לחם ומלח

לחם ומלח הוא טקס קבלת פנים סלאבי, בו מגישים לאורחים נכבדים כיכר לחם על גבי מפת רוּשְניק (מגבת רקומה סלאבית מסורתית); מעל הכיכר, או בחור בתוכה, מונחת קערת מלח או מלחייה. על פי המקובל, באירועים רשמיים בני זמננו ברוסיה מגישות את הלחם והמלח נשים צעירות בלבוש מסורתי (סרפן וקוקושניק).

המנהג אומץ גם על ידי הליטאים והרומנים, שאינם עמים סלאביים, אך קשורים תרבותית והיסטורית לשכניהם הסלאבים.

בבולגריה הטקס מסמל קבלת אורחים. הלחם והמלח מוגשים לרוב על ידי אישה. בימינו הלחם המשמש בטקס על פי רוב אינו לחם רגיל אלא מאפה חגיגי, שטוח ומעוטר, המכונה "פוגאצ'ה". האורחים המתקבלים אמורים לבצוע פיסה מהמאפה, לטבול אותה במלח ולאכלה. בעת שחרור בולגריה מהשלטון העות'מאני בסוף המאה ה-19, נהגו נשים בולגריות כפריות לקבל את פני החיילים הרוסים המשחררים בלחם ומלח.

במקדוניה מנהג הלחם והמלח עדיין מתקיים לעיתים כביטוי להכנסת אורחים. כמו בבולגריה, נעשה גם כאן שימוש ב"פוגאצ'ה", שאופים למשל לכבוד ארוחת חג המולד, ומטבע מוסתר בתוכה. להקת ג'אז-רוק-אתני מקדונית (יוגוסלבית לשעבר) נקראה "לחם ומלח", כיוון שהכנסת האורחים היא מנהג כה בסיסי ומסורתי בתרבות המקדונית.

בצ'כיה ובסלובקיה המנהג אינו נפוץ בחיי היום-יום, אך מתקיים לרגל ביקוריהם של מנהיגים זרים.

בתרבות הרוסית לחם הוא המזון המוערך ביותר, ומלח מסמל ידידות ארוכת ימים, כפי שמומחש כביטוי: "לאכול פוד^[1] מלח (עם מישהו)". בתקופת האימפריה הרוסית היה המלח יקר בשל המס שהושת עליו, ונחשב מוצר מוערך. הביטוי "לחם ומלח!" אף משמש כברכה הנאמרת על ידי אורחים בבואם לבית המארח. קבצנים נוהגים גם הם לפנות בברכה זו ברומזם על רצונם במזון, אך הם נענים לרוב בביטוי מתחרז הלועג להם.

בפולין טקס הלחם והמלח מתקשר להכנסת האורחים המסורתית של האצולה הפולנית, אם כי התקיים בכל שדרות החברה. המנהג מוזכר בשירי משוררים פולנים מהמאה ה-17. כיום מקיימים אותו בעיקר בעקבות טקס נישואין, כאשר הורי החתן והכלה מקבלים את פניהם בברכה בשובם נשואים מן הכנסייה.

בפרויקט אפולו-סויוז נערך טקס הלחם והמלח באמצעות קרקרים וטבליות מלח.

המנהג התקיים גם בקרב יהודים, בתפוצות ובארץ ישראל. במסורת חב"ד מספרים כי האדמו"ר דובער שניאורי התקבל בלחם ומלח בכפרים השונים בהם עבר בעת מסע לויטבסק בבלארוס בשנת 1826^[2]. כאשר ביקר הרצל בארץ ישראל בשנת 1898 התקבל בלחם ומלח בנס ציונה וברחובות^[3]. בסעודות שבת וחג, לאחר שמברכים על החלה, נוהגים לטבול פרוסות ממנה במעט מלח ולחלק למסובים, בין היתר על פי הפסוק "על כל קרבנך תקריב מלח".^[4] ביטוי למקום של הלחם והמלח בתרבות נתנה נעמי שמר בשיר "פת במלח"^[5].

גם בתרבות הערבית קיים מושג של "לחם ומלח" (عيش وملح או خبز وملـح) אך לא בהקשר קבלת פנים אלא ככריתת ברית על ידי אכילה משותפת, המסמלת התקרבות^[6]^[7]. מי שאכל לחם ומלח אצל חברו נחשב כבעל חוב מוסרי כלפיו וחייב להכיר לו תודה^[8]. תפיסה זו מודגמת גם בביטויים ערביים כגון "יש בינינו לחם ומלח" (بيننا عيش وملـح או بيننا خبز وملـح), ו"ברית מלח" (بَيْنَهُمَا مِلْح - יש בין שניהם מלח).