו"ע פסק כרמב"ם.
לדעת רמב"ן[21] ורשב"א[22] האיסור הוא דווקא בערבוב הראשון של המאכל, אבל בהגסות נוספות של הקדרה - אין איסור. מרמב"ם[18], טור[23] ור"ן[19] שכתבו שיש איסור להוציא מאכלים מקדירה - משמע שאפילו בהגסות שאחר כך יש איסור.
השו"ע[24] כתב כרמב"ם.
ר"ן ובית יוסף כתבו שיש חיוב הגסה כל זמן שיש בישול, ודין זה תלוי במחלוקת מתי כבר אין בישול מדאורייתא: לשיטת רשב"א ור"ן שלאחר שהתבשל כמאכל בן דרוסאי אין יותר איסור בישול - ומותר להגיס, ולשיטת הרמב"ם - לאחר שהתבשל כל צרכו שוב אין איסור הגסה. הר"ן סייג שבהגסה שהיא לצביעה יש איסור תמיד, כיוון שהצבעין נוהגים להגיס תמיד את היורה גם אחר שנקלט הצבע, כדי שלא יחרך הבגד[דרושים מקורות].
הכלבו כתב שכשהתבשיל על האש יש איסור מגיס גם כשהוא מבושל כבר כל צרכו.
דרכי משה[25] כתב בשם מהר"י וייל שגם בקדירה יש איסור מגיס כמו ביורה, אפילו לאחר שהתבשלה כל צרכה, וגם כשאינה על האש.
שו"ע פסק שלאחר שהתבשל כל צורכו אין איסור הגסה, רמ"א כתב להזהר לכתחילה כמהר"י וייל. מג"א כתב שנהגו להקל להוציא קטניות בכף מכיוון שאי אפשר אחרת. ט"ז, אליה רבה וחיי אדם פסקו ככלבו[דרושים מקורות].
כתב ביאור הלכה שבדיעבד אם הגיס קדרה שהגיעה למאב"ד - לא נאסרת, כי יש לסמוך על הרשב"א והר"ן (שמשהגיע למאב"ד אין בו בישול) ועוד שיש שמקילים במעשה שבת שנעשה בשוגג.
לדעת הרמב"ם, גם אפייה נחשבת כבישול[26]. רב האי גאון כתב כי המלאכות שנאסרו הן גם מלאכות המשכן לאחר הקמתו, ולא רק המלאכות שנעשו עד הקמתו[27]. אולם לפי התלמוד ירושלמי, אופה הוא תולדה של מבשל[28].
כלי ראשון הוא כינוי לכלי בו התבשל המאכל על האש. גם לאחר שירד המאכל מן האש הוא עדיין נחשב כלי ראשון משום שדפנותיו חמות מהשהייה על האש.
ישנו איסור להכניס מאכל חי (כגון תבלינים, למעט מלח) לתוך 'כלי ראשון' (כינויו של כלי מלא תבשיל לאחר שהורד מהאש, בספרות ההלכתית), אך ישנה מחלוקת בשאלה אם פעולה זאת היא איסור תורה בדומה לנתינת דבר חי לתוך תבשיל העומד על האש[30], או שהדבר הוא איסור דרבנן[31].
איסור נתינת דבר חי לכלי ראשון הוא בתנאי שהכלי הראשון עדיין חם בשיעור חום של 'יד סולדת'. אם הכלי הראשון ירד מחום זה, נתינת דברים חיים לתוכו אינה נחשבת עוד לבישול ומותרת.
אם התבשיל הועבר לאחר הבישול לכלי נוסף (המכונה 'כלי שני' בספרות ההלכתית), הכנסת תבלין אליו מותרת ואינה נחשבת עוד לבישול, גם אם הכלי השני חם בשיעור של למעלה מ'יד סולדת'. בטעם הדבר נאמר שהדפנות הקרות של הכלי השני הולכות ומצננות אותו. גם אם המאכל הוא בצורת גוש מוצק, צורה שאוגרת חום בצורה רבה יותר מהרגיל[32]. ישנה דעה המחמירה וסוברת שדבר מאכל חם בצורת גוש מוצק מתבשל גם בכלי שני כיוון שהוא לא מתקרר מהדפנות[33].
דין זה מתייחס רק כלפי נתינת מאכל חי בתוך מאכל מבושל חם, ולא כלפי נתינת מאכל מבושל קר בתוך מאכל מבושל חם, שגדריה קלים יותר (ראו בהמשך: חימום חוזר של מאכל מבושל).
ישנן דעות לפיהן המצקת בה מעבירים את המאכל מהכלי הראשון בו שהה על האש לכלי אחר נחשבת בעצמה לכלי שני, ולכן הכלי אליו מועבר המאכל יהיה כלי שלישי ולא כלי שני, כלפיו לא חלים איסורים לדעות מסוימות.
המשנה בשבת אומרת: "כל שבא בחמין מערב שבת - שורין אותו בחמין בשבת, וכל שלא בא בחמין מערב שבת - מדיחין אותו בחמין בשבת. חוץ מן המליח הישן וקולייס האיספנין, שהדחתן זו היא גמר מלאכתן".
כלומר, יש מאכלים שמתבשלים גם בעירוי של מים חמים בלבד. נחלקו הראשונים באיזה עירוי מדובר - לדעת רשב"ם מדובר בעירוי מכלי ראשון אבל בעירוי מכלי שני מותר. לדעת רבינו תם עירוי מכלי ראשון בוודאי מבשל ולכן המשנה מדברת על עירוי מכלי שני, שרק מאכלים ספציפיים מתבשלים באופן כזה.
על אף הכלל שכלי שני אינו מבשל מאכלים הניתנים בתוכו, ולכן אין איסור לתת מאכלים חיים לתוכו. עם זאת, לדעת חלק מהפוסקים מאכלים רכים מתבשלים גם בכלי שני, ולכן אסור לשים מאכלים חיים רכים גם בכלי שני. וכן יש הסוברים שפרוסת לחם נחשבת דבר רך ומתבשלת אף בכלי שני (לפי שיטת ר"א ממיץ, ראו בהמשך). יש המחמירים וסוברים בעקבות דין זה שאין לתת כל דבר מאכל חי לתוך כלי שני (להוציא מים, שמן ותבלינים), היות שאין אנו יודעים מהם הדברים המוגדרים כמאכלים רכים המתבשלים גם בכלי שני[34].
אסור לערות אפילו מכלי שני על מאכלים שמוכנים למאכל כתוצאה מעירוי זה, כיוון שפעולה זו מתקנת אותם למאכל[35].
נחלקו הראשונים בדין עירוי מכלי ראשון (כלי שהוסר מהאש או עדיין על האש). לדעת הרשב"ם עירוי דינו ככלי שני ואינו מבשל, לדעת ר"י הזקן עירוי דינו ככלי ראשון ומבשל בישול גמור, ואילו לדעת רבנו תם עירוי מאכל או רוטב חם על מאכל אחר, מבשל את המאכל בעובי 'קליפה' ולכך אסור יהיה לערות על מאכל חי מתוך כלי ראשון, אך מותר יהיה לערות על מאכל חי מתוך כלי שני (חוץ ממאכלים רכים כדלעיל). דעה זו נפסקה להלכה.
הכלל הוא שאין מלאכת בישול לאחר שכבר המאכל מבושל וראוי לאכילה, אך נחלקו האם דין זה אמור רק במאכלים יבשים, או גם במאכלים נוזליים.
מדין התורה אין איסור בחימום חוזר של מזון מבושל בשבת, ולכן מותר לחמם מזון מבושל מחדש לאחר שהצטנן, אולם מדרבנן פעולה זו מותרת רק בסמוך למקור אש (לדוגמה מכסה מתכת המונח על גבי פלטת שבת), ולא ישירות על גבי מקור האש.
מותר להניח מאכל מבושל יבש סמוך למקור חום אף שבעת חימומו חלק מועט ממנו יהפוך לנוזל (כגון שומן קרוש), היות שמדובר במיעוט מתוך התבשיל, וזאת גם אף שנוצר לאחר החימום דבר חדש שלא היה קיים (נולד), היות שהנוזל נוצר באופן עקיף ואינו ניכר. אולם הרמ"א מציין כי יש מחמירים אבל במקום הצורך אפשר לסמוך על הדעה המתירה[36].
לפי שיטת הרמב"ם מותר לחמם מחדש מזון מבושל לאחר שנצטנן ללא הבדל בין אם הוא מאכל יבש או מאכל לח, אולם דעת הטור והשולחן ערוך היא שיש איסור דרבנן לחמם מחדש מאכל לח (כמו מרק) לאחר שהצטנן, גם בסמוך למקור אש, וזאת בהסתמך על שיטת רש"י.
הרמ"א מביא דעה הלכתית המסייגת דעה זו, ומחלקת בין מאכל לח שחימומו מחדש יגרום להשבחתו ('מצטמק ויפה לו') אותו אסור יהיה לחמם מחדש בסמוך למקור אש, ובין מאכל שחימומו מחדש יגרום לירידה באיכותו ('מצטמק ורע לו') אותו מותר יהיה לחמם מחדש בסמוך למקור אש, אך זאת בתנאי שמאכל זה לא הצטנן לגמרי אלא נשאר מעט חם.
השולחן ערוך והרמ"א נחלקו האם מותר להוסיף לתבשיל העומד על האש זמן רב ויש חשש שישרף עקב חוסר מים (לדוגמה, סיר חמין), מים רותחים מתוך דוד רותח או מכלי העומד על האש. טעם המתירים הוא שהמים כבר נחשבים מבושלים ואין איסור בהזזתם לכלי חם אחר. בעקבות דברי השו"ע האוסר דבר זה מחמירים בכך בעיקר יוצאי יהדות ספרד.
שיטת רבי אליעזר ממיץ היא שאומנם אין בישול אחר בישול במאכל יבש, ולכן יהיה מותר לחמם מחדש מאכל מבושל יבש, אולם ישנו איסור לבשל מחדש דבר שלא התבשל אלא חומם בצורות אחרות, כמו אפייה וצלייה[37]. לדוגמה, יהיה איסור לחמם מחדש פרוסת לחם בדרך בישול, כגון להכניסה לרוטב רותח, אף אם הרוטב נמצא ב'כלי שני', כלומר בכלי אחר מהכלי בו שהה על האש (סיבת האיסור לפי שיטה זו אף בכלי שני היא מפני שהיא סוברת שהפרוסה נחשבת לקלי הבישול, ולכן מתבשלת אף בכלי שני). אמנם דעת הראבי"ה שמותר.
שיטה ר"א ממיץ הובאה להלכה בטור. אולם הוא קיבל מתוכה רק את האיסור לגבי כלי ראשון, והסתייג מהאיסור כלפי כלי שני. לגבי דעת השולחן ערוך ישנה מחלוקת בהבנת דבריו האם הוא סובר את שיטת ר"א ממיץ בהסתייגות כמו הטור[38], או שדחה אותה לגמרי[39]. הרמ"א דחה את שיטת ר"א ממיץ על בסיס שיטת הראבי"ה החולק על חידושו של ר"א ממיץ, והתיר עקרונית בישול אחר אפייה גם בכלי ראשון[40], לדוגמה נתינת פרוסת לחם בתוך רוטב רותח הנמצא בכלי ראשון או עירוי מכלי ראשון על הפרוסה. אולם הרמ"א ציין שאף על פי כן ישנו מנהג להחמיר ולהימנע מפעולה זו, בכלי ראשון ואף בכלי שני.
גם לפי שיטת ר"א ממיץ איסור זה הוא רק כלפי פעולות חימום שונות במאכל אחד, כגון בישול אחר אפייה, אולם בדומה לכך שאין איסור בחזרה על פעולת חימום אחת, כגון בישול אחר בישול (במאכל יבש), אין גם איסור באפייה אחר אפייה או בצלייה אחר צלייה.
ישנן פרשנויות הלכתיות בדעת ר"א ממיץ שעל פיהם שיטה זו סוברת שישנו בישול אחר אפייה, ולכן יהיה אסור לתת פרוסת לחם לתוך רוטב רותח, לגבי טיגון ישנה מחלוקת אם נחשב כאפייה או כבישול אולם לכל הדעות אין בישול לאחר טיגון בשמן עמוק גם לפי שיטת ר"א ממיץ.
לדעת פרי מגדים ומשנה ברורה[41] אם עירו מים רותחים על התה או הקפה בערב שבת, מותר לערות עליהם בשבת גם כן כיוון שהתבשלו כבר. לדעת מהר"ם שיק והרב עובדיה יוסף[42] אסור לערות מים רותחים על עלי התה, כיוון שעלי התה לא ראויים לאכילה אף פעם, ולכן עבורם 'התבשלו כל צרכם' פירושו שהם סיימו לתת את כל הטעם שיש בהם.
חתם סופר[43] ויחוה דעת כתבו שאין בקפה קלוי משום בישול לדעת הראבי"ה, כיוון שהוא ראוי לאכילה כבר לאחר קלייתו. וכמו שבמלח אין בישול לאחר בישול - כך גם בקפה. מהר"א הלוי בגינת ורדים כתב שלמרות שהקפה נאכל כמו שהוא - יש בו בישול לאחר קלייתו, מפני שהעיקר בו הוא בישול הטעם היוצא ממנו, וכל זמן שלא התבשל ומוצה טעמו יש בו משום בישול.
על אף שחימום ישיר של מים על גבי מקור חום אסור מהתורה. אך מותר להכניס כמות גדולה של מים לתוך כלי שחומם ואינו על גבי מקור חום ('כלי ראשון') על מנת שהמים יתחממו מעט ויהפכו לפושרים, אולם אסור להכניס כמות מעטה של מים על מנת שתתחמם באופן משמעותי, מאחר שמדובר בבישול בכלי ראשון.
כן נאסר להוסיף מעט מים קרים לכלי ראשון מלא מים חמים (אף שאינו על האש) על מנת שיתחממו, או להוסיף מים חמים למעט מים קרים כדי לקרר מעט את המים החמים, וזאת מכיוון שהמים הקרים עצמם מתחממים בפעולה זו. ישנה דעת המתירה הוספת מים חמים למעט מים קרים, לדוגמה מילוי כוס ובה תמצית תה במים חמים מדוד, וזאת על בסיס הסברא ש'תתאה גבר' כלומר שהמים הקבועים קולטים כל טיפת מים חמים היורדת אליהם ומקררים אותה, ואינם מתחממים מכח המים המוספים. יש המחמירים וסוברים שיש לנגב כוס היטב מטיפות מים קרים טרם מילואה במים חמים, היות שטיפות המים הקרים שבה יתבשלו מכח המים החמים.
פועל יוצא של האיסור על חימום ישיר של מים הוא מניעה משימוש במים חמים מתוך דוד מים ביתי רגיל כבוי שאליו נכנסים מים באופן אוטומטי לאחר שימוש בכמות מים מסוימת מתוכו, היות שהמים הקרים הנכנסים לדוד מתחממים מכח המים החמים שבדוד, דבר שהוא איסור דרבנן (הוספת מים לדוד פועל היא אף איסור תורה, היות שהמים מתחממים מכח גוף חימום). שימוש במים מתוך דוד שמש נתון במחלוקת, שכן אומנם מים קרים נכנסים באופן מתמיד לדוד לאחר שימוש במים מתוכו, אולם ישנה מחלוקת האם חימום מים בתוכו נחשב מבחינה הלכתית לחימום בתולדות חמה האסור מדרבנן, או שמדובר בחימום ישירות בחמה. יש שטענו שגם אם זה נחשב כבישול בחמה ממש יש להחמיר בדודי השמש שבימינו, שבכולם מותקנת גם אופציית חימום חשמלית (גוף חימום), קיים חשש שמא אנשים יטעו ויבואו להתיר גם חימום חשמלי (כשם שאסרו חכמים תולדות חמה שמא יחליפו בינם ובין תולדות האור). וכן יש הסוברים שבאופן שהדרך לבשל בחמה - כדוד שמש - הוא אסור מהתורה.
כיום מקובל להשאיר מלפני כניסת שבת דוד מים חמים המיוחד לשימוש בשבת, ובו תרמוסטט לשמירת טמפרטורת גבוהה קבועה של המים (כך שימנע מצב בו המים התקררו (ירדו ממידת החום של 'יד סולדת'), וחוממו מחדש באופן אוטומטי לרתיחה בשבת, דבר האסור מדרבנן). הדוד מתוכנן כך שאינו מתחבר לצינור מים (כדי להימנע מכניסת מים קרים לדוד באופן אוטומטי לאחר שימוש במים חמים מתוכו, דבר שהוא איסור תורה), וכן ברז היציאה שלו נמצא במפלס גבוה מהמים, על מנת למנוע מצב שהדוד יתרוקן לגמרי ויבואו למלא אותו במעט מים קרים על מנת למנוע נזק לגוף החימום, דבר שייתכן והוא איסור מהתורה (עקב חימום ישיר של מים קרים על גבי גוף חימום).
ערך מורחב – יד סולדת בוהגדרת החום הנצרך כדי שיתקיים בישול מוגדרת בגמרא: "כל שהיד סולדת בו", דהיינו שמחמת החום היד נרתעת ממגע. שיעור חום נמוך מכך אינו נחשב עוד לבישול האסור בשבת. בהיעדר מכשירי מדידה בעבר (בנוסף ישנו איסור על מדידה מדויקת בשבת) שיעור זה הוא אומדן, ואינו מוגדר בפירוט. הגמרא מביאה דוגמה לשיעור חום זה: "כל שכרסו של תינוק נכווית ממנו".
פוסקי הלכה בדורות האחרונים ניסו להגדיר בצורה מדויקת את שיעור הלכתי זה במעלות, שכן להגדרה זו מספר משמעויות למעשה, לדוגמה מותר לשמור על חומם של מים חמים (כלומר ששיעור חומם גבוה משיעור יד סולדת), אולם אם המים ירדו מתחת לשיעור חום זה, אסור לחממם מחדש לשיעור של יד סולדת ומעליו, אף אם הדבר נעשה באופן אוטומטי על ידי דוד חשמלי המופעל באמצעות שעון שבת, היות שיש איסור דרבנן לגרום למזון להתבשל בשבת (ייתכן ואף יהיה איסור להשתמש במים שחוממו מחדש מדין מעשה שבת).
השיעור המקובל כיום למושג זה הוא הרצועה שבין 45 ל־73 מעלות צלזיוס, כלומר מצד אחד אין לחמם מים קרים לטמפרטורה של מעל 45 מעלות, וכן אין לתת מאכל חי לתוך כלי ראשון כאשר הכלי הראשון מעל טמפרטורה זו, ומהצד השני יש לשמור שטמפרטורת המים החמים בדוד לא תרד מ־73 מעלות במהלך השבת. השיטות המחמירות מציבות, בהתאמה, רצועה רחבה יותר: בין 40 ל־79.4 מעלות[44].
Seamless Wikipedia browsing. On steroids.
Every time you click a link to Wikipedia, Wiktionary or Wikiquote in your browser's search results, it will show the modern Wikiwand interface.
Wikiwand extension is a five stars, simple, with minimum permission required to keep your browsing private, safe and transparent.
