סלאבים
שמם הכולל של עמים וקבוצות אתניות שונות החולקות מוצא משותף המתבטא גם בשפתם ותרבותם, ומתגוררים כיום בעיקר במזרח אירופה, הבלקן ומרכז אירופה מוויקיפדיה, האנציקלופדיה החופשית
שמם הכולל של עמים וקבוצות אתניות שונות החולקות מוצא משותף המתבטא גם בשפתם ותרבותם, ומתגוררים כיום בעיקר במזרח אירופה, הבלקן ומרכז אירופה מוויקיפדיה, האנציקלופדיה החופשית
סלאבים הם עמים וקבוצות אתניות שדוברים ניבים של שפות סלאביות. בעת החדשה מחולקים העמים הסלביים למספר קבוצות: סלאבים מזרחיים הדוברים שפות סלאביות מזרחיות, סלאבים מערביים הדוברים שפות סלאביות מערביות והסלאבים הדרומיים הדוברים שפות סלאביות דרומיות.
| יש לשכתב ערך זה. ייתכן שהערך מכיל טעויות, או שהניסוח וצורת הכתיבה שלו אינם מתאימים. | |
הסלאבים נדדו מאזור נהר הדנייפר (מערב אוקראינה של היום) במסגרת נדידת העמים בין המאה הרביעית לבין המאה התשיעית לעבר מרכז אירופה, מזרח אירופה ודרומה.[1] בתקופה זו מופיעה המילה "סלאבים" כתיאור לקבוצות נוודים אלו. בתהליך זה נוצרו והתבססו המדינות הסלאביות שהתגבשו בשיא ימי הביניים, במשך מאתיים שנה השבטים הסלאביים השתלטו על שטחים נרחבים באזור חבל הבלקן ולאורך גדות נהר הוולגה, עמים אחרים שישבו על שטחים אלו ובהם קבוצות נוודים שונות התערו בתוך החברה הסלאבית.[2]
החל מהמאה התשיעית לספירה עברו השבטים הסלאביים, שבמקורם היו פגנים, תהליך של התנצרות חלקם לנצרות יוונית-אורתודוקסית תחת השפעת האימפריה הביזנטית וחלקם לנצרות קתולית, החל מהמאה ה-12 השתלבו הסלאבים במדינות נוצריות: הסלאבים המזרחיים ייסדו את רוס של קייב, המדינה הסלאבית הראשונה. הסלאבים הדרומיים חברו לבולגרים ליצירת האימפריה הבולגרית הראשונה, הסלאבים המערביים יישבו את ממלכת פולין. במהלך ההיסטוריה, ותחת הכיבוש הטורקי של הבלקן נוצרו קהילות סלאביות מוסלמיות שהתרכזו באזור שהיה ידוע במאה העשרים בשם יוגוסלביה.
בעת החדשה ובעיקר החל מהמאה ה-20 המונח סלאבים מתייחס ללאומות וקבוצות אתניות שונות ומגוונות, מגוון נרחב של תרבויות שמערכת היחסים ביניהן מורכבת ונעה מסולידריות שבסיסה בקרבה היסטורית לעוינות גלויה.[3]
האזכור הראשון של הסלאבים בשם זה, מופיע בכתבים של ההיסטוריון הביזנטי פרוקופיוס, בן המאה השישית. הוא מתאר שני שבטים נוודים המדברים את אותה שפה, אחד השבטים הוא הסקלבני (Sclaveni) והשבט השני הוא מזהה בשם אנטס (Antes (people)). יורדנס, היסטוריון רומי, שחי במאה השישית לספירה מתאר אף הוא את הסקלבני. בספרו הוא מתאר כי "אומה" אחת ששמה היה "ונטי" (Veneti) התפצלה ל-3 שבטים ובהם שבט ה"סקלבני".[4]
על פי הדעה הרווחת בקרב בלשנים המילה "סלאבים" נגזרת מהמילה "סלובו" (slovo) שפירושה "מילה" בשפות הסלביות ובמקור משמעות השם היה "עמים המדברים שפה משותפת". השערות אחרות מצביעות על האפשרות שמשמעותה המקורית של המילה היא "אדם מאמין" בהקשר של "מאמין בדת הסלאבית המשותפת" או שהמילה היא נגזרת משם של מקום, אולי נהר או מקום יישוב.[5]
המילה האנגלית לעבד (Slave) מקורה מהמילה סלאבי Slav, והתפתחה מהמילה sclavus בלטינית וולגרית. ההשערה היא שבמהלך המלחמות של הצבא הרומי ובמהלך מלחמות צבא האימפריה הביזנטית נאספו מספר רב של שבויים סלאבים שנמכרו לעבדות עד שהשם "סלאבי" הפך לנרדף לעבד.[6]
מקורות המידע העיקריים על ההיסטוריה של השבטים הסלאביים הקדומים מתבססים על כתבים של היסטוריונים רומאיים וביזנטים ועל ממצאי חפירות ארכאולוגיות שחשפו שרידים ליישובים ותרבויות סלאביות בעיקר במרכז ומזרח אירופה.
המקורות ההיסטוריים הלטיניים מתייחסים החל מהמאה הראשונה לסלאבים הקדומים בשם ונאטי ומתארים אותם כשבטים נוודים של מרכז אירופה החיים בסמיכות לשבטים גרמאניים ולשבטים ממוצא אסיאתי-איראני כמו הסרמטים והאלאנים.[7]
היסטוריונים ביזנטיים מתייחסים ביתר פירוט, בכתביהם לסלאבים החל מהמאה ה-6 תחת השמות "סקלבאני" ו"אנטס". הם מתוארים כנוודים שמקורם מאזור הרי הקרפטים, הים השחור ואגן נהר הדנובה שעורכים פשיטות שוד על הפרובינציות הרומאיות.
יורדנס כתב בספרו גטיקה (Getica) על הונאטי ותיאר אותם כעם גדול ששולט על שטחים נרחבים באזור נהר הויסלה. הוא מציין כי מהונאטי התפלגו השבטים סלאבים אחרים שהופיעו על גבולות האימפריה הביזנטית החל מהמאה השישית. פרוקופיוס מציין כי השבטים הסלאבים נקראו בעבר "ספורי" (Sporoi) שם שנגזר מהמילה היוונית שפירושה: "לזרוע דגן" ומתאר את ההתיישבות הפזורה של בתי האב הנוודים על פני שטח נרחב אורח החיים של הסלאבים מתואר כאורח חיים קשה. הוא ממשיך ומתאר חברה המאוחדת על ידי דת מונותאיסטית, המוקדשת לפולחנו של האל פֶּרוּן "יוצר הברק" ובעלת מערכת קבלת החלטות הדומה למערכת דמוקרטית. הלוחמים הסלאבים נלחמו בעיקר כחיל רגלים קל, ללא שריון וחמושים בכידון ומגן קטן ולעיתים נלחמו הסלאבים כשהם עם אזור חלציים בלבד. הוא מתאר את הסלאבים כאנשים גבוהים ומוצקים בעלי שיער ועור כהה.[8]
מחקרים רבים נכתבו על מקור השבטים הסלאבים. ההנחה הרווחת היא ששבטים אלה החלו להתגבש בשטחי ההתיישבות הנרחבים של מרכז ומזרח אסיה. הבלשן ההולנדי פרדריק קורטלנד (Frederik Kortlandt) כותב כי המגוון הרחב של מקומות שהועלו כמקור אפשרי לשבטים הסלאביים נובע גם מהנטייה של היסטוריונים לייחס ללשונות ולתרבות הסלאבית עבר קדום יותר מהעולה ממצאים ארכאולוגיים או לשוניים ומעלה השערה כי החיפוש אחר מולדת סלאבית מביא לתוצאות שרירותיות כתוצאה מהעובדה שהמקורות והראיות הקדומות תמיד מתארות מקורות קדומים והתחלות קדומות מעורפלות. [9] מחקרים ארכאולוגיים מצביעים על מכלול תרבויות ששרידיהן מיוחסים לשבטים הסלאביים הקדומים ונמצאו בבלרוס, בה נחשפו שרידי תרבות קולצין (Kolochin culture), אוקראינה, בה נחשפו שרידי תרבות פנקובה (Penkovka culture) ופולין בה נחשפו שרידי תרבות פראג (Prague-Korchak culture).[10]
שרידים ארכאולוגיים המיוחסים לתרבויות הסלאביות הקדומות נמצאו לאורך הנהרות העיקריים של אוקראינה, אבל גם ברומניה, שם מעורבים עם שרידים רומאיים וחוקרים רומניים נתנו לתרבות מעורבת זאת את השם תרבות איפוטסטי-קנדסטי. (Ipotesti–Candesti culture) כלי חרס שאופייניים לתרבויות סלאביות קדומות נמצאו גם בחפירות של מבצרים ביזנטיים בצפון הבלקן[11] כלי חרס דומים נמצאו גם בחפירות בבולגריה, באתרים שמיוחסים לתרבות סלטובו-מאיאקי (Saltovo-Mayaki) הקרובה לכוזרים, אלאנים וסלאביים. מחקר וניתוח מדוקדק של הממצאים הקרמיים שמתוארכים למאה השישית מעלה תמונה מורכבת, פרגמנטציה של תרבויות רבות באזור המחולק לטריטוריות קטנות או אתרים מפוזרים המאופיינים על ידי ממצאים בעלי קווי דמיון בולטים, המעידים על מידה של קשר רופף המאפיין את ההתיישבות הסלאבית הקדומה באירופה.
חפירות ארכאולוגיות חשפו יישובים סלאבים קדומים על טרסות שנבנו בסמוך לגדות נהר בקווים ישרים. בתים נבנו בדרך כלל כריבועים או עיגולים וייתכן שתוכננו על בסיס מבנים ששימשו את הנוודים בין הסלאבים הקדומים. יישובים ננטשו לאחר תקופה מסוימת ולעיתים יושבו מחדש לאחר שנים, ככל הנראה על פי התנאים שהכתיבו את אורח החיים החקלאי בעיקרו של האוכלוסייה. מספר מועט של יישובים, ככל הנראה מקום מושב של שליטים בעלי כוח צבאי והשפעה טריטוריאלית, היו מבוצרים ובחפירות נמצאו שרידים לפעילות תעשייתית. בחפירות נחשפו שתי צורות קבורה אופייניות לשבטים הסלאבים: שיטה אחת כללה שריפת גופות שלאחר מכן הונחו בבורות רדודים או כלים, בעיקר ביערות, שיטה שנייה היא קבורה בקברים, בעיקר בשטחים פתוחים, בדרך האופיינית לקברים של שבטים נוודים. אך כלים שנקברו עם הגופות דומים מאוד בשני סוגי הקבורות.
בשלהי המאה החמישית לספירה, עם התמוטטות האימפריה הרומית ועליית אימפריית ההונים, החלה גם הגירת הסלאבים מערבה. עד המאה השישית לספירת הנוצרים התפשטו הסלאבים בהתיישבותם עד לנהר הוולגה במזרח, שם נפגשו בכוזרים ובבולגארים, עד לנהר האלבה במערב ועד חצי האי הבלקני בדרום, שם נכנסו אל תוך תחומי האימפריה הביזנטית המתכווצת. ההתפשטות על פני שטחים כה נרחבים היוותה זרז לפילוג הסלאבים ללאומים שונים.
הסלאבים המזרחיים דחקו שבטים פיניים, ליטאיים ולטביים כשהתיישבו בשטחים הצפוניים יותר; חלק מן השבטים גם התמזגו עם הסלאבים. השטחים העיקריים אשר שוכנו על ידי הסלאבים היו יערות חשוכים, שהיו כמעט בלתי חדירים לאדם. הסלאבים גם התקדמו דרומה בעודם חושקים באדמות ובעושר של שכניהם הכוזרים. הם העלו מס לכוזרים אך אט-אט החלו להיות שותפים בשווקיהם. הם שלחו סחורה ועבדים דרך הים התיכון, בעיקר את הפינים שהיה להם ביקוש רב בשוק העבדים הים תיכוני. אך במאה העשירית כאשר התחיל כוחם של הכוזרים להיחלש, הבינו הסלאבים שאין בכוחם עוד לשלוט בשטחים אלו וכי עליהם להתמודד עם האיום החדש מהצפון, הוויקינגים השוודים שנקראו ורנגים בפיהם.
על פי מקורות שונים, ביניהם גם סקנדינביים. במאה ה-9 שבט רוס, שהגיע מאזור שבו נמצאת צפון שוודיה, פלש או הוזמן לשלוט על הנסיכויות הסלאביות. הוויקינגים הקימו את נסיכות קייב-רוס ושמו בכך את הבסיס לאימפריה הרוסית בהמשך. הוורנגים היו לוחמים, סוחרים, יורדי ים מנוסים ושודדי ים שהיוו איום משמעותי. בעת חדירת הוורנגים דרומה באמצעות נהרות מזרח אירופה הגדולים בתקווה לפתח את הסחר עם אסיה, שכרו כפרים סלאבים את שירותיהם של הוורנגים. במהרה התחילו הוורנגים להתמזג עם הסלאבים, עד שבסוף המאה ה-14 ניב נורדי עתיק בו דיברו הוורנגים, באזורים שונים במזרח אירופה, התפוגג ונשכח.
במאה השמינית לספירה שיעבד "קארל הגדול", מלך הפרנקים את רוב הסלאבים שישבו ממזרח לנהר האלבה ועם התרחבות גרמנית נוספת מזרחה במאה ה-12 לספירה נדחקו הסלאבים אל מעבר לנהר האודר.
תהליך התנצרות הסלאבים היה איטי ביחס לעמים אחרים באירופה. תחת הנהגת הוורנגים, ולדימיר הגדול מהשושלת הרוריקית, חדרה הנצרות הביזנטית, אשר מאוחר יותר זוהתה כנצרות המזרחית האורתודוקסית, לחברת הסלאבים המזרחיים. באותה עת פעלו מיסיונרים צרפתים ואירים להכנסת השבטים הסלאבים תחת כנפי הנצרות אצל הסלאבים המערביים. בסופו של דבר נוצר הפילוג בין הסלאבים האורתודוקסים לסלאבים הקתולים. השושלת הרוריקית (ורנגים) הסתיימה עם מותו של פיודור הראשון בשנת 1598 כאשר אחריה נוסדה שושלת רומנוב בשנת 1613, עם המלכתו של מיכאיל הראשון.
הסלאבים המערביים הושפעו מבחינה פילוסופית, תרבותית, פוליטית מהשינויים שהתרחשו באירופה המערבית בעיקר בסוף המאה ה-19. הרנסאנס, הרפורמציה והמהפכה התעשייתית פסחו גם על הסלאבים המערביים שכן רובם חיו כאיכרים כאשר במרכז הערים הגדולות חיו גרמנים, שניהלו את המדיניות של המחוזות שבשליטת האימפריות פרוסיה (מאוחר יותר הרייך השני של גרמניה), אוסטרו-הונגריה ורוסיה. הסלאבים המזרחיים (האימפריה הרוסית) חיו גם הם תחת שליטה גרמנית של משפחת רומנוב כאשר רוב העם חי חיים של איכר אירופאי טיפוסי, מהגרים גרמניים רבים היגרו לתוך הערים העיקריות של האימפריה הרוסית והיו בעלי השליטה בפועל בניהול החיים המנהליים של האימפריה וגם בבניית העיר סנקט פטרבורג – "חלון לאירופה".
הסלאבים הדרומיים (חוץ מהסלובנים והקרואטים) שנכבשו על ידי הטורקים היו בעלי זיקה מועטה למערב אירופה. חלק מהסלאבים הדרומיים שנכבשו על ידי הטורקים התאסלמו כתוצאה מכך, בעיקר הבוסנים, מה שהוסיף לפילוג הדתי בקרב הסלאבים.
מתוך מאבקים בלתי פוסקים של לאומים סלאביים שונים לעצמאות מגרמניה, הונגריה וטורקיה, החלו במהלך המאה ה-19 לבצבץ סממני אחדות סלאבית החל כאשר התעוררו תנועות פאן-סלאביות, באופן חלקי אולי כתגובה להתעוררות תנועות פאן-גרמניות. כחלק מאותה שאיפה מדינות רבות נטו לשנות את הדגל הלאומי של עמם על מנת שיהיה דמיון ויזואלי לדגל האימפריה הרוסית (פסי הכחול אדום-לבן, שלא תמיד מגיעים בסדר זה) - מטרתו של דמיון זה היה בניסיון להראות מרות רוסית על המדינה ולהבהיל אימפריות אחרות (אוסטריה, טורקיה וגרמניה) ממחשבה על ניסיונות של כיבוש. עד היום חלק מדגלי המדינות הסלאביות הם בצבעים האלו (סלובקיה, צ'כיה, סרביה, קרואטיה, סלובניה). בעבר למדינות בולגריה, פולין ובוסניה היו דגלים עם מאפיינים סלאביים.
תנועות אלו היו תחילה נחלתם של האינטלקטואלים בלבד והיה להם יישום ממשי בפוליטיקה האירופאית, אבל בסופו של דבר האינטרסים הפוליטיים של הקבוצות האתניות בנפרד גברו על הנטייה לאחדות סלאבית. כך איחודים פוליטיים במאה ה-20 כמו יוגוסלביה וצ'כוסלובקיה הסתיימו בהפרדות, ובמקרה של יוגוסלביה לווה הדבר במראות כמותן לא ראתה אירופה מאז מלחמת העולם השנייה.
במדינות רומניה והונגריה המפרידות בין הסלאבים הצפוניים והדרומיים ישנה השפעה חזקה מאוד של תרבות סלאבית ואף היסטוריה סלאבית בשטחי המדינות. הדבר מתבטא בעיקר בשמות האזורים, למשל בהונגריה ישנו אגם גדול בשם באלאטון, שבשפה סלאבית ניתן לפרש אותו כ"ביצה" (balota).
צלחות וכוסות מעוטרות בדרך כלל בצבעים כחולים וקישוטים מן הצומח.
חולצה רוסית היא לבוש אופייני, חולצה לבנה עם פס צבעוני (בדרך כלל אדום או כחול) במרכזה (יורד מאזור הצוואר).
השפות הסלביות הן שפות הודו-אירופיות שהתפתחו משפה סלבית קדומה המכונה פרוטו סלבית.
במחקר הלשוני, נהוג לחלק את הסלאבים למספר קבוצות על בסיס מאפיינים לשוניים מבדלים: "סלאבים מזרחיים", "סלאבים מערביים" ו"סלאבים דרומיים".
הסלאבים המזרחיים, שהם קבוצת הסלאבים הגדולה ביותר, חיים במדינות רוסיה, אוקראינה ובלארוס, מיעוטים גדולים חיים גם בכל מדינות ברית המועצות לשעבר.
הסלאבים המערביים הם הסלאבים החיים במדינות פולין, צ'כיה, סלובקיה וקבוצות סלאביות קטנות דוגמת הסורבים החיים במזרח גרמניה.
הסלאבים הדרומיים הם הסלאביים החיים במדינות סרביה, קרואטיה, סלובניה, מקדוניה הצפונית, מונטנגרו, בוסניה ובולגריה.
במקרים של מגע בין שפות שונות קיימות תופעות של השפעה לשונית ושאילות בין-לשוניות. לדוגמה באוצר המילים הפולני יש מילים רבות השאולות מגרמנית, ובשפה הסלובנית ישנן מילים איטלקיות וגרמניות רבות. שנים רבות של כיבוש פולני של אוקראינה השאיר חותם עמוק באוצר המילים האוקראיני, למרות השתייכותה של האוקראינית לענף שונה של השפות הסלאביות.
רוב הסלאבים הם נוצרים מזרחים אורתודוקסים או נוצרים קתולים. יוצאים מן הכלל הם הבוסניאקים, הפומאקים והגוראנים שהתאסלמו תחת שלטון האימפריה העות'מאנית.
עם הסלאבים המזרחיים אורתודוקסים נמנים הרוסים, רוב האוקראינים, חלק מהבלארוסים, הבולגרים, הסרבים והמקדונים. על הסלאבים הרומאים-קתולים נמנים הפולנים, הצ'כים, הסלובקים, הוונדים, הסלובנים והקרואטים, חלק מהאוקראינים ורוב הבלארוסים. בדרך כלל השתייכות תרבותית לקבוצה הראשונה מאופיינת באימוץ האלפבית הקירילי וההשתייכות התרבותית לקבוצה השנייה מאופיינת באימוץ האלפבית הלטיני.
חג ההשתנות נפוץ בקרב סלאבים באופן מסורתי ונחגג בשיאי הקיץ של אוגוסט.
החג "מאסליניצה" שנחגג קרוב לסיום השנה האזרחית והוא נפוץ יותר בסלאבים המזרחיים.
נהוג לקשט ביצים לכבוד חג הפסחא.
מאכלים נפוצים בקרב הסלאבים הם: קומפוט, בורשט (חמיצה), ופילמני (וארניקי באוקראינית וקרפלך ביידיש).
מנהג נפוץ הוא לקבל אורחים בלחם מקומי ומלח. האורחים טובלים את פרוסת הלחם במלח וטועמים.
סלאבים, דף שער בספרייה הלאומיתSeamless Wikipedia browsing. On steroids.
