Loading AI tools
אסיר הכלוא בשל עבירות בטחוניות ו/או פעולות טרור מוויקיפדיה, האנציקלופדיה החופשית
אסיר ביטחוני בישראל, הוא אסיר (או עציר) הכלוא בשל עבירה הכרוכה בפגיעה בביטחון המדינה או ממניעים לאומניים. המושג הוא מושג אדמיניסטרטיבי פנימי של שירות בתי הסוהר, שאינו מוגדר בחוק אלא נקבע בפקודת נציבות.[1]
נכון ליולי 2024 מחזיקה ישראל ב-9,623 אסירים שמוגדרים אסירים ביטחוניים (לרבות 1,402 לוחמים בלתי חוקיים).[2]
הגדרתו של אסיר כאסיר ביטחוני משפיעה על תנאי מאסרו בהיבטים אחדים:
שחרורם של אסירים ביטחוניים מתבצע, כמקובל, בתום תקופת מאסרם, ובנוסף לכך בשני מצבים ייחודיים לאסירים אלה:
על פי דו"ח רשמי שפורסם על ידי המשרד לענייני עצורים של הרשות הפלסטינית, בשיתוף עם הלשכה הפלסטינית המרכזית לסטטיסטיקה, מקום המדינה ועד אפריל 2017 נעצרו כמיליון פלסטינים על ידי ישראל[6][7].
בשנת 1973 נמנו כ-2,300 אסירים ביטחוניים בבתי הסוהר של ישראל.[8]
בשנת 1977 נמנו 3,227 אסירים ביטחוניים מתוך סך הכל של 5,852 אסירים שהיו כלואים בבתי הסוהר של ישראל.[9]
בשנת 1983 נמנו כ-2,800 אסירים ביטחוניים מתוך סך הכל של 6,000 אסירים שהיו כלואים בבתי הסוהר של ישראל.[10]
בדצמבר 2007 נמנו 9,800 אסירים ביטחוניים מתוך סך הכל של 24,000 אסירים שהיו כלואים במתקני השב"ס,[11] כמעט כולם פלסטינים.
במאי 2009 עמד מספרם על 10,866.[12]
במסגרת עסקת שליט, בסוף שנת 2011 שחררה ישראל 1,027 אסירים ביטחוניים ועצירים פלסטינים.
בשנת 2011 היו כלואים 4,495 אסירים ביטחוניים, בשנת 2015 היו כלואים 6,363 אסירים ביטחוניים ובשנת 2019 היו כלואים 5,528 אסירים ביטחוניים.[13]
בנובמבר 2017 החזיקה ישראל ב-6,154 אסירים ביטחוניים.
נכון לחודש ספטמבר 2021 מחזיקה ישראל ב-4,512 אסירים ביטחוניים פלסטינים, מתוכם 2,520 אסירים שמרצים עונש מאסר שנגזר עליהם, 1,474 עצורים שטרם הורשעו בבית המשפט ו-518 עצורים מינהליים, הכלואים ללא משפט.[14] כ-500 אסירים מרצים מאסר עולם, וכ-500 נוספים מרצים עונשי מאסר בני 20 שנה או יותר. בין האסירים יש כ-200 קטינים וכ-40 נשים.[15]
בספטמבר 2023 נמסר משירות בתי הסוהר על 5,088 אסירים ביטחוניים פלסטינים.
לאחר מתקפת הפתע על ישראל ומלחמת חרבות ברזל בוצעו מעצרים רבים של פלסטינים. במאי 2024 מסר ארגון "אדמיר" כי בבתי הסוהר בישראל מוחזקים 9,500 אסירים ביטחוניים פלסטינים, מתוכם 3,880 במעצר מנהלי. בין העצורים 200 ילדים ו-80 נשים.[16]
נכון ליולי 2024 מחזיקה ישראל ב-9,623 אסירים שמוגדרים אסירים ביטחוניים (לרבות 1,402 לוחמים בלתי חוקיים).[2]
מדינת ישראל אינה מכירה באנשי ארגונים חמושים פלסטיניים או לבנוניים (חמאס, חזבאללה וכדומה) כחיילים, ולפיכך אינה מכירה בהם כשבויים כשהם נתפסים בידי חיילי צה"ל. לפעמים מועמדים אנשים אלה למשפט ונכלאים בגין עבירה על חוקי מדינת ישראל, ולעיתים הם מוחזקים לפי צו מעצר מנהלי. בעיתונות הישראלית מקובל לכנות אנשים אלה "אסירים ביטחוניים" או "עצורים ביטחוניים", בעוד התקשורת הערבית מכנה אותם בדרך כלל "שבויים" (أسرى, בתעתיק: אַסְרַא).
בנוסף, רבים מהאסירים הביטחוניים הורשעו בגין פגיעה בחיילים, הן בפעולה חבלנית והן בהתנגדות בעת פריצה לביתם - פעולות שבחלק מהעולם וכן בחלק מהשמאל הישראלי אינן נתפסות כמעשי טרור.[17][18][19][20][21][22][23][24][25][26][27][28] יש המבקשים אף לטעון כי בנוגע לחלק מהאסירים, מדובר באסירים פוליטיים,[29][30] או ב"לוחמים" של הצד שכנגד - שאז תנאיהם צריכים לעמוד בתנאים המחייבים בהחזקת שבויי מלחמה.[31][32][33][34][35] מספר ארגונים אף פנו בעתירה כנגד כליאתם של אותם אסירים בבתי סהר בתחומי הקו הירוק.[36]
ככלל, זכויות האסירים הביטחוניים בישראל דמו לזכויותיהם של אסירים אחרים, בהן זכויות לביקורי משפחה, ביקורי צלב אדום, קבלת ספרים, כתבי עת ומכתבים.[37] במהלך השנים צומצמו זכויות האסירים הביטחוניים, כמו הזכות לקנות מוצרים בקנטינה, לצפות בערוצי טלוויזיה וללמוד לימודים אקדמיים, ביוזמתם של חברי כנסת ממפלגות ימין ושל ראש הממשלה בנימין נתניהו. ביולי 2011 הודיע שרות בתי הסוהר כי אסירים ביטחוניים לא יוכלו להתחיל בלימודים אקדמיים, אך אלה שכבר החלו בלימודים יוכלו לסיימם. נגד החלטה זו הוגשה עתירה לבג"ץ, שדחה את העתירה.[38]
ב-2 בינואר 2019 הודיע השר לביטחון הפנים גלעד ארדן על החמרת תנאי האסירים הביטחוניים בהתאם למסקנות "הוועדה הציבורית לצמצום תנאי כליאת המחבלים". הוועדה קבעה כי מעתה האסירים לא ישובצו באגפים לפי שיוך ארגוני, יבוטל מוסד "דובר האסירים" במתכונתו הנוכחית, יאסר על האסירים לבשל באגפים וכל המזון יסופק על ידי שירות בתי הסוהר, יתבצע קיצוץ משמעותי בכספים המופקדים על ידי בני המשפחות למחבלים בבתי הכלא ושבאמצעותם הם רוכשים מוצרים בקנטינה והפסקת ההפקדות מטעם הרשות הפלסטינית. כמו כן תוגבל כמות המים לאסירים והמקלחות יוצאו מהתאים.[39] לפי מענה לבקשת חופש המידע שהגיש ארגון "אם תרצו" לשב"ס, שלושה מתוך חמשת הסעיפים לא יושמו עד יוני 2021.[40]
במאי 2019 פורסמה רשימת מוצרים שאסירים ביטחוניים רכשו מכספם בקנטינות בבתי הכלא, בהם גם מוצרי יוקרה שונים.[41] בהמשך פורסם גם כי אסירים ביטחוניים מקבלים ארוחות חג פעמיים בשנה, בעיד אל-פיטר (סיום צום הרמדאן) ובחג הקורבן.[42]
מנגד, לטענת עמותת בצלם, הביקורת לפיה תנאי הכליאה היו מטיבים יתר על המידה מקורה בפופוליזם.[43][44] ארגון עדאלה פרסם דו"ח של הסנגוריה הציבורית משנת 2017 המציג תמונה קשה של מצב הכלואים בבתי הסהר בישראל. בכל הנוגע לתנאים של אסירים ביטחוניים, הדוח קובע כי ב-5 מתקנים קיימת מדיניות של אי-מתן שירותי חינוך, שיקום ואף לא טיפול סוציאלי.[45]
כמו יתר האסירים במדינה, גם האסירים הביטחוניים כלואים בצפיפות רבה. שטח המחיה המוקצה למרבית האסירים והעצורים בישראל, ואגב כך גם אסירים ביטחוניים, נמוך מ-3 מ"ר לאסיר (כולל שטח המיטה, השירותים והמקלחת). כתוצאה מכך, האסיר נאלץ פעמים רבות לקיים את כל שגרת יומו במיטתו, ובכלל זה לאכול בה, ללא יכולת כמעט להתהלך בתא וללא אפשרות למספר אסירים לעמוד בו זמנית בחלל המצומצם שנותר בתא. לשם השוואה, התקן האירופאי עומד על 6 מ"ר בתא בודד ו-4 מ"ר בתא משותף, בנוסף לשטחי שירותים ומקלחות,[46] ובעתירה לבג"ץ נקבע כי נדרש רף מינימלי של 4.5 מ"ר לאסיר על-מנת לעמוד בהוראות חוק יסוד: כבוד האדם וחירותו.
בעקבות מתקפת הפתע על ישראל ב-2023, ובמהלך מלחמת חרבות ברזל, הוחמרו תנאי הכליאה של אסירים ביטחוניים בהוראת שעה.
ביוני 2024 פורסם בהארץ כי 48 עצורים תושבי רצועת עזה מתו מתחילת המלחמה במתקנים צבאיים בישראל שבהם הוחזקו, או בדרך אליהם, בעיקר במחנה שדה תימן ומחנה ענתות. נמסר כי צה"ל מנהל חקירה פלילית נגד חיילים בנוגע למקרים אלה.[47] חקירת מותם של שני עצירים מהרצועה מעלה כי חיילים הכו אותם בדרכם למתקן שדה תימן.[48]
בתחילת אוגוסט 2024 ארגון "בצלם" פרסם עשרות עדויות של עצירים שנכלאו מאז פרוץ המלחמה, כאשר רובם שוחררו בסופו של דבר מבלי שהועמדו לדין.[49] הדו"ח הצביע על "מציאות של עינויים, פגיעות מיניות, אלימות, השפלה, הרעבה ומניעת טיפול רפואי הולם". בנוסף, הדו"ח מנה לפחות 60 מקרי מוות של כלואים פלסטינים מאז פרוץ המלחמה, ביניהם 48 עצורים תושבי עזה שמתו במתקני מעצר של הצבא ועוד 12 שמתו במשמורת שב"ס, חלקם בנסיבות המעלות "חשד כבד להתעללות ולמניעת טיפול רפואי מכוונים". הדו"ח כלל עדויות רבות המתארות פגיעות מיניות, ובהן הכאת איברי מין, שימוש באלות וכלי מתכת כדי להסב כאב באיברי המין, אחיזה באיברי מינם של האסירים, צילום אסירים וביצוע חיפוש על גופם כשהם בעירום מלא. עדויות אחרות בדו"ח כוללות בין היתר תיאורי אלימות שהופעלה באמצעות גז פלפל, רימוני הלם, מקלות, אלות עץ וברזל, טייזר, מכות ואגרופים.[49]
החוק מחייב את שב"ס לבחון את האפשרות לשקם אסירים שהם אזרחים ישראלים או תושבי המדינה, לאסירים פליליים ישנה אפשרות לעבור סדנאות טיפוליות בין תחומי הכלא, לצאת לעבוד על מנת לשוב לאורח חיים נורמטיבי ולזכות בשחרור מוקדם, שהליך שיקומי הוא תנאי מקדים לו.[50]
הוראת שעה של השב"ס, מונעת מאסירים ביטחוניים שאינם תושבי ישראל (פלסטינים) או ערבים ישראלים, להיפגש עם מומחים פרטיים לשם גיבוש תוכנית שיקום וחוות דעת לוועדות השחרורים. בהוראת השעה נקבע כי הסיבה לאיסור הגורף על אסירים אלו היא "היעדר פוטנציאל להצלחת תוכנית שיקום" של אסירים ביטחוניים שביצעו עבירות על רקע אידאולוגי, וחוסר היכולת לפקח על תוכניות שיקום של אסירים זרים. הטענה המרכזית היא כי "עבריינות אידאולוגית אי אפשר לשקם" ועל כן, לדעת השב"ס, זה יהיה בזבוז של משאבים. בנוסף, העובדה שכל האסירים הביטחוניים כלואים יחד לפי שיוך ארגוני מונעת את הצלחת השיקום, משום שהאסיר חוזר לאגף לאחר המפגש השיקומי וישוב ויושפע מחבריו לאגף. טענה נוספת היא שרבים מהאסירים הביטחוניים אינם רואים בעצמם עבריינים, ולפיכך גם אם יתאפשר להם להשתתף בתוכניות שיקום הם יסרבו.[51]
הקביעה שלא ניתן לשקם אסירים אידאולוגיים נתונה למחלוקת, משום שאין כיום בעולם מחקר המוכיח זאת. לעומת זאת, עד לפני מספר שנים, שב"ס איפשר לימודים על תיכוניים לאסירים הביטחוניים. תוכנית זו מיתנה את העמדות שלהם וגם את ההתנהגות שלהם בכלא.[51]
ב-2016, בית המשפט העליון דן בשלוש בקשות ערעור על פסקי דין בעתירות של אסירים שלא הורשו להכניס מומחים מטעמם לבית הסוהר, באי כוחם של האסירים והסנגוריה טענו כי מדיניות השב"ס פוגעת בזכות האסירים להליך הוגן אל מול ועדת השחרורים. בדיון בבית המשפט טענה המדינה כי קיומם של מפגשים בין אסירים ביטחוניים למומחים פרטיים, והצורך בהיערכות והפיקוח עליהם, יקשו על הניהול התקין של בית הסוהר. בית המשפט העליון קבע כי הוראת השעה של השב"ס, אינה מידתית ופוגעת בזכותם להליך הוגן.[51]
עד שנת 2014 קיבלו האסירים הביטחוניים הפלסטינים הכלואים בישראל תמיכה כספית מהרשות הפלסטינית. בשנת 2013 הרשות העבירה כ-4% מתקציבה לצורך זה.[52] כל אסיר תוגמל בקצבה הנעה בין 1400 ש"ח לחודש לאסיר חדש, ועד 12,000 ש"ח בחודש[53] לאסיר המרצה יותר מ-30 שנה.[54][55] תמיכה זו ספגה ביקורת מצד ישראל שטענה כי מדובר בהסתה נגד ישראל ועידוד הטרור. לדברי זאב אלקין "שכר המחבלים" גבוה פי ארבעה משכר שוטרי הרשות,[56] מה שהופך את האסיר לבעל המשרה הציבורית הנחשקת ביותר לצורך מימון משפחתו.
בשנת 2014 החליטה הממשלה הפלסטינית לבטל את המשרד לענייני אסירים, והקימה במקומו את "הרשות הלאומית לטיפול באסירים ובעצירים", בהתאם לבקשת ישראל וגורמים מערביים שהתנגדו לסיוע כספי לאסירים מתקציב הרשות. רשות זו היא חלק מאש"ף, איננה ממומנת על ידי תורמים בינלאומיים ופועלת באופן עצמאי מממשלת הרשות.[57]
במאי 2019 במסגרת חשיפה של ארגון לביא את הרשימות אותם קיבל במסגרת בקשת חופש מידע עלה מהתשובות כי הרשות הפלסטינית ממנת מדי חודש לכל אסיר תושב הרש"פ בשב"ס 400 שקלים לרכישת מוצרים בחנויות המכר בבתי הכלא.[41]
שביתת הרעב הראשונה של אסירים פלסטינים נערכה בשנת 1968 בכלא שכם במחאה על תנאי הכליאה ועל עינויים.[58] מאז התרחשו שביתות רעב רבות שחלקן הסתיימו בפשרה שכללה שיפור תנאים בכלא ושחרור עצירים מנהליים. חמישה אסירים פלסטינים מתו עקב האכלה כפויה במהלך שביתות רעב: עבד אלקאדר אבו אלפחם בשנת 1970 בכלא שקמה, ראסם חלאוה ועלי ג'עפרי בשנת 1980 בכלא נפחא,[59] מחמוד פריתיג בשנת 1984 בכלא ג'ניד וחסין נמר עבידאת, בשנת 1992 בכלא שיקמה.
באוגוסט 2004 פתחו כ-4,000 אסירים פלסטינים בשביתת רעב בתביעה להקלת תנאי מאסרם, בין היתר דרשו החזרת טלפונים לאגפים, הרחבת ביקורי משפחות והפסקת חיפושים. השר לביטחון פנים צחי הנגבי הגיב באמרו ”מצדי שישבתו רעב עד מוות”.[60] השביתה הסתיימה בלי שדרישותיהם העיקריות של השובתים נענו. יש המסבירים זאת בהשפעת שרות בתי הסוהר על הסיקור התקשורתי של תנאי האסירים ובתשומת הלב הנמוכה שהשביתה קיבלה בתקשורת בין היתר בשל העיתוי - במקביל לאולימפיאדה.[61]
ב-17 באפריל 2012, יום האסיר הפלסטיני, פתחו כ-1600 אסירים פלסטינים בשביתת רעב המונית. דרישות השובתים כללו:
במהלך השביתה נערכו אירועי הזדהות עם העצירים השובתים בגדה, בעזה ובתחום הקו הירוק. אירועים אלו כללו הפגנות, עצרות ואוהלי מחאה מול בתי כלא, משרדי הצלב האדום, קונסוליות זרות ועוד. ביום ה-20 לשביתה התכנסה ועדת האתיקה של שרות בתי הסוהר והחליטה כי במקרה הצורך יואכלו השובתים בכפייה.[58] ב-14 במאי 2012, היום ה-28 לשביתת הרעב, הושג הסכם בתיווך מצרים ובמעורבות הנהגת החמאס והרשות הפלסטינית בין הנהגת השובתים למדינת ישראל.[62] ההסכם כלל התחייבות של האסירים להימנע "מכל פעילות אשר תהווה תמיכה מעשית בטרור" וישראל מצידה התחייבה להוציא אסירים מבידוד, לאפשר ביקורי משפחות ולהתחיל בדיונים על הקלת תנאי המאסר. בהתאם להסכמות הוצאו 18 אסירים מבידוד ונערכו מספר ביקורי משפחות מרצועת עזה בליווי הצלב האדום. ביקורים אלו הוגבלו להורים ובנות זוג אף על פי שהסכם סיום השביתה כלל גם ביקורי אחים ובני אסירים. ההסכם לא כלל את נושא העצירים המנהליים ואלה המשיכו בשביתות רעב.[58]
Seamless Wikipedia browsing. On steroids.
Every time you click a link to Wikipedia, Wiktionary or Wikiquote in your browser's search results, it will show the modern Wikiwand interface.
Wikiwand extension is a five stars, simple, with minimum permission required to keep your browsing private, safe and transparent.