הפארק הלאומי באנף
פארק לאומי באלברטה, קנדה מוויקיפדיה, האנציקלופדיה החופשית
הפארק הלאומי באנף (אנגלית: Banff National Park), שהוקם בהרי הרוקי ב-1885, הוא הפארק הלאומי הוותיק ביותר בקנדה. הפארק נמצא במרחק של 110 - 180 קילומטרים מערבית לעיר קלגרי שבפרובינציית אלברטה, ומשתרע על שטח של 6,641 קילומטרים רבועים, שבהם הרים רבים, קרחונים ושדות קרח, יערות מחטניים צפופים ונופים אלפיניים. דרך אייספילדס, חלק מכביש 93, נמתחת מאגם לואיז ועד לפארק הלאומי ג'ספר שבצפון. מערבית לפארק באנף שוכנים יערות פרובינציאליים והפארק הלאומי יוהו, ודרומית לו נמצא הפארק הלאומי קוטניי. המרכז המסחרי של הפארק הוא העיירה באנף, הנמצאת בעמק נהר בואו.
 | |||||||||
| אגם מוריין ועמק עשר הפסגות | |||||||||
 אתר מורשת עולמית | |||||||||
|---|---|---|---|---|---|---|---|---|---|
| |||||||||
| מידע כללי | |||||||||
| תאריך הקמה |
25 בנובמבר 1885  | ||||||||
| מבקרים בשנה | 3,609,639 | ||||||||
| נתונים ומידות | |||||||||
| שטח | 6,641 קילומטר רבוע | ||||||||
| מיקום | |||||||||
| מדינה |
 קנדה | ||||||||
| מיקום |
Improvement District No. 09 (Banff National Park), באנף | ||||||||
| קואורדינטות | 51°10′00″N 115°33′00″W | ||||||||
| אתר רשמי | |||||||||
 | |||||||||
  | |||||||||
בשנים הראשונות לקיומו של הפארק נודעה חשיבות לחברת מסילת הרכבת הפסיפית הקנדית שפעלה בו, בנתה את מלון באנף ספרינגס ואת טירת אגם לואיז, ומשכה למקום תיירים רבים באמצעות מסע פרסום נרחב. בתחילת המאה ה-20 נבנו בפארק דרכים אחדות, ובשנות ה-90 הגיע מספר התיירים השנתי ל-5 מיליון איש[1]. כ-8.75 מיליון אנשים נוספים חוצים את הפארק דרך הכביש המהיר הטרנס קנדי העובר בשטחו[1].
מעדויות ארכאולוגיות שנמצאו באגמי ורמיליון עולה כי ההתיישבות האנושית הקדומה ביותר באזור הפארק הייתה לפני למעלה מ-10,000 שנים[2]. קודם להגעת האדם הלבן לאזור התגוררו בו שבטים אינדיאנים, שהתקיימו על צייד ביזונים, באפלו ובעלי חיים אחרים[3]. ב-20 ביולי 1871 התקבלה קולומביה הבריטית כחברה בקנדה, וכחלק מהמהלך הסכימה הממשלה הקנדית להקים מסילת רכבת טרנס-יבשתית. בניית המסילה החלה ב-1875 במעבר קיקינג הורס, נמשכה צפונה למעבר ילוהד, והיא שימשה כנתיב מעבר דרך הרי הרוקי. בניית המסילה נמשכה עשר שנים.
לאור הטענות הסותרות ביחס לגילוי מעיינות חמים בבאנף החליט ראש ממשלת קנדה ג'ון מקדונלד ב-1885 להורות על הקמת שמורת טבע קטנה בגודל 26 קילומטרים רבועים מסביב למעיינות החמים שבאתר ההיסטורי הלאומי קייב אנד בייסין, וקבע כי שמה יהיה שמורת המעיינות החמים באנף. ב-23 ביוני 1887 נחקק חוק פארק הרי הרוקי, ולפיו הורחב שטח הפארק ל-674 קילומטרים רבועים ושמו שונה לפארק הרי הרוקי[4]. היה זה הפארק הלאומי הראשון של קנדה, והפארק הלאומי השני שהוקם בצפון אמריקה לאחר הקמתו של הפארק הלאומי ילוסטון בארצות הברית. חברת מסילת הרכבת הפסיפית הקנדית בנתה את מלון באנף ספרינגס ואת טירת אגם לואיז על מנת למשוך למקום תיירים ולהגדיל את מספר הנוסעים ברכבת.
בשנותיו הראשונות היה הפארק אתר תיירות פופולרי בקרב תיירים מאירופה מהמעמד הגבוה, שהגיעו לקנדה בספינות טרנס-אטלנטיות יוקרתיות והמשיכו מערבה על גבי מסילת הרכבת, וכן בקרב תיירים אמריקנים מהמעמד הגבוה[5]. חלק מהתיירים נטלו חלק בפעילות טיפוס ההרים המקומית, לעיתים תוך שכירת שירותיו של מדריך מקומי. ב-1906 הקימו ארתור אוליבר וילר ואליזבת פארקר את המועדון האלפיני של קנדה, שארגן טיפוסי הרים ומחנות במקומות המרוחקים מהיישובים שבאזור. ב-1911 כבר ניתן היה להגיע לפארק ברכב מקלגרי. ב-1916 החלו האחים ג'ים וביל ברוסטר לערוך סיורים ממונעים בפארק[6]. ב-1920 נבנתה דרך לאגם לואיז, וב-1923 נפתחה דרך באנף-וינדרמיר שחיברה את באנף עם קולומביה הבריטית.
ב-1902 הורחב שטח הפארק ל-11,400 קילומטרים רבועים[4], וכעת נכללו בו אגם לואיז והנהרות בואו, רד דיר, קאנאנאסקיס, וספריי. ב-1911 צומצם שטח הפארק ל-4,663 קילומטרים רבועים[4] כוויתור לטובת אינטרסים של כריתת עצים למטרות מסחר, וכך נגרעו משטח הפארק אזורים רבים. עד 1930 נערכו שינויים נוספים בגבולות הפארק, ועם העברתו של חוק הפארקים הלאומיים של קנדה נקבע שטח הפארק באופן סופי על 6,697 קילומטרים רבועים[7]. לפי החוק נקבע כי שם המקום יהיה הפארק הלאומי באנף על שם תחנת הרכבת המקומית, שבעצמה נקרא על שם אזור באנפשייר שבסקוטלנד[8]. ב-1933 נבנה שער כניסה מזרחי חדש לפארק, ולאחר מכן העבירה אלברטה לרשות הפארק שטח בגודל 0.84 קילומטר רבוע. שינוי זה ושינויים קטנים נוספים בגבולות הפארק ב-1949 הביאו את שטח הפארק לכדי 6,641 קילומטרים רבועים[9].
בשנת 1887 חתמו מספר שבטי אינדיאנים על אמנה 7, שהעניקה לקנדה את הזכויות הדרושות לחיפוש משאבי טבע בפארק. בתחילת המאה ה-20 נפתחו מכרות פחם בסמוך לאגם מינוואנקה, ועד 1904 פעל מכרה נוסף גם באנתרסייט. מכרה בנקהד, שפעל בהר קסקייד, הופעל על ידי חברת מסילת הרכבת הפסיפית הקנדית בין 1903 ל-1922. בשנתיים שלאחר סגירת העיירה פורקו המבנים והועברו לעיירה באנף ולמקומות אחרים[10].
במהלך מלחמת העולם הראשונה הוקמו בפארק מספר מחנות ריכוז שבהם עבדו מהגרים מאוסטריה, הונגריה, גרמניה ואוקראינה[11]. המחנה הראשי הוקם בהר קאסל, ובחורף הועבר לקייב אנד בייסין. בניית הדרכים והתשתיות הראשונות בפארק נעשתה על ידי אסירים קנדיים ממוצא סלבי. ב-1931 נחקק חוק האבטלה וסיוע לחווֹת (Unemployment and Farm Relief), שלפיו הותר ביצוען של עבודות ציבוריות בפארקים הלאומיים בתקופת השפל הגדול. העובדים שהגיעו לפארק באנף הועסקו בבניית בית מרחץ חדש באפר הוט ספרינגס (Upper Hot Springs), שהשלימו את קייב אנד בייסין. פרויקטים נוספים שבוצעו בתקופה זו היו בניית דרכים בפארק, משימות שונות באזור העיירה באנף, ובניית כביש מהיר בין העיירה באנף לעיירה ג'ספר. ב-1934 נחקק חוק העבודות הציבוריות, שלפיו ניתן מימון נוסף לצורך המשך הפרויקטים. הפרויקטים החדשים כללו הקמת מתקן רישום חדש בשער הכניסה המזרחי של הפארק, ובניית משרדי הנהלה בעיירה באנף. ב-1940 הושלמה בניית שדרת אייספילדס עד לאזור שדה הקרח קולומביה שבבאנף, ובכך חוברו באנף וג'ספר. במלחמת העולם השנייה שוב הוקמו בפארק מחנות ריכוז, הפעם בסמוך לאגם לואיז, מעיין סטוני ומעיין הילי. אסירי המחנות היו בעיקר מנוניטים מססקצ'ואן. בבאנף לא הוקמו מחנות ריכוז לאסירים ממוצא יפני, ואלו שכן הוקמו נבנו בפארק הלאומי ג'ספר והאסירים שהוחזקו בהם הועסקו בבניית הכביש המהיר ילוהד ובפרויקטים אחרים. באגם לואיז גם נערכו הניסיונות הראשונים בבניית אונייה מקרח ונסורת (פייקריט) במסגרת פרויקט חבקוק.
ב-1917 החלה תיירות החורף בבאנף, עם עריכתו של קרנבל החורף של באנף. במסגרת הקרנבל הוצג ארמון גדול עשוי מקרח, שנבנה באותה שנה על ידי אסירים. אירועי הקרנבל כללו בין היתר סקי למרחקים, קפיצות סקי, קרלינג וצעידה בנעלי שלג. בשנות ה-30 הקימו האחים ברוסטר את אתר הסקי הראשון בפארק - סאנשיין וילג'. באותו עשור הוקם אתר סקי בהר נורקוואי, וב-1948 נבנה הרכבל הראשון בפארק באתר זה[12]. מאז 1968, עת הוכן מלון באנף ספרינגס לקראת החורף, הפך הפארק ליעד תיירותי לאורך כל השנה. בשנות ה-60 נבנה הכביש המהיר טרנס-קנדה, שהיה נתיב תחבורה נוסף דרך עמק בואו בנוסף לשדרת עמק בואו, והפארק הפך ליותר נגיש. באותו עשור נבנה גם נמל התעופה הבינלאומי קלגרי.
קנדה הגישה מספר פעמים את מועמדות הפארק לאירוח משחקי החורף האולימפיים. הפעם הראשונה הייתה לקראת משחקי החורף של 1964, שלבסוף נערכו בעיר אינסברוק שבאוסטריה. לקראת משחקי החורף של 1968 כשלה הצעתה של קנדה לארח את המשחקים באגם לואיז. ההצעה לאירוח משחקי החורף של 1972 הייתה השנויה ביותר במחלוקת, לאור התנגדותם הנחרצת של ארגונים פרו-סביבתיים שהתנגדו להצעה שנתמכה על ידי חברת אימפריאל אויל[13]. ז'אן קרטיין, באותה עת השר לאיכות הסביבה שהיה אחראי על סוכנות הפארקים הקנדית, נכנע ללחצים ונסוג מתמיכתו בהצעת האירוח, שלבסוף הועבר לעיר סאפורו שביפן. משחקי החורף של 1988 נערכו בקלגרי הסמוכה לבאנף, ותחרות הסקי למרחקים שבמסגרת המשחקים נערכה בתוך "הפארק הפרובינציאלי המרכז הנורדי של קנמור" ליד העיירה קנמור, הממוקמת מחוץ לשערי הכניסה המזרחיים של הפארק הלאומי באנף על הכביש המהיר טרנס-קנדה.
לאחר קבלתו של חוק פארק הרי הרוקי נחקקו חוקים ונקבעו נהלים נוספים ששמו דגש על שימור הטבע. ב-1988 התקבל תיקון לחוק הפארקים הלאומיים, לפיו שמירת השלמות האקולוגית הפכה לעדיפות הראשונה של כל הנהלות הפארקים. דרישה נוספת של התיקון לחוק הייתה הוראה להנהלות הפארקים ליצור תוכנית ניהול בשיתוף הציבור. ב-1984 נכלל באנף באתר המורשת העולמית "הפארקים בהרי הרוקי הקנדיים" שהוכרז על ידי אונסק"ו, ביחד עם מספר פארקים לאומיים ופרובינציאליים נוספים, וזאת בזכות הנופים ההרריים הכוללים פסגות הרים, קרחונים, אגמים, מפלי מים, קניונים, מערות אבן גיר ומאובנים. בשנות ה-80 הפריטה סוכנות הפארקים הקנדית שירותים רבים בפארקים והחלה לגבות תשלום עבור שימוש בחלק מהמתקנים והשירותים הציבוריים, וזאת על מנת להתמודד עם קיצוצי תקציב. ב-1990 עברה העיירה באנף תהליך של קורפורציה, שאפשר לתושביה מידה גדולה יותר של מעורבות בכל הנוגע לפעילות פיתוח נוספת בפארק[14].
הפארק הלאומי באנף שוכן בהרי הרוקי על הגבול המערבי של אלברטה עם קולומביה הבריטית, באזור האקולוגי היערות ההרריים של אלברטה. הפארק נמצא במרחק של כשעה וחצי מקלגרי בנסיעה ברכב, ובמרחק של ארבע שעות מאדמונטון. בצפון גובל באנף בפארק הלאומי ג'ספר, במערב בפארק הלאומי יוהו, ובדרום בפארק הלאומי קוטניי. דרומית ומזרחית לפארק נמצאת מערכת הפארקים קאנאנאסקיס, הכוללת בין היתר את הפארק הפרובינציאלי בואו ואלי ויידלנד, הפארק הפרובינציאלי ספריי ואלי, והפארק הפרובינציאלי פיטר לוהיד.
הכביש המהיר הטרנס קנדי חוצה את הפארק בגבולו המזרחי ליד קנמור, ממשיך לכיוון העיירות באנף ולייק לואיז, וממשיך לתוך הפארק הלאומי יוהו שבקולומביה הבריטית. העיירה באנף היא המרכז המסחרי והתרבותי של הפארק. הכפר לייק לואיז ממוקם בצומת שבין הכביש המהיר טרנס-קנדה לשדרת אייספילדס, הנמשכת צפונה לכיוון העיירה ג'ספר. העיירה באנף נוסדה ב-1885, והיא מקום משכנם של מספר מוסדות תרבות כגון מרכז המבקרים של באנף, מוזיאון וייט, מוזיאון לוקסטון של אומות הבאפלו, האתר ההיסטורי הלאומי קייב אנד בייסין, ומספר גלריות לאמנות. ב-1990 עברה העיירה הליך קורפורציה לתוך אלברטה, אם כי היא נותרה תחת סמכות חוק הפארקים הלאומיים והממשל הפדרלי בכל הקשור לתכנון ופיתוח[14]. נכון לשנת 2011 מונה אוכלוסיית העיירה 7,584 תושבים, כאשר ב-2006 נערך מפקד אוכלוסין שבו נספרו 6,700 תושבים[15]. נהר בואו זורם דרך העיירה, ומפלי בואו ממוקמים בשוליה.
לייק לואיז היא עיירה הממוקמת במרחק 54 קילומטרים בכיוון צפון-מערב מהעיירה באנף, והוא מקום משכנו של שאטו לייק לואיז הממוקם על גדות אגם לואיז שעל שמו קרויה העיירה. אגם מוריין, הממוקם במרחק 15 קילומטרים מאגם לואיז, הוא חלק מהנוף הידוע של עמק עשר הפסגות. נוף זה הונצח על שטר הכסף של 20 דולרים קנדיים, וזאת במסגרת סדרת "נופי קנדה" שהונפקה בין 1969 ל-1979. אתר הסקי ההררי לייק לואיז ממוקם ליד הכפריר.
הכביש המהיר אייספילדס (שדות הקרח) נמשכת לאורך 230 קילומטרים ומחברת בין לייק לואיז לג'ספר שבאלברטה. הכביש המהיר מתחיל באגם לואיז, ממשיך צפונה עד לעמק בואו, ועובר את אגם הקטור, אגם בואו ואגם פיטו. לאחר מכן נמשך הכביש המהיר לאורך נהר מיסטאיה עד לצומת ססקצ'ואן, בה הנהר מתמזג עם נהר האוס ונהר צפון ססקצ'ואן. נהר צפון ססקצ'ואן זורם לכיוון מזרח מצומת ססקצ'ואן, יוצא החוצה מאזור באנף לתוך אזור דייוויד תומפסון, ומשם לאדמונטון. הכביש המהיר על שם דייוויד תומפסון נסלל במקביל לנתיבו של נהר צפון ססקצ'ואן, עובר ליד אגם אברהם המלאכותי, ומגיע עד לאזור על שם דייוויד תומפסון. לאחר צומת ססקצ'ואן ממשיך הכביש המהיר אייספילדס לאורך נהר צפון ססקצ'ואן עד לשדה הקרח קולומביה. הכביש חוצה את הגבול בין הפארקים לתוך הפארק הלאומי ג'ספר במעבר סאנוופטה שבגובה 617 מטרים, ומשם ממשיכה עד לעיירה ג'ספר.
הרי הרוקי הקנדיים מחולקים לרכסי הרים אחדים המשתרעים מכיוון צפון-מערב לכיוון דרום-מזרח. הרכסים הראשיים משתרעים לאורך קו פרשת המים של אמריקה, ויוצרים את עמוד השדרה של הרי הרוקי הקנדיים. רכסי החזית נמצאים מזרחית לרכסים הראשיים. הפארק הלאומי באנף משתרע לכיוון מזרח מקו פרשת המים, וכולל את המדרונות המזרחיים של הרכסים הראשיים ואת רוב רכסי החזית, שבהם נמצאים רוב ההרים המקיפים את העיירה באנף. מרגלות הגבעות נמצאות בצדו המזרחי של הפארק, בין קלגרי לקנמור. בצדו השני של הפארק חוצים הרכסים המערביים דרך הפארקים הלאומיים יוהו וקוטניי. מערבה משם נמצא שקע הרי הרוקי - הגבול המערבי של הרי הרוקי הקנדיים בקולומביה הבריטית. ממערב לנהר בואו ממוקמת פסגת סירק, המתנשאת לגובה 2,993 מטרים.
הרכב והיווצרות
הרי הרוקי הקנדיים מורכבים מסלעי משקע כגון פצלים, אבן חול ואבן גיר ומסלעי קוורציט, שמקורם במשקעים על מדף היבשתי הדומה למדף הרדוד שמשתרע בחוף המזרחי של ארצות הברית. התצורות הגאולוגיות בבאנף נוצרו מהפרקמבריון עד היורה. סלעים צעירים יותר נוצרו בקרטיקון כתוצאה מנדידת משקעים מרכסי ההרים שנוצרו במערב לעבר פנים היבשת, והם נלכדו בתהליך היווצרות ההרים ככל שהוא נמשך לכיוון פנים היבשת. רוב המשקעים הללו נמצאים מחוץ לגבולותיו של פארק באנף. מרבית הסלעים בפארק התקבעו במקומם כמשקעים לפני כ-600 עד 175 מיליון שנים, אך ההרים עצמם נוצרו לפני כ-120 עד 80 מיליון שנים כתוצאה ממעוות והתקצרות של המדף היבשתי העתיק כאשר איים התנגשו בו ונדחקו לתוך שולי היבשת. ההתקצרות לוותה בהיווצרות העתקי דחיקה וקמטים.
עיצוב קרחוני
את כל תהליך ההיווצרות של הרי הרוקי הקנדיים ליוותה סחיפה, שהתחדשה ככל הנראה ואף הואצה לאחר הפליוקן כאשר כדור הארץ נכנס לתקופה של עידני קרח ארוכים. מבנים קרחוניים שולטים בגאומורפולוגיה של באנף, וקיימות דוגמאות לכל הצורות הקלאסיות: קרקס קרחוני, עמק תלוי, מורנות, עמקים קרחוניים וכדומה. המבנים הקדומים שנותרו מתהליך היווצרות ההרים השפיעו על הסחיפה הקרחונית: ההרים בפארק כוללים הרים בצורת מתחמים, חוסר-סדירות, קמר, קער, "טירות"[16], "שן כלב"[17] וכדומה[18]. רכסי הרים רבים נוספים נוטים לכיוון צפון-צפון מערב, ובהם שכבות משקע בעלות דיפ[19] מערבי של 40 עד 60 מעלות. מגמות אלו גורמות להיווצרות מדרונות דיפ, שהחזיתות המזרחיות והצפוניות שלהם תלולות יותר, ומערכת אגן ניקוז שבה נוצרו נהרות ועמקים קרחוניים בשכבות החלשות במהלך הסוקצסיה הגאולוגית.
דוגמאות לכך ניתן למצוא באזור העיירה באנף. הר רנדל הוא הר מדרון דיפ, ונהר ספריי וסולפור מתנקז במקביל לקו הגאולוגי של רכס ההרים. צפונית לעיירה נמצא הר קאסל, שצורתו דמוית הטירה כוללת מדרונות תלולים וצוקים. הר קאסל מורכב מסלעים קמבריוניים של תצורת הקתדרלה (אבן גיר), ומעליה פצלי סטיבן ותצורת אלדון (אבן גיר). הרי שן כלב, כגון הר לואיס, מאופיינים במדרונות משוננים וחדים. רכס המסור, המורכב ממדרונות כמעט-אנכיים ומשכבות משקע, עבר תהליכי סחיפה כתוצאה מערוצים החוצים אותו. חלוקי אבן נפוצים מאוד בתחתית רוב ההרים והצוקים.
קרחונים
בפארק יש קרחונים גדולים ושדות קרח רבים, שאל רובם ניתן להגיע בקלות משדרת אייספילדס. קרקסים קרחוניים קטנים נפוצים מאוד ברכסים הראשיים, וממוקמים בשקעים בצדיהם של הרים רבים. הקרחונים בבאנף נסוגים, בדומה לקרחונים רבים אחרים בכדור הארץ. צילומים שבוצעו בפארק בתקופות שונות מספקים עדות לנסיגה זו, והמגמה הייתה כה מדאיגה עד כדי כך שחוקרי קרחונים החלו לחקור את הקרחונים בפארק באופן יותר מעמיק, וניתחו את ההשפעה שעשויה להיגרם כתוצאה מכמות מופחתת של קרחונים על אספקת המים לנחלים ולנהרות. האזורים הקרחוניים ביותר הם שדות הקרח וופוטיק ווופטה, הנמצאים שניהם על גבול באנף-יוהו. שדה הקרח וופטה משתרע על פני 80 קילומטרים רבועים בקירוב. השלוחות של וופטה בצד של באנף כוללות את הקרחונים פייטו, בואו ווולצ'ר. קרחון בואו נסוג למרחק של כ-1,100 מטרים בין 1850 ל-1953[20], ומאז אותה שנה גרמה הנסיגה להיווצרות האגם במורנת הקצה. קרחון פייטו נסוג למרחק של כ-2,000 מטרים מאז 1880[21], וקיימת סכנה כי בתוך 30 עד 40 שנים הוא ייעלם לחלוטין[22]. משדרת אייספילדס ניתן להבחין בנקל בקרחון קרואופוט ובקרחון הקטור, אך אלו קרחונים בודדים והם אינם קשורים לאף שדה קרח גדול.
הר סנואו דום (כיפת השלג), בשדה הקרח קולומביה, יוצר את השיא ההידרולוגי של צפון אמריקה, כשהמים הזורמים מנקודה זו מגיעים לאוקיינוס השקט דרך נהר קולומביה, לאוקיינוס הקרח הצפוני דרך נהר אתבסקה, ולמפרץ הדסון וממנו אל האוקיינוס האטלנטי דרך נהר נורת' ססקצ'ואן. קרחון ססקצ'ואן, ששטחו כ-30 קילומטרים רבועים ואורכו כ-13 קילומטרים, הוא שלוחה גדולה של שדה הקרח קולומביה שנמצאת בפארק. בין 1893 ל-1953 הוא נסוג למרחק של 1,364 מטרים, כאשר בין 1948 ל-1953 היה קצב הנסיגה כ-55 מטרים לשנה[23]. לאורך המאה ה-20 איבדו הקרחונים של הרי הרוקי הקנדיים כרבע מהמסה שלהם.
הפארק הלאומי באנף ממוקם בצדו המזרחי של קו פרשת המים של אמריקה. כמות המשקעים השנתית הממוצעת היא 472 מילימטרים. כמות זו נמוכה משמעותית בהשוואה לכמות היורדת בפארק הלאומי יוהו שבצדו המערבי של הקו בקולומביה הבריטית, העומדת על 884 מילימטרים באגם וופטה[24] ועל 616 מילימטרים בנחל בולדר[25]. בעיירה באנף יורדים בכל חורף 234 מילימטרים של שלג, ובלייק לואיז יורדים 290 מילימטרים.
בחודשי החורף הטמפרטורה בבאנף מתונה יותר בהשוואה לאזורים אחרים במרכז ובצפון אלברטה, וזאת כתוצאה מרוחות צ'ינוק והשפעות אחרות מקולומביה הבריטית. טווח הטמפרטורה הממוצעת בעיירה באנף בינואר הוא מינוס 15 מעלות צלזיוס עד 5 מעלות צלזיוס. תנאי מזג האוויר בקיץ נוחים יחסית, וטווח הטמפרטורות הממוצע ביולי הוא 7 עד 22 מעלות צלזיוס.
| אקלים בפארק הלאומי באנף | |||||||||||||
|---|---|---|---|---|---|---|---|---|---|---|---|---|---|
| חודש | ינואר | פברואר | מרץ | אפריל | מאי | יוני | יולי | אוגוסט | ספטמבר | אוקטובר | נובמבר | דצמבר | שנה |
| טמפרטורה יומית מרבית ממוצעת (C°) | -4.6 | -0.4 | 4.5 | 9.5 | 14.5 | 18.5 | 21.9 | 21.3 | 16.3 | 10.1 | 0.2 | -5.1 | 8.9 |
| טמפרטורה יומית מזערית ממוצעת (C°) | -14.1 | -11.6 | -7.3 | -2.5 | 1.7 | 5.4 | 7.4 | 6.9 | 2.7 | -1.3 | -8.4 | -13.3 | -2.9 |
| משקעים ממוצעים (מ"מ) | 27.5 | 21.9 | 23.4 | 32.4 | 59.6 | 61.7 | 54.2 | 60.1 | 42.1 | 29.4 | 26.8 | 33.2 | 472.3 |
| מקור: Environment Canada | |||||||||||||
הפארק הלאומי באנף משתרע על פני שלושה אזורים אקולוגיים: הררי, תת-אלפיני ואלפיני. האזור ההררי משתרע על פני 3% משטח הפארק, והוא הקטן ביותר בפארק. האזור התת-אלפיני, המאופיין בעיקר ביערות צפופים, מהווה 53% משטח הפארק. האזור האלפיני נמצא מעל קו העצים של הפארק, והוא מהווה 44% משטח הפארק[26]. קו העצים של הפארק ממוקם בגובה של 2,300 מטרים בקירוב, ובאזורים האלפיניים יש ערבות פתוחות ולעיתים גם קרחונים. באזורים הנמוכים ביותר של הפארק נמצא האזור ההררי. אזור זה מאופיין ביערות של אורן מפותל, שגדילתם האחידה מופרעת לעיתים על ידי קבוצות של אשוחית אנגלמן, ערבה, צפצפה, אשוח דאגלס ואדר דאגלס.
הפארק הוא בית גידול עבור 56 מינים של יונקים. האזורים המיוערים מאוכלסים בעיקר על ידי דובי גריזלי ודובים שחורים. היונקים הטורפים העיקריים בפארק הם פומה צפון-אמריקאית, שונר קנדי, גרגרן, סמור לוטרת נהר צפון-אמריקנית וזאב מצוי. אייל קנדי, אייל פרדי שחור-זנב, אייל פרדי לבן-זנב ואייל קורא, נפוצים בעיקר בעמקים שבפארק, לרבות מסביב (ולעיתים בתוך) העיירה באנף, ואילו אייל קורא נוטה להימנע מחברת בני אדם ולהיצמד בעיקר למקורות מים. בעלי החיים הנפוצים באזורים האלפיניים הם בעיקר עז הרים, כבש גדול-קרניים, מרמיטה אפורה, ופיקה. בשנת 2005 נצפו בפארק 5 פרטים של אייל הצפון[27], ובכך הפך מין זה לאחד ממיני היונקים הנדירים ביותר בפארק.
בשל תנאי החורף הקשים כמעט ואין בפארק זוחלים ודו-חיים, וידוע רק על מין אחד של קרפדה, שלושה מינים של צפרדעים, מין אחד של סלמנדרה ו-2 מינים של נחשים. מתצפיות מדעיות שנערכו בפארק עולה כי מקננים בו לפחות 280 מינים של עופות, ובהם העופות הדורסים: עיטם לבן-ראש, עיט זהוב, עקב אדום-זנב, שלך ובז גמדי. במאגרי המים של הפארק שוחים למעלה מ-100 מינים של דגים.
בין המינים הנתונים בסכנת הכחדה ושבית גידולם נמצא בפארק ניתן למנות את חילזון מעיינות באנף, הגדל במעיינות החמים שבפארק. גם הזן Rangifer tarandus caribou של אייל הצפון נמצא בסכנת הכחדה. מנגד, המערכת האקולוגית של הפארק מאוימת על ידי חיפושית עץ האורן, שגרמה למגפות גדולות ממדים ברחבי הפארק, ואשר עיקר מזונה הוא השיפה של אורן מפותל. ההתפרצות הראשונה באלברטה התרחשה ב-1940, והיא הדביקה בפארק שטח בגודל 43 קילומטרים רבועים[28]. בשלהי שנות ה-70 ובתחילת שנות ה-80 אירעה התפרצות נוספת בפארק ובסביבתו הקרובה.
בני האדם השפיעו על הסביבה הטבעית של הפארק החל מהמאה ה-19, בין היתר, באמצעות החדרת מינים אקזוטיים, בקרה על מינים אחרים, ופעילות פיתוח בעמק בואו. בעבר התקיימה בפארק אוכלוסייה של ביזונים, אך הם ניצודו על ידי ילידי המקום והביזון האחרון נהרג ב-1858. איילים קנדים אינם ילידי הפארק באופן טבעי, וב-1917 הובאו 57 פרטים מהפארק הלאומי ילוסטון. החדרת האייל הקנדי, בשילוב עם אמצעי בקרה שהפעילה רשות הפארקים הקנדית על זאבי ערבות וזאבים מצויים החל משנות ה-30, גרמה לחוסר איזון במערכת האקולוגית של הפארק. מינים אחדים הוצאו מעמק בואו, ובהם דוב גריזלי, פומה, שונר, גרגרן, לוטרות ואייל קורא. ב-1985 החל תהליך יישובם מחדש של הזאבים האפורים בעמק בואו, אך האוכלוסייה טרם הצליחה לבסס את עצמה לאור מקרי מוות רבים באזור הכביש המהיר טרנס-קנדה. החדרתם של דגי טרוטת ברוק וטרוטת עין-הקשת גרמה להידלדלות באוכלוסייתם של מיני דגים טבעיים במאגרי המים של באנף.
הכביש המהיר טרנס-קנדה, החוצה את הפארק, גרם לעיכובים בנדידת בעלי חיים בפארק ולסיכונים נוספים בשל תנועת הרכבים. דובי גריזלי הם בין המינים שהושפעו מהכביש המהיר, שביחד עם פיתוחים אחרים בפארק גרם לשבירת הנוף. דובי גריזלי מעדיפים בית גידול הררי, שהושפע במידה הרבה ביותר מהפיתוחים השונים. על מנת לפתור את הבעיה הזו נבנו מספר מעברים תת-קרקעיים מתחת לכביש ומספר מעברים אקולוגיים.
הפארק הלאומי באנף הוא אתר התיירות הפופולרי ביותר באלברטה ואחד מהפארקים הלאומיים הפופולריים ביותר בצפון אמריקה, כאשר בשנת 2011 ביקרו בו כ-3.1 מיליון תיירים[29], וזאת לאחר שבשנת 2002 עמד על כ-4.7 מיליון מבקרים[30]. קבוצות המוצא העיקריות של התיירים המבקרים בפארק הן אלברטה (42.3%), שאר קנדה (20.4%), ארצות הברית (23.5%), ואירופה (10.2%)[31]. תעשיית התיירות באלברטה מניבה הכנסות של כ-6 מיליארד דולרים קנדיים בממוצע שנתי[32]. לצורך עצירה בפארק נדרשים התיירים לקבל אישור מיוחד. האישור אינו נדרש ממי שנוסע דרך הפארק ואינו עוצר בו. כ-5 מיליון אנשים בממוצע שנתי חוצים את הפארק ללא עצירה בעודם נוסעים על הכביש המהיר טרנס-קנדה.
בין האטרקציות העיקריות בפארק ניתן למנות את אפר הוט ספרינגס (Upper Hot Springs - המעיינות החמים העיליים), מסלול גולף במלון האביב פיירמונט באנף, ושלושה אתרי סקי. פעילויות נוספות המבוצעות בפארק הן טיולים יומיים כגון בלולאת מעבר קורי (Cory Pass Loop), סקי אלפיני וסקי נורדי, ורכיבה על סוסים. הפעילויות באזורים שבפארק המרוחקים ממקומות יישוב כוללות בין היתר טיולים, מחנאות, טיפוס וסקי. רשות הפארקים הקנדית דורשת בקשת רישיון מעבר מכל מי שמעוניין לעשות שימוש במתקנים כגון בקתות המועדון האלפיני של קנדה.
הפארק מנוהל על ידי רשות הפארקים של קנדה (Parks Canada), השואבת את סמכותה מחוק הפארקים הלאומיים שנחקק ב-1930. מדיניות הניהול של הפארק נתנה במשך השנים עדיפות לנושאים סביבתיים על פני פיתוח הפארק. ב-1964 הדגישה הנהלת הפארק את עקרונות השימור שהוצהרו בחוק שנחקק ב-1930. לאחר העלאת ההצעה לארח בפארק חלק ממשחקי החורף של 1972 הפעילו ארגוני איכות הסביבה לחץ רב על רשות הפארקים, וגרמו לה למשוך את תמיכתה בהצעה. ב-1979 נכתבה מדיניות חדשה שכונתה Beaver Book, ששמה דגש על שימור טבע. ב-1988 תוקן חוק הפארקים הלאומיים, כך שהשמירה על המערכת האקולוגית הפכה לעדיפות הראשונה של הפארקים. התיקון לחוק העניק לארגונים חוץ-ממשלתיים את האפשרות לעתור לבתי המשפט נגד רשות הפארקים. ב-1994 כתבה רשות הפארקים גרסה מחודשת של "עקרונות מנחים ומדיניות תפעולית", שכללה הענקת מנדט לקבוצת מחקר שפעלה בבאנף לנסח המלצות בתחום הניהול. הנהלת הפארק הלאומי באנף, בדומה להנהלות של פארקים לאומיים אחרים, נדרשת להחזיק ברשותה בכל עת תוכנית ניהול עדכני. במישור הפרובינציאלי מנוהלים אזור הפארק והיישובים שבתוכו (למעט העיירה באנף שהיא רשות מוניציפלית מאוגדת) על ידי המשרד לעניינים מוניציפליים של אלברטה במסגרת מחוז השיפור מספר 9 (באנף).
חוק הפארקים הלאומיים והתיקון שלו מ-1988 שמו דגש על השלמות האקולוגית, אך בפועל המדיניות יושמה בפארק באופן לא-עקבי. שילה קופס, השרה האחראית על רשות הפארקים הקנדית, העניקה ב-1994 מנדט לקבוצת המחקר Banff-Bow Valley Study להמליץ על דרכים לניהול טוב יותר של הפארק מבחינת השפעת האדם והפיתוח, וכיצד לשמור יותר טוב על השלמות האקולוגית של הפארק. המחקר נמשך כשנתיים וחצי, ובמהלכן הושהו מיזמי פיתוח כגון הרחבת הכביש המהיר טרנס-קנדה בין צומת קאסל לסאנשיין. קבוצת המחקר המליצה על 500 צעדים נדרשים, ובהם הגבלת צמיחתה של העיירה באנף, הגבלת האוכלוסייה המקומית ל-10,000 תושבים, קביעת מכסות מטיילים לשבילי טיולים פופולריים, וקיצוץ פעילויות הפיתוח בפארק. המלצה נוספת הייתה בניית גדר מסביב לעיירה באנף, על מנת להפחית את המפגשים בין בני אדם לאיילים קנדים. גידור העיירה נועד גם למנוע מהאיילים להימלט אליה מפני טורפים, כגון זאבים שמעדיפים להימנע מלהיכנס לעיירה.
אתר האינטרנט הרשמי של הפארק הלאומי באנף (בצרפתית)- אתר האינטרנט הרשמי של הפארק הלאומי באנף (באנגלית)
- הפארק הלאומי באנף באתר Parks Canada
- שבילי טיולים בפארק
- הפארק הלאומי באנף, באתר אנציקלופדיה בריטניקה (באנגלית)
Wikiwand in your browser!
Seamless Wikipedia browsing. On steroids.
Every time you click a link to Wikipedia, Wiktionary or Wikiquote in your browser's search results, it will show the modern Wikiwand interface.
Wikiwand extension is a five stars, simple, with minimum permission required to keep your browsing private, safe and transparent.
