דרקון ימי מוויקיפדיה, האנציקלופדיה החופשית
לִוְיָתָן הוא שמה של מפלצת ים, המופיעה בשירה האוגריתית ובתנ"ך, ומתוארת כיצור עצום בדמות תנין או נחש ים אימתני. הלווייתן הוא המקבילה במיתולוגיה הכנענית והיהודית לדרקון. הוא בדרך-כלל קושר לים או לאל הים או לאל הכנעני ים, בגרסאות שונות של מיתוס מלחמת אל הסער בים. לאחר תקופת המקרא הציגה הנצרות את הלווייתן כסמל של רוע וככוח שטני, שיושמד על ידי אלוהים ביום הדין.
 | |
| "השמדת הלויתן", תחריט מאת גוסטב דורה משנת 1865. התחריט מתאר את אלוהים משמיד את הלויתן האגדי, כמתואר בספר ישעיהו | |
| תרבות | מיתולוגיה יהודית, מיתולוגיה נוצרית |
|---|---|
| הערך נמצא בשלבי עבודה: כדי למנוע התנגשויות עריכה ועבודה כפולה, אתם מתבקשים שלא לערוך את הערך בטרם תוסר ההודעה הזו, אלא אם כן תיאמתם זאת עם מניח התבנית. | |
מקורות היהדות דנו בדמותו הכבירה והמוזרה של הלווייתן, המוזכר מספר פעמים בתנ"ך, ופעמים רבות בתלמוד, מדרשי אגדה ספר הזהר. באפוס המקראי הלוויתן הוא אחד מיצורי הים שעימם נלחם אלוהים לאחר בריאת העולם ובכך הוא מסמל רוע וכאוס. נצחונו המוחלט של האל עליו מהווה הוכחה לכוחו של אלוהים ולשלטונו בעולם. הקשר שנוצר במדרש בין הלוויתן וסעודת הצדיקים באחרית הימים הוסיף לדמות הלוויתן משמעויות סימבוליות רבות.[1]
המילה "לויתן" מופיעה חמש פעמים בתנ"ך:
התנ"ך מתאר את הלווייתן כבעל חיים עצום השוכן במצולות הים, המהווה עדות לעוצמת האל, לגדולתו ולתפארתו. בספר ישעיהו השם "לוויתן" קשור בנחש. - נחש עקלתון ונחש בריח. אפשר לפרש זאת כשני כינויים שונים לאותו יצור, כלומר הנחש מכונה, על שם תכונותיו, גם נחש בריח וגם נחש עקלתון. או שמדובר בשני יצורים שונים: האחד הוא "נחש בריח" והשני "נחש עקלתון" הנקראים גם בשם לוויתן. בספר תהילים מתואר הלוויתן כמפלצת מרובת ראשים שאלוהים מרוצץ את כולם. ספר איוב מפליג בתיאור דמותו של הלווייתן, ומתארו כחיית ים עצומה, בעלת שיניים אדירות ומאיימות, מה שמצביע על היותה טורפת, שמנחיריה יוצא עשן, עיניה זוהרות, מפיה בוקעים ניצוצות אש וליבה יצוק כמו אבן ריחיים. הוא מכתיר אותו בתואר "מלך על כל בני שחץ" כשהכוונה ככל הנראה, ליצורי הים הנלווים אל הלוויתן במלחמתו באל ונזכרים אף הם בתנ"ך: שחל. פתן, רהב ותהום[2] ובמיוחד התנין המופיע בתקבולות ללוויתן. החוקרים רואים בהתייחסות של טקסטים מקראיים למלחמת אלוהים במפלצות ים עדות מובהקת להשפעות של מיתוסים כנעניים ומסופוטמיים.
חוקרי המקרא רואים בלווייתן שריד למוטיב מיתי כנעני קדום. במאמרו "שירת העלילה בישראל"[3],טען משה דוד קאסוטו כי בעם ישראל התקיימה אי פעם בעבר שירת עלילה. כהדגמה לטענתו, הראה קאסוטו שרידים הקיימים במקרא למיתוס הדומה לעלילות בעל וענת העוסק במלחמה של האל בים. בכתבי אוגרית, בסיפור עלילות בעל וענת, מתוארת מלחמתו של בעל בנחש ים מפלצתי המכונה "לתן בתֿן ברח" ו"בתֿן עקלתן" בעל שבעה ראשים.[4] כינויים אלה מקבילים במובהק לכינויים המופיעים בישעיהו כז א: "בַּיּוֹם הַהוּא יִפְקֹד ה' בְּחַרְבוֹ הַקָּשָׁה וְהַגְּדוֹלָה וְהַחֲזָקָה עַל לִוְיָתָן נָחָשׁ בָּרִחַ וְעַל לִוְיָתָן נָחָשׁ עֲקַלָּתוֹן". המילה האוגריתית בתֿן משמעותה "נחש", והיא קרובה כנראה[5] (אם כי לא מקבילה) למילה העברית פֶּתֶן.: תנין ונחש עקלתון בעל שבעת הראשים נזכר כמה פעמים באפוס האוגריתי:
האלה ענת מתפארת:[6]
ותשא קולה ותקרא/ איך הגיעו גפן ואגר/ איזה אויב הופיע לבעל/ איזו צרה לרוכב ערבות/ הן הכיתי מידד אל ים/ כילתי נהרי אל רבים /חסמתי תנין, חסמתיו/ הכיתי נחש עקלתון/ עריץ בעל שבעה ראשים
(בתרגומו של קאסוטו, "האלה ענת" עמ' 68 - 67) אנומה אליש, סיפור הבריאה הבבלי, מתאר את המאבק בין תיאמת, הים הקדמון, אם כל חי, ובין מרדוך, אלוהי בבל, שבעקבותיו זכה למעמדו כאל העליון בפנתיאון המסופוטמי. תיאמת נעזרת בצבא מפלצות ים של תנינים ונחשים.[7]
האם חבר, יוצרת כל/ הוסיפה נשק ללא מתחרה, ילדה תנינים/ שיניהם חדות...אכזריים/ מילאה גופם חמה במקום דם/ הלבישה את הנחשים הנוראיים אימה
נחש ים אימתני מתואר בלוח שנמצא בספריית המלך אשורבניפל[8]
נחש נוצר בים... אורכו מגיע לשישים ברו, ראשו מתנשא לשלושים ברו, שמורות עיניו משתרעות על חצי ברו...עשרים ברו מתהלכות (רגליו). אכל דגים יצירי (הים), אכל ציפורים יצירי (השמים), אכל ערודים יצירי (הערבה)...
מהותו ותכונותיו של הלוויתן עוררו עניין רב בקרב חז"ל ובדורות שאחריהם. הוא נזכר לא פחות מ-828 פעם בתלמוד, במדרשי אגדה, בפיוט, בפרשנות ובקבלה, בספר הזהר ובכתבי יסוד חסידיים.[9] השירה המקראית, המציגה אותו כמפלצת הים האימתנית ביותר ומזכירה בצמידות אליו את התנין משקפת או מובילה את המיתוס הקושר את הלוויתן עם "התנינים הגדולים" שהם בעל החיים היחיד הנזכר בשמו בסיפור הבריאה המקראי.
בספר בראשית, פרק א', פסוק כ"א מסופר כי ביום החמישי לבריאת העולם ברא אלוהים את העופות ואת מיני הדגים השורצים בים, לרבות "התנינים הגדולים": ”וַיִּבְרָא אֱלֹהִים אֶת-הַתַּנִּינִם הַגְּדֹלִים; וְאֵת כָּל-נֶפֶשׁ הַחַיָּה הָרֹמֶשֶׂת אֲשֶׁר שָׁרְצוּ הַמַּיִם לְמִינֵהֶם, וְאֵת כָּל-עוֹף כָּנָף לְמִינֵהוּ, וַיַּרְא אֱלֹהִים כִּי-טוֹב”. רש"י בפירושו לפסוק זה מסביר כי "התנינים הגדולים" הם "דגים גדולים שבים, ובדברי אגדה הוא לוויתן ובן זוגו שבראם זכר ונקבה והרג את הנקבה ומלחה לצדיקים לעתיד לבוא שאם יפרו וירבו לא יתקיים העולם בפניהם".
הסיפור על שני תנינים, שהאל היה צריך להכניע אותם לבל יהרסו את העולם שברא משקף, ככל הנראה, את המיתוס הישראלי הקדום על מלחמתו של אלוהים במפלצות הים. סיפור התנינים מופיע כבר בספר חנוך א' , אשר נכתב בארץ ישראל במאה ה-3 לפני הספירה.
וביום ההוא יהיו שני תנינים נפרדים תנין נקבה הנקרא לוויתן לשכון בתהומות ים על מעיינות המים. והזכר שמו בהמות והוא ממלא בחזהו מדבר שממה ושמו דונדין אשר מקדם לגן ושם ישכנו הבחירים והצדיקים אשר משם לוקח אבי הזקן השביעי לאדם האדם הראשון אשר ברא אדון הרוחות. ואבקש מאת המלאך האחר להראותני את כוח התנינים ההם איך נפרדו ביום אחד והשלכו האחד אל תהומות ים והשני אל ארץ יבשת המדבר.[10]
בסיפור זה הנקבה נקראת לוויתן והזכר נקרא בהמות ובהמשכו נרמזת סעודת הצדיקים בגן העדן. מוטיבים אלה עברו גירסאות וגילגולים במהלך הדורות והם ממשיכים את מוטיב הקשר בין התנינים של סיפור הבריאה ובין הלוויתן. בתלמוד הבבלי מסופר שאלוהים ברא את הלוויתן בשני מינים, זכר ונקבה, כמו את שאר היצורים החיים. את הזכר שנקרא "נחש בריח" אלוהים סרס, ואת הנקבה המכונה "נחש עקלתון" הרג והמליח את בשרה כדי לשמר אותו לסעודת הצדיקים באחרית הימים.[11] הלוויתן משמש בסעודה זו לא רק בבשרו אלא גם בעורו, שממנו בונה האל סוכה שבה יערכו הצדיקים את סעודתם,(בבא בתרא עד ב') בעקבות כך יש הנוהגים להזכירה בברכת המזון של סוכות וביציאה מן הסוכה.[12] והמדרש אף מפליג בשימוש שיעשו באחרית הימים מן הלוויתן: את בשרו יחלקו בשווקי ירושלים ואת עורו יפרסו על חומות העיר ו"זיוו מבהיק מסוף העולם ועד סופו".
לעיתים מוזכרים בסמיכות ללווייתן שני בעלי חיים אגדתיים נוספים: "בהמות", החיה השליטה ביבשה, ו"זיז שׂדי", העוף השולט בשמים. שילוש זה של לווייתן, בהמות וזיז שדי מסמל את כוחו וגבורתו של אלוהים, שיצר את החיות הללו, והוא היחיד שמסוגל להכניען. הרמב"ם בדברו על ספר איוב מזכיר ”ורוב מה שהאריך בדיבור ההוא היה בתאר 'לויתן' אשר כלל סגולות גשמיות מפוזרות בבעל החיים ההולך והשוחה והמעופף” (מורה נבוכים, ג', כ"ג), ומובן מדבריו שהלווייתן עצמו כולל את התכונות של החיים ביבשה ובאוויר.
הגשת בשר לוויתן כמאכל בסעודת גן העדן של הצדיקים עורר קושי שחז"ל ופרשנים הרבו להתחבט בו: האם בשר הלוויתן כשר ? לפי תאור הלוויתן בספר איוב הוא עטוי בעור קשיח שדוחה כל נשק שפוגע בו, ולא נזכרים בו סנפירים וקשקשת. דמותו האגדתית של בהמות, הנקרא גם "שור הבר", איפשרה פתרון מעניין לקושי. לפיו יתנהל (או התנהל בימי הבראשית) קרב אדירים בין שתי המפלצות: הלוויתן ובהמות שבו כל אחת מהן תשסע את יריבתה ותהפוך אותה לבשר ציד ואז בשרן יהיה כשר על אף שלא עבר שחיטה כשרה !!
אמר רבי יודן ברבי שמעון כל בהמות ולויתן הן קניגון[13] של צדיקים לעתיד לבא, וכל מי שלא ראה קניגון של אומות העולם בעולם זה, זוכה לראותה לעולם הבא. כיצד הם נשחטים, בהמות נותץ ללויתן בקרניו וקורעו, ולויתן נותץ לבהמות בסנפירין ונוחרו, וחכמים אומרים זו שחיטה כשרה היא[14]
הלוויתן מופיע לא רק בסיפור הבריאה או באחרית הימים. חז"ל מאמינים שהוא יצור חי וקיים אי שם במעמקי הים. לפי גירסה אחת בזכות כוחו העצום הוא מאפשר את קיום העולם. על פי פרקי דרבי אליעזר לויתן נחש בריח נברא עם שאר היצורים ביום החמישי והוא שוכן במעמקי הים "במים התחתונים, ובין שני סנפיריו הבריח התיכון של ארץ עומד"[15], על פי גירסה אחרת "אלולי שהוא רבוץ על התהום וכובש עליו, היה עולה ומאבד את העולם ומציפו, וכיון שהוא מבקש לשתות אינו יכול לשתות מימי אוקיינוס מפני שהם מלוחים, מהו עושה, תולה אחת מן סנפיריו והתהום עולה, והוא שותה, ומשהוא שותה הוא מחזיר סנפיריו למקומה וסותם בפני תהום..[16] ספר הזהר ממשיך והופך את הלוויתן ל"יסוד עולם:"...אבל הרי למדנו, כל העולם אינו עומד אלא על סנפיר אחד של לויתן"[17]מאידך היתה אמונה שהלוויתן הוא מפלצת שעדיין משוטטת בימים. התלמוד הבבלי מביא עדות של שני אמוראים ששטו בספינה[18]ופגשו מפלצת ים נוראה שהיא ללא כל ספק הלוויתן ומספר כי כשהלוויתן רעב הוא מוציא הבל מפיו, ו"מרתיח כל מימות שבמצולה",[19]
במדרש ובין פרשני התורה בימי הביניים היו שנטו לראות בלוויתן דג גדול, ואף כינוהו מלך הדגים ואדונם של כל הדגים שיכול לבלוע כל דג, גם את התנין[20] וגם את הדג הגדול שבלע את יונה.[21]
.באיקונוגרפיה הנוצרית בימי הביניים מפלצת ימית בצורת דג ענק בולעת את החוטאים.
לווייתן, דף שער בספרייה הלאומיתSeamless Wikipedia browsing. On steroids.
