ברזיל בתקופת ורגאס

ברזיל בתקופת ורגאס היא תקופת שלטונו של ז'טוליו ורגאס בברזיל שהחלה ב-1930 ונמשכה עד ל-1945. ורגאס עלה לשלטון בהפיכה שקטה בתמיכת הצבא, ובתחילת שלטונו הצטייר כליברל ורפורמיסט, אך אל מול איומים מאנשי השלטון הישן, (ששיאן במהפכת נגד במדינת סאו פאולו ב-1932), ואיומים מצד תנועות פשיסטיות מימין ותנועות קומוניסטיות משמאל, הפך משטרו בהדרגה למשטר פופוליסטי עד פשיסטי, נוסח משטריהם של מוסוליני וסלזאר, שנקרא "המדינה החדשה". משטר זה הוביל את ברזיל לפיתוח ולתיעוש מואץ, והחזיק מעמד עד שנת 1945.

ערך מחפש מקורות

על אף שהייתה בתחילה נייטרלית, הצטרפה ברזיל בשנת 1942 לצדן של בעלות הברית במלחמת העולם השנייה. כוח המשלוח הברזילאי שמנה למעלה מעשרים וחמישה אלף לוחמים נשלח לחזית איטליה, ולחם במסגרת קבוצת הארמיות החמישית הבריטית אמריקאית. ברית מדינית זו עם אנשי המדינות הליברליות במערב, הביאה להתרככותו של ורגאס, ולהצהרות על משטר חדש ומרוכך שיגיע לאחר המלחמה. לאור הצהרות אלו, ולאור עייפות משלטון היחיד בן 15 השנה, הודח ורגאס על ידי צבאו בשנת 1945.

השפל הגדול, האוליגרכים של הקפה, ומהפכת 1930

השפל הגדול

מרד הקצינים הצעירים (ה"טננטס") ב-1922, לא הצליח להוות את פריצת הדרך המהפכנית של אנשי הרפורמה החברתית מקרב המעמד הבינוני הברזילאי. היה צורך במשבר עולמי, על מנת לשבור את אחיזתם של אילי הקפה מסאו פאולו בפוליטיקה הברזילאית, וזה אכן הגיע עם התמוטטות הבורסות בעולם בשנת 1929.

פגיעותה של ברזיל לשפל הגדול נבעה מתלותה של הכלכלה בשוקי חוץ ובהלוואות. על אף התיעוש שהחל, בצורה מוגבלת, בסאו פאולו, ייצוא הקפה ומוצרי יסוד אחרים עדיין היה עמוד התווך של הכלכלה.

מספר ימים לאחר התמוטטות הבורסה בניו יורק ב-29 באוקטובר 1929 נפלו מחירי הקפה ב-30%. הנפילה שלאחר הנפילה המיידית הייתה אף חדה יותר. בין 1929 ו-1931 ירד מחיר הקפה מ-22.5 סנטים לפאונד, ל-8 סנטים. עודפי הקפה נצברו בברזיל ככלי אין חפץ בו, ומיליוני קילוגרמים של קפה נשרפו, על מנת לשמור על המאזן הכלכלי. הקפה סיפק 50% מהכנסות המשק הברזילאי. אכן, יש הטוענים כי השפעת התמוטטות הבורסה ב-1929 על המשק הברזילאי הייתה חמורה מהשפעתה על המשק של ארצות הברית.

התמוטטות התוכנית הממשלתית לפיקוח על המחירים, שהיוותה רשת ביטחון למגדלי הקפה בימי המשבר הכלכלי, לוותה בהתמוטטות הממשלה המרכזית, שבסיס התמיכה המסורתי בה היה אוליגרכית הקרקעות הוותיקה. מגדלי הקפה הפכו להיות תלויים בתוכנית הפיקוח על המחירים של המדינה. לאחר מלחמת העולם הראשונה נכנסה המדינה למשבר ולסחרור אינפלציוני, אך עדיין נמצאו הכספים הדרושים לשם חילוץ מגדלי הקפה מקשייהם. אך בשנת 1929 הדרישה העולמית למוצרים הבסיסיים שיוצרו בברזיל הייתה קטנה מכדי לתמוך בהכנסות הממשלה הדרושות לצורך פעולות מעין אלו. בסוף 1930 הדלדלו עתודות הזהב של ברזיל, ושער החליפין של המטבע הברזילאי בשוקי העולם היה בשפל.

ממשלתו של הנשיא וושינגטון לואיס הייתה שקועה במשבר של מאזן תשלומים, ומגדלי הקפה נותרו ללא רוכשים למרכולתם. השיטה הפוליטית בימים אלו של סוף הרפובליקה הראשונה הייתה שיטה של פטרונות פוליטית שכונתה "שיטת הקולונלים". המשבר הביא לזעזועים עמוקים ול"עריקות" במאזן הכוחות העדין בין מייצגי האינטרסים האזוריים, בממשל הברזילאי המבוזר, ומצבו של לואיס הפך למצב עדין מבחינה פוליטית.

לואיס ניסה לרצות את גורמי החוץ, בהם הייתה תלויה הכלכלה הברזילאית, אשר בעשור שבין 1920 ל-1930 לוותה כמיליארד דולר מארצות הברית לבדה. ניסיונות אלו לא צלחו, והובילו להתמרמרות עזה מצד גורמי פנים. בעקבות הפאניקה בוול סטריט, ניסתה הממשלה לשמור על קור רוחם של המשקיעים מבחוץ באמצעות שמירה על שער חליפין על פי עקרונות שהוכתבו על ידי הבנקאים הזרים. כל זאת לא מנע את בריחתם של המשקיעים מן השוק הברזילאי, אך וושינגטון לואיס נאלץ להיאחז במדיניות כלכלית של "מטבע קשה" והבטיח כי ניתן יהיה להמיר את המטבע הברזילאי בזהב או בלירה שטרלינג. כאשר הזהב והמטבע הזר אזלו, עם התמוטטות תוכנית "הפיקוח על המחירים", נאלצה הממשלה להודות כי לא ניתן יהיה להמיר את המטבע הברזילאי. עתה לא ניתן היה להשיג משקיעים חיצוניים, או אשראי חיצוני.

מהפכת 1930

פרט לגורמים הכלכליים, ולעלייתה של הבורגנות הברזילאית, ניתן לראות בפוליטיקה הבין אזורית מרכיב חשוב בשינויים שחלו בפוליטיקה הברזילאית עם כניסתן של שנות ה-30. היה זה הפוליטיקאי הדינאמי ז'טוליו ורגאס שהשכיל ליצור ברית בין המגזר העירוני החדש, ובעלי הקרקעות הוותיקים העוינים את הממשלה במדינות מחוץ לסאו פאולו, ולהביא למהפכה של 1930.

לצדם של הבורגנים, היו אלו ברוני הסוכר בצפון מזרח המדינה שטיפחו משטמה עזה כלפי האוליגרכים של הקפה מסאו פאולו. את המתחים יש לחפש זמן רב לפני כהונתו של וושינגטון לואיס, נציגם המובהק של אנשי סאו פאולו. בצורת שהכתה בצפון מזרח המדינה בשנת 1877 הביאה למשבר כלכלי אצל מגדלי הסוכר. הצד השני של אותה המטבע היה צמיחתו המהירה של משק הקפה במדינת סאו פאולו. לאחר סיום העבדות בשנות השמונים של המאה ה-19, ראתה ברזיל הגירה המונית של עבדים משוחררים, ואיכרים אחרים, מצפון מזרח המדינה לדרומה, עובדה שהבטיחה למגדלי הקפה בדרום זרם בלתי פוסק של כוח עבודה זול.

הפוליטיקה של הרפובליקה הישנה כונתה "פוליטיקה של קפה בחלב" והתבססה על הדומיננטיות של מדינות דרום מזרח ברזיל, סאו פאולו יצרנית הקפה, ומינאס ז'ראיס, יצרנית החלב, אשר היו המדינות הגדולות ביותר מבחינת האוכלוסייה, כמו גם העשירות ביותר. הנשיאים הראשונים של הרפובליקה באו מסאו פאולו, והוחלפו בזרם בלתי משתנה של מושליהן של שתי המדינות הגדולות.

בהינתן הרגשות השליליים שחשו אנשי המדינות בצפון המזרח, ואנשי מדינת ריו גראנדה דו סול, בחר הפוליטיקאי מריו גראנדה דו סול, ז'טוליו ורגאס, איש הברית הליברלית, בז'ואאו פסואה ממדינת פאראיבה הצפון מזרחית, כסגנו במרוץ לנשיאות בשנת 1930. בכך רכש את לבם של אנשי האוליגרכיות של הסוכר בצפון המזרח, ואיחד אותם עמו בברית פוליטית, שיצרה מפלגה חדשה - PSD.

משטרו של לואיס, מבודד ובלתי יציב, נדון לכיליון, ללא כל קשר לתוצאות הבחירות. באופן מסורתי זויפו תוצאות הבחירות, והצביעו על היבחרו של ז'וליו פרסטס, שמרן מסאו פאולו, וממשיכו של לואיס. הממשלה סירבה לאפשר השבעתם של חברי פרלמנט מן האופוזיציה, ממדינות מינאס ז'ראיס ופאראיבה. על אף שמעשים אלו כשלעצמם לא הביאו להתמוטטות המיידית של המשטר, היה זה הרצח הפוליטי של סגנו של ורגאס, פסואה, באוקטובר 1930, אשר הצית את אש המרד.

אנשי "הקצינים הצעירים", ה"טננטס", שנתמכו בידי האוליגרכים של המטעים מכל מדינה שאינה סאו פאולו, הצטרפו ליחידות צבא, והשתלטו על בירות המדינות. למרד הצטרפו גורמים נוספים כגאושוס, תומכי ורגאס מריו גראנדה דו סול, ביניהם איש אמונו וידידו אוסוולדו ארניה, אנשי הסוכר מצפון מזרח המדינה, קבוצות בורגנים עירוניים, פוליטיקאים מאוכזבים ממינאס ז'ראיס, וקבוצות רבות נוספות. בסוף אוקטובר 1930 הוכרז ורגאס כנשיא ברזיל, ללא שפיכות דמים. לואיס הודח מן הנשיאות בטרם סיים את תקופת כהונתו, ובטרם הספיק פרסטס להתמנות תחתיו.

עם כל זאת, מאחורי המסכה הפופוליסטית של ורגאס, הסתתרה פגיעות גדולה. הקואליציה בראשה עמד השתנתה ללא הרף מרגע עלייתו לשלטון, ועד להפלתו. אך הייתה זו פעולתם של האוליגרכים של הסוכר, ובעלי האחוזות שהעלו את ורגאס, אשר במהפכה מלמעלה, העבירו את מרכז הכובד הפוליטי אל הבורגנות העירונית, ואל הברית הליברלית.

עלייתו של ז'טוליו ורגאס

המושל הפופוליסטי של מדינת ריו גראנדה דו סול, המדינה הדרומית ביותר בברזיל, ורגאס היה גאוצ'ו בעל דוקטורט במשפטים, ומועמדה של הברית הליברלית בבחירות 1930.

ורגאס היה חבר מלידה באוליגרכיה של הגאוצ'וס הדרומיים, ועלה בצינורות המקובלים של שיטת הפטרונות הפוליטית, אך היה בעל חזון משלו על הדרך בה יעוצב עתידה של ברזיל. הוא ראה את עתידה של ברזיל בתיעוש, וברפורמות ליברליות. הוא הבין שעם שבירתם של היחסים הישירים שבין העובדים והמעבידים במפעלי ברזיל, העובדים יוכלו לספק לו צורה מוצקה יותר של כוח פוליטי. תובנות אלו הביאו אותו לשלטון רודני בברזיל, שנמשך חמש עשרה שנים. כאשר הסתיימה אחיזת האליטות החקלאיות בפוליטיקה, היה זה תורו של המעמד הבינוני להראות את עוצמתו.

ורגאס בנה בסיס כוח פוליטי, שהתבסס על האזנה לצרכיהם של המעמדות העירוניים שכוחם גבר. בתקופה הראשונה של שלטונו, אף הסתמך על ה"טננטס" הקצינים הזוטרים, אנשי המרידה המזוינת משנת 1922.

עידן הפופוליזם

תקופת הביניים בנשיאות ורגאס

כמועמד לנשיאות ב-1930 ורגאס השתמש ברטוריקה פופוליסטית על מנת לשבות את לב המעמד הבינוני, והביע התנגדות לקדימות הניתנת בפוליטיקה הברזילאית לאילי הקפה מסאו פאולו, ולבעלי המטעים, אך לא לעצם קיומם. הוא ראה בהם את המכשול העיקרי לתוכניות התיעוש שלו.

מהפכת 1930 יצרה קואליציה של בורגנים ובעלי אדמות שתמכה בהגנה על היצרנים הברזילאים. בין 1930 ל-1934 פעל ורגאס כרפורמיסט חברתי מתון, על מנת לנסות וליישב את האינטרסים השונים באופן קוטבי כמעט של מרכיבי הקואליציה שיצר. בהשפעת ה"טננטס" הוא אף תמך בתוכניות לרווחה חברתית ורפורמה כלכלית הדומות באופן מפתיע לתוכניות הניו דיל בארצות הברית, שאותן יישם הנשיא פרנקלין דלאנו רוזוולט באותם הימים ממש. ואכן, רוזוולט התייחס לורגאס כ"אחד משני האנשים שהמציאו את ה'ניו דיל'".

פעולותיו של ורגאס היו ברוח הרפורמות הליברליות – הוקם משרד לעבודה, התקבלו חוקי מגן לפועלי התעשייה, והונהג חינוך חובה ללא תשלום.

ורגאס רצה להוציא את ברזיל מהשפל הגדול באמצעות מדיניות של התערבות ממשלתית מתונה. כרוזוולט, צעדיו הראשונים התמקדו ביצירת תמריצים כלכליים, כאלו שכל מרכיבי הקואליציה שלו יוכלו להסכים להם.

ורגאס העדיף מדיניות של התערבות ממשלתית שהשתמשה בתמריצי מס, ומכסות ייבוא על מנת להגביר את הבסיס התעשייתי בברזיל עצמה, וקישר מדיניות זו ללאומיות הברזילאית, כאשר טען כי לא יהיה זה מעשה פטריוטי לאכול או ללבוש מוצרים מיובאים.

צעדים אלו הביאו להתנגדות מצד אנשי אוליגרכית הקפה, שראו בעין צרה את ההתערבות הממשלתית, כמו גם את המדיניות הריכוזית שניסה ורגאס ליישם. הפופוליזם הגובר והולך של ורגאס, שהראה נטייה אף לפשיזם, המדיניות הפרוטקציוניסטית והמרקנטליסטית שלו, ונטייתו הגוברת והולכת לשלטון אישי בעל אופי דיקטטורי, הביאו לתגובה חריפה. הקואליציה הרופפת שיצר חסרה מדיניות כוללת, והייתה אך מחויבת באופן כללי ביותר ל"מודרניזציה". ורגאס תמרן בין נטיות אידאולוגיות סותרות, אינטרסים אזוריים, ואינטרסים כלכליים רחבים יותר. היו אלו השינויים התכופים בבעלי הברית הפוליטיים, ובאידאולוגיות שהביאו לשלטונו ארוך הימים, כמו גם ליצירת דיקטטורה אישית, שהמודל עליו נשענה היה המשטרים הפשיסטיים באירופה של סלזר, מוסוליני ואף היטלר, תוצאה ששורשיו כמנהיג האיחוד הליברלי רחוקים מלרמוז עליה.

ורגאס, ברוני הסוכר והאיכרים מצפון המזרח

ניסיונו של ורגאס לפייס את בעלי הקרקעות גילה את האופי הריאקציונרי של משטרו, במיוחד אחרי שנת 1934. על מנת לשמור על בסיס כוח פוליטי זה, מדיניות ההתערבות של ורגאס כמעט ולא יושמה באזורים הכפריים, אלא שוורגאס גם סייע באופן אקטיבי לשליטתם של האוליגרכים באיכרים באזורים אלו.

המדיניות הסטאטית של ורגאס יצרה את הפער בין המדינות העניות בצפון המדינה, הנשענות על חקלאות פאודלית למחצה, ובין הדרום המתועש, פער הנשאר בעינו עד ימינו אלה. בתמורה לתמיכת מגדלי הסוכר, סייעה המדינה בדיכוי מרידה אלימה של איכרים בדרום מזרח המדינה, הידועה כ"קנגסאו".

מאז 1870 הלטיפונדיות הגדולות בצפון המדינה היו בהליך של התמוטטות פנימית, שלוותה בגלים של מרידות איכרים. בימים שלפני הרפובליקה, בימי שלטונו של פדרו השני, היה מעמד האיכרים מעמד שקט וכנוע, כאשר לכל בעל מטעים הייתה מיליציה משלו שנועדה לשמור אנשים אלו במקומם. כך שמרו בעלי המטעים על אחיזתם החזקה בכל האספקטים של חיי האיכרים הכפופים להם.

האיכרים, מצדם, נטו למרידות אקראיות, להתחברות לכנופיות של שודדים, להתפרצויות אנרכיות או משיחיות, להעלמת מיסים, ולצורות נוספות של מרי אזרחי, שהיו לשכיחות ביותר בימי הרפובליקה.

בשנת 1930, כאשר האוליגרכיות של הסוכר היו לחלק מן השלטון, התרכזה המדינה בהשקטת האיכרים, והתערבה על מנת "להחזיר את הסדר על כנו". לא רק שוורגאס לא קיים את הבטחותיו לרפורמה קרקעית, אלא שמנע מהאיכרים את ההישגים שהביא לאנשי המעמד העובד בערים, אשר נהנו מחוקי עבודה חדשים, וממעמד משופר.

אחרי 1932 החלה השפעת ה"טננטס" הקצינים הזוטרים הרדיקלים, להיחלש, וורגאס נטה יותר לכיוון בעלי האדמות העשירים, דבר שחייב פנייה כנגד האלמנטים השמאליים בממשלתו הוא. אחרי 1934 תורגש נטייה זו ימינה באופן הקיצוני ביותר.

לקראת דיקטטורה

פליניו סלגאדו (במרכז, יושב), בכינוס של ה"אינטגרליסטים", 1935

אחת מפעולותיו הראשונות של ורגאס בשלטון הייתה השעיית החוקה של 1891. עד לשנת 1934 הייתה ברזיל ללא חוקה בת תוקף.

התנאים המשתנים הכריחו את ורגאס לנטוש את המדיניות שנקט בתקופת "הממשלה הזמנית", הרפורמות החברתיות, והנטיות לשמאל ול"טננטס". ב-1934 ניסה ורגאס לפתח "בן כילאיים חוקתי" למשטריהם של מוסוליני באיטליה וסלזר בפורטוגל. הוא ניסה לחקות את הטקטיקה הפשיסטית, תוך שלילה דומה של הליברליזם הקפיטליסטי.

בתחילת ימי משטרו, הביאה דווקא האופוזיציה הימנית למשטרו לסטיות מהדגם הרפורמיסטי בשמו עלה לשלטון. מרידה שמרנית בסאו פאולו ב-1932 הייתה נקודת המפנה. היה זה ניסיונם של אנשי האוליגרכיה של הקפה לשוב ולהשתלט בכוח הזרוע על הממשלה המרכזית. המרד החל כתגובה למינויו של ז'ואו אלברטו איש ה"טננטס" כמושל מדינת סאו פאולו. האליטות של מגדלי הקפה במדינה התנגדו למדיניות של אלברטו, ונזעקו למראה הרפורמות הכלכליות שהחל ליישם, כגון עלייה בת 5% בשכר, ורפורמה קרקעית מתונה. ורגאס היה קשוב לקולות אלו והחליף את אלברטו בפדרו דה טולידו, איש האוליגרכיה מסאו פאולו, וכן מינה שר אוצר תושב סאו פאולו. הדבר אך הביא לתסיסה רבה יותר בקרב האוליגרכים, אשר סברו כי הם צופים בנקודת השבירה של ורגאס. הם החלו במרד מזוין ביולי 1932, בתואנה כי ברצונם להשיב את החוקה (ואכן, המרידה ידועה בברזיל כ"המהפכה החוקתית") אך לאחר מספר שבועות שבר ורגאס את המרד בכוח הזרוע.

על אף המרידה, היה ורגאס נחוש לשמור את אחיזתו בקרב בעלי המטעים, ולחזק את קשריו עם הממסד בסאו פאולו. התוצאה הייתה ניכור של המרכיבים השמאליים בקואליציה שלו. ורגאס חזר בו מהבטחותיו לרפורמה קרקעית, שניתנו בעת מסע הבחירות ב-1930, כמו גם מחל על חובם של מגדלי הקפה לבנקים. בצעד מעורר חרון, הורה גם לבנקים לכבד את שטרי החוב שהנפיקה הממשלה המורדת בסאו פאולו בעת המרידה נגדו.

את האיום האמיתי לשלטונו ראה ורגאס באלמנטים קומוניסטים בשמאל. אלו ניסו לרכוש את לבם של האיכרים במחוזות המרוחקים, באמצעות תמיכה ברפורמה החקלאית המובטחת. על אף שהתעמולה הרשמית כינתה אותו "אבי העניים", ורגאס היה בשלב זה נציגם של בעלי המטעים, ולא יכל להרשות לעצמו לתמוך בדרישות אלה.

ב-1934 לאחר שהביא לחקיקת חוקה שהייתה מבוססת על המודל הפשיסטי מאירופה, פנה ורגאס כנגד אנשי האיגודים המקצועיים וכנגד ה"טננטס". תנועה ימנית קיצונית בשם "אינטגרליזם", בראשה עמד עורך דין בשם פליניו סלגאדו אשר הושפעה מתנועות דומות באירופה, ודגלה בלאומיות, באנטישמיות, בהתנגדות לקומוניזם, תוך חיקוי מנהגים אירופיים כלבישת חולצות ירוקות (בדומה לחולצות החומות של היטלר או החולצות השחורות של מוסוליני) והצבעה במועל יד, הייתה לבעל ברית פוליטי חשוב.

עם תום תקופת הנשיאות הזמנית, הייתה לשלטונו של ורגאס צורה מוכרת של משטר פשיסטי, לרבות דיכוי האיגודים המקצועיים באמצעות השתלטות המדינה, ודיכוי בכוח של האופוזיציה משמאל.

דיכוי התנועה הקומוניסטית

האווירה הפוליטית, על הניגודים המעמדיים, ערעורן של האוליגרכיות הישנות, והשינויים במבנה הכלכלי, הייתה נוחה ליצירתן של תנועות המונים נוסח אירופה בשנות ה-30.

המפלגה הקומוניסטית הברזילאית נוסדה בשנת 1922 ובשנים אלו הנהיגו האיגודים המקצועיים גל של שביתות, שחיזקו מאוד את כוחם. השפל הגדול אך חיזק נטיות אלו. כשם שהשפל הגדול היה האירוע שהעלה את ורגאס לשלטון, כך חיזק השפל הגדול את קריאתם של אנשי השמאל לרפורמה חברתית.

לאחר שסילק ורגאס את המתנגדים מימין, כאשר דיכא את המרידה הריאקציונרית הפאוליסטית, יכל להיערך במלוא כוחו לדכא את השמאל. הוא ניסה לנקוט בגישה פטרונית כלפי ההמונים העירונים העניים. תומכיו בקרב האליטות החלו לראות באנשי האיגודים המקצועיים, המאורגנים היטב ובעלי הכוח, כסיכון הגדול ביותר למשטר.

תשומת לבו של ורגאס הופנתה לעלייתם של שתי תנועות אידאולוגיות בקנה מידה לאומי, ובסגנון תנועות ההמונים האירופיות, האחת קומוניסטית וקשורה למוסקבה, והשנייה פשיסטית, בעלת קשרים ברומא ובברלין. ה-"Aliança Nacional Libertadora" (ANL) (הברית לשחרור לאומי) הייתה תנועה שמאלית עממית שכללה סוציאליסטים, קומוניסטים, ואנשי שמאל אחרים, שנוסדה ב-1935, בהנהגת לואיס קרלוס פרסטאס. פרסטאס, בעברו קצין צבא, עמד בראש "מסע ארוך" נוסח מאו דרך אזורי הכפר הברזילאים, בעקבות כישלון מרד ה"טננטס" בשנת 1922. כישלון המסע הוביל את פרסטאס למסקנה כי השלטון לא יילקח בכוח. ורגאס לא היסס לנקוט בכוח כנגד פרסטאס ותנועתו. פרסטאס נעצר, נאסר ועונה. אנשיו מילאו את בתי הכלא באסירים פוליטיים.

כאשר הוצאו ה"טננטס" אנשי השמאל – מרכז אל מחוץ לקואליציית ורגאס, ולאחר דיכוי השמאל, פנה ורגאס אל הימין הקיצוני, ולדיכוי הפשיסטים האינטגרליסטים, אשר קיבלו עידוד רב מדיכויים האלים של אנשי השמאל.

בשנת 1935 הייתה התנועה הפשיסטית האינטרגליסטית בצמיחה מתמדת, כאשר בסיס כוחה היה מיליון הברזילאים ממוצא גרמני. התנועה סיפקה בסיס אידאולוגי ימני, אשר ורגאס, בעל המדיניות העמומה במוצהר, סירב לספק.

התנועה, שנוסדה בשנת 1933 והונהגה בידי פליניו סלגאדו, עורך דין בעל נטיות ספרותיות, הייתה תנועה פשיסטית לעילא ולעילא. לובשי החולצות הירוקות הקימו ארגון צבאי, ויצאו למצעדי רחוב אלימים המלווים ברטוריקה אנטישמית חריפה. הם מצאו להם גם בסיס כוח משמעותי באנשי הצי הברזילאי. אנשים אלו יצאו למרד כנגד השלטון המרכזי בשנת 1935. ורגאס לא היסס לדכא את המרד, וסלגאדו נמלט אל מחוץ למדינה.

מאבק מעמדות, קורפורטיזם והתפתחות כלכלית

ההקבלות הברורות בין הפוליטיקה של ורגאס והמשטרים האירופיים החלו להופיע בשנת 1934 כאשר החוקה החדשה נחקקה, בהשפעה פשיסטית ברורה. ורגאס כיוון לשתי מטרות – המרצת המגזר התעשייתי, ודיכוי אנשי מעמד הפועלים מן השמאל. ב-16 ביולי 1934 נחקקה החוקה, תוך טענה כי הסעיפים הקורפורטיסטים שבה יאחדו את העם תחת אינטרס משותף. למעשה הייתה המטרה שבירתם של האיגודים המקצועיים, והשתלטות המדינה על כוח העבודה, בדומה לאיטליה הפשיסטית.

החוקה יצרה שליטה של המדינה במשק הפרטי, ויצרה מעין קפיטליזם מונחה מדינה, שמטרתו להמריץ את התעשייה ולהפחית את התלות בגורמי חוץ. סעיפי החוקה יצרו קורפורציות בהן ישבו נציגים שנבחרו על פי המעמד והמקצוע, שארגנו למעשה את התעשייה לכלל איגודים שבשליטת הממשלה, תוך שמירה על הבעלות הפרטית.

החוקה התאמצה לרכז את הכוח בריו דה ז'אנירו, הבירה הפדרלית, ולהקטין למינימום האפשרי את האוטונומיה של המדינות. היה זה הישגה ההיסטורי, ששם קץ באופן רשמי לשליטה הפאוליסטית במה שהיה עד אז קונפדרציה רופפת המחוברת באינטרסים משתנים, והיא שיצרה את הבסיס הכלכלי ליצירת המעמד העירוני החדש.

סעיפים אלו בחוקה יצרו מנגנון לשליטה פדרלית בכלכלה, ליצירת מדיניות של תכנון והשקעה ישירה ליצירת מבנים תעשייתיים מודרניים נחוצים. המדינה שלטה בתשתית הייצור הכבדה, בעוד שהמגזר הפרטי שלט בייצור מוצרי הבסיס. שנות השלושים הביאו להגברת ההשקעה של גורמי חוץ, ותאגידים זרים, וזאת על מנת להתגבר על מדיניות המכסים לה נטה ורגאס.

סעיפים חשובים אחרים בחוקה היו מתן זכות בחירה לנשים, ובחירות חשאיות.

"המדינה החדשה"

כרזת תעמולה של "המדינה החדשה"

כמו הפשיסטים באירופה השתמש ורגאס בפחדים מפני הקומוניזם על מנת להצדיק את שלטונו האישי כדיקטטור. הדיקטטורה של "המדינה החדשה" ("Estado Novo"), הקרויה על שם המשטר הפשיסטי שהקים אנטוניו דה אוליביירה סלזאר במדינת האם פורטוגל, נוצרה בשנת 1937, כאשר היה על ורגאס, על פי החוקה, לסיים את תקופת כהונתו.

בספטמבר 1937 הציג הגנרל דוטרה, מנאמני הממשל, את "תוכנית כוהן", קשר קומוניסטי כביכול, להשתלט על ברזיל בכוח. היה זה זיוף ברור, אך דוטרה הכריז, על דעתו של ורגאס, כי המדינה "נתונה במצור", באופן דומה לאופן בו ניצל היטלר את שריפת הרייכסטאג.

ב-10 בנובמבר ורגאס, אשר השעה את החוקה, ומשל באמצעות צווים, הכריז בשידור רדיו על תוכניותיו לקבל סמכויות דיקטטוריות בחוקה חדשה, ועל פיזור הקונגרס.

אף על פי ש"המדינה החדשה" של ורגאס הייתה בלתי מזיקה כמעט לעומת המשטרים האפלים האירופים מהם שאבה את תכניה, התנהג ורגאס בכוח הזרוע כלפי מתנגדיו הפוליטיים, הפעיל צנזורה חמורה, יצר משטרה חשאית והטיף ללאומיות קיצונית.

האיסור שאסר בשנת 1938 על קיומן של מיליציות, הביא גם לחיסולם הסופי של האינטגרליסטים שאיימו על כוחו האישי. מרידה אינטגרליסטית במאי 1938 הביאה לחיסולה הסופי של התנועה. מדיניותו הכלכלית דמתה לזו של מוסוליני. ורגאס אסר על השביתות, ועל חופש ההתאגדות מחוץ לקורפורציות הממשלתיות. ורגאס העמיד עצמו, כביכול, מחוץ למאבק המעמדות, כשהתיימר לשמש כמפשר בין המעמדות, כאשר, למשל, קבע את שכר העבודה ושעות העבודה במגזר התעשייתי, מבלי לתת לאיכרים הגנה דומה. גם הרעיון של שליטה ריכוזית בתעשייה הנותרת בבעלות פרטית היה רעיון השאוב מן המשטרים הפשיסטיים.

המדינה החדשה והתיעוש

תחת שלטון "המדינה החדשה" הכריזה המדינה על תוכנית חומש שאפתנית שמטרותיה כללו הרחבת התעשייה הכבדה, יצירת מקורות חדשים לכוח הידרואלקטרי, והרחבת רשת הרכבות. ב-1940 הייתה יכולת ייצור החשמל של ברזיל בגובה של מיליון קילוואט, מהם 60% היו מרוכזים במדינת סאו פאולו, בה הוקמו תחנות כוח הידרואלקטריות. ייצור המלט עלה מ-87,000 טון ב-1930 ל-700,000 טון ב-1940. ייצור הברזל והפלדה עלה אף הוא. מספרם של המפעלים התעשייתיים הוכפל בין 1930 ל-1940. תעשיית הטקסטיל שהוקמה ב-1930 הגיעה ב-1940 למצב בו התחרתה בשוקי דרום אמריקה בתעשיית הטקסטיל הבריטית הוותיקה. פרט לייצור הטקסטיל ששימש בייחוד לייצוא, רובם של המפעלים שמשו לצורכי פנים.

ב-1941 היו בברזיל 44,100 מפעלים בהם עבדו 944,000 עובדים, לעומת 13,336 מפעלים ו-300,000 עובדים בשנת 1920. בשנת 1942 נוצרה חברת "עמק ריו דוצ'ה" על מנת לנצל את עפרות הברזל העשירות באיטאבירה. ב-1944 נוסדה חברה נוספת לכימיקלים הדרושים לתעשייה, וחברת המנועים הממשלתית החלה לייצר משאיות ב-1946. באותה השנה נוסדה חברת הפלדה. בשנת 1938 נוסדה חברה לחיפושי נפט. התעשייה הכבדה פרחה, בעוד שייצור הקפה ירד.

המדינה החדשה ותכנון עירוני

המדינה החדשה הייתה בעלת השפעה משמעותית על הארכיטקטורה הברזילאית, מכיוון שהייתה לה, לראשונה בתולדות המדינה, הסמכות המרכזית ליצור תכנון עירוני אפקטיבי בקנה מידה גדול. אף על פי שיישומן של רבות מהתוכניות נתקל בקשיים כספיים, הייתה להן השפעה חזקה לטווח ארוך על הערים וארגונן. אחת הערים המתוכננות בעולם, קוריצ'יבה, תוכננה לראשונה בתקופת "המדינה החדשה". הארכיטקט אלפרד אגאצ'ה היה אחד מהמתכננים העיקריים בתקופה זו.

מלחמת העולם השנייה, ורגאס, מדינות הציר, והליברליזציה של "המדינה החדשה"

למרות האופי הפשיסטי של "המדינה החדשה" ברזיל מצאה את עצמה לצדן של בעלות הברית במהלך מלחמת העולם השנייה, מהלך שהביא לליברליזציה גדלה והולכת של משטרו של ורגאס. עד שנת 1938 נראה היה כי ברזיל נוטה לצדן של מדינות הציר, עקב הדמיון האידאולוגי בין שלטון "המדינה החדשה" ובין המשטרים האפלים באירופה. בין 1933 ו-1938 הייתה גרמניה השוק העיקרי למוצריה של ברזיל, הראשונה בצריכת הכותנה הברזילאית, והשנייה בצריכת קפה וקקאו מברזיל. הבנק הגרמני לדרום אמריקה אף פתח שלוש מאות סניפים בברזיל.

לאחר תקופה בה פסח על שתי הסעיפים, לא היה ברור מהי נטייתו של ורגאס במאבק הגלובלי שהתחולל בתחילת שנות ה-40. עוד במאי 1941, לאחר כיבוש פולין, נורווגיה, צרפת ומדינות רבות נוספות, שלח ורגאס את איחוליו להיטלר לרגל יום הולדתו.

הקואליציה עליה התבסס ורגאס נקרעה בין התומכים בבעלות הברית ובין התומכים במדינות הציר. חלק מאנשי הצבא בסביבתו של ורגאס העריצו את הדגם הצבאי הגרמני, ורצו לשתף עמו פעולה. אנשי הממון בסביבתו רצו לשתף פעולה עם בעלות הברית, בשל קשריה העמוקים של ברזיל עם כלכלת ארצות הברית, ובריטניה. הייתה זו כנראה כניסתה של ארצות הברית למלחמה שהובילה את ורגאס להכריז מלחמה על מדינות הציר בשנת 1942 ולשלוח את כוח המשלוח הברזילאי שנלחם באיטליה בשנת 1944 ו-1945 לאחר שאומן וחומש על ידי ארצות הברית.

תמיכתו זו בבעלות הברית הובילה להכרזות על "עידן חדש של חירות" לאחר המלחמה, שכלל חנינה לאסירים פוליטיים, ולגליזציה של פעילות פוליטית של האופוזיציה, לרבות המפלגה הקומוניסטית. רמז רב משמעות היה חידוש היחסים עם רוסיה, שהיו מנותקים משנת 1917. עם כל זאת נראה כי בצעדים אלו אין די. העם עייף משנות הרודנות הארוכות, ובשנת 1945 הובילו התבטאויות אלו למרד של קציני הצבא ומפלגות הימין. ורגאס התפטר ב-30 באוקטובר 1945, ומרשל הצבא הברזילאי, גספאר דוטרה, מונה במקומו לנשיא, בהסכמתו.