הכנסה
מוויקיפדיה, האנציקלופדיה החופשית
הַכְנָסָה היא קבלה של מזומנים או שווי מזומנים במהלך תקופת זמן נתונה, אשר בדרך כלל נמדדת בחודשים, רבעונים או שנים. עבור פרטיים ומשקי בית הכנסה מהווה את סכום כל המשכורות, רווחים מעסקאות, דיבידנדים, ריביות וכל צורה אחרת של קבלת תשלומים. עם זאת, בעולם העסקי והחשבונאי, אין הגדרה חד-משמעית של המושג ולעיתים נעשה בו שימוש כשם נרדף לפדיון, בעוד במקרים אחרים הוא משמש לתיאור רווח. במקרו-כלכלה מוגדרת ההכנסה הלאומית כסך כל התמורה שמקבלים כלל גורמי הייצור במשק (עבודה, הון, קרקע ויזמות) עבור תרומתם לייצור השוטף של סחורות ושירותים.
 |
לשער לנושאים, אישים ומאמרים בכלכלה, ראו פורטל הכלכלה. |
ערך מורחב – מיקרו-כלכלה
בתאוריה הכלכלית הכנסה מהווה את תזרים המזומנים של יחידה כלכלית כגון משק בית, תאגיד או מדינה. ההכנסה היא אחד הגורמים הקובעים מגבלות התקציב של היחידה הכלכלית וקובעים כמה כסף ניתן יהיה להשקיע בצריכה או חיסכון. בתאוריה הכלכלית מקובל להניח כי ניתן לחלק את היחידות הכלכליות במשק סגור ללווים ולמלווים, כאשר הלווים צורכים בהווה יותר מהכנסתם תוך תשלום ריבית, בעוד המלווים צורכים בהווה במידה פחותה מהכנסתם תוך קבלה של ריבית.
הכנסה נומינלית, הכנסה ראלית וכוח קנייה
- ערך מורחב – ריאלי לעומת נומינלי בכלכלה
בכלכלה, נעשית לעיתים הבחנה בין הכנסה נומינלית להכנסה ריאלית. הכנסה נומינלית היא ההכנסה בשקלים חדשים (או בכל מטבע אחר) כפי שנתקבלה, ללא התאמות. אולם מכיוון שבאופן תדיר בשל אינפלציה, חל שינוי בערכו של המטבע, אם מעוניינים לבדוק אם חלו שיפור או הרעה בהכנסה לעומת תקופה קודמת, אין להכנסה הנומינלית משמעות לבדה. על כן, יש לבצע התאמה בהכנסה הנומינלית בהתאם לשיעור האינפלציה, , כדי לחשב את ההכנסה הריאלית על פי הקשר:
ההכנסה הריאלית מצביעה על ערך הכסף במונחים של כוח הקנייה של מוצרים בפועל. כלומר, כמה מוצרים ושירותים לערך מאפשרת סך ההכנסה לרכוש. הערכה זו ניתן לבצע בפועל בהתאם לשינוי במדד המחירים לצרכן, אשר מאפשר לחשב את שיעור האינפלציה במשק.
השפעת ההכנסה על צריכה ועל צמיחה
מקובל להניח כי גידול בהכנסתו הראלית של פרט כלשהו תוביל לעלייה בביקוש של אותו הפרט לצריכה. אולם, בין הכלכלנים השונים קיימות מחלוקות על השפעתם של שינויים זמניים בהכנסה על הצריכה של הפרטים במשק והצמיחה במשק. על פי תאוריית הכלכלה הקיינסיאנית, שנהגתה על ידי הכלכלן ג'ון מיינארד קיינס, גידול בהכנסה בהווה מוביל לגידול בצריכה. כתוצאה מכך גידול זמני בהכנסות הפרטים במשק יוביל לגידול דומה בצריכה וכתוצאה מכך לצמיחה של המשק, כאשר התעסוקה בו אינה מלאה[1].
לעומת זאת, על פי השערת מחזור החיים, של הכלכלן פרנקו מודיליאני, פרטים מחלקים את הכנסתם הצפויה לאורך ימי חייהם באופן שווה על פני השנים. כתוצאה מכך צפוי להתקיים שיעור חיסכון שלילי (לקיחת הלוואות) לצעירים ולגמלאים שהכנסתם בהווה נמוכה ושיעור חיסכון חיובי גבוה בגילאי הביניים, שהכנסתם גבוהה יותר. השערה זו שוכללה במסגרת תאוריית ההכנסה הפרמננטית, שנהגתה על ידי הכלכלן מילטון פרידמן, הגורסת כי הצריכה השוטפת של משקי הבית תלויה ברמת ההכנסה הממוצעת שלהם בהווה, כמו גם בהכנסתם הצפויה בשנים העתידות לבוא המהוונת בשער הריבית[2]. מכיוון שהכנסה ממוצעת זו כבר משקללת בתוכה את כלל התנודות בהכנסות של משק הבית בעתיד לבוא, היא קבועה ובלתי משתנה. לכן על אף שההכנסה השוטפת נוטה להיות בלתי יציבה, על פי פרידמן, משקי הבית נוטים לייצב את צריכתם על ידי צריכה בכמות זהה בכל התקופות. לכן, על פי תאוריה זו, גידול זמני בהכנסות של הפרטים במשק לא יוביל לשינוי משמעותי בצריכת הפרטים ולא יוביל לצמיחה של המשק.
- ערך מורחב – עקרונות חשבונאיים מקובלים
בחשבונאות האיסוף והדיווח החשבונאי צריכים להיעשות בצורה אובייקטיבית ונייטרלית על מנת שגורמים זרים המסתמכים על מידע שכזה, יוכלו להיות בטוחים שהמידע חופשי מכל הטיה וחוסר עקביות, בין אם בכוונה ובין אם לאו. בין השאר, מתמודדת החשבונאות עם השאלה באיזה מועד מתקבלת ההכנסה. כך למשל נשאלת השאלה באיזה מועד יש להכיר בהכנסה כתוצאה מעסקה שנחתמה היום, אשר ההוצאות הכרוכות בביצועה נגבות בשנה הנוכחית בעוד התשלום עליה יתבצע רק בשנה הבאה. קיימים מספר רב של תקנים חשבונאיים המתמודדים עם סוגיות כגון אלו, אולם על פי העקרונות החשבונאיים המקובלים קיימים שני עקרונות בסיסיים על פי הם יש לקבוע את מועד ההכרה בהכנסה וכיצד יש לתעד את ההוצאות הנלוות להכנסות אלו: עקרון ההכרה בהכנסה ועקרון ההקבלה בין הוצאות להכנסות. ראו גם הכנסה בעין.
עקרון ההכרה בהכנסה
עקרון ההכרה בהכנסה מציג קווים מנחים אשר על פיהם ניתן לקבוע מתי יש להכיר בהכנסות, לצורך מדידת הרווח שידווח בדוח רווח והפסד. הואיל וקיימים סוגים שונים של פירמות, שלהן תהליכים שונים להפקת רווחים, אפשרי שכל פירמה תכיר בהכנסות בזמנים שונים. עיקרון זה בא לוודא שעיתוי זה יהיה קבוע ומוגדר כדי למנוע מהפירמה לבצע מניפולציות בעת הצגת הרווח התקופתי. על כל חברה וחברה לקבוע עקרון המבהיר מתי יש להכיר בהכנסות - במועד הייצור, במועד המכירה, במועד הגבייה או במועד מתאים אחר. לדוגמה, חברה המוכרת מוצר בעל ביקוש רב ומחיר ידוע, כגון נפט, עשויה להכיר בהכנסות כבר במועד הפקת הנפט, שכן לבטח יהיו לה קונים. לעומת זאת, חנות בגדים שאין ודאות אם תצליח למכור את כל מלאי הבגדים שברשותה, סביר כי תכיר בהכנסותיה רק במועד המכירה.
עקרון ההקבלה בין הוצאות להכנסות
על פי עקרון ההקבלה בין הוצאות להכנסות תרשמנה כל ההוצאות יחד עם ההכנסות שבגינן נוצרו, ללא קשר למועד תשלום ההוצאות בפועל. מטרת העיקרון היא להציג בדוח רווח והפסד תמונה המשקפת באופן שלם יותר את פעילותה של החברה. לדוגמה, בעת מכירת מוצר נוצרת הכנסה. כדי להפיק את אותה ההכנסה, נאלצנו להוציא הוצאות רבות - החל מעלות המכר (העלות הכרוכה בייצור או ברכישתו של המוצר שנמכר), דרך הוצאות השיווק והפרסום, וכלה בהוצאות המימון למימון פעילות הפירמה. המטרה בדוח רווח והפסד היא להציג את כל ההוצאות האלו, כולל אלו שישולמו בעתיד, יחד עם ההכנסה, כך שנוכל לדעת מהו הרווח מאותה מכירה.
לעיתים לא ניתן לרשום את ההכנסה עם הוצאותיה, אם מפני שזה בלתי אפשרי, אם מפני שישנה אי-ודאות לגבי המידה בה ההוצאות יובילו להכנסות ואם מפני שעלות החישוב והייחוס גבוהה מדי. לדוגמה, תשלום הוצאות חשמל: קשה לדעת איזו הכנסה בדיוק נוצרה בעקבות השימוש בחשמל. במקרה זה ההוצאות יירשמו בהתאם לתקופה שבה השתמשנו בחשמל וללא קשר לרווח שנוצר משימוש זה.
הכנסתם של הפרטים במשק מושפעת במידה רבה ומהחקיקה ומהמדיניות הפיסקלית של הממשלה המתבטאת במידה רבה במדיניות הרווחה. כך למשל, קובעת הממשלה את גובה ואופן המיסוי של אזרחי המדינה ומסדירה בחקיקה את זכויותיהם של העובדים במשק. לגורמים אלו השפעה ניכרת על הכנסתם של האזרחים במדינה ועל חלוקת העושר ביניהם.
מס הכנסה
- ערך מורחב – מס הכנסה
במרבית מדינות העולם מוטל מס על הכנסת התושבים והתאגידים, כדי לממן את הוצאותיה של הממשלה. מס ההכנסה עשוי להיות בשיעור אחיד (אחוז מס זהה לכלל התושבים ללא תלות בהכנסה), פרוגרסיבי (מס גבוה יותר על בעלי הכנסה גבוהה יותר) או רגרסיבי (מס נמוך יותר לבעלי הכנסה גבוהה יותר). לצורך גביית מס ההכנסה מגדיר החוק קריטריונים להכרה ולסיווג ההכנסה, אשר בהתאם להם נגבה המס. כך למשל מס הכנסה מרווחי הון שונה במרבית המדינות ממס ההכנסה על שכר. מס ההכנסה עשוי להשתנות בתלות בזהות המשפטית של הממוסה. כך למשל מס הכנסה על חברות הוא בשיעור שונה ממס ההכנסה על משקי בית או על מלכ"רים[3].
במדינות מסוימות מונהג מס הכנסה שלילי, כלומר עובדים בעלי הכנסה נמוכה במיוחד זכאים לקבל תוספת לשכרם מהמדינה. התוספת יכולה להתקבל בדרכים שונות - חודשית דרך המעסיק (ממס הכנסה), מביטוח לאומי או לקבל החזר בסוף השנה, בתום הגשת דוח שנתי. מס ההכנסה השלילי נועד לאפשר חלוקה מחדש של העושר בחברה ובכך לסייע למגזרים חלשים ולעודד אותם לעבוד.
הכנסה שמתקבלת ללא תשלום מס מכונה "כסף שחור" ועבריינים המעלימים מס משתמשים בשיטות שונות להלבנת הון, כדי לטשטש את מקור ההכנסה הבלתי חוקית. הכנסה מפעילות בשוק השחור נחשבת לבעייתית הן משום שהיא גורמת לאובדן הכנסות ממסים למדינה והן מכיוון שהיא בדרך כלל מגיעה לידי גורמים פליליים כספים רבים המשמשים לביצוע פעולות בלתי חוקיות חמורות יותר.
הכנסה ומדיניות הרווחה
- ערך מורחב – מדינת הרווחה
ההכנסה של תושבי מדינה תלויה במידה ניכרת במדיניות הרווחה ובמדיניות הפיסקלית הנהוגה בה, כלומר במכלול המנגנונים הממשלתיים והמשפטיים המאפשרים חלוקה מחדש של ההכנסות במדינה. מס הכנסה פרוגרסיבי מהווה כלי עיקרי ברוב המדינות בחלוקה מחדש של העושר בחברה, אך יחד איתו קיימים מיסים עקיפים על צריכה (מע"מ, מכס, מיסים על דלק, סיגריות וכו') ומיסים על ההון (רווחים מהשקעות) ומס ירושה.
בנוסף, תשלומי העברה מגדילים את הכנסתם של מעוטי היכולת. אלה כוללים מס הכנסה שלילי הניתן לבעלי הכנסה נמוכה, דמי אבטלה המשולמים למי שאינו מוצא עבודה, הבטחת הכנסה המשולמת למי שאינו מסוגל לפרנס את משפחתו וקצבת זקנה המשולמת למי שהגיע לגיל פרישה ואינו עובד.
דיני העבודה מהווים כלי מרכזי נוסף במדיניות חלוקת ההכנסה בין האזרחים. מדינות רבות מטילות מגבלות על שכר המינימום אותו יש לשלם לאדם בעבור עבודתו ואף קובעות כללים לתשלום תוספת שכר עבור שעות נוספות, ותק ורכיבים נוספים. גובה השכר ומרכיביו נקבעים לעיתים קרובות גם בהסכמים קיבוציים וחוזי העסקה בין העובדים למעסיקים.
- ערך מורחב – אי-שוויון כלכלי
במרבית המדינות בעולם קיימים הבדלים בהכנסתם של האזרחים השונים במדינה. כמו כן, קיימים הבדלים ניכרים ברמת ההכנסה הממוצעת במדינות שונות. הבדלים אלו נובעים מאי-שווין בחלוקת ההכנסות בתוך המדינה ובין המדינות השונות. קיימים מספר מדדים כמותיים המשמשים להערכת את אי השוויון בהכנסות בין הפרטים בחברה. המדדים המקובלים ביותר להערכת אי-שוויון בהכנסות הם מדד ג'יני ועקומת לורנץ.
אי שוויון כלכלי התקיים במגוון גדול של חברות ובמהלך תקופות היסטוריות שונות - טבעו, סיבותיו וחשיבותו נמצאים בדיון רחב ומתמשך. המערכת הכלכלית של מדינה (לדוגמה קפיטליזם או סוציאליזם), מלחמות שמתקיימות או שהיו בעבר, ההבדלים ביכולות של אנשים ליצור עושר כלכלי, המיקום הגאוגרפי, השפעות בין מדינות וסוגיות פוליטיות כולן קשורות ליצירה של אי שוויון כלכלי בין מדינות.
מדיניות הרווחה ומדיניות המיסוי משפיעים באופן ניכר על אי-השוויון בהכנסות. אי-השוויון הכלכלי מחריף במקרים רבים כאשר בעלי התושבים בעלי הכנסה גבוהה זוכים ליחס מועדף או למגוון רחב יותר של הזדמנויות ביחס לתושבים בעלי הכנסה נמוכה יותר. מצב זה גורם לעיבוי העושר, כלומר לתהליך בו הון שזה עתה נוצר נוטה להתרכז בבעלותם של אנשים או ישויות שהיו עשירים עוד קודם לכן. במצב זה, אלו שכבר אוחזים בהון הם בעלי אמצעים להשקיע במשאבים הנדרשים ליצירת הון נוסף. עיבוי העושר עלול לתרום באופן משמעותי לקיום המתמשך של אי שוויון בתוך חברה ועשוי לתרום למעגל העוני.
