Loading AI tools
ועדה האחראית על ניהול הבחירות לכנסת בישראל מוויקיפדיה, האנציקלופדיה החופשית
בחוק הבחירות לכנסת [נוסח משולב], תשכ"ט-1969, נקבע כי על ניהול הבחירות לכנסת ולרשויות המקומיות מופקדים ארבעה גורמים: ועדת הקלפי, ועדת הבחירות האזורית, ועדת הבחירות המרכזית ויושב ראש ועדת הבחירות המרכזית. על הבחירות לרשויות המקומיות מופקד המפקח הארצי על הבחירות במשרד הפנים ומנהל הבחירות שממונה בכל רשות מקומית ומועצה אזורית.
  | |
| ועדת הבחירות המרכזית לכנסת השנייה. במרכז: יושב ראש הוועדה השופט יצחק אולשן. | |
| גוף פרלמנטרי | הכנסת, בית המשפט העליון |
|---|---|
| יו"ר | נעם סולברג |
| תחומי שיפוט | ביצוע ופיקוח על תהליך הבחירות לכנסת |
| חברים | |
|
www | |
ועדת הבחירות המרכזית ממנה את חברי הוועדות האזוריות, לפי מפתח הסיעות בכנסת היוצאת. את יושבי-ראש ועדות הבחירות האזוריות ממנה נשיא בית המשפט העליון. הוועדות האזוריות ממנות את ועדות הקלפי, לפי המפתח הסיעתי האמור. מזכירי ועדות הקלפי ממונים מקרב מי שפנה לוועדה המרכזית, שעומד בתנאי הסף למינוי ושאינו משויך פוליטית ומפלגתית.
ועדת הבחירות המרכזית היא הגוף הממונה על ניהול חוקי ותקין של הבחירות. הוועדה קובעת הסדרים והוראות בדבר הכנת הבחירות, ניהולן וקביעת תוצאותיהן, סדרי הדיון, רשימות המועמדים, פנקס הבוחרים, הצבעות חריגים (חיילים, אסירים וכו'), ועוד. ועדת הבחירות גם מוסמכת כשיש הצורך לשנות את המיקום של הקלפיות ולשנות את לוח הזמנים שנקבע לבחירות. כמו כן היא זו שמאשרת את רשימות המועמדים לכנסת.
אחד מתפקידיה המרכזיים של ועדת הבחירות המרכזית, הוא הסמכות להכריע בשאלה האם מועמד או רשימה מסוימים מנועים מלהשתתף בבחירות, היות שיש במטרותיהם או במעשיהם משום שלילת קיומה של מדינת ישראל כמדינה יהודית ודמוקרטית, הסתה לגזענות, או תמיכה במאבק מזוין של מדינת אויב או של ארגון טרור נגד מדינת ישראל, על פי סעיף 7א לחוק יסוד: הכנסת. על הכרעה לפסול מועמד – יש להגיש בקשת אישור לבית המשפט העליון, ואילו על הכרעה שלא לפסול מועמד ועל הכרעה בדבר פסילת או אי פסילת רשימה, ניתן לערער לבית המשפט העליון.
כמו כן, ועדת הבחירות המרכזית היא הממונה לדון בכל קובלנה בעניין הבחירות (למעט תוצאותיהן, סעיף 137 לחוק הבחירות לכנסת), והיא זו שמפרסמת את תוצאות הבחירות ב"רשומות" ומודיעה על מספר חברי הכנסת בו זכתה כל מפלגה. לאחר חלוקת המנדטים, יושב ראש ועדת הבחירות המרכזית אף חותם על כתבי המינוי של חברי הכנסת הנבחרים.
סעיף 15 לחוק הבחירות לכנסת קובע "לביצוע הבחירות תוקם ועדת בחירות מרכזית תוך 60 יום מיום כינוסה של כל כנסת חדשה". כמו כן החוק קובע את רציפות כהונתה של הוועדה: "ועדה יוצאת תכהן עד להקמת ועדה חדשה".
יושב ראש הוועדה הוא, על פי סעיף 17(א) לחוק "אחד משופטי בית המשפט העליון שייבחר לכך על ידי שופטים אלה". ב-2 בינואר 1996, נתקבל בכנסת תיקון מס' 29 לחוק, ובו נקבע כי על יושב ראש הוועדה להיות שופט בית המשפט העליון שעודנו מכהן כשופט, ועל כן אם הוא פורש מכהונתו, הוא מסיים את תפקידו כיושב ראש הוועדה (כפי שקרה, למשל, במערכת הבחירות לכנסת השבע עשרה, עת פרשה השופטת דליה דורנר מכס השיפוט, היא אף פרשה מכהונתה כיושבת ראש הוועדה, וכן מחליפהּ בתפקיד, השופט יעקב טירקל, פרש מתפקידו כיושב ראש הוועדה עם פרישתו מכס השיפוט).
נוסף לכך קובע סעיף 17(ג) לחוק כי "בעת בחירת יושב ראש הוועדה המרכזית ייבחר אחד משופטי בית המשפט העליון על ידי שופטים אלה כממלא מקומו של היושב ראש, והוא יכהן זמנית אם נפטר היושב ראש, התפטר או נשיא בית המשפט העליון קבע שנבצר מהיושב ראש למלא תפקידו".[1]
לפי הנוהג משמש כיו"ר ועדת הבחירות המרכזית שופט בית המשפט העליון הוותיק ביותר מלבד המכהן כנשיא בית המשפט העליון, או שופטים המכהנים כחברים בוועדה לבחירת שופטים. הבא אחריו בוותק משמש כממלא מקום יו"ר הוועדה. במקרה שבו יו"ר ועדת הבחירות מתמנה כחבר הוועדה לבחירת שופטים הוא מתפטר מתפקידו וממלא מקומו מתמנה כיו"ר הוועדה.[1]
לוועדת הבחירות מטה מקצועי של עובדי מדינה, שכפופים ליושב ראש הוועדה ולמנכ"ל הוועדה לפי סעיף 17א לחוק הבחירות.
מנכ"לית הוועדה, החל משנת 2010, היא אורלי עדס.
חברי הנהלת הוועדה, לצידה של המנכ"לית הם:
סעיף 17(ו) לחוק קובע "ליושב ראש הוועדה המרכזית יהיו סגנים שייבחרו על ידי הוועדה המרכזית מבין חבריה; מספר הסגנים יהיה ארבעה, אולם ועדת הכנסת רשאית להגדיל מספר זה עד לשמונה; ארבעה מהסגנים יהיו מארבע הסיעות הגדולות שבכנסת, ואם הוגדל מספר הסגנים כאמור, תקבע ועדת הכנסת מאיזו סיעה יהיו הסגנים הנוספים".
ליושב ראש ועדת הבחירות המרכזית לכנסת ה-25 היו ארבעה סגנים: עוה"ד אילן בומבך מטעם סיעת הליכוד, חה"כ איתן גינזבורג מסיעת כחול לבן, גב' אטל הובן מטעם סיעת יש עתיד וחה"כ משה ארבל מסיעת ש"ס.
ועדת הבחירות המרכזית היא, ברובה, גוף פוליטי (למעט יושב הראש, שהוא שופט). נוסף על הסגנים, המייצגים את הסיעות הגדולות בכנסת היוצאת, מכהנים בה נציגי כל סיעות הכנסת היוצאת.
המפתח לחלוקת מס' חברי הוועדה נקבע בסעיפים 16(ב) ו-(ג) לחוק, והוא כדלקמן:
כמו כן קובע סעיף 16(ד) כי "לכל חבר הוועדה המרכזית יהיה ממלא מקום קבוע".
על פי מפתח זה, בוועדת הבחירות המרכזית לכנסת השבע עשרה כיהנו, נוסף ליושב ראש ולחמשת סגניו, עוד 30 חברים (ו-35 ממלאי מקום, שכן חמשת סגני היושב ראש הם גם חברים מן המניין בוועדה, ועל כן גם להם יש ממלא מקום).
ועדת הבחירות המרכזית מורכבת רק מסיעות שהיו מיוצגות בכנסת היוצאת. לעניין הסיעות המתמודדות לכנסת, ולא היו חברות בכנסת היוצאת, קובע סעיף 24(ד) לחוק כי "בישיבות של הוועדה המרכזית, של הוועדות האזוריות ושל ועדות הקלפי רשאים להיות נוכחים, כמשקיפים בלבד, נציג אחד של כל רשימת מועמדים שפורסמה בהתאם לסעיף 65 ואינה מיוצגת באותה ועדה".
לכאורה, ישנה הצדקה מסוימת לאופי הפוליטי של הוועדה, ככל שמדובר בפיקוח על הקיום התקין של הבחירות, היות שהייצוג הפוליטי מאפשר לסיעות לפקח מקרוב על טוהר הבחירות. אך מאידך, לא כך הם פני הדברים בהפעלת סמכויות שיפוט שהוועדה מפעילה, ובעיקר הסמכות של הוועדה שלא לאשר השתתפות בבחירות של רשימה או מועמד, מחמת מטרותיהם או מעשיהם (סעיף 7א לחוק יסוד: הכנסת, כפי שהורחב בשנת 2002), היות שהענקת סמכויות שפיטה וביצוע לגוף פוליטי, אינה עולה בקנה אחד עם "עקרון הפרדת הרשויות", המחייב את מסירת סמכות השפיטה לגוף שאינו פוליטי. עמד על כך השופט יואל זוסמן בפסק דין ירדור,[2] באומרו כי מתן שיקול דעת לוועדת הבחירות למנוע השתתפותה של רשימת מועמדים "אינו עולה בקנה אחד עם הרכב הוועדה שהוא גוף המורכב על טהרת עקרונות פוליטיים, לפי מתכונת הכנסת היוצאת, פרט ליושב ראש הוועדה שהוא שופט בית המשפט העליון".[3] [דבריו צוטטו בשני פסקי דין מרכזיים נוספים, אשר עסקו בעניין פסילת רשימות, והם: בן-שלום[4] – בעניין הרשימה המתקדמת לשלום, וטיבי[5] – בעניין פסילתו האישית של ח"כ אחמד טיבי].
בדומה לו כתב השופט מנחם אלון בפס"ד ניימן,[6] בעניין פסילת רשימת כך, כי אין זה רצוי "למסור הסמכות לפסילת רשימה על פי נימוקים של תוכן ומהות לגוף, המורכב ברובו המכריע – פרט ליושב-ראש – מנציגים, המייצגים גופים פוליטיים, וששיקוליהם עשויים להיות אידאולוגיים – פוליטיים".[7]
במערכת הבחירות לכנסת השש עשרה בא לידי ביטוי חמור החשש מפני הכרעות פוליטיות בפסילת רשימות ומועמדים, בכך שכל ההכרעות נתקבלו בוועדה על פי השיוך הפוליטי של חבריה. בית המשפט העליון דחה את החלטות הפסילה על רקע פוליטי שנתקבלו בוועדה.
ביקורת ברוח זו הביאה להעברת הסמכות לדון בערעורים על תוצאות הבחירות מן הכנסת אל בית המשפט. הדבר אירע לאחר הבחירות לכנסת השתים עשרה, בעת שהכנסת דנה בערעורים, והיו מספר חברי כנסת שהעדיפו למשוך ידיהם מלדון בערעורים, היות שקבלת הערעורים עלולה הייתה לגרום לכך שסיעת דגל התורה תאבד את אחד משני המקומות בכנסת אשר זכתה בהם בבחירות. לבסוף, קיבלה הכנסת ב-17 ביולי 1989 תיקון לחוק הבחירות, שתיקן את סעיף 86 לחוק, וקבע שערעורים על תוצאות הבחירות ידונו בבית המשפט המחוזי בירושלים (כיום – בשבתו כבית משפט לעניינים מינהליים).
סעיף 16(ה) לחוק קובע "כל סיעה תגיש ליושב ראש הכנסת, תוך 50 יום מיום כינוס הכנסת, רשימה של נציגיה בוועדה המרכזית ושל ממלאי מקומם, על שמות משפחותיהם, שמותיהם הפרטיים ומענם". סעיף 16(ו) קובע מי אינו כשיר לכהן כחבר הוועדה "שר, סגן שר, עובד מדינה – פרט למורה – וחייל בשירות סדיר לפי חוק שירות ביטחון או בשירות קבע של צבא ההגנה לישראל, לא יהיו חברים, ולא ממלאי מקום של חברים, בוועדה המרכזית".
אם סיעה רוצה לשנות את נציגיה בוועדה – סעיף 22 לחוק קובע "כל סיעה רשאית להחליף את נציגיה בוועדה המרכזית ובועדה האזורית ואת ממלאי מקומם על ידי מתן הודעה של בא כוחה ליושב ראש הוועדה המרכזית ולשר הפנים".
סעיף 23(א) לחוק קובע "הודעה על הרכבה של הוועדה המרכזית תינתן בכנסת על ידי יושב ראש הכנסת תוך 14 יום מיום הקמת הוועדה המרכזית ותפורסם על ידי שר הפנים ברשומות תוך 10 ימים מן היום שניתנה בכנסת". ועל פי סעיף 18 לחוק "יושב ראש הכנסת יזמן את הוועדה המרכזית לישיבתה הראשונה שתתקיים לא יאוחר מהיום ה-15 שלאחר מסירת ההודעה בכנסת על הרכבה של הוועדה".
חוק הבחירות לכנסת ער לתנועה המתמדת מסיעה לסיעה, לפיצולים הרבים ולאיחודים בין סיעות. בהתאם לכך קובע סעיף 25(ג) לחוק כי אם "השתנה הרכבה הסיעתי של הכנסת, או שמה של סיעה או מספר חבריה, ואישרה ועדת הכנסת את השינוי, ישתנה בהתאם לכך ההרכב הסיעתי של כל ועדות הבחירות, או שם הסיעה", תוך קביעת כלל ש"לסיעה שנותרה ללא ייצוג בעקבות השינוי יהיה בוועדה המרכזית ובוועדות האזוריות חבר אחד בדעה מייעצת".
כדי להקל על עבודתה של ועדת הבחירות המרכזית, ממנה ועדת הבחירות המרכזית ועדות משנה אשר מרכזות את ענייני הוועדה השוטפים. ההחלטות המתקבלות בוועדות המשנה מובאות לאישורה של ועדת הבחירות המרכזית.
בוועדת הבחירות המרכזית לכנסת השבע עשרה היו חמש ועדות משנה:
להבדיל מועדת הבחירות המרכזית, אשר נבחרת מיד עם תחילת כהונת הכנסת, ומכהנת לכל אורך הקדנציה, ועדת הבחירות האזורית נבחרת סמוך למועד הבחירות. סעיף 19(א) לחוק קובע "הוועדות האזוריות יתמנו על ידי הוועדה המרכזית לא יאוחר מהיום ה־52 שלפני יום הבחירות". מספר החברים בוועדה זו, והמפתח על פיו הם מתמנים, קבוע בחוק. סעיף 19(ב) קובע "מספר חבריה של כל ועדה אזורית והרכבה הסיעתי יהיו כשל הוועדה המרכזית", וסעיף 19(ג) קובע "לחברים של ועדה אזורית יהיו ממלאי מקום, שיתמנו על ידי הוועדה המרכזית בזמן מינוי הוועדה האזורית; מספרם והרכבם הסיעתי של ממלאי המקום יהיו כשל אותה ועדה אזורית".
אף חברי ועדת הבחירות האזורית, בדומה לחברי ועדת הבחירות המרכזית הם מינויים פוליטיים. בראש הוועדה עומד שופט בית המשפט המחוזי שמונה על ידי נשיא בית המשפט העליון, ולו שלושה סגנים בלבד מקרב חברי הוועדה האזורית.
במערכת הבחירות לכנסת השבע עשרה הוקמו שמונה עשרה ועדות אזוריות, אשר חלקן פוצלו במהלך הקדנציה בשל גודל האזור עליו היו אחראיות.
ועדת קלפי מורכבת מלפחות שלושה אנשים: יושב ראש, סגן יושב ראש וחברי הוועדה; המינויים הללו ממונים על פי מפתח סיעתי שקובעת ועדת הבחירות המרכזית. כל אחד מנושאי התפקידים הללו מייצג סיעה אחת מסיעות הכנסת היוצאת. נוסף לכך, רשאית כל רשימת מועמדים שאינה מיוצגת בוועדת הקלפי לשלוח מטעמה משקיף לפקח על התנהלות הבחירות.
חלוקת התפקידים אמורה להתבצע כך שלא יהיה נוכח בחדר ההצבעה יותר מנציג אחד בלבד של כל סיעה או רשימה.
ב-21 במאי 1973, לקראת הבחירות לכנסת השמינית, נתקבל בכנסת תיקון מס' 5 לחוק, ובו תוקן סעיף 21(ז) לחוק הבחירות, וקבע "מי שביום הבחירות הוא בן שבע עשרה ומעלה כשיר להיות חבר ועדת קלפי". יש בדבר, מחד – ערך חינוכי חשוב להבנת ערכה של הדמוקרטיה, אך מאידך – יש בו סכנה רבה הצפויה לאותו צעיר, אם איתרע מזלו והוא מכהן בקלפי בה הליך הבחירות התנהל באופן לא תקין.
היות שמינויי ועדת הקלפי הם מינויים פוליטיים, הסיעות עושות מאמץ ניכר לוודא שהנציגים אשר נמצאים מטעמם בקלפיות הם נאמנים למפלגתם. לפעמים הדבר אף גובל בהגזמה ובניסיונות ל"שפץ" את תוצאות ההצבעה. בניסיון למנוע חריגות ממהלך הצבעה תקין, קובע סעיף 21א(א) לחוק כי "יושב ראש הוועדה המרכזית ימנה, לאחר התייעצות בסגניו, מזכיר לוועדת קלפי, והוא רשאי להסמיך יושב ראש של ועדה אזורית למנות, לאחר התייעצות בסגניו הוא, מזכיר לוועדת הקלפי". אותו המזכיר אמור, לכאורה, להיות נקי משיקולים פוליטיים, היות שאחד התנאים שקובע החוק למינויו (בסעיף 21א(ב)) הוא "אלא אם כן הצהיר כי לא היה חבר מפלגה, או כי לא נטל חלק בפעילות מטעם מפלגה בשלוש השנים שקדמו ליום הבחירות".
מזכיר ועדת הקלפי צריך להיות בן 21 ביום הבחירות, לפי התאריך העברי או הלועזי, המוקדם שביניהם.
תפקידן של ועדת הבחירות האזורית ושל ועדת הקלפי הוא מנהלי בלבד: לפקח על ההצבעה ועל ספירת הקולות בסיומה. אף על פי כן, גם הרכבן של ועדות הקלפי הוא פוליטי: סעיף 21(א) לחוק הבחירות לכנסת קובע כי "הועדה המרכזית תקבע לא יאוחר מהיום ה-40 לפני הבחירות את מספר חבריה של כל אחת מועדות הקלפי ואת הרכבה הסיעתי מבין הסיעות המיוצגות בוועדה המרכזית, וכן תקבע את הסיעות שמהן יהיו היושב ראש של ועדת הקלפי וסגן היושב ראש, ובלבד שבכל ועדת קלפי יהיו מיוצגות לא פחות משלוש סיעות".
עד חקיקת חוק הבחירות לכנסת [נוסח משולב] בכ"ט באדר ה'תשכ"ט (17 במרץ 1969), סמוך לבחירות לכנסת השביעית, היה נבחר יו"ר ועדת הבחירות סמוך למועד הבחירות, והיה מנהל את הבחירות לכנסת, וממשיך לכהן כיו"ר ועדת הבחירות עד לבחירות לכנסת הבאה.
יושבי ראש ועדות הבחירות:
| בחירות | שנים | יושב ראש | תמונה | סגן |
|---|---|---|---|---|
| הבחירות לאספה המכוננת (הכנסת הראשונה) | 1949–1951 | מנחם דונקלבלום |  |
דוד בר-רב-האי[8] |
| הבחירות לכנסת השנייה | 1951–1955 | יצחק אולשן |  |
|
| הבחירות לכנסת השלישית | 1955–1959 | שמעון אגרנט |  |
|
| הבחירות לכנסת הרביעית | 1959–1961 | יואל זוסמן |  |
|
| הבחירות לכנסת החמישית | 1961–1965 | צבי ברנזון |  |
|
| הבחירות לכנסת השישית | 1965–1969 | משה לנדוי |  |
לאחר שנחקק חוק הבחירות לכנסת (נוסח משולב), החלו לבחור יו"ר ועדת בחירות מיד לאחר מערכת הבחירות (סעיף 15 לחוק), והוא כיהן משך כל הקדנציה של הכנסת, וכן עד לבחירת ועדה חדשה – 60 יום לאחר כינוסה של הכנסת החדשה:
ליד ועדת הבחירות המרכזית פועל מטה קבוע, הפועל בין בחירות לבחירות, ומתפקידו, בכפוף להנחיות יושב ראש ועדת הבחירות המרכזית, נשיאות הוועדה ומליאתה, להכין את הבחירות הבאות, לטפל בהצטיידות הנרחבת שנדרשת לוועדה, ולייעץ למוסדות הוועדה בעניינים הנובעים מסמכויותיהם. בראש מטה הוועדה מכהנת המנהלת הכללית – עו"ד אורלי עדס.
המטה מורכב מ-12 אגפים:[10]
בבחירות אלו שימשה ועדת הבחירות המרכזית בתפקיד מכריע. אחת הסיבות לכך היא שבבחירות אלו לראשונה היה ניתן לפסול מועמד מסוים מתוך רשימה (ולא את כל הרשימה). ועדת הבחירות וכן יו"ר הוועדה, השופט מישאל חשין, הכריעו במספר בקשות לפסילת מועמדים:
מופז והליכוד ערערו לבית המשפט העליון על החלטת הוועדה לפסול את מופז, ופייגלין עתר לבג"ץ נגד ההחלטה לפסול אותו. בנוסף הוגשו ערעורים נגד פסילת רשימת בל"ד והסירוב לפסול את מרזל, וכן התבקש בית המשפט העליון (על פי החוק) לאשר את הפסילות של טיבי ובשארה. כלומר, בית המשפט העליון התבקש להכריע בכל הפסילות. ב-9 בינואר אושרו פסילתם של מופז[15] ושל פייגלין[16] ואילו שאר הפסילות בוטלו.[17]
בנוסף, הוועדה דחתה ברוב גדול בקשות לפסילת חרות - התנועה הלאומית, חד"ש-תע"ל, הרשימה הערבית המאוחדת והעומד בראשה עבד אלמאלכ דהאמשה. לא הוגש ערעור על החלטות אלה.
ב-9 בינואר, בפעם הראשונה בתולדות המדינה הפסיקה ועדת הבחירות מסיבת עיתונאים של ראש הממשלה אריאל שרון ששודרה בשלושת הערוצים המרכזיים בנימוק כי היא תעמולת בחירות[18] (ההפסקה בוצעה בפועל לאחר שראש הממשלה סיים את תעמולת הבחירות ופנה לנושא הכלכלי שלכאורה מסיבת העיתונאים הייתה אמורה לעסוק בו מלכתחילה). הפסקה זו הביאה להגשת בקשה של מפלגת העבודה לקזז את זמן מסיבת העיתונאים מזמן התעמולה של הליכוד (בקשה זו נדחתה), ולעומת זאת אנשי הליכוד התקיפו את חשין על כך שהעז "להשתיק" את ראש הממשלה (חשין דחה את הטענות).
מקרה נוסף הוא עתירה של מפלגת ש"ס נגד אופיר פינס בשל כוונתו להתארח בצ'אט של אתר האינטרנט של העיתון "מעריב". ש"ס ביקשה לתת צו מניעה להתארחות מכיוון שלטענתה ההתארחות מהווה הפרה של סעיף 17ב לחוק הבחירות לכנסת (דרכי תעמולה). במקרה זה פסק חשין שאין להקיש בין הרדיו והטלוויזיה לבין האינטרנט ולכן המסקנה כי חוק הבחירות (דרכי תעמולה) לא חל באופן ישיר על האינטרנט. כלומר ההשתתפות של ח"כ פינס אינה מהווה הפרה של חוק הבחירות.
כמו כן אסר חשין על פרסום תשדיר של חרות (השמעה של ההמנון הלאומי התקווה עם מילים אחרות בערבית, וכן דגל ישראל שהופך בהדרגה לדגל פלסטין[19]; התשדיר זכה לתפוצה פופולרית באינטרנט בעקבות החלטה זו), וכן קבע שיש למחוק את ההופעות הקצרות של דגל פלסטין מתשדירים של רע"מ ובל"ד. נגד שתי ההחלטות הוגשו עתירות לבג"ץ, הראשונה נדחתה(הקישור אינו פעיל) והשנייה התקבלה.[20] ב-30 בדצמבר 2002 אסר על שידור תעמולה בערוץ 7 (שלכאורה שידר מחוץ לתחומי מדינת ישראל) וב-17 בינואר 2003 אסר על שידור תעמולה בשידורי הלוויין של ש"ס.[21] ביום הבחירות אסר חשין על פרסום קריאות של מצנע ושרון לעידוד ההצבעה (בשל חשש לתעמולה) ודרש מהם להקליטן מראש (דבר שלא בוצע). לאחר הבחירות אף הציע לבטל את יום השבתון בבחירות (המיותר לדעתו) ואת תשדירי התעמולה (חסרי ההשפעה לטעמו).
לצורך הקביעה מיהו היושב ראש שקיבל את ההחלטה, להלן תאריכי כהונתם של יושבי ראש הוועדה:
כיושב ראש ועדת הבחירות המרכזית כיהן שופט בית המשפט העליון סלים ג'ובראן.
ב-26 בינואר פסלה הוועדה את מועמדותה של צגה מלקו, שהוצבה במקום השלישי ברשימת "כולנו", משום שלא השלימה את תקופת הצינון הנדרשת מעובדי מדינה.[26]
ב-13 בפברואר פסלה הוועדה את מועמדותה של חברת הכנסת חנין זועבי לכנסת. כן פסלה הוועדה באותו יום את מועמדותו של ברוך מרזל. שתי הפסילות לא אושרו בבית המשפט העליון.[27]
יו"ר "ישראל ביתנו", אביגדור ליברמן, הודיע שצעירי מפלגתו יפיצו בחינם את גיליונות העיתון "שרלי הבדו",[28] אך השופט ג'ובראן אסר זאת עקב האיסור על חלוקת מתנות.[29] עתירה של "ישראל ביתנו" לבג"ץ הביאה לביטול החלטתו של השופט ג'ובראן.[30] בדיון נוסף בעתירה זו, לבקשת של ח"כ אחמד טיבי, נפסק שנית שחלוקת השבועון אינה בגדר מתנה אסורה.[31]
בבוקר יום הבחירות אסר השופט ג'ובראן על "הליכוד" להמשיך להפיץ הקלטה, שנעשתה לקראת הבחירות הקודמות, ובה משה כחלון קורא לבחור ב"ליכוד" (מפלגתו באותה עת).[32] נימוקו של השופט ג'ובראן להחלטה: "קיימת ודאות גבוהה ששליחת ההודעה המוקלטת יום לפני הבחירות תגרום לבוחרים לחשוב שמדובר בפנייה מכחלון לתמיכה בליכוד".[33]
כיושב ראש ועדת הבחירות המרכזית כיהן שופט בית המשפט העליון חנן מלצר.
לוועדה הוגשו בקשות אחדות לפסילה של אישים ורשימות מהשתתפות בבחירות. הוועדה דחתה את הבקשות לפסילת מועמדותם של מיכאל בן-ארי ואיתמר בן-גביר,[34] ולפסילת הרשימות איחוד מפלגות הימין וחד"ש-תע"ל. הוועדה פסלה את מועמדותו של עופר כסיף[35] ואת רשימת רע"מ-בל"ד.[36] בעקבות ערעורים על החלטות אלה שהוגשו לבית המשפט העליון, פסל בית המשפט את בן-ארי ואישר את רשימת חד"ש-תע"ל ואת כסיף.[37]
כיושב ראש ועדת הבחירות המרכזית כיהן שופט בית המשפט העליון חנן מלצר.
היועץ המשפטי לממשלה, אביחי מנדלבליט, המליץ לוועדה לפסול את מועמדי "עוצמה יהודית" ברוך מרזל ובנצי גופשטיין, אך לא לפסול את המפלגה עצמה ואת העומד בראשה, איתמר בן-גביר.[38] הדיון בוועדת הבחירות המרכזית הסתיים בהחלטה שלא לפסול את "עוצמה יהודית" ומועמדיה.[39] ההחלטה נהפכה חלקית בבית המשפט העליון, שפסל את מרזל וגופשטיין.[40]
כיושב ראש ועדת הבחירות המרכזית כיהן שופט בית המשפט העליון ניל הנדל.
בינואר 2020 החליטה הוועדה לפסול את מועמדותה לכנסת של ח"כ היבה יזבק,[41] אך בית המשפט העליון לא אישר את הפסילה ברוב של חמישה מתנגדים מול ארבעה תומכים. כמו כן בוטלה החלטתה של הוועדה לפסול את רשימת "משפט צדק".[42]
ועדת הבחירות פסלה את מפלגת בל"ד מהתמודדות בבחירות לכנסת העשרים וחמש. בל"ד הודיעה כי תגיש ערעור לבית המשפט העליון.[43]
אתר האינטרנט הרשמי של ועדת הבחירות המרכזית לכנסת
ועדת הבחירות המרכזית לכנסת, ברשת החברתית פייסבוק
ועדת הבחירות המרכזית לכנסת, ברשת החברתית אקס (טוויטר)
ועדת הבחירות המרכזית לכנסת, ברשת החברתית אינסטגרם.svg){kind=icon}
ועדת הבחירות המרכזית לכנסת, סרטונים בערוץ היוטיוב
חוק הבחירות לכנסת [נוסח משולב], תשכ"ט–1969, ספר החוקים הפתוח, באתר ויקיטקסט חוק הבחירות (דרכי תעמולה), תשי"ט–1959, ספר החוקים הפתוח, באתר ויקיטקסט
צבי זרחיה, "הצבעה דיגיטלית? אולי בעוד שלוש מערכות בחירות", באתר TheMarker, 13 במרץ 2015Seamless Wikipedia browsing. On steroids.
Every time you click a link to Wikipedia, Wiktionary or Wikiquote in your browser's search results, it will show the modern Wikiwand interface.
Wikiwand extension is a five stars, simple, with minimum permission required to keep your browsing private, safe and transparent.
.jpg)
.jpg)
.jpg)
