Loading AI tools
פוליטיקאי ישראלי מוויקיפדיה, האנציקלופדיה החופשית
זלמן (זיאמה) ארן (לשעבר אהרונוביץ'[1]; 1 במרץ 1899, י"ח באדר תרנ"ט[2], יוזובקה, פלך יקטרינוסלב, האימפריה הרוסית – 6 בספטמבר 1970, ה' באלול תש"ל) היה מנהיג ציוני סוציאל-דמוקרטי, פוליטיקאי ומחנך ישראלי יליד אוקראינה, חבר הכנסת מטעם מפא"י. כיהן כשר החינוך של מדינת ישראל במשך 11 שנה, בין 1955 ל-1960 ובין 1963 ל-1969, והיה דמות משפיעה בראשית ארגון מערכת החינוך בישראל.
זלמן ארן, 1954 | |||||||
לידה |
1 במרץ 1899 אדר תרנ"ט יוזובקה, האימפריה הרוסית | ||||||
---|---|---|---|---|---|---|---|
פטירה |
6 בספטמבר 1970 (בגיל 71) אלול תש"ל ירושלים, ישראל | ||||||
מדינה | ישראל | ||||||
תאריך עלייה | 1926 | ||||||
מקום קבורה | בית הקברות היהודי בהר הזיתים, ירושלים | ||||||
מפלגה | מפלגת העבודה הישראלית | ||||||
סיעה | מפא"י, המערך | ||||||
| |||||||
| |||||||
| |||||||
| |||||||
| |||||||
| |||||||
נולד ביישוב יוזובקה (כיום העיר דונצק) שבפלך יקטרינוסלב, בדרום האימפריה הרוסית, כבן לגנסה ולמרדכי אהרונוביץ, למשפחה בת תשעה ילדים: שמונה בנים ובת[3]. באוקטובר 1905, כשהיה בן שש, היה עד לפוגרום בעירו, ואירוע זה השפיע עליו לאורך כל ימי חייו[4]. אביו גידל אותו באווירה דתית קפדנית, ובהתאם לכך למד זלמן בחדר ולאחר מכן במספר ישיבות באזור, בהן בישיבה בעיר קרמנצ'וג ובעיר יקטרינוסלב, עד 1916[5]. כמו כן למד לימודי תיכון ערב בעירו[6].
זלמן ניסה לחמוק מאורח החיים הדתי שכפה עליו אביו. בשל כך התחיל ללמוד נגינה על כינור, אולם משהדבר נתגלה קטע אביו את הלימודים[7].
בנעוריו נמשך אל רעיונות הציונות והסוציאליזם, ונסע ללמוד מדעים ואגרונומיה במוסדות אוניברסיטאיים בעיר חרקוב. שם הצטרף בשנת 1916 לתנועת "צעירי ציון", ונבחר במהרה לחבר בהנהגתה. בימי מלחמת העולם הראשונה היה אהרונוביץ פעיל בוועד ארגון שסייע לפליטים יהודים, ובשנת 1917 היה חבר בוועד ההגנה העצמית של יהודי יוזובקה. בין השנים 1918–1923 עבד כמורה[8] למדעי החברה וסטטיסטיקאי בחרקוב. ב-1919 ברח לתקופה קצרה מיוזובקה עקב חשש מהצבא הלבן[6]. החל משנת 1920, אחרי פילוג בתנועת צעירי ציון היה חבר המפלגה הציונית-סוציאליסטית (צ"ס) בחרקוב. עקב פעילותו בתנועה נאסר ארן פעמיים ב-1922, והוא אף סולק מבית הספר להוראה של היבסקציה[9]. בשנת 1924 נבחר במרכז מפלגה זו במחתרת במסגרת פגישה שנערכה בדירה קטנה בסנט פטרסבורג, והמשיך באופן זה לפרסם את פעילותה של המפלגה וכן היה פעיל מרכזי בחלוקת כרוזים[10]. ארן עזב את חרקוב משהבין כי שירותי הביטחון הסובייטיים עלולים לחשוד בו. ב-1925 נתבקש ארן על ידי חברי מפלגתו לברר דרכים באשר להגירה לא חוקית מברית המועצות לארץ ישראל[11]. בדצמבר אותה שנה החליט ארן שהבשיל הזמן להגשים את שאיפותיו הציוניות, וגנב את הגבול בין ברית המועצות ובין לטביה; משם הצליח לעלות חודשיים מאוחר יותר לארץ ישראל, שבה התחיל דרכו כפועל. השתתף בעבודות בניית הכביש בין יפו ובין פתח תקווה, ולאחר מכן עבר צפונה ועבד כפועל בניין בחיפה ובכפר חסידים.
בהגיעו לארץ ישראל בשנת 1926 הצטרף אהרונוביץ למפלגת אחדות העבודה והיה למזכיר הסניף שלה בתל אביב. למן הקמת מפא"י בשנת 1930 נמנה עם חברי מרכז המפלגה[12][13].
כמו כן בלט בפעילותו במוסדות ההסתדרות. בין השנים 1931–1934 היה מזכיר מועצת הפועלים של תל אביב.
ביוני 1934 נדון אברהם סטבסקי לתלייה באשמת רצח חיים ארלוזורוב. עורכי עיתון "דבר", ברל כצנלסון, זלמן רובשוב ומשה בילינסון, החליטו לבקש במאמר מערכת חנינה לנאשם. בעקבות זאת, פלש אהרונוביץ בראש חמישים איש למערכת העיתון ואיים לשבור את המכונות. מעשה זה הביא להחלטת הוועדה הפוליטית של מרכז מפא"י להימנע מבקשת החנינה[14].
מאוחר יותר היה גזבר ההסתדרות, ניהל את מחלקת ההסברה שלה והקים וניהל את בית הספר של פעילי ההסתדרות, שלימים ישא את שמו – מכללת ארן.
בשנת 1946 נבחר כחבר בוועד הפועל הציוני, וכעבור שנתיים, ב-1948 כחבר בהנהגתו.
אחרי 1948 מילא זלמן ארן שנים אחדות את התפקיד של מזכיר כללי של מפא"י. לאחר הקמת המדינה נבחר ארן להכנסת הראשונה וכיהן כחבר הכנסת ברציפות עד הכנסת השישית. בשנותיה הראשונות של המדינה היה מזכיר מפא"י ויושב ראש ועדת החוץ והביטחון של הכנסת ה־1. בתחילת 1954 צורף לממשלת ישראל החמישית כשר בלי תיק, במה שהיה כמעט השינוי היחיד בין ממשלתו של בן-גוריון לממשלת שרת[15][16]. ארן מונה לטפל בשירותי המודיעין[17] והועמד כאחראי על מינהל ההסברה[18]. הוא עמד בראש ועדת ארן לבחינת דרכים להגדלת הפריון של העובד הישראלי[19]. עם הקמת ממשלת ישראל השישית ביוני 1955 מונה לשר התחבורה[20], תוך שהמשיך להיות אחראי על מינהל ההסברה[21].
בנובמבר 1955 מונה לתפקיד שר החינוך והתרבות, והיה איש מנגנון ראשון שנשא בתפקיד לאחר שני אנשי הרוח, זלמן שזר ובן-ציון דינור[22]. ארן פעל להעמדת החינוך בראש סדר העדיפויות הלאומי. בתקופתו גדל תקציב מערכת החינוך בשיעור משמעותי והורחב חוק חינוך חובה לגילים 14–16. ארן היה מעורב בייסוד קרנות שסייעו בבניית מוסדות חינוך, בעיקר על-יסודיים באזורי פיתוח (למשל "קרן חינוך ארצות הברית-ישראל"). בד בבד דאג לפיתוח החינוך הקדם-מקצועי ולהקמת מוסדות על יסודיים דו-שנתיים, תלת-שנתיים וארבע-שנתיים תוך הנהגת הקלות בשכר לימוד: שכר הלימוד נגבה באופן מדורג בהתאם להכנסות המשפחה וקריטריונים אחרים[23]. לימים עוררה תוכנית זו של ארן ביקורת חריפה על כך שיצרה את תהליך ה"הסללה", שהפנה את בני ערי הפיתוח והפריפריה ("ישראל השנייה") לחינוך המקצועי, בעוד ששיעורם בחינוך התיכוני העיוני היה נמוך מאוד.
בשנת 1960 התפטר ארן מתפקיד שר החינוך עקב תמיכתו של ראש הממשלה דוד בן-גוריון בתביעות הסתדרות המורים בהנהגת מזכירה הכללי שלום לוין לבלעדיות על ייצוג המורים, כנגד ניסיונו של ארן להגיע לפשרה על הכרה חלקית בארגון המורים[24]. במקומו התמנה לשר החינוך אבא אבן.
דרכו של ארן חזרה למשרד החינוך נסללה בשנת 1963, אחרי התפטרות בן-גוריון והקמת ממשלה חדשה בראשות לוי אשכול. הקדנציה השנייה של ארן כשר החינוך ארכה עד דצמבר 1969. בשנים אלו, ארן יזם וקידם רפורמה חינוכית מקיפה אשר אושרה סופית בכנסת ביולי 1968. עיקר הרפורמה היה: שינוי מבנה מערכת החינוך (6 שנים לבית הספר היסודי, 3 שנים לחטיבת הביניים ו-3 שנים לבית הספר העל-יסודי); הרחבת חוק חינוך חובה חינם, על ידי הכללה הדרגתית של כיתות ט' ו-י' במסגרת חינוך החובה; הקמת בתי ספר על-שכונתיים ואינטגרטיביים; פיתוח תוכניות לימודים חדשות; ואקדמיזציה של המורים. שני היעדים שהגדיר ארן לרפורמה זו היו העלאת הרמה הלימודית-חינוכית של כלל תלמידי ישראל, והמרצת תהליכי האינטגרציה החברתית של בני העדות והשכבות השונות.[25]
ארן תמך בהתאחדות מפלגות הפועלים ובהקמת המערך, ובכנס של מפא"י בהוד השרון שנערך ב-7 בינואר 1965, טען ארן כי "נחצבה שעת רצון להתלכדות זו"[26].
בעת כהונתו כשר החינוך הוקמו גם הטלוויזיה החינוכית הישראלית (1966) ומפעל "אמנות לעם". בשנים האחרונות לכהונתו היה זלמן ארן היוזם של הקמת המרכזים הקהילתיים המוכרים בשם מתנ"סים (1969) ביישובי ישראל, לפי דוגמה שהייתה ידועה במערב.
ארן יזם כמה רפורמות בולטות בתחום החינוך כמו הרפורמה מהשנים 1965–1968 במבנה בתי הספר והקמת חטיבת הביניים ככלי לאינטגרציה של תלמידים מרקעים חברתיים ועדתיים שונים באוכלוסייה היהודית. מטרת הרפורמה המוצהרת הייתה שינוי מבנה החינוך למען הגברת השילוב חברתי ושוויון הזדמנויות וצמצום פערים על רקע מעמדי-עדתי בהשגים הלימודיים. מחקרים שנערכו ברבות השנים הוכיחו שהמהפכה המבנית הזאת אומנם הגדילה את מספר התלמידים בכיתות ט' וי' אך העמיקה את השסעים החברתיים בישראל והכווינה תלמידים רבים למסלולי התפתחות צרים ומוגבלים[27].
מתוך הערכתו, ברוח השקפותיו הסוציאליסטיות ורוח התקופה שבה התחנך הוא עצמו לחשיבות ה"חינוך לעבודה", ארן התכוון לתת עדיפות לחינוך מקצועי ביישובי הפריפריה ולא חשב שיש לתת משקל רב מדי לחינוך העיוני שנראה שאינו מכין את התלמידים מקרב העולים החדשים והמעמד החברתי הנמוך לעבודה יצרנית ומפרנסת. בפועל יצרה המדיניות לטיפוח החינוך המקצועי מציאות שבה רוב מכריע של התלמידים בבתי הספר המקצועיים היו בני היישובים שאוכלסו על ידי עולים יוצאי ארצות האסלאם. מציאות זו עיצבה דימוי של קיפוח והנצחת נחיתות, שדבק ברבים מהתלמידים, ולימים נמתחה על כך ביקורת נוקבת, בייחוד על יצירת שני סוגים עיקריים של מסיימי התיכון - בוגרי המגמות העיוניות שקיבלו תעודת בגרות תואמת ובוגרי המגמות המקצועיות, שהיו בעלי תעודה מקצועית בלבד.
בתקופת כהונתו השנייה ארן עיצב תוכנית חומש לשנים 1965–1970 להכפלת החינוך המקצועי והטכני בישראל[28]. מדיניותו בתחום זה זכתה בדיעבד לבקורת מפני שעם התפתחות הטכנולוגיה והכלכלה המודרנית חלק ממקצועות היצור שנלמדו בבית ספר מקצועיים הפכו לפחות מבוקשים ורמת ההשכלה שהושגה בבתי ספר מקצועיים רבים לא עמדה באתגרים החדשים. בראשית המאה העשרים ואחת ישנם תעשיינים רבים, ובראשם סטף ורטהיימר, המנסים להשפיע על עיצוב מערכת החינוך הטכנולוגי ברוח העקרונות שהתווה ארן, לפי צורכי הכלכלה המודרנית.
זלמן ארן ראה ערך ראשוני לתודעה היהודית ישראלית, זלמן האמין שיש לחנך את הדור הגדל בארץ על הקניית תכנים תרבותיים עבריים, לקיים שבת ומועדים כחגי המדינה, ולחנך את הדור הצעיר בלשון העברית. זלמן ארן יזם חיזוק לימוד התודעה היהודית בבתי הספר (1959), דבר שעורר ויכוח עם חוגים דתיים ומהשמאל, (בשנת 1964 הקים "מרכז לטיפוח התודעה היהודית"[29]). הוא פעל מתוך חשש שבורות הנוער בנושאי יהדות עלולה לפגוע בעתיד בלכידות העם ובדבקותו במדינה ובנאמנותו כלפיה [30].
ארן נפטר ב-6 בספטמבר 1970 בירושלים ונקבר בבית העלמין היהודי בהר הזיתים. רעייתו, קלרה, שעבדה שנים רבות כספרנית הכנסת, קבורה לידו. בתם אביבה ארן (הימן) עבדה כמורה ונפטרה בנס ציונה.
עמדותיו הפוליטיות בסוגיות הסכסוך הצבאי עם הערבים וביטחון היו מתונות. בימים שלפני פריצת מלחמת ששת הימים אימץ קו זהיר מאוד ונרתע מלהכריע בעד התקפת פתע על מצרים. אחרי הניצחון התנגד לסיפוח מזרחה של ירושלים והמקומות הקדושים. חשש גם מפני החזקה ארוכת שנים של "הגדה המערבית" בידי ישראל[31].
זלמן ארן פרסם מאמרים בעיתוני המחתרת של המפלגה הציונית-סוציאליסטית בברית המועצות, פרסם רשימות בעיתוני הפועלים בארץ. כמו כן חיבר קונטרסים של ענייני מפלגה, על ענייני ההסתדרות ובנושאי חינוך.
בזמנו הפנוי קרא, כתב שירים (בתקופה שלאחר התפטרותו בשנת 1960 פרסם אותם בעילום שם בגליונות של "הפועל הצעיר") או צפה במערבונים בקולנוע. כתביו ונאומיו פורסמו ברובם לאחר מותו.
ארן נודע באמרותיו השנונות. הידועה שבהן התייחסה לשאלה האם הוא סומך על בן-גוריון: "אני הולך אחרי בן-גוריון בעיניים עצומות, אך מדי פעם אני פוקח עין אחת כדי להיות בטוח שבן-גוריון עצמו איננו הולך בעיניים עצומות."
ארן היה דמות מרכזית במפלגתו ונחשב לאחד משרי החינוך והתרבות המשפיעים ביותר על מערכת החינוך בישראל. נחשב בעיני רבים למי שתפס את העיקר וירד לשורשו של העניין. על שמו נקראו מוסדות ובתי ספר רבים בישראל, בהם:
כמו כן נקראו על שמו רחובות במספר ערים בארץ.
Seamless Wikipedia browsing. On steroids.
Every time you click a link to Wikipedia, Wiktionary or Wikiquote in your browser's search results, it will show the modern Wikiwand interface.
Wikiwand extension is a five stars, simple, with minimum permission required to keep your browsing private, safe and transparent.