Loading AI tools
מלך הונגריה מוויקיפדיה, האנציקלופדיה החופשית
בלה הרביעי (בהונגרית: Negyedik Béla magyar király; 29 בנובמבר 1206 – 3 במאי 1270) היה מלך הונגריה, משושלת בית ארפאד. מלכותו נמשכה מ-25 בספטמבר 1235 ועד 3 במאי 1270.
| ערך מחפש מקורות | |
| יש להשלים ערך זה: בערך זה חסר תוכן מהותי. ייתכן שתמצאו פירוט בדף השיחה. | |
 | |||||||||||||
| המלך בלה הרביעי ב"כרוניקה המצוירת" Chronicon Pictum, המאה ה-14 | |||||||||||||
| לידה |
29 בנובמבר 1206 אסטרגום ? הונגריה | ||||||||||||
|---|---|---|---|---|---|---|---|---|---|---|---|---|---|
| פטירה |
3 במאי 1270 (בגיל 63) אי הארנבים, (בימינו האי מרגיט, בבודפשט) | ||||||||||||
| מדינה | הונגריה, קרואטיה | ||||||||||||
| מקום קבורה | כנסיית המינוריטים באסטרגום | ||||||||||||
| מפלגה |
politician before the emergence of political parties  | ||||||||||||
| בת זוג | מריה לסקרינה | ||||||||||||
| שושלת ארפאד | |||||||||||||
| |||||||||||||
| |||||||||||||
| |||||||||||||
| |||||||||||||
| |||||||||||||
  | |||||||||||||
בלה היה בנם הבכור של המלך אנדראש השני ושל מלכה ממוצא גרמני המוכרת כגרטרוד ממראניה. הוא היה אחיה של אליזבת מתורינגיה, (Szent Erzsébet). שמו של בלה הרביעי נקשר לשיקום הונגריה אחרי החורבן שבימי פלישת המונגולים. כונה משום כך גם "המייסד מחדש של הונגריה" (A második honalapitó) מילא גם את תפקיד של מלך קרואטיה (כחלק מהונגריה) (1235-1270) ושל הדוכס של שטיריה (כחלק מ"האימפריה הרומית הקדושה"), בין 1254–1258.
בלה הרביעי נולד באסטרגום בנובמבר (ייתכן 29 בנובמבר) 1206. כשהיה בגיל 7, ב-29 בספטמבר 1213, היה ככל הנראה עד לרציחת אמו גרטרוד, במאהלה, בעת ציד בהרי פיליש, בידי אצילים הונגרים קושרים שבחצר המלוכה. בלה שמר טינה לאביו המלך על הנדיבות שגילה כלפי רוב המשתתפים בקנוניה נגד אמו. פרט לאחד ממנהיגי הקשר, האישפאן פטר, שהוצא להורג על שיפוד. כל היתר נענשו בעונשים קלים בלבד.[1] במשך השנים שאף בלה לנקום את מות אמו.
בגיל 8, בשנת 1214 התארס בלה עם בתו של בוריל, קיסר בולגריה. אולם לבסוף, בגיל 14, בשנת 1220, נשא לאישה את מריה לסקרינה, בתו של הקיסר הביזנטי מניקאה, תיאודורוס לסקריס, אותה הביא אביו להונגריה בתום מסע הצלב החמישי בארץ הקודש בין השנים 1218-1217. בעת היעדרות אביו שהה הילד במבצר שטייר בשטיריה בחסות הארכיבישוף לשעבר של קלוצ'ה ברטולד, אחי אמו.
עוד בילדותו, בשנת 1214,ביקש המלך אנדראש מהאפיפיור להטיל חרם על כמה מגנאטים שבשמם לא נקב שתכננו להכתיר את בנו בן ה-8 למלך מקביל. עם זאת בתמיכת חלק מהאצולה, לבסוף בלה הוכרז באותה שנה כמלך שותף (מעין "משנה למלך"[2]) או rex Hungariae iunior ("המלך הצעיר של הונגריה")[3] אך בלי שהמלך יקצה לו שטחים כלשהם מממלכתו. בינתיים באוגוסט 1214 כשיצא המלך אנדראש למסע הצלב לארץ ישראל, הוא מינה כנציג ממלא מקום את הארכיבישוף מאסטרגום, יאנוש ממראניה. בימי היעדרות המלך נשלח בלה כאמור לשהות בשטייר אצל דודו מצד אמו, הבישוף ברתולד.
בשובו להונגריה, הביא אנדראש לבנו כלה חדשה, את הנסיכה הביזנטית מריה לסקרינה. בתוקף תפקידו כמלך שותף קיבל בלה מאוחר יותר מידי המלך גם סמכויות לנהל כמה אזורים של הממלכה, כמו סלאבוניה (החל משנת 1220) ואחר כך טרנסילבניה (משנת 1226).ויתורים אלה של המלך על סמכויות נרחבות לטובת בנו הקטין הושגו בלחץ חלק מהאצולה שהייתה מעוניינת להחליש את כוחו ולנצל בשביל עצמה את פיצול המעמד המלכותי.[4] באיגרת בשנת 1222 ציין האפיפיור הונוריוס השלישי כי "אנשים מרושעים" היו אלה ששכנעו את המלך להתחלק בממלכותיו עם בנו.
בשנת 1220 העניק המלך אנדראש השני לבלה את השטחים שבין הים האדריאטי לדראווה שנכללו בדוכסות סלאבוניה (קרואטיה, סלאבוניה ודלמטיה). בהתחלה בתעודות שיצאו מתחת ידיו בלה קרא לעצמו "בנו של המלך אנדראש ומלך" ואחרי שנת 1222 השתמש בתואר
"בחסד אלהים מלך, בן של מלך הונגריה, ודוכס כל סלאבוניה
בשנת 1222 החליט המלך אנדראש השני לבטל את נישואיו של בנו עם הנסיכה היווניה, אך האפיפיור הונוריוס השלישי לא הסכים לכך. מפני חמת אביו, בלה ברח לאוסטריה יחד עם אשתו. לבסוף הושג הסכם בתיווך האפיפיור. בלה נשאר עם אשתו וקיבל מחדש את הסמכות לנהל את הדוכסית הקרואטית של כל סלאבוניה. (dux totius Slavoniae) בסלאבוניה הקיף בלה את עצמו בחצר מלכותית משלו, שכללה, בין השאר, את הארכיבישוף של ספליט, בישופים, באן ואישפאנים.[5] בשובו לדוכסות, יצא בלה למסע נגד דומלד סוואצ'יץ' מסידרגה, אציל דלמטי מורד, ראש בית סוואצ'יץ' וכבש את מבצרו בקליס. כל אחוזותיו של דומלד הופקעו וחולקו ליריביו מבית שוביץ', שתמכו בנסיך בזמן המצור.
בשנת 1226 התחיל למשול בטרנסילבניה, בה תמך במיסיונריות הנוצרית של הנזירים הדומיניקנים ("האחים השחורים") בקרב הקומנים. כתוצאה ממאמצים אלה, שני מנהיגים קומנים, בארץ וממברוק, התנצרו ובסביבות שנת 1228 הכירו בסמכותו של בלה. באותן השנים ארגן הנסיך הצעיר את הבאנות סוורין (בדרום הבאנאט ומערב אולטניה של היום) כמארקה בגבול הממלכה.
החל משנת 1228 כבר בתוקף תפקידו כמושל התחיל בלה, באישור האפיפיור, להחזיר לכתר ההונגרי אחוזות שאביו המלך פיזר בנדיבות יתרה לתומכיו מבין האצולה. כשנתקל בהתנגדות לא נרתע להשתמש בכוח. אבל הכישלון הצבאי שלו ושל אחיו, אנדראש, בהאליץ' (גליציה) החליש את מעמדו וגרם למלך אנדראש לשים קץ למדיניות של החזרת האחוזות לכתר. בשנות 1230 המוקדמות השתתף בלה במסעות הצבאיים של אביו בגליציה ובאוסטריה. היחסים עם אביו הידרדרו עוד יותר אחרי הנישואים של זה האחרון ב-14 במאי 1234 עם ביאטריצ'ה ד'אסטה, צעירה בשלושים שנה ממנו.
Bela Dei gracia Hungarie, Croachie, Dalmacie, Rame, Seruie, Galicie, Lodomerie, Cumanieque Rex
בלה, בחסד האל מלך הונגריה, קרואציה, דלמציה, ראמה, סרביה, גליציה, לודומוריה וקומניה
אחרי מותו של אנדראש השני ב-21 בספטמבר 1235 הוכתר בלה הרביעי באווירה של הסכמה כללית, בקתדרלה בעיר סקשפהרוואר (בזיליקת ההכתרות Koronázó Bazilika), בידי הארכיבישוף רוברט של אסטרגום. כעבור זמן קצר ציווה על מעצרם של אלמנתו הצעירה של אביו ואמו החורגת, ביאטריצ'ה ד'אסטה, ושל יועץ אביו, דנש, בנו של אפוד, באשמת גילוי עריות.
כפי שהעיד הכרוניקון רוג'ריוס (1223-1266), בהגיעו לכס המלכות, מצא בלה הרביעי את הממלכה במצב כאוטי עקב המדיניות הבזבזנית של אביו וויתוריו לאצולה ולבישופים. בלה התחיל להנהיג רפורמות בכיוון חיזוק השלטון המרכזי אבל הצטרך לכבד את ההתחייבויות של אנדראש השני ב"בולת הזהב" משנת 1222 בעניין זכויות הנתינים. בלה הרביעי שאף לחזור לריכוז השלטון לפי דוגמת סבו בלה השלישי. הצליח להחזיר לכתר כמה מהאחוזות שעברו לבעלות הפאודלים הגדולים בימי שלטון אביו והנהיג בחצר המלוכה תקנות ברורות לגבי הטקסים והגינונים שהיו צריכים לנהוג. דרש לשרוף את כיסאות יועצי החצר על מנת להכריחם לעמוד בנוכחותו. החליט לחזק את מעמד הערים ולשם כך אישר מחדש את הצ'רטר של סקשפהרוואר והעניק פרבילגיות חדשות לשורה של ערי מפתח (הרבה מהן בסלובקיה של היום) כמו: פשט, נאג' סומבט, שֶלמֶצבּאניה, קורפונה, זויום, בארש ואסטרגום. ביישום מדיניותו זו זכה המלך בשיתוף פעולה מצד אחיו קלמן, שניהל את חבל הדראווה, ובתמיכת האפיפיור גרגוריוס התשיעי.
בשנת 1238 שבטים קומנים שברחו מערבה מפני התקדמות המונגולים, פלשו לממלכה ההונגרית. בלה הרביעי הסכים לתת להם מקלט וכרת איתם ברית מתוך תקווה שהם יעזרו במאמץ המלחמתי נגד המונגולים. הוא שכנע את הקומנים להתנצר ואף חיתן את בנו ויורשו, אישטוואן, עם הבת של קותן, (בהונגרית Kötöny), חאן הקומאנים. בכל זאת מנהגי הקומנים הנוודים עוררו עדיין עוינות רבה בקרב ההונגרים.
בתקווה לחזק את הממלכה על ידי העלאתם להונגריה של מאות אלפי בני ה"גזע" ההונגרי (ה"הונגרים המזרחיים" או הקדומים) שנשארו לפי שמועות באזורים רחוקים בשטחי רוסיה, ("הונגריה הגדולה" Magna Hungaria האגדית) שלח בלה בשנים 1235–1236 נזיר דומיניקני בשם יוליאן לשני מסעות שליחות אל אותם השבטים. הנזיר יוליאן אכן מצא על יד נהר הוולגה, ככל הנראה בשטח בשקיריה של היום, שבטים קרובים להונגרים, ככל הנראה הבולגרים שעל נהר הוולגה. בשובו להונגריה מהמסע השני הזהיר הנזיר מפני הסכנה הממשית מצד הפולשים המונגולים שהתקרבותם מנעה ממנו להגיע פעם נוספת אל הבולגרים או ההונגרים מהמזרח. בלה, שקיבל באמצעות הרוסים והנזיר יוליאן איגרת איום מהמונגולים[6]ניסה להזעיק לעזרה את האפיפיור, את הקיסר הגרמני פרידריך השני ואת הדוכס של אוסטריה, פרידריך השני פון באבנברג. זה האחרון הצליח לסחוט מבלה כמה חבלי ארץ במערב הונגריה תמורת הבטחה לעזרה צבאית, שלבסוף לא התממשה.
האפיפיור ניסה באותם הימים לגייס עזרה צבאית לדיכוי הכפירה הבוגומילית ברחבי חצי האי הבלקני ופנה לבלה הרביעי דווקא בעניין זה הקרוב לליבו. בפברואר - מרץ 1241 המונגולים בהנהגתו של באטו חאן, חצו את המעברים בהרי הקרפטים ופלשו לטרנסילבניה. הם נכנסו גם לשטחי מוראביה ופולין ולהונגריה עד לסרביה וקרואטיה. בלה קרא לאצולה להתגייס להגנת הממלכה אך מעטים נענו לקריאתו. בן בריתו ומחותנו, החאן קותן, מנהיג הקומנים, נרצח על ידי אצילים הונגרים בפשט שחשדו בקומנים כי הם משתפי פעולה של המונגולים. אחרי פרעות ומעשי שוד לשם נקם הקומנים עזבו את המדינה, אך לא לפני שחיסלו את כוחותיו של הבישוף מצ'נאד שביקשו לצאת לקרב נגד המונגולים, אירוע שהחליש מאוד את כוחה הצבאי של הממלכה.[7] הקרב המכריע עם המונגולים התנהל באזור מוּהי שעל הנהר שאיו ב-11 באפריל1241. בחירת המקום בידי בלה לא הייתה טובה ואיפשרה לפרשים המונגולים לנצח את 60,000 הלוחמים ההונגרים הלבושים בשריונות כבדים והעומדים מאחורי עגלות מלחמה עם בלמים שהקשו על תנועותיהם. בקרבות נפלו, בין השאר, הארכיבישוף אוגרין והמגיסטר הגדול של מסדר האבירים הטמפלרים. אחי המלך, קלמן, נפצע קשה ונפטר כעבור שבועות אחדים מפצעיו. בעוד המונגולים השתלטו על פשט, המלך בלה המובס הצליח לברוח מפניהם קודם לברטיסלאבה (פוז'ון), אחר כך לאוסטריה בהאינבורג שם הדוכס פרידריך פון באבנברג נישל אותו מאוצרותיו והכריחו להעביר לו שלושה חבלי ארץ מצפון-מערב הונגריה: שופרון, מושון (ויזלבורג באוסטריה של היום) ופוז'ון. בלה נמלט מהאינבורג לזאגרב ושלח משם שליחים לאפיפיור ברומא ולקיסר הגרמני עם בקשה לעזרה. הבטיח שיכיר בחסות הקיסר אם ישלחו לו סיוע צבאי אבל נענה בסירוב. בלה מצא לבסוף מקלט בדלמטיה בעיר טרוגיר. במשך שנה ערי הונגריה היו קרבן לכיבוש המונגולי ולמעשה הממלכה הפסיקה להתקיים. שלושת רבעי שטחה נשדד ונחרב וחלק מאוכלוסייתה נהרג. בינואר 1242 כשמי הדנובה קפאו, החאן באטו שיגר חיילים לתפוס את בלה בקרואטיה. הלוחמים המונגולים ובראשם קאדאן חאן חיפשו אותו במבצר קליס ונחלו שם תבוסה במרץ 1242 משלא מצאו אותו המשיכו בדרכם עד לטרוגיר. בלה עלה על ספינה לכיוון האי צ'ובו שעל יד טרוגיר וניצל. הלוחמים המונגולים התפצלו והתקיפו גם לכיוון ספליט. את הונגריה ואת כל מרכז אירופה הצילה בשורת מותו של החאן אוגדיי בקארא-קורום ב-11 בדצמבר 1241. באטו חאן ומפקדים מונגולים אחרים נסוגו מזרחה על מנת להשתתף בקרילטאי בבחירת היורש לאוגדיי המנוח.
פלישת המונגולים או הטטארים נשארה כאחד האירועים הנחשבים טראומות לאומיות בתולדות העם ההונגרי ומוכרת בשם "טַטאריאראש" (Tatárjárás ).
בשובו למולדת התחיל המלך בלה במלאכת בנייתה מחדש של הממלכה. מבין מושבי המלך העדיף הפעם את מצודת בודה, שאז נקראה Új Hegy ("הגבעה החדשה") והשאיר את אסטרגום לרשות הארכיבישוף בלבד. בווישגראד בנה טירה לאשתו, המלכה מריה. בלה העביר לבודה את ניצולי פשט הסמוכה (רבים מהם ממוצא גרמני) שנפגעה אחרי התקפה מונגולית-טטרית נוספת בשנת 1247. בתקופה זו הפכה בודה למרכז המסחרי הראשי של המדינה. בלה בנה בה בשנת 1247 טירה ומצודה ובהמשך הקים בה את כנסיית מתיאש. היישוב סקשפהרוואר זכה למעמד של מוניקיפיום. המלך בנה בסך הכל כעשרים ערים שקיבלו פריווילגיות מלכותיות. הוא העניק מעמד של ערים חופשיות גם לכמה ערים בקרואטיה ובראשן זאגרב ("בולת הזהב" משנת 1244) ובהונגריה העליונה, כיום סלובקיה, למשל באנסקה ביסטריצה וקורפונה, כמו כן בגבול המערבי, קרמנד. על מנת להשיג את מטרותיו הפוליטיות והכלכליות בלה הרביעי נקט גם כן בשורה של שינויי מדיניות ורפורמות. הוא נאלץ הפעם לעשות ויתורים רבים לאצולה הגדולה וביסס על ידי כך את שיטת המעמדות האוליגרכית. הוא אישר לאצילים הגדולים לבנות כמאה מצודות מבוצרות מאבן ולא מעץ כמקודם ולהחזיק כוחות צבא פרטיים. המחוזות השונים - קומיטטים - בהנהגת ברונים ורוזנים קיבלו זכות לשלוח נציגים לאספת האצילים - ה"דיאטה". בראש המערכת המשפטית מינה "אישפאן" שנעזר בידי שופטים נבחרים על ידי האצילים. גם את טרנסילבניה חילק לקומיטטים המאורגנים סביב מצודות בנויות מאבן. מהתייחסות מיוחדת זכו הקבוצות האתניות השונות שחיו בממלכה. החזיר אוכלוסייה קומנית אל האזורים שבין טיסה ולבין דנובה. בטרנסילבניה כמה מראשי הרומנים (ולאכים) שולבו בתוך אצולה ההונגרית של ה"אישפאנים".
עודד התיישבות של מתנחלים זרים - מאזורים מסוימים מגרמניה - ריינלנד, ומהגבול עם צרפת ועם ארצות השפלה. בין היתר הם הקימו עיר מדזב שעתה נמצא בסלובקיה. המתנחלים הגרמנים שיהיו מוכרים בשם "סקסונים", בהונגרית Szászok ("סאס") זכו למעמד מיוחד כ"הוספיטס" ("אורחים"). הם יושבו במיוחד באזורים קרובים לגבולות המזרחיים יחד עם אוכלוסיית הסקלרים, בהונגרית Székelyek (סֱייקֶייֶק) שזכו בתורם לפריווילגיות. בראש הסקסונים נבחר רוזן שהיה כפוף ישירות למלך. הסקלרים בחרו ב"שופטים" שניהלו את שבעת ה"מושבות" (או "כיסאות" שבהם התארגנו.
למלך עצמו נשארו הרבה הכנסות ממכרות, אספקת המלח, מיסים ואגרות שונים, כמו כן חצר מלכותית. המלך העניק לארכיבישוף של אסטרגום את האחראיות על הטבעת מטבעות בעזרת היהודי הנל שהובא מווינה. השימוש במטבע חזק עודד את הפעילות הכלכלית, המסחרית ואת הכנסות אוצר הממלכה. הונגריה ייצאה שוורים, יין, מלח, וייבאה אריגים, משי, תבלינים, מוונציה, מוראביה וגרמניה. "הזכויות המלכותיות" שנבעו ממכרות הכסף, הזהב או המלח התחלקו בין האוצר, בין יזמים חדשים, רובם גרמנים, ותושבי הערים הסמוכות למכרות. פעילויות אלה סיפקו הכנסות דומות או אפילו גדולות יותר מהמסים הישנים en nature.
אוכלוסיית ממלכת הונגריה הגיעה לכשני מיליון תושבים שכללו פרט להונגרים, פסיפס אתניות: גרמנים ("סכסונים"), ואלונים, פצ'נגים, קומנים, רומנים, צ'כים, קרואטים, סרבים, פולנים, רותנים ("רוסינים", או אוקראינים מגליציה), כמו כן יאזיגים (בהונגרית: Jászok) ("יאסים"), יהודים, "ישמעאלים" או "סראקנים" (טורקים וטטרים מוסלמים), ואחרים.
גם אחרי הסתלקות המונגולים לא מצאה עדיין הונגריה מנוחה ונחלה.
המלך הצטרך קודם כל לכבוש מחדש שטחים שנלקחו ממנו על ידי פרידריך השני, דוכס אוסטריה. כבר בשנת 1242 היה מוכן לצאת לקרב. הצליח להשתלט מחדש על שלושת המחוזות שהעביר בזמנו בכפייה לדוכס פרידריך ולהשתלט על הערים שופרון וקסג.
בשנת 1245 התעשת הדוכס האוסטרי ותקף במערב הונגריה. אמנם בקרב על הנהר לאיטה ב-15 ביוני 1246 ידם של האוסטרים הייתה על העליונה אבל מנהיגם, פרידריך, מצא את מותו כשנדרס על ידי סוסי חייליו. איתו גם בית באבנברג נעלם מהמפה ופרץ סכסוך על ירושתו, על השליטה באוסטריה ובשטיריה.
ב-30 ביוני 1244 חתם בלה הרביעי הסכם שלום עם וונציה שבו ויתר על זארא לטובת הוונציאנים, אבל הצליח לשמור על ספליט וחלקי דלמטיה אחרים, וכמו כן על בוסניה. נשארו בידו שליש מההכנסות מהמסים בחוף דלמטיה.
בלה הרביעי בעקבות אביו היה מעורב במה שמתרחש בנסיכויות הרוסיות השכנות. עוד בשנת 1236 עזר באמצעות כוח צבאי לקניאז מיכאיל ווסבולודוביץ' במאבק על השלטון בחליץ' (גליציה) נגד יריבו וגיסו של זה, דנילו רומנוביץ'. בימי המלחמות הסוערות הבין-רוסיות ובין הרוסים ובין המונגולים פעמים חוזרות הקניאז מיכאיל ובנו רוסטיסלב הגיעו לחצר ההונגרית. נוכח התבוסות שנחלו שניהם מול דנילו ומול המונגולים, ביטל בלה הרביעי בשנת 1240 את התוכנית לחתן את בתו, אנה, עם הנסיך רוסטיסלב ואף גרש את רוסטיסלב ואת אביו מהונגריה. אולם אחרי שגם הונגריה נחרבה על ידי הפלישה המונגולית, בשובו לארצו, שינה בלה את דעתו והסכים בשנת 1242 לתת את ידי בתו לרוסטיסלב. רק את האב, מיכאיל, שבא לבקש חידוש הברית הצבאית עם הונגריה דחו גם בלה וגם רוסטיסלב עצמו. כעבור 3 שנים, בשנת 1245, שוב נתן בלה יחד עם בני ברית פולנים, סיוע צבאי לחתנו, רוסטיסלב, נגד הקניאז דנילו של חליץ' (גליציה),אך שוב לא עלה בידם לנצח את הנסיך דנילו בקרב על הנהר סן. בשנה הבאה נפגש בלה ביישוב זוֹיוֹם (זבולֶם) עם הקניאז היריב דנילו והבטיח לו שלא לתמוך עוד במלחמות נגדו. בתו קונסטנצה נישאה לנסיך לב דנילוביץ', בנו של הקניאז דנילו.
אחרי התאוששות הממלכה מהחורבן הטטרי בלה הרביעי הקים בשנת 1247 באנאט (יחידה פוליטית בראשות "באן") באזור מצ'ווה (בהונגרית "מאצ'ו") על החלק התחתי של נהר סאווה בצפון סרביה. המלך מינה את רוסיטסלב חתנו, ל"באן" של סלאבוניה ולדוכס של מאצ'ווה. בשנת 1268 החליט מלך הסרבים סטפאן אורוש הראשון נמאניץ' לתקוף שם את ההונגרים ולסלקם. אבל בלה עבר למתקפת נגד וניצח את הסרבים באביב אותה שנה. המלך אורוש נלקח בשבי ועל מנת להשתחרר הסכים ככל הנראה לחדש את יחסי החסות כלפי הונגריה. בהתאם להסכם השלום עם סרביה, התחנן יורש הכתר סטפאן (לימים ידוע כמלך סטפאן דרגוטין עם נכדתו של בלה הרביעי, קטלין (בסרבית - קטֶלינה), נישואים שהוכיחו את עצמם בעתיד. [8]
לפי בקשתו בלה קיבל מהאפיפיור גרגוריוס התשיעי פטור מקיום שבועת האמונים שנשבע לקיסר הרומי-גרמני בימי פלישה המונגולים. בשנת 1252 הצבא ההונגרי חדר לאוסטריה ולאגן של וינה. המלך ההונגרי תיווך חתונה בין גרטרודה של אוסטריה, אחיינית של הדוכס פרידריך השני ובין רומן דנילוביץ', בנו של יריבו לשעבר, הקניאז דנילו מחליץ'-ווהלין. תביעותיו באוסטריה ושטיריה נתקלו בהתנגדות המלך השכן, אוטאקר השני של צ'כיה (בוהמיה), שהיה נשוי למרגרטה, אחות הדוכס פרידריך המנוח. בלה יצא בשנת 1253 למערכה במוראביה בברית עם הקניאז דנילו רומנוביץ' אך לא הצליח לכבוש את אולומוץ כפי שציפה. בתיווך שליח (נונטיום) האפיפיור שני המלכים נפגשו בפוז'ון והגיעו להסכם שלום. לפי ההסכם וינר נוישטאדט והדוכסות שטיריה נמסרו להונגריה. בלה אימץ משום כך לכמה שנים את התואר של "דוכס שטיריה". בשנת 1260 תושבי שטיריה שהעדיפו את שלטון המלך הצ'כי, מרדו נגד ההונגרים. בלה הרביעי דיכא את המרד ומינה את בנו, אישטוואן, לדוכס שטיריה. אבל פרץ שוב מרד בתמיכת המלך אוטאקר השני. ההונגרים ובראשם בלה ובנו יצאו שוב למלחמה נגד אוטאקר, הפעם בברית עם חתניו הפולנים של בלה (הדוכסים בולסלב האדוק ובולסלב הביישן), אך הובסו ב-12 ביולי 1260 בקרב בקרסנברון (Kressenbrunn). בעקבות התבוסה, בלה הסכים לוותר בהסכם שנחתם בפוז'ון על תביעותיו בשטיריה. החבל עבר לשליטה צ'כית. אחרי שסיפחה את שטיריה והצליחה לכבוש חלקים נוספים מאוסטריה, השושלת הצ'כית פז'מישל התחילה להוות איום גם על ממלכת הונגריה. לבסוף מדיניות הנישואים האופיינית של בלה הרביעי בא לידי ביטוי גם ביחסים עם צ'כיה כשהמלך אוטקאר השני שנפרד מאשתו האוסטרית, נשא לאשה את נכדתו של בלה, קוניגונדה של סלאבוניה (בתם של הדוכסים רוסטיסלב ואנה).
בשנת 1238, בעידודו של האפיפיור גרגוריוס התשיעי כוחות הונגרים בראש עם אחי המלך, הנסיך קלמן, יצאו למסע צלב נגד כת הבוגומילים שהתחזקה בבוסנה. הרבה מהבוגומילים נטבחו. מאלה ששרדו נפלו כעבור שנים ספורות קרבן לפלישת המונגולים. בשנת 1244 בלה הרביעי התערב נגד התרחבות שלטונו של הבאן של בוסניה, מתיה נינוסלב בדלמטיה. ב-20 ביולי 1244 הונגריה חתמה על הסכם שלום עם הבאן הבוסני. בשנת 1245 הארכיבישוף של קלוצ'ה ביקש מהאפיפיור לארגן מסע צלב חדש [9] [10] אבל האפיפיור החדש אינוקנטיוס הרביעי דחה לבסוף את התוכנית. רק אחרי מות הבאן נינוסלב ב-1250 המלך בלה פלש שוב לבוסניה והכתיר שם על כס החבל באן חדש בחסותו,פרייזדה.
הצאר הצעיר מיכאיל השני אסן של בולגריה התחתן בשנת 1255 עם בת של הקניאז רוסטיסלב אשר כאחת הדמויות המשפיעות בחצר מלך הונגריה וכדוכס של מאצ'ווה הפך לשכן של הבולגרים. שנה לאחר מכן רוסטיסלב תיווך הסכם שלום בין הצאר מיכאיל ובין הקיסר הביזנטי תיאודורוס לסקריס של ניקאה. כשהצאר מיכאיל נרצח באותה שנה על ידי קנוניה של האצילים, רוסטיסלב פלש לבולגריה עם כוח צבאי הונגרי על מנת להציל את בתו האלמנה. אחרי שלא הצליח לכבוש את הבירה טרנובו כבש את העיר וידין ושם הכריז עצמו כצאר של בולגריה. אבל מפני שיצא לעזרת חמיו במלחמה בצ'כיה שליטתו הרעועה בבולגריה התפוררה מהר. במרץ 1261 יחד עם בן המלך, ה rex iunior אישטוואן, רוסטיסלב חזר לבולגריה וגרש מווידין את חייליו של הצאר קונסנטין רוח והמשיך לשלוט שם עד מותו בעזרת חיל הונגרי.
בשנת 1249 מתוך מחשבה לחזק את ההגנה נגד פלישה אפשרית חוזרת מכיוון מזרח יישב בלה הרביעי סקסונים וסקלרים בגבולות המזרחיים ובשנת 1247 העניק את הבאנאט של סברין לאבירים היואניטים, הלא הם האבירים הטמפלרים.
והסכנה אכן התממשה בשנת 1261 כשנוגאי החאן בראש פרשיו תקף את הממלכה. הפעם המונגולים נדחו. מציינים שאיבדו את הקרב המונגולים איבדו הפעם בקרבות בהונגריה חמשים אלף מלוחמיהם.
שנת 1264 ציינה את שיא כוחו של מלכות בלה הרביעי, אחרי שהביס את מלך סרביה, שטפאן אוּרוש נמאניץ'. בחצר המלכותית ההונגרית בקאלוצ'ה נמצאות שגרירויות רבות- כולל של האימפריה הביזנטית, של צרפת, בולגריה, בוהמיה ושלשה מירזקים טטרים.
שנות מלכותו האחרונות נמצאת בצל מרידתו של אישטוואן, בנו הבכור. הנסיך הצעיר אילץ את אביו להתחלק בממלכה. כמו בלה הרביעי בילדותו, גם אישטוואן הוכרז כ-rex iunior (המלך הצעיר) אך בלה לא היה מוכן להתחלק איתו בסמכויותיו. הבן הקים לעצמו חצר מלכותית משלו בשארושפאטאק משם ניסה לנהל מדיניות חוץ עצמאית, מנוגדת לזו של אביו. עוד בשנת 1246 התחיל אישטוואן לגייס צבא משלו ובשנת 1258 אילץ את אביו להעביר לידיו את רסן השלטון בטרנסילבניה. באותה שנה, כשתושבי שטיריה מרדו, הכתיר בלה את הבן "דוכס של שטיריה" אבל אחרי תבוסותיהם, אולצו שניהם לוותר על חבל ארץ זה למלך הצ'כי אוטקר השני(1260).
ב-1261 שוב באישור אביו, תקף אישטוואן יחד עם גיסו, רוסטיסלב, את האימפריה הבולגרית השנייה הנחלשת והחזיר את שלטונו של רוסטיסלב בעיר הבולגרית וידין.
בלה המשיך להעדיף על פני אישטוואן את בנו הצעיר, בלה, הידוע כבלה של סלאבוניה, ואת בתו, אנה של הונגריה, דוכסית סלאבוניה, וחמותו של מלך צ'כיה. כך שהתנגשויות נוספות בין כוחות של המלך ושל בנו הבכור נראו בלתי נמנעות. ב-1262, בעקבות תיווך של הארכיבישוף של אטסטרגום, פולופ טוריה ושל הארכיבישוף של קאלוצ'ה, נחתם בעיר פוז'ון (ברטיסלאבה) הסכם פיוס בין השניים. בהתאם לפשרה, קיבל אישטוואן לניהולו את החלק מהממלכה ההונגרית הנמצא מזרחית לדנובה. אבל הפיוס התגלה כשביר. כבר בשנת 1264 אישטוואן הצעיר סיפח את אחוזות אמו ואחותו, מעבר למה שהובטח לו.
בלה שלח צבא נגדו, לקח בשבי את כלתו ואת נכדו. אישטוואן נסוג למצודתו בפקטהלום. אחר כך הצליח להתעשת, פרץ את המצור ויצא למתקפת נגד. בקרב באישסג במרץ 1264 נחל אישטוואן ניצחון והכריח כתוצאה מכך את אביו לתת לו בחזרה את השלטון בטרנסילבניה. ב-23 במרץ האב והבן אישרו אישית את ההסכם ביניהם ב"מנזר הבתולה המבורכת" על אי הארנבים Nyulak (כיום האי מרגיט במרכז בודפשט) בשנת 1267 כמרים ואצילים של הממלכה ההונגרית התכנסו באסטרגום והחלטותיהם אושרו גם על ידי המלך וגם על ידי בנו, אישטוואן.
בשנת 1269 המלך כאב את מות בנו המועדף, בלה, בגיל 26 בלבד. לפני מותו התחזק בחצר מעמד בתו אנה, שהייתה חמותו של מלך צ'כיה, אוטאקר השני. בלה הרביעי נפטר ב"אי הארנבים" (האי מרגיט), ב-3 במאי 1270 ונקבר בכנסייה הפרנציסקנית באסטרגום שהוא שיקם לפני מותו. הקבר נחרב יחד עם הכנסייה על ידי הטורקים במאה ה-16. במקום נמצאת כעת הקתדרלה החדשה של אסטרגום שנבנתה במאה ה-19.
בהתחלת דרכו, בדומה לאביו המלך אנדראש השני, בלה "מלך המשנה" הצעיר נאלץ לעיתים להיכנע לדרישות של הכנסייה להגבלת זכויות היהודים. בנוסף אחד הנושאים שהדאיגו באותה תקופה את הכנסייה היה קיומם של גיורים בקרב תושבי הממלכה. בשנת 1234 נשבע על כן הנסיך בלה בפני הבישוף יעקוב של פרנסטה להטיל עונש מוות על כל נוצרי שיעז להתגייר. [11] מאוחר יותר, אחרי הפלישה המונגולית-טטרית, לפי דוגמת החלטותיו של פרידריך השני פון בבנברג "הלוחמני", מאוסטריה, בשנים 1238 1244 וכפי שנהגו עוד כמה משליטי אירופה בימי הביניים (בולסלב האדוק בפולין בשנת 1264, אוטאקר השני בצ'כיה ב-1268, הדוכס היינריך של שלזיה ב-1269) במסגרת מדיניות השיקום של ממלכת הונגריה, חזר בלה הרביעי מההחלטות הקודמות נגד היהודים והוציא ב-5 בדצמבר 1251 צ'רטר בן 30 סעיפים [12] [13] Iura Iudaeorum בו נתן רשות ליהודים להתיישב בארצו.
Iudaeis universis in regno nostro constitutis hec iura ordinavimus ipsis inviolabiliter observanda
על ידי צ'רטר זה ערב המלך לזכות היהודים לחיות חופשיים, בהתאם לחוקיהם ודתם, תחת חסות מיוחדת של המלך. התיר להם לקיים את דתם ואת חגיהם, לבחור לעצמם כלי קודש ודיינים, לבנות בתי-כנסת ובתי מדרש שלהם (scholae iudaeorum) קבע עונשים למי שחילל קדושת בתי כנסת. כמו כן אישר ליהודים חופש תנועה וזכות לרכוש בתים.
באשר לחלק מהסכסוכים המשפטיים בין היהודים לבין עצמם דייניהם הורשו להכריע לפי הלכתם. במקרים חמורים מסוימים לקח המלך לעצמו את הזכות לפסוק את הדין. היהודים הוכרזו כ"משרתים של חדר האוצר" (Servi camerae) (Judaei ad cameram regiam pertinentes) לפי מעמד זה היו חייבים במס מיוחד ששולם ישירות לאוצר המלך. בנוגע לעסקאות מסחר מצבם היה דומה לשאר הסוחרים שבערים. הצ'רטר כלל גם אמצעים להגן על היהודים מפני התעללויות ורדיפות. משערים שרעיון הצ'רטר הבשיל בלבו של המלך גם הודות לcomes ("רוזן" של חדר האוצר, comes camerae) ממוצא יהודי בשם טקה או טחה (Teha ,Theka), ששרת בעבר את בית באבנברג באוסטריה, ושקיבל אחריות על האוצר בזמן המלך אנדראש השני.
בסביבות 1250 יהודי אחר, בשם חנל או חנלה, (חנוך) הובא מווינה לבודה על מנת להטביע מטבעות בשביל המלך במטבעה (fabrica) שהוקמה בבודה. חנל או חנוך קיבל את התפקיד של "אישפאן של חדר האוצר " kamaraispán או "רוזן" של האוצר comes camerae regiae (מעין "שמבלאן" או "צ'מברלין"). הוא הלווה למלך סכומים של כסף ובמקום החזרתם קיבל כמה טירות, אדמות וטחנות קמח בוספרם, קומארום וטאטה.
על חלק ממטבעות הנחושת הקרויים "טטריים" שהונפקו בימי המלכים אנדראש השני, בלה הרביעי ואישטוואן החמישי, מופיעה באמצע אות עברית המסמנת ככל הנראה את האות הראשונה של שם האחראי על האוצר, "ט" לפי שם ה"רוזן" טקה, "ח" לפי "חנוך", "פ" לפי "פרדמנוס" או אולי "פסח" וכו'. הפריווילגיות מהן נהנו היהודים, על אף המגבלות הקיימות, עוררו לא פעם את מורת רוחם של האפיפיורים. כך בשנת 1264 באיגרת אל בלה הרביעי מחה האפיפיור אורבנוס הרביעי נגד "ההזדמנויות הניתנות ליהודים, שחטאם שלהם עצמם גזר עליהם עבדות נצח, לקבל סמכויות רשמיות מעל לנוצרים". אף על פי כן המשיך המלך להתעלם ממחאות אלה.
הזכויות שהוענקו על ידי בלה הרביעי בשנת 1251 ליהודים שחיו בהונגריה חודשו בדרך כלל על ידי המלכים שבאו אחריו (עם היוצא מן הכלל של לאסלו החמישי). במיוחד קיבלו תוקף מחודש אחרי שבשנת 1396, לפי בקשת היהודים המלך זיגמונד לבית לוקסמבורג הסכים להעביר לנציגם, שלמון (שלמה), עותק מהמסמך של בלה הרביעי שנשמר בעיר סקשפהרוואר. [14]
הזכויות המיוחדות קויימו עד לתבוסת ההונגרים בידי העות'מאנים בקרב מוהאץ' ב-1526.
במוזיאון יהדות הונגריה בבודפשט נמצא העתק של הבולה של בלה הרביעי הנוגעת לזכויות היהודים.
לבלה הרביעי היו 10 ילדים:
נשוי לנסיכה ממוצא קומני, ארז'בט.
על האנדרטה מופיעה הכתובת שנכתבה על הקבר המקורי:
| במקור הליטיני | ||
|
Aspice rem caram tres cingunt Virginis aram | ||
| בתרגום חופשי | ||
|
הבט מזבח הבתולה |
(נוסחה דומה לשתי השורות האחרונות מופיעה בכתובת על קברם של אדוארד הראשון, מלך אנגליה ושל גוטייה לה קורני, ארכיבישוף של סאנס בצרפת).
Kodolányi János: A vas fiai
Hunyady József: Aranyhorda
Albert Gábor - Királyok könyve.
Makkai Sándor: Sárga vihar Táltoskirály''
Epistolae supre destructione regni Hungariae per tartaros facta Budapest, 1885 (בלטינית)
Mór Wertner -Árpádok családi története, Pleitz Fer Pál Könyvnyomdája, Nagybecskerek, 1892
Wertner Mór: Negyedik Béla király története. Temesvár 1893, Csanád-Egyházmegyei ny., Történeti, nép- és földrajzi könyvtár 55.)
(באנגלית) Chazan, Robert. The Jews of Medieval Western Christendom, 1000-1500. Cambridge medieval textbooks. Cambridge, UK: Cambridge University Press, 2006
Hartog, Leo de. Genghis Khan: Conqueror of the World. New York, NY: Barnes & Noble.1999
Jackson, Peter. The Mongols and the West, 1221-1410. The medieval world. New York, NY: Pearson Longman 2005. (באנגלית)
Kosztolnyik, Z.J. Hungary in the Thirteenth Century. East European monographs, no. 439. Boulder, CO: East European Monographs.1996
Mailáth, Johann, István Horvát, and Draudt. Geschichte der Magyaren. Wien, AT: F. Tendler,1828.
Molnár, Miklós.A Concise History of Hungary. Cambridge concise histories. Cambridge, UK: Cambridge University Press. 2001
István Lázár Histoire illustrée de Hongrie Corvina, 1992
Rafael Patai The Jews of Hungary - History, culture, psychology, Wayne University Press, 1996
Jewish Budapest - Monuments, Rites, History CEU Press, Budapest, 1999
ק. פרוימוביץ', ג. קומורוצי, וו. פוסטאי, א. שטרביק - בודפשט היהודית - מונומנטים, פולחנות, היסטוריה הוצאת הספרים של האוניברסיטה המרכז-אירופית, בודפשט, 1999
רפאל פטאי - המיתוס של הגזע היהודי, הוצאת הספורים וויין יוניברסיטי פרס, 1988
גיולה קרישטו - תולדות הונגריה בימי הביניים, כרך א, עידן בית ארפד, פרס אוניברסיטר דה רן, 2000, בצרפתית.
Kaiserl.konigl.Direction der Administrativen Statistik, Wien, 1857 (ברון קרל פון צ'רניך, אתנוגרפיה של המונרכיה האוסטרית, המנהל הקיזסרי-מלכותי לסטיסטיקה מנהלית, וינה, 1857)
(Martha Avery- The Tea Road - Russia and China meet in the Steppe, China Intercontinental Press Beijing, 2003)
(S) Slovak History, Bartl, 2002. (S) The Realm of St. Stephen, Engel, 2005. (S) A History of Hungary in Biographical Sketches, Lukinich, 1937, P59. (S) The Man of Many Devices, Sebok, 1999. (S) A History of Hungary, Sugar, 1994
Seamless Wikipedia browsing. On steroids.
Every time you click a link to Wikipedia, Wiktionary or Wikiquote in your browser's search results, it will show the modern Wikiwand interface.
Wikiwand extension is a five stars, simple, with minimum permission required to keep your browsing private, safe and transparent.
.jpg)
