Loading AI tools
אומנות השימוש בעופות דורסים לציד עופות ויונקים מוויקיפדיה, האנציקלופדיה החופשית
בַּזְיָירוּת[1] או בזאות היא אומנות השימוש בבזים או בדורסי יום חזקים ולעיתים אף בדורסי לילה לציד עופות ויונקים. השימוש בבזים לשם ציד היה נהוג כבר למן העת העתיקה, ומופיע בספרות חז"ל.
 | |
| ליידי רכובה על סוס, ועל ידה ניצב בז נודד מאולף | |
| מורשת תרבותית בלתי מוחשית הוכרזה על ידי אונסק"ו בשנת 2016 | |
| חלק מתוך |
oral traditions and expressions  |
|---|---|
  | |
מיני עופות דורסים רבים משמשים לציד. הבחירה במין מסוים הייתה לרוב קשורה למין בעל החיים אותו רוצים לצוד, להתאמת הדורס לשטח הציד, וכן גם בחירות תרבותיות ומסורתיות. בין הבזים בהם משתמשים לציד אפשר למצוא את המינים: בז ארקטי, בז נודד, בז ציידים, בז צוקים וכן בזים קטנים יותר כמו בז גמד ובז עצים. השימוש בבזים לציד אינו למטרות מסחריות, אלא לשם הספורט שבדבר.
בהרי האלטאי שבמונגוליה משמש עד היום עיט זהוב לצייד לצורך מזון.[2]
ראשיתו של ספורט זה הייתה במסופוטמיה, והתיעוד המוקדם ביותר שלו היה בימי סרגון השני (705 עד 722 לפנה"ס).
בתלמוד, למשל, מסופר על דוד המלך כי כאשר יצא לצוד, היה נוהג לשכור לעצמו בַּזְיָיר.[3]
גם במשנה[4] מוזכר סוג ציד זה, לפי פירושם של הערוך[5] והברטנורא.[6]
בימי הביניים היה הספורט מקובל ביותר באירופה, והיווה סמל מעמד בקרב שכבת האצילים. הבזיירות הובאה לאירופה, כנראה, על ידי ההונים. פרידריך השני, קיסר האימפריה הרומית הקדושה למד על בזיירות ערבית במהלך מסעותיו במסע הצלב השישי, תרגם את ספר ההדרכה הערבי לבזיירות של מֻאְמִן (מואמן) אך ידוע במיוחד בשל יצירתו המונומנטלית "אומנות הציד עם ציפורים" ספר בן שלושה כרכים עבים שאינו רק מדריך ללכידה, אילוף, גידול וציד עם בזים, כי אם גם מחקר יוצא דופן בחדשנותו לימי הביניים, המבוסס על תצפיות מדעיות ומתאר גם את אורחות חייהם של עופות דורסים ובעלי חיים אחרים בטבע.
הציד בעזרת עופות דורסים לא היה מוגבל רק לשכבת האצולה, ובמקומות בהם גם פשוטי עם יכלו לצוד, הציד באמצעות ציפורים שלא היוו סמל מעמד כגון ניצים, סייע לאנשים להעלות בשר על שולחנם.
גם יהודים בימי הביניים באיזו צרפת השתמשו בנצים לצורך צייד,[7] הרב בצלאל אשכנזי מביא בספרו[8] מסורת כי רבינו תם ורבי יצחק מנורווץ (מפרנסי הקהילה באנגליה) התקינו ציפוי מכסף על ציפורני הנץ שלהם בעת הצייד מטעמי כשרות,[9] כמו כן יהודים השתמשו דווקא בניצים לצורך צייד ולא בבזים, מטעם זהה.[10]
עם התפשטות הציד בעזרת נשק חם, חלה ירידה הדרגתית בפופולריות של הבזיירות. אומנות הציד עם הציפורים כמעט ופסה מן העולם המערבי וכמעט כל הידע נשמר והועבר מדור לדור במשפחה אחת של בזיירים הולנדים מקצועיים - משפחת מולן מפלקן סווארד.
בתחילת המאה העשרים, התעורר שוב העניין בבזיירות. בזיירים פורצי דרך מארצות הברית, מאנגליה וכן מגרמניה כרנץ ולר, החיו את הידע והעניין באומנות זו ממש רגע לפני שנסתלקה מן העולם המערבי, וקידמו את העניין בה בהצלחה לא מבוטלת.
בו זמנית, בשל תהליכים כאורבניזציה מואצת שפגעה בבתי הגידול של עופות דורסים רבים, שימוש נרחב ברעלים בחקלאות שגרמו להרעלות משנה בדורסים רבים, ציד מואץ של עופות דורסים ועוד, היו אלה אותם בזיירים פורצי דרך שיישמו לראשונה מיזמים של רביית שבי של עופות דורסים למטרת השבה של הצאצאים לטבע, וגם בחלק מהמקרים לשם גידול מסחרי של עופות דורסים הנחוצים לעיסוק באומנות הציד עם עופות דורסים. בימינו מקורם של רוב העופות הדורסים המאולפים בבזיירות ברביית שבי.
בשנת 2010, הכריז ארגון התרבות המדע והחינוך של האומות המאוחדות - אונסק"ו, על הבזיירות כערך מורשת תרבותי של האנושות. בימינו מקובלת הבזיירות ברוב ארצות העולם: מיפן, קוריאה ומרכז אסיה, דרך הודו, המזרח התיכון, מזרח ומערב אירופה, ומדינות צפון אמריקה: קנדה, מקסיקו, וארצות הברית.[11][12] במספר מדינות משתמשים בעופות דורסים מאולפים כדי להבריח להקות ציפורים המאיימות להישאב למנועי מטוסים, וכן להרחיק בעלי חיים מזיקים מאתרים שונים וממיזמים חקלאיים תוך הימנעות משימוש ברעלים. בעופות המאולפים בטכניקות של בזיירות נעשה גם שימוש נרחב כאטרקציה בפארקים ייעודיים בעולם, בהנגשת העופות הדורסים לקהל הרחב ובחשיפה של הקהל לעופות הדורסים ממרחק נגיעה ובכך להמחיש לקהל את הצורך בשמירה עליהם, ובשחזור אווירה היסטורית "ימי ביניימית" כמו בתמונת ה"ליידי עם הבז" המצורפת בערך זה.
במספר מרכזי שימור, כמו במרכז לטיפול בעופות דורסים של אוניברסיטת מינסוטה, משתמשים בטכניקות של בזיירות לשם החזרת עופות דורסים שטופלו לאחר שנפצעו, הורעלו או חלו בבר, וקיבלו טיפול רפואי במרכז, לכושר תעופה לקראת שחרורם מחדש אל הטבע. בישראל מקצוע הבזיירות הוא בלתי חוקי.[11]
הליך אילוף הבז הוא יקר ביותר, אינו חד-פעמי, ויש להמשיך בו לאורך כל חיי העוף, שאם לא כן, הבז נוטה תוך זמן קצר לחזור לטבעו.
כאמור, רוב העופות הדורסים המשמשים היום לבזיירות בקעו וגודלו מראש בשבי. גם במקומות כמו בארצות הברית שם יכול בזייר לקבל רישיון ללכוד עופות דורסים לשם אילופם, במהלך עונת הנדידה, מעדיפים רוב הבזיירים לרכוש ציפורים צעירות מרביית שבי. ניתן להתחיל באילוף עופות דורסים עד בערך גיל שנה. לאחר גיל זה, יהיה זה קשה מאוד, עד בלתי אפשרי להתגבר על רתיעתה של הציפור מחברת אדם. השלב הראשון באילוף הוא התניית מזון. הרגלת הדורס לחברת אדם, והרגלתו לקבל את מזונו מידי האדם מבלי לפחד ממנו. לאחר מכן, מוּצא הבז לשטח, כאשר הוא יושב על ידו של המאמן העטויה בכסיית עור כהגנה מפני טפריו החדים של הבז. רצועת עור או מיתר פלסטי מחברים את הכסייה לרצועות עור העטויות סביב רגליו של הבז, וברדס עור מכסה את עיניו, כדי למנוע ממנו גירויים העלולים להפחידו.
בעת צייד בסגנון האירופאי עם בז נודד, בז גמד או בזים אחרים הצדים גם באופן טבעי בצורה זו, הבז משוחרר כדי שיחוג ויעלה מעלה מעלה, וכשהגיע לנקודת השיא בגובה מעל הבזייר, הטרף מגורש ממחסה הצמחייה, לרוב בעזרת כלבי ציד. הבז אז צולל אל טרפו מלמעלה, כאשר הוא מצמיד את כנפיו לצדי גופו. בדרך זו הוא מגיע למהירות עצומה והורג את טרפו באמצעות חבטה. את הבז המאולף מרעיבים יומיים לפני שיוצאים לציד. על ציפורניו מרכיבים מעין חרוזים ממתכת או פלסטיק על מנת שלא יקרע את הטרף. ברגע שמופיע טרף מתאים מסירים את המסווה מעל עיניו ומעיפים אותו לאוויר. אם הציד נכשל מחזירים את הבז באמצעות כרית עור המזכירה בצורתה ציפור מעופפת וקשורה בחוט שאותה מניף הבזייר בצורה סיבובית באוויר. בטכניקה זו, צדים יונים, שחפים, שכווים ועופות ציד אחרים. בציד בעזרת בזי ציידים, בזי צוקים ודורסים אחרים, הדורס מלווה את הבזייר במעוף מעץ לעץ או משוחרר מהכפפה למרדף אחרי הטרף הבורח. בטכניקה של מעוף מרדף לאחר חיות הציד, צדים כרוונים, חוברות, צבאים וארנבות.
בזיירות, דף שער בספרייה הלאומיתSeamless Wikipedia browsing. On steroids.
Every time you click a link to Wikipedia, Wiktionary or Wikiquote in your browser's search results, it will show the modern Wikiwand interface.
Wikiwand extension is a five stars, simple, with minimum permission required to keep your browsing private, safe and transparent.
