Loading AI tools
היסטוריה אוגוסטה (בלטינית: Historia Augusta) היא אוסף של ביוגרפיות של קיסרי רומא בין השנים 117–284 לספירה (מאדריאנוס ועד נומריאנוס וקארינוס) ושל חלק מן השותפים לשלטון, היורשים המיועדים והטוענים לכתר הקיסר בתקופה זו.
בכתבי היד של הביוגרפיות הן מיוחסות לשישה סופרים שחיו בתקופת הקיסרים דיוקלטיאנוס וקונסטנטינוס, סופרים עלומים המכונים בשם הקיבוצי Scriptores Historiae Augustae (בראשי תיבות SHA או HA בלבד), כלומר: "המחברים של תולדות האוגוסטים" (קיסרים). השם נטבע בשנת 1603 בפריז על ידי המלומד הקלאסי איזק קזובון, המהדיר של ההוצאה הראשונה הביקורתית. אך המחבר האמיתי של הביוגרפיות וזמן חיבורם עודם עלומים. הדעה הרווחת בקרב החוקרים, היא שקובץ הביוגרפיות, כפי שהגיע לידינו, נכתב או נערך בידי מחבר אחד בסוף המאה ה-4 ותחילת המאה ה-5. המחבר-העורך הסתתר מאחורי שישה שמות בדויים, ככל הנראה משום שבשל תוכן החבור, העדיף שלא להיחשף כדי להימנע מעימות עם שלטונות רומא בימיו - רומא הנוצרית והמיליטנטית. סביר להניח שהמחבר נמנה עם העילית של בירת האימפריה ואולי אף משרידי האריסטוקרטיה הישנה, הטרום-נוצרית.[1] המחבר (או מחברים) השתייך לחוגים הפגניים של רומא, ונראה כי החיבור משקף דעות ושאיפות אופייניות לחברה הרומית באותה תקופה, אולם לא נראה שקיימת משנה פוליטית ברורה המשותפת לכל הביוגרפיות.[2]
מהימנות הביוגרפיות מוטלת בספק, אך למרות זאת (עקב מיעוט במקורות אחרים) הן משמשות מקור ראשי לתולדות הקיסרות הרומית במאה השלישית לספירה.
קובץ הביוגרפיות לא הגיע לידנו בשלמותו. המגילה המקורית ככל הנראה פתחה בביוגרפיה של נרווה (קיסר בשנים 96–98), כהמשך למחזור הביוגרפיות של סווטוניוס "חיי שנים-עשר הקיסרים", שהסתיים בחיי דומיטיאנוס. מתוך הערות שונות בתוך הביוגרפיות בקובץ עצמו, מתברר כי הוא הסתיים בחיי הקיסרים שקדמו לקונסטנטינוס, הקיסר הפגני האחרון.[3] מקורה של השערה זאת הוא בעובדה שמבחינה סגנונית החיבור מחקה את סגנונו של סווטוניוס.
הקובץ כולל 30 ביוגרפיות, שרובן כוללות את חייו של קיסר יחיד, ואילו אחרות כוללות קבוצה של שניים או יותר שקובצו יחדיו רק בשל היותם קרובים או בני אותו הזמן. קיסרים אלה כוללים לא רק את אלה ששלטו ממש, ה"נשגבים" (Augusti), אלא גם את היורשים המשוערים (ה"קיסרים") ואת מגוון הטוענים לכתר השלטון באימפריה (Tyranni).[4]
- חסר המבוא לחיבור.[5]
- חסרות: הביוגרפיות של נרווה וטריאנוס (השנים 96–117).[5]
- הביוגרפיות החל מאדריאנוס ועד גורדיאנוס השלישי (השנים 117–244) מוקדשות לדיוקלטיאנוס (קיסר בשנים 284–305) ונכתבו על ידי ארבעה סופרים.
- חסרות: הביוגרפיות של פיליפוס הערבי, דקיוס, טרבוניאנוס גאלוס, איימליאנוס והחלק הראשון של חיי ולריאנוס (השנים 244–253).[6]
- הביוגרפיות החל מולריאנוס ועד קארינוס (השנים 253–285) מוקדשות לקונסטנטינוס הראשון (337-306) ונכתבו על ידי שני סופרים.
הביוגרפיות
הביוגרפיות על פי סדרן בקובץ (שנות שלטונו של הקיסר לצד שמו):[7]
- הדריאנוס, 138-117
- לוקיוס אייליוס (אנ'), מועמד לשלטון (בנו המאומץ של הדריאנוס ואביו של הקיסר לוקיוס ורוס)
- אנטונינוס פיוס, 161-138
- מרקוס אורליוס, 180-161
- לוקיוס ורוס, 169-161
- אווידיוס קסיוס (אנ'), 175
- קומודוס, 192-180
- הלוויוס פרטינקס, 193
- דידיוס יוליאנוס, 193
- ספטימיוס סוורוס, 211-193
- פסקניוס ניגר, 193
- קלודיוס אלבינוס, 197-193
- קרקלה, 217-211
- גטה, 211
- אופליוס מקרינוס, 218-217
- דיאדומניאנוס, 218
- אלגבלוס, 222-218
- סוורוס אלכסנדר, 235-222
- שני המקסימינים, 238-235 (מקסימינוס תרקס ומקסימינוס הצעיר)
- שלושת הגורדיאנים, 238 (גורדיאנוס הזקן וגורדיאנוס הצעיר; גורדיאנוס השלישי, 244)
- מקסימוס ובלבינוס, 238
- שני הוולריאנים, 260-253 (ולריאנוס הבוגר וולריאנוס הצעיר (אנ'))
- שני הגליאנים, 268-253 (גליאנוס האב וסלונינוס גליאנוס)
- שלושים הטיראנים (אנ'):
- 1. קיריאדס (אנ') (ככל הנראה ב-259)
- 2. פוסטומוס (אנ') (269-260)
- 3. פוסטומוס הצעיר (אנ') (בחסות אביו)
- 4. לוליאנוס (גם לייליאנוס) (אנ') (ינואר-פברואר 269)
- 5. ויקטורינוס (אנ') (תחילת 271)
- 6. ויקטורינוס הצעיר (אנ') (בחסות אביו)
- 7. מריוס (אנ') (קיץ 269)
- 8. אינגנואוס (אנ') (ב-260)
- 9. רגליאנוס (אנ') (אחריו, ב-260)
- 10. אוראולוס (אנ') (ב-268)
- 11. מקריאנוס (אנ') (בסתיו 260)
- 12. מקריאנוס הצעיר (אנ') (ב-261-260)
- 13. קיאטוס (אנ') (יחד עם אחיו, מקריאנוס הצעיר)
- 14. אודיינתוס (אנ') (262, ב-267 אימפראטור)
- 15. הרודס (אנ') (בנו)
- 16. מייוניוס (אנ') (ב-267)
- 17. באליסטה (אנ') (בסתיו 261)
- 18. ואלנס (אנ') (בחסות אביו)
- 19. ואלנס הבוגר (אנ') (ב-261)
- 20. פיסו (אנ') (ב-261)
- 21. איימיליאנוס (אנ') (בסוף 261, אחרי מקריאנוס)
- 22. סטורנינוס (אנ') (בזמן שלטון גליאנוס, בין 260–268)
- 23. טטריקוס הבוגר (אנ') (בתחילת 271) (טטריקוס הצעיר (אנ'))
- 24. טרבליאנוס (אנ') (בזמן שלטון גליאנוס, בין 268-260)
- 25. הרניאנוס (שלט עם אמו, זנוביה)[8]
- 26. טימולאוס (בנה של זנוביה, ב-272)[8]
- 27. קלסוס (אנ') (בזמן שלטון גליאנוס, בין 268-260)
- (זנוביה) - מלכת פלמירה, 271-267
- 28. ויקטוריה (אנ') (תחת טטריקוס, ב-271)
- 29. טיטוס (אנ') (ב-238)
- 30. קנסורינוס (אנ') (ב-268).
הסופרים
על פי המסורת של כתבי היד, הביוגרפיות חוברו על ידי שישה סופרים שונים:[4]
- אייליוס ספרטיאנוס (Aelius Spartianus): חיי אדריאנוס, אייליוס (Aelius), דידיוס יוליאנוס, פסקניוס ניגר, קרקלה וגטה.
- יוליוס קפיטולינוס (Julius Capitolinus): חיי פיוס, מרקוס אורליוס, ורוס, פרטינקס, קלודיוס אלבינוס (Clodius Albinus), מקרינוס, המקסימינים (Maximini), הגורדיאנים (Gordiani), מקסימוס ובלבינוס.
- וולקקיוס גליקנוס ויר קלריסימוס (Vulcacius Gallicanus): חיי אווידיוס קסיוס (Avidius Cassius).
- אייליוס למפרידיוס (Aelius Lampridius): חיי קומודוס, דיאדומניאנוס (Diadumenianus), אלאגבאלוס וסוורוס אלכסנדר.
- טרבליוס פוליו (Trebellius Pollio): חיי פיליפוס הערבי עד קלאודיוס השני גותיקוס.
- פלוויוס וופיסקוס איש סירקוסה (Flavius Vopiscus): חיי אורליאנוס, טקיטוס, פרובוס, פירמוס (Firmus) ושלושת עמיתיו השליטים, וקארוס ובניו.
כתב היד הקדום ביותר הקיים של קובץ הביוגרפיות הזה מכונה "היסטוריה אוגוסטה" וידוע בשם "פַּאלַאטינוּס לאטינוס מס' 899", כפי שמופיע בתו הקטלוג בספריית הוותיקן, שם הוא מסומן באות היוונית פי. מוצאו בהעתק שנעשה במנזר פולדה (גרמניה). כתבי יד אחרים נחשבים מאוחרים ממנו ואף כהעתקים שלו.[5] מגילת הקלף היא מן המאה ה-9 והיא מתחילה בחיי אדריאנוס. היא הודפסה כפי שהיא כבר בשנת 1475 במילאנו, כאשר בראש הביוגרפיות השונות נמצאו שמותיהם של שישה מחברים שונים. ההוצאה לאור המוקדמת לדפוס עשויה להצביע על מידת ההתעניינות שגילו אנשי הרנסאנס לתוכנה, כמו גם על מידת החשיבות שייחסו לסיפורי חייהם של קיסרי האימפריה הרומית לצורך השלמת הידיעה אודות תולדות רומא הקיסרית.[3]
ההיסטוריה אוגוסטה אינה כוללת ביטויי עוינות כלפי יהודים או הערות ביקורתיות הנוגעות להם, כפי שניתן למצוא בה למשל, ביחס לסורים, למצרים או לגאלים.[10] היהודים מופיעים בה באופן די בולט וניתן להסביר זאת בהשפעה שעדיין הייתה להם על החברה הרומית בסוף המאה ה-4, כפי שנובע ממקורות אחרים מאותה התקופה.[11]
בביוגרפיה של אדריאנוס יש אזכור למרד התפוצות[12] ולמרד בר כוכבא. על פי ההיסטוריה אוגוסטה, הסיבה לפריצתו הייתה גזירתו של אדריאנוס האוסרת את קיום מצוות המילה.[13] בביוגרפיה של אנטונינוס פיוס נכתב כי הוא הכריע "את היהודים המורדים",[14] אולם אין מידע ברור ממקורות אחרים על מרד יהודי תחת שלטונו.[15] ניתן גם לקרוא את המשפט כמתאר את היהודים כמרדניים, אולם ייתכן גם שלאחר דיכוי מרד בר כוכבא התרחשו התנגשויות נוספות עד שבוטלו גזירות אדריאנוס בידי אנטונינוס יורשו.[16] בביוגרפיה של ספטימיוס סוורוס נכתב כי הסנאט החליט לזכות את בנו (קרקלה) "בטריומף על היהודים".[17] לא ידוע לנו מהמקורות על סיבה כלשהי לדיכוי של מרד יהודי.[18] הדבר היחיד שניתן להסיק מכך הוא שהושגו הישגים צבאיים כלשהם ביהודה, אך לא בהכרח קשורים ביהודים, שבתקופה זו כבר לא היוו את רוב האוכלוסייה של ארץ יהודה גופא. אולם סביר יותר שאין לידיעה זו ביסוס היסטורי.[19] מצעד ניצחון כזה, ללא קשר להיסטוריוּת שלו, מרמז על התנגשות בין קרקלה והיהודים, בזמן שבביוגרפיה של קרקלה[20] ניכרת סימפתיה ברורה כלפי יהודים.[21] בביוגרפיה של אלאגבאלוס מסופר כי נהג לומר שצריך להעביר אל המקדש שבנה לאל אלאגבאלוס על הגבעה הפאלאטינית "את דתות היהודים והשומרונים ואת פולחן הנוצרים כדי שהכהונה של אלגבלוס תכיל את המסתורין של כל הפולחנים",[22] אולם ישנו ספק רב לגבי אמיתותה ההיסטורית של ידיעה זו.[23] אחת האנקדוטות המתארות את ראוותנותו של אלאגבאלוס בביוגרפיה שלו, מספרת כי "הגיש לעיתים יענים בארוחותיו, ואמר שלאכול אותם הוא בחזקת מצווה אצל היהודים".[24] מדובר בבדיחה המכוונת לאיסורי האכילה הידועים של היהודים, אולם מאחר שיענים היו בין בעלי החיים האסורים לאכילה על פי התורה, ניתן להניח שבמהלך המסירה של ההיסטוריה אוגוסטה, מילת השלילה הושמטה.[25]
בביוגרפיה של אלכסנדר סוורוס נכתב כי "הוא כיבד את החוקים הפרטיים של היהודים", כונה בלגלוג "ארכיסינגוגוס סורי", החזיק פסלים של "נפשות קדושות ביותר" ובהן אברהם, נהג על פי "נוהל שמקיימים הנוצרים והיהודים", ושמע מיהודים או מנוצרים מימרה, ש"ציווה לחקוק אותה בפלטין ובמבנים ציבוריים" - אמרה הידועה בצורתה הארמית ומיוחסת להלל הזקן.[26] בביוגרפיה של גורדיאנוס השלישי נכתב כי החיילים בנו לו אתר קבורה והוסיפו כתובת בכמה שפות: "יוונית, לטינית, ופרסית, ובעברית ובמצרית".[27] אלא שלא ידוע משום מקור אחר על כתובת כזאת[28] וסיפור זה ככל הנראה אינו אותנטי. עם זאת, בולטת החשיבות שניתנה בו לאותיות העבריות, שלהן ניתן מעמד שוה לאלו שביוונית, לטינית, פרסית ומצרית.[29] אזכור "השפה של היהודים" יחד עם השפות הללו מעידה כי היוזמים של הכתובת או המחבר ומקורותיו ראו ביהודים נוכחות רצינית באזור נהר פרת בתקופתם.[28] בביוגרפיה של קלאודיוס השני נזכר משה, "שהיה מקורב אל אלוהים, כפי שאומרים ספרי היהודים" ו"קיבל מענה מהאלוהות הבלתי מוכרת מקרוב".[30] בכך מתייחס המחבר לאלוהי היהודים כלא-ודאי, לעומת אלוהיהם הוודאיים של הרומאים.[31] בביוגרפיה של סטורנינוס מצוטטת כביכול איגרת מאת אדריאנוס, העוסקת במצב הדתי במצרים ובה נטען כי "אין שם ראש בית כנסת (ארכיסינגוגוס) של יהודים, שומרוני וראש כמורה של נוצרים, שאיננו איצטגנין, רואה בקרביים, מושח בשמן ואף הפטריארך עצמו שעה שמגיע אל מצרים מאלצים אותו אחדים להעריץ את סרפיס (אנ'), ואחרים – את כריסטוס". באיגרת נעשה ניסיון לאפיין את כלל אוכלוסיית אלכסנדריה ולסכם: "האל היחיד שלהם הוא הממון, ולו סוגדים הנוצרים, היהודים ובסך הכל האומות כולן".[32] תיאור עיסוקם של ראשי הדתות המונותאיסטיות במצרים כידעונים ומרפאים במשחות הוא חלק מהלגלוג על כל המאמינים באמונות טפלות, מזווית ראייתו של פגאני נאור. תיאור ביקורו של "ראש האבות" (פטריארך) הוא בעצם אנקדוטה על ציד נפשות להמרת דת, תופעה המנוגדת לדרכה של התרבות הרומית, ונראה כאין זו עדות היסטורית.[33] לדעת מנחם שטרן, אותו פטריארך חייב להיות הנשיא הארץ-ישראלי של בית הלל, שלפחות החל מהמאה ה-3 המקורות הספרותיים מעידים כי הוא נחשב ל"פטריארך". עם זאת, רוב החוקרים דוחים את האותנטיות של האיגרת הזו.[34]
- היסטוריה אוגוסטה: חיי הדריאנוס. תרגם מרומית וצירף מבואות, הערות ונספחות דוד גולן. ירושלים, הוצאת אקדמון, 1989. (הספר בקטלוג ULI)
- היסטוריה אוגוסטה: הקיסרים האנטונינים. תרגם מלטינית, הוסיף מבוא והערות דוד גולן. ירושלים, הוצאת ספרים ע"ש י"ל מאגנס, 2007.[35] (הספר בקטלוג ULI)
- היסטוריה אוגוסטה: הקיסרים הסוורים. תרגם מלטינית, הוסיף מבוא והערות דוד גולן. ירושלים, הוצאת ספרים ע"ש י"ל מאגנס, 2010.[36]
- היסטוריה אוגוסטה: הקיסרים החיילים. תרגם מלטינית, הוסיף מבוא והערות דוד גולן. ירושלים, הוצאת ספרים ע"ש י"ל מאגנס, 2014.[37] (הספר בקטלוג ULI)
- בנימין איזק, "עמדות רומאיות כלפי היהודים והיהדות". ציון ס"ו, (תשס"א), עמ' 61–64.
- H. Dessau, "Über Zeit und Personlichkeit der SHA". Hermes 24 (1889), pp. 387-92
- T. Mommsen, "Die SHA". Hermes 25 (1890), pp. 228-92
- R. Syme, Ammianus and the Historia Augusta. Oxford, 1968.
- R. Syme, Emperors and Biographies: Studies in the Historia Augusta. Oxford, 1971.
- M. Stern, Greek and Latin Authors on Jews and Judaism, Jerusalem, 1980, Vol. II, CXLII. Scriptores Historiae Augustae, pp. 612-642.
- B. Isaac, "Orientals and Jews in the Historia Augusta: Fourth-Century Prejudice and Stereotypes", in: I. M. Gafni, A. Oppenheimer and D. R. Schwartz (editors), The Jews in the Hellenistic-Roman World, Studies of Memory of Menahem Stern. Jerusalem, 1990.
- היסטוריה אוגוסטה - המקור הלטיני ותרגום לאנגלית
- היסטוריה אוגוסטה - מבוא (באנגלית)
- היסטוריה אוגוסטה הטקסט + מבוא קצר באתר livius.org
- היסטוריה אוגוסטה, באתר אנציקלופדיה בריטניקה (באנגלית)
Wikiwand in your browser!
Seamless Wikipedia browsing. On steroids.
Every time you click a link to Wikipedia, Wiktionary or Wikiquote in your browser's search results, it will show the modern Wikiwand interface.
Wikiwand extension is a five stars, simple, with minimum permission required to keep your browsing private, safe and transparent.
