Loading AI tools
החגים והמועדים בקהילות ביתא ישראל מוויקיפדיה, האנציקלופדיה החופשית
החגים והמועדים בקהילות ביתא ישראל מקורם בהלכה ובמסורת שבע"פ שקדמו לימי חז"ל[1][2] והותאמו למציאות החיים בגלות סאמיאן. בימי הממלכה האחמנית עוד התקיים קשר רציף בין יהודי קרן אפריקה וחצי האי ערב לבין מקימי בית המקדש השני, אך עם כיבוש האימפריה הפרסית על ידי אלכסנדר הגדול התרופף הקשר בין הקהילות היהודיות בתחומי הממלכות ההלניסטיות לבין יהודי האימפריה החבשית המתעצמת ולבסוף התנתק. משך תקופה ארוכה, של כאלפיים שנה, חיה הקהילה במנותק מיתר קהילות עם ישראל. כתוצאה מכך, אין זכר בהלכות ביתא ישראל המקוריות למחלוקות השונות בין הפרושים לבין המתיוונים, הצדוקים, האיסיים, הבייתוסים והמינים השונים שפרשו מן היהדות מימי אגריפס הראשון ואילך, כמו גם למשנה ולתלמוד, ולחגים והמועדים שנוספו או השתנו בתקופה זו.
כיום מציינים בני ביתא ישראל את חגי ישראל ומועדיו כנהוג בקהילות היהודיות האחרות, לרבות את חג שמחת תורה, חנוכה, ופורים שלא נחגגו בעבר. הקהילה נמנעת גם מהקרבת קורבנות שאינם חולין ובפרט מקורבן פסח. חלק מן המנהגים המקוריים עדיין נשמר, לרבות חג הסיגד, שהוכר בישראל כחג רשמי ויום בחירה.
סנבת ("שבת"): הוא המועד המקודש ביותר ומצוותיו מעוגנות בספר תאזזה סנבת ("מצוות השבת"). אין מלים. צום חכמים שחל בשבת נפסק ולאחר השבת הצום ממשיך ונוסף לו יום. אסתסרי (כיפור) שחל בשבת מתחיל כרגיל ובצהרי היום מגישים אוכל וכל אדם אוכל מעט מן המזון וזאת על מנת להזכיר שזו יום שבת שבה אסור לצום.[1]
למעט 'צום מֶלֶיֶ' החל בערב כל ראש חודש, מהווים המועדים החודשיים תזכורות לחגים השנתיים המרכזיים:
בעל ליסא או בעל ליסן (חג ניסן): חל בא' בניסן והוא ראש השנה.[דרוש מקור] תאריך זה מציין גם את תחילת הנקיונות לקראת הפסח.
ספירת העומר: ספירת העומר החלה אחרי היום האחרון של פסח ונמשכה 49 ימים, מכ"ב בניסן עד י"א בסיוון.
צומא תמוס ("צום תמוז"): תשעה ימי צום מא' בתמוז ועד י' בתמוז לזכר כיבוש ירושלים בידי נבוכדנצר.[12] מזוהה עם צום הרביעי.[13]
צומא אב ("צום אב"): חל במשך שבעה עשר יום החל מא' באב ועד י"ז באב. לפי מסורת אחת נקבע על ידי הנביא ישעיהו כדי לכפר על חטאת המלך מנשה, לפי מסורת אחרת הוא נקבע לזכר הכוהנים שנטבחו אחר חורבן בית ראשון.[12] מזוהה עם צום החמישי.[13]. התפילות המרכזיות היו מבוצעות על הר. הצום חל מהזריחה ועד השקיעה, בלילה נמנעים מאכילת מוצרי בשר וחלב.[14]
עוד עמת ("סבוב השנה"): חל בא' באלול שמו העממי שעי-ברובו.[10]
עשרתו ושמנתו ("השמונה עשר"): נקרא גם בכר בעל ("החג הבכור") ותזכר אברהם ("אזכרת אברהם")[16] חל בכ"ח באלול[10] ומוקדש לזכר מות שלושת האבות ובו קוראים את סיפור חייהם וכן את צוואת אברהם, צוואת יצחק וצוואת יעקב.[17]
ברהן סרקן ("זריחת האור"): נקרא גם בעל מטקע ("חג התקיעה") בשל התקיעה בשופר וכן תזכר אברהם ("זיכרון אברהם")[16] לזכר עקדת יצחק שבה אברהם אבינו עקד את בנו יצחק. חל בא' בתשרי. בעבר היה נהוג להכין שופרות מקרן חלולה של איל, אך מנהג זה ננטש.[18].
בחג נהגו לנגן בכלי הקשה המוקצים לשירת קודש - נֶגַרית (תוף חבית הסגור משני צדדיו בעור בהמה טהורה), קַצְ'ל (סוג של מצילה) וסנסל (כלי נגינה אשר דומה לסיסטרום (Sistrum) המצרי ומזוהה עם הצלצל הנזכר במקרא.
יום לפני החג היו הכהנים עוברים מבית לבית, ומזכירים לכולם להתחיל בהכנות. בבוקר יום החג הלכו לנהר כדי להתרחץ ולהיטהר. בערב החג נהגו לקטוף פרחי-בר בשדות, ולהגישם לשכנים עם איחולים לשנה טובה.
עם התקדש החג התקהלו כולם, גברים ונשים, בבית-הכנסת. הכהנים ערכו את התפילה החגיגית והקהל חזר אחריהם על הפסוקים. התפילה, שנמשכה ארבע שעות, לוותה בתופים ומצילתיים. בסיומה ערכו ארוחה חגיגית ליד בית התפילה, בה אכלו מַסְוָואֵית (לחם מצווה, שמשמעו מנחה לה'. נקרא גם ברכתה, ברכה) ושתו טֶלַה (שיכר מר המבושל משעורים ופול). הקֶס נשא דרשה, בירך על המזון וחילק ממנו לכולם. בטקס נטלו חלק גם קרובי-משפחה שבאו ממרחקים, כדי לחגוג עם בני משפחתם.
אף שבתורה נאמר על המועד "יוֹם תְרוּעָה יִהְיֶה לָכֶם" (במדבר כ"ט, י'), וכך גם מתפרש הפסוק לא נהגו לתקוע בשופר. ונמיקו זאת, ששכחו את מסורת התקיעה והכנת השופר מקרן האיל. כתחליף, נהגו להכות בתוף ולהקיש במצילתיים.
ביום החג חל איסור לעסוק במלאכות חולין, כגון זריעה, חליבה או נפחות. לעומת זאת, מותר היה לבצע מלאכות הקשורות בהכנת האוכל, כגון קטיף פרי והבערת אש לבישול.
צומא תהסרין ("צום תשרי"): חל בין א' בתשרי לי' בתשרי. לפי המסורת נקבע על ידי עזרא משום שנשכח ממנו מועד יום הכיפורים. לפי גרסה אחרת נקבע לזכר הצום שצם יוסף בשביל להיפגש עם אביו, יעקב אבינו.[19] מזוהה עם צום השביעי[13]
בעל אסתסרי ("חג הכיפור"):[20] נקרא גם סיגד ("סגידה"),[19] בעל אסתראי ("חג הראיה"), בעל יוסף ("חג יוסף") משום שביום זה הראו האחים ליעקב את כתונת הפסים של יוסף טבולה בדם.[21] חל בי' לחודש תשרי. מועד זה נמשך יום אחד והיה יום של תענית, תפילה ובקשת מחילה. התפילות התחילו בערב ונמשכו כל היום. למחרת, לקראת סיום הצום, היה הקס מפסיק את התפילה ומזמין את הציבור לבקש מחילה אדם מחברו. במהלך היום הוקרב קורבן הכיפורים. לאחר מכן קראו את עשרת הדיברות ונשאו תפילה לאזכרת נשמות המתים, טקס שבמהלכו לקחו בני העדה בידם קומץ של גרגרי חיטה (הנקראים "אמיין"), סמל לנשמות המתים, ושמו אותם במקום נקי מחוץ למסגיד, מאכל לציפורים. בתום הצום נערך טקס אכילה ושתייה בחצר המסגיד. כנהוג בתפוצות אחרות של העם היהודי, הוקדשו מזמורים מיוחדים לימים הנוראים והתפילות השגורות בוצעו בניגון ובנוסח המותאם ליום הכיפורים (וכן בשלוש הרגלים).
בעל מצלת ("חג הצל"): הוא חג סוכות נקרא גם בעל תפשחת ("חג השמחה"), בעל מחלות ("חג המחולות") וקדסת ("קדושה").[22] המועד מתחיל ט"ו בתשרי עד כ"א בתשרי. סוכה קהילתית יחידה הוקמה ליד המסגיד ובה היו עורכים כל בני הכפר סעודה ומביאים ביכורים לכהנת ונוטלים את ארבעת המינים שהם ”עלים וענפים מן העץ הקרוי זגב ומן העץ qaha הגדל על שפת הנחל”.[23]. במשך החג היו אנשי הכפר מארחים בסוכת המסגיד בני משפחה ואורחים אחרים. אנשי הכפר נהגו להעביר את שבעת ימי החג בסוכה, ואף ללון בה יחדיו. ימות החג נחשבו לימים שמחים, ובנוסף ללימוד האורית, הסעודה והברכות על ארבעת המינים, נחוגו גם במשתה, שירה וריקודים.[24]
א' בחשוון: חג ראות משה רבנו את האלוהים.[10] כדברי המקרא: ”ויאמר, לא תוכל לראת את-פני: כי לא-יראני האדם, וחי. ויאמר ה', הנה מקום אתי; ונצבת, על-הצור. והיה בעבר כבדי, ושמתיך בנקרת הצור; ושכתי כפי עליך, עד-עברי. והסרתי, את-כפי, וראית, את-אחרי; ופני, לא יראו.”[25]
י' בחשוון: חג קבלת פני משה רבנו על ידי בני ישראל ברדתו מן השמיים.[10]
מהללה ("תחינה"): נקרא גם עמתה סו ("יום הקיבוץ")[23] ושמו העממי והיותר יודע הוא סיגד ("סגידה") שאותו קיבל מיום הכיפורים שכונה בעבר בשם זה. בעבר מועד החג היה בכ"ט בכסלו וכיום הוא בכ"ט בחשוון,[27] בספירת חמישים יום לאחר יום הכיפורים. המועד חל בצומא מאליא ("צום ערב ראש חודש").
צומא טבת ("צום טבת"): נמשך עשרה ימים מא' בטבת עד י' בטבת. לפי המסורת נקבע לזכר הכוהנים שמתו בזמן החורבן ויש הטוענים כי נקבע על ידי הנזיר אבא צברה.[19] מזוהה עם צום העשירי.[13]
ומשי ברובו: א' בשבט.[10]
ארפה עשרת (מאגאו: "החודש העשירי") ובקיצור אשפרת נקרא גם צהאי בעל (מגעז: "חג השמש"):[29] לסלאו לא הצליח לגלות את משמעותו,[30] אשכולי זיהה אותו עם החג החודשי עשרת,[31] לוצאטו עם סומא טבת[9] וד'באדי (אנ') כינהו "סוד נעלם".[32] החג עצמו הוא מועד סודי שאותו יודעים רק ביתא ישראל, כדברי הכהן אבא אורי:
"אם אנשים מכירים את החג הזה, הם נחשבים פלאשים ואם לא, הם נוצרים. זהו סימן לפלאשים לכל מקום שילכו. הם חייבים לזכור זאת. אנו לא אומרים זאת לנוצרים מכיוון שזהו יום סודי. אם נלך למקום כלשהו ונשאל את האנשים מה זה עשרת והם יודעים אז הם פלאשים."
— [33]
המועד נקבע לראשונה בראשית המאה ה-3, במטרה לתאם את לוח השנה הירחי של ביתא ישראל עם לוח השמש.[33] לאחר מכן גדעון האחרון קבעו כיום זיכרון לכלל ביתא ישראל, ובהמשך הפך גם ליום ציון מאורעות דמדומי שקיעה (1615 - 1627), בהם יהודי סמין נטבחו למוות על ידי הצבא האתיופי, בפקודת הקיסר סוסניוס.[34] חג זה הוא היחיד שמועדו נקבע לפי לוח השנה החבשי השמשי, ומכאן נובע גם שמו השני, 'צהאי בעל' (חג השמש). החג החודשי חל ב-13 לכל חודש חבשי, ומועדו השנתי הוא ה-13 בתהסס[33], יום ההיפוך החורפי (21/22 בדצמבר). חודש תהסס הוא מקבילו של חודש טבת, החודש העשירי בלוח ביתא ישראל, ומכאן שמו הראשון, 'ארפה עשרת' (החודש העשירי). בחג זה ישנו איסור על תענית מכל סוג שהוא.[35] גם נוצרים יכולים לחוג את החג, אך בתפילות שונות, שנועדו להפריד ולהבדיל בין שני הציבורים.[33]
Seamless Wikipedia browsing. On steroids.
Every time you click a link to Wikipedia, Wiktionary or Wikiquote in your browser's search results, it will show the modern Wikiwand interface.
Wikiwand extension is a five stars, simple, with minimum permission required to keep your browsing private, safe and transparent.