הוצאה להורג

הוצאה להורג היא הפעולה של הריגת אדם המתבצעת לאחר החלטה (עונש מוות) של סמכות משפטית ולא כהחלטה של אדם בודד (פעולה הקרויה הריגה או רצח), אלא כהחלטה של קבוצה, היונקת את כוחה מתמיכה רחבה יותר. זוהי למעשה הסנקציה החריפה ביותר שמדינה יכולה להפעיל כנגד אזרחיה. ישנן מדינות בהן לרשויות זכות חוקית הוצאה להורג, במסגרת עונש מוות. אולם בזמן מלחמה או בשלטון עריץ, נעשית הוצאה להורג ללא משפט, על-פי החלטה מקומית, לרוב מתוך תחושה שהחלטה זו משקפת את רצון השלטון, ולעיתים אף בהנחיה ברורה (אך חסרת בסיס חוקי) של השלטון. הוצאה להורג בלא משפט, בידי המון זועם, קרויה לינץ', והיא צורה של לקיחת החוק לידיים.

הוצאות להורג בצבא נעשות בדרך כלל על ידי כיתת יורים או על ידי תלייה. קיימות שיטות נוספות להוצאה להורג (ראו פירוט בשיטות הוצאה להורג).

צליבה שימשה כדרך משפילה ואכזרית במיוחד לביצוע הוצאות להורג, בעיקר על ידי הצבא הרומי, מאז 600 לפנה"ס ועד למאה הרביעית לספירה. על פי המסורת הנוצרית, ישו הוצא להורג בשיטה זו, ולכן צלב הוא סמל הנצרות.
שריפת אדם חי, גם שיטה זו הייתה נהוגה ברומא. הקיסר נירון אהב שיטה זו ואף הרג בני אדם בשיטה זו רק כדי להאיר בכנסים ובמסיבות ממלכתיות. שיטה זו הייתה נהוגה גם על ידי הכנסייה הנוצרית שהעלתה על המוקד אנשים שנאשמו בכפירה, כישוף, ויהודים שסירבו לקבל על עצמם את הדת הנוצרית, או שחזרו בהם מהתנצרותם. בין היתר האינקוויזיציה השתמשה בשיטה זו, כנגד אנוסים שנתפסו מקיימים בסתר את מצוות היהדות.
תלייה הייתה השיטה הכי מקובלת להוצאה להורג לכל אורך ההיסטוריה, בזכות יתרונותיה הרבים. שיטה זו הומצאה בפרס בימי קדם, ומאוחר יותר התפשטה לכל רחבי העולם.
עריפת ראש הייתה שיטת ההוצאות להורג בגרמניה ובאנגליה במאות ה-16 וה-17. היא בוצעה בדרך כלל בעזרת גרזן אך לעיתים גם בהתקנים דמויי-גיליוטינה. עריפת ראש עדיין נפוצה בקרב ארצות ערביות מוסלמיות, וגם בקרב ארגוני טרור וכן אצל קרטלי סמים במקסיקו וכנופיות בברזיל שם נפוצה כריתת ראש איטית על ידי סכין או מצ'טה.
במהפכה הצרפתית החלו הצרפתים להוציא להורג אנשים באמצעות גיליוטינה ששימשה לעריפת ראשים שכונתה בלשון העממית "האלמנה", בשל השארת נשותיהם של המוצאים להורג אלמנות. אחד המוצאים להורג המפורסמים ביותר בשיטה זו היה לואי ה-16 מלך צרפת.
בדרום מזרח אסיה (אך גם ברומא ובקרתגו) נהגו להוציא להורג במחיצה על ידי פיל.
סקילה - רגימת אדם כפות באבנים עד להמתתו. קיים במדינות מוסלמיות וגם ביהדות המוקדמת לפי ההלכה (ראו: ארבע מיתות בית דין).
בסין נהגו גם לכלוא נידון למוות במגדל פעמונים ורעש הפעמונים היה גורם למותו^[1].

שיטות להוצאה להורג כיום

כיום שיטות ההוצאה להורג שונות בין המדינות בהן עונש המוות הוא חוקי. נהוגה שיטת הוצאה להורג חדשה יחסית המתבצעת על ידי מתן זריקת רעל לעורקיו של הנידון למוות. כמו כן שיטות נפוצות להוצאה להורג כיום הן בירייה, בין אם בכיתת יורים ובין בירייה בודדת לכיוון העורף, באמצעות חשמול קטלני באמצעותו של כסא חשמלי (שיטה שהשימוש בה הולך ופוחת), בתא גזים, בתלייה ואפילו בעריפת ראש וברגימה על ידי אבנים.

על פי נתוני אמנסטי, ארגון זכויות אזרח המתנגד בתקיפות להוצאות להורג, בשנת 2015 הוצאו להורג ברחבי העולם לפחות 1,634 בני אדם ב-20 מדינות, המספר הגבוה ביותר מאז 1990. בראש טבלת המדינות המוציאות להורג ניצבת סין, אך נתוני ההוצאה להורג בה חשאיים ולא נכללו בספירה. אחריה איראן עם 977 הוצאות להורג, ושלישית פקיסטן עם 326 הוצאות להורג^[2].

בארצות הברית הייתה ההוצאה להורג בלתי-חוקית במשך שנים רבות. בשנת 1976 הוחלט לאפשר לחמישים מדינות ארצות הברית להחליט בעצמן על קיום הוצאות להורג. 37 מדינות הפכו את ההוצאה להורג לחוקית. בשנת 2007 הוצאו להורג 42 אזרחים בארצות הברית, ובכך הפכה ארצות הברית למדינה החמישית בדירוג העולמי של מדינות שמוציאות להורג.

בכל שנותיה של מדינת ישראל בוצעה הוצאה להורג פעמיים. ב-30 ביוני 1948 הוצא להורג סרן מאיר טוביאנסקי, קצין בהגנה שהואשם בבגידה במולדת. טוביאנסקי, שהיה מפקד שדות התעופה בירושלים הנצורה הואשם על לא עוול בכפו בהעברת מידע על תשתיות החירום בירושלים לבריטים. הוא נשפט במשפט שדה, והוצא להורג בו במקום^[3]. שנה לאחר מכן טיהר דוד בן-גוריון את שמו.

הפעם השנייה שבה בוצעה הוצאה להורג הייתה בשנת 1962 כאשר יושם גזר הדין במשפטו של אדולף אייכמן על פי סעיף 300 ב' לחוק העונשין והחוק לעשיית דין בנאצים ועוזריהם, תש"י-1950, הקובע עונש מיתה לרצח שבוצע על ידי הנאצים ועוזריהם.