אנטיפטרוס (מצביא)
מוויקיפדיה, האנציקלופדיה החופשית
אנטיפטרוס[1] (ביוונית: Ἀντίπατρος; המאה ה-4 לפנה"ס) היה מצביא מוקדוני, שבזמן מלחמותיו של אלכסנדר הגדול שימש כעוצר ביוון והביס את אגיס השלישי מלך ספרטה בעת היעדרותו של אלכסנדר. אחד הדיאדוכים הבולטים. בנו היה קסנדרוס.
בשירות פיליפוס
הוא היה בנו של אציל מוקדוני בשם לאולוס, מעט מאוד ידוע על הקריירה המוקדמת שלו. הוא שרת בנאמנות את פרדיקס השלישי, מלך מוקדון, והמשיך לשרת בנאמנות את אחיו פיליפוס השני. ניתן ללמוד על ההערכה הרבה שרחש לו זה האחרון מכך שדמוסתנס מזכיר אותו בנשימה אחת עם פרמניון שהיה בכיר קציניו של פיליפוס.[2] בשנת 342 לפנה"ס נשלח אנטיפטרוס כנציגו של פיליפוס במשחקים האמפקטיונים בדלפי.[3] לאחר קרב כירונאה הוא נשלח לאתונה כדי לנהל את המשא ומתן על כניעה וכדי להחזיר את עצמות האתונאים שנהרגו בקרב. הוא היה מיודד מאוד עם המלכה אולימפיאס אשת פיליפוס, והיו אף שמועות שהוא היה אבי בנה אלכסנדר.[3] גם עם אלכסנדר עצמו היו לו קשרים טובים, והלה העריך וכיבד אותו מאוד. לאחר רציחתו של פיליפוס הוא ופרמניון סייעו לאולימפיאס לסלק את כל המתחרים בדרך לכס המלכות כדי להבטיח שאלכסנדר הצעיר יהפוך למלך החדש.
בשירות אלכסנדר
כאשר אלכסנדר יצא למסעו לכיבוש פרס, הוא הותיר את אנטיפטרוס כעוצר בממלכה ומינה אותו ל"סטרטגוס של כל ענייני אירופה". הוא הותיר לו 30,000 חיילים לשמירה על הסדר ביוון, איליריה, ותראקיה, מה שמעיד כמה אמון רחש כלפיו. למרות המצב הכלכלי והחברתי הרעוע במוקדון, הצליח אנטיפטרוס לשלוט בממלכה בהצלחה, ובשנת 333 לפנה"ס אף יכול היה לשלוח עם קוינוס 3,000 רגלים, 300 פרשים ממוקדון, 200 פרשים מתסאליה ו-150 מאליס לעזרת אלכסנדר החונה בגורדיון.[4] אולם בהדרגה השתנה המצב, במאי של אותה שנה,[5] נתן מלך פרס דריווש השלישי למצביאו המוכשר ממנון, אישור להתחיל את תוכניתו שכללה השתלטות על איי הים האגאי ואיום ישיר על יוון ומוקדון, מה שיאלץ את אלכסנדר לסגת חזרה למולדת. הצי שסר לפיקודו היה גדול וחזק ומנה 300 - 400 אוניות קרב ו-10,000 - 15,000 שכירי חרב ששירתו כנחתים ואפשר היה לנצל אותם להשתלטות על ערי חוף ואיים.[6] ואילו אלכסנדר פיזר את ציו לאחר כיבוש מילטוס ונותר ללא כוח ימי תחת פיקודו. הייתה לו אפשרות, אמנם, להסתמך על הציים של בעלות בריתו היווניות, אך נאמנותן הייתה חלשה והם היו עורקים בקלות לצד הפרסי אילו התבוסה המוקדונית הייתה מובטחת. יתרה מכך, ממנון קיבל ממון רב לרכישת כלי שיט נוספים, גיוס שכירי חרב ותשלום שוחד.
ממנון היה קצין נמרץ והצליח לכבוש את כיוס ועבר ללסבוס שבה כבש מספר ערים והטיל מצור על מיטילנה.[7] מורא הצי הפרסי החזק נפל על פולייס רבות באיים הקיקלאדיים, ואחרות נקנו בעזרת שוחד נדיב. מצב המוקדונים הלך והחריף. אלכסנדר נאלץ לשלוח כסף לאנטיפטרוס ולפולייס נאמנות ביוון כדי לגייס את ציו מחדש ולחזק את ההגנה ביוון. לרוע מזלם של הפרסים ולשמחת המוקדונים מת ממנון ממחלה בסוף יולי או בתחילת אוגוסט. יורשיו של ממנון פרנבזוס ואאוטופרדטס היו מוכשרים הרבה פחות, הם סיימו את כיבוש מיטילנה אולם לאחר מכן הפליגו חזרה לסוריה ופרקו את ציים.
אולם כעת ניצבה בפני אנטיפטרוס סכנה גדולה יותר, ספרטה הפולייס היחידה שמעולם לא נכנעה לכובש המוקדוני ולא הצטרפה לליגה הקורינתית, החלה לחתור תחת שלטון המוקדונים. מלך ספרטה אגיס השלישי בעזרת זהב פרסי הקים צבא חזק, הוא נפגש בעצמו עם פרנבזוס ואאטופרדטס ושלח את אחיו אגסילאוס כדי לעורר בכרתים מרד נגד המוקדונים.[8] אותו זמן התמרדו התראקים והסקיתים נגד אנטיפטרוס, אגיס ניצל זאת והצטרף למרד כשהוא קורא לכל ערי יוון לעשות זאת. אתונה שנטרה טינה לספרטה על שלא סייעה לה בקרב כירונואה נותרה נייטרלית,[9][10] אולם ארקאדיה, אליס, והליגה האכאית, הצטרפו ברצון. העיר מגלופוליס התנגדה ונותרה נאמנה למוקדון, אגיס בא עם 22,000 לוחמים והטיל עליה מצור, אנטיפטרוס בעזרת הכסף שקיבל מאלכסנדר מיהר והקים צבא גדול פי שניים, ובקרב מגלופוליס הנחיל תבוסה מוחצת למורדים, אגיס עצמו נהרג בקרב.[11]
אותו זמן התקלקלו היחסים בין אולימפיאס לאנטיפטרוס, ובשנת 330 לפנה"ס אולימפיאס עזבה את פלה, ועברה לאמבראקיה, בירת אפירוס, שמלכה היה נכדה. אולם בתה קלאופטרה, כן בחרה ללכת לפלה וחיה בצלו של אנטיפטרוס עם שני ילדיה, אולם היחסים ביניהם היו מתוחים.[3] אולימפיאס מצדה התלוננה לבנה על רודנותו כביכול של אנטיפטרוס, בתחילה אלכסנדר התעלם מדיווחים אלו, אולם בשנת 324 לפנה"ס פקעה סבלנותו והוא שלח את קרטרוס לאירופה במטרה להחליף את אנטיפטרוס בן השבעים. בנוסף על כך אלכסנדר פרסם אותה שנה הודעה שכל הגולים של הערים היווניות זכאים לשוב לארצם.[12] אנטיפטרוס התנגד לצעד זה, ושלח את בנו קסנדרוס לבבל על מנת לשוחח עם אלכסנדר על כך, אולם זמן קצר לאחר שקסנדרוס הגיע לבבל אלכסנדר מת בנסיבות מסתוריות, והיו שטענו שאנטיפטרוס שלח למעשה את קסנדרוס כדי להרעיל את אלכסנדר.[13][3]
מלחמת לאמיה
לאחר מותו של אלכסנדר, התכנסו בבבל קציניו הבכירים וביניהם פרדיקס, תלמי, ליסימכוס, ואנטיגונוס, וחלקו ביניהם את האימפריה. תלמי זכה במצרים, אנטיגונוס בפריגיה, ופרדיקס מונה לעוצר (אפימיליטיס). הם לא התעלמו מאנטיפטרוס והותירו לו את יוון, אם כי הוא וויתר מרצונו על תראקיה בשביל ליסימכוס.[14] אולם התברר שיוון היא ירושה שקללה בצדה, האתונאים ששאפו לעצמאות החלו בחשאי לגייס צבא וכסף למלחמה באנטיפטרוס. המצביא האתונאי לאוסתנס עבר מעיר לעיר ביוון ושכנע ערים להצטרף אל המרד. הוא העמיד פנים שהוא פועל באופן עצמאי כדי שאנטיפטרוס יזלזל בו, בעוד שלמעשה פעל בשם אתונה.[15] הנואם הידוע דמוסתנס הצטרף אליו באיטוליה, והשניים שכנעו את הליגה האיטולית להעניק לאתונה 7,000 חיילים למרד.[16] ברגע שלמד אנטיפטרוס על תנועת האתונאים וכוונותיהם, הוא השאיר את סיפָּס כמושל מוקדון במקומו והשאיר לו חלק מהצבא ואף הורה לו לגייס לשורות הצבא את כל מי שניתן בעוד הוא עצמו לקח עמו שלוש עשרה אלף לוחמים רגליים ושש מאות פרשים והתקדם לעבר תסאליה. בתחילה, התסאלים עמדו לצידו אך לאחר ששמעו את דבריו של לאוסתנס הם החליפו צד.[17] המלחמה שפרצה זכתה לכינוי מלחמת לאמיה.
אנטיפטרוס המבוהל הפציר בקרטרוס ששכן בקיליקיה לבוא לעזרתו, אולם בינתיים הביס לאוסתנס את בני בריתו הבויואטים של אנטיפטרוס בקרב ליד פלטאיה. אנטיפטרוס עצמו הובס בקרב ליד תרמופילאי, ונסוג לעיר לאמיה והתבצר בה, לאוסתנס הטיל מצור על העיר. במהלך המצור נהרג לאוסתנס, והאיטולים חזרו לעריהם. אנטיפטרוס קיבל הודעה שליאונטוס המוקדוני מגיע עם 20,000 רגליים ו-2,500 פרשים, וגם קרטרוס התקרב עם 10,000 רגליים, 1,000 קלעים, וקשתים ו-1,500 פרשים, כדי להילחם בכוח המורד.[18] אנטיפטרוס הודה לקרטרוס ונתן לו את בתו פילה לאשה.[19] כעת השתנתה המלחמה מהקצה אל הקצה, היוונים ביקשו הסכם שלום, אולם אנטיפטרוס סירב להכיר בהם כגוף מדיני מלוכד ודרש שכל עיר תבקש שלום בנפרד.[20] האתונאים דחו את הדרישה, אולם בהדרגה נאלצו ערים רבות לבקש שלום בשם עצמן, עד שאתונה נותרה לבדה. אנטיפטרוס הכין את כוחותיו להתקפה על אטיקה, בלית ברירה שיגרו האתונאים משלחת פיוסין שכללה את נכבדי העיר והצליחה להגיע עמו להסכם שלום. אנטיפטרוס חשד שהמשטר הדמוקרטי של אתונה, הוא האשם בפרוץ מעשי האיבה. לכן, משטרה הדמוקרטי של אתונה הוחלף באוליגרכיה בהוראתו. אזרחים אתונאים רבים איבדו את זכות הצבעתם.[21] אתונאים רבים נאלצו לגלות מאטיקה ולהתיישב בתראקיה.[22] פולייס רבות אחרות מיהרו להיכנע ללא מאבק וקיבלו על עצמן את המשטרים האוליגרכיים שכוננו בהם המוקדונים.
מלחמות הדיאדוכים
ערך מורחב – מלחמות הדיאדוכים
פרדיקס מונה כעוצר הרשמי של הממלכה עד שאלכסנדר הרביעי בנם של אלכסנדר ורוקסנה יגדל, אולם שאר הדיאדוכים החלו לחשוש שפרדיקס זומם להפוך למלך.[23] פרדיקס מצדו חשש מאנטיפטרוס וחיפש את קרבתו, הוא היה אמור להינשא לניקיאה בתו של אנטיפטרוס,[24] אולם אז ביטל את הנישואים כדי לשאת את קלאופטרה אחות אלכסנדר. קלאופטרה אף עברה מפלה אל סרדיס כדי להתחמק מפיקוח אנטיפטרוס.[25] פרדיקס עשה זאת בחשאי, אולם אנטיגונוס סיפר הכל לאנטיפטרוס, וזה האחרון החל לארגן ברית פוליטית גדולה נגד פרדיקס, שכללה לבסוף את ליסימכוס, אנטיגונוס, דמטריוס, תלמי, וקרטרוס. הברית חוזקה בנישואים, קרטרוס כאמור נישא לפילה בתו של אנטיפטרוס, בת אחרת של אנטיפטרוס אורידיקה ניתנה לתלמי, וניקיאה "הועברה" מפרדיקס לליסימכוס.[3]
פרדיקס ראה את הקואליצייה האדירה שהתגבשה מולו והחליט לתקוף קודם את תלמי. דוד גולן מעריך שהסיבה לכך הייתה שהיה לו קל יותר להציג את תלמי רודף הכבוד כמורד ופורע חוק, מאשר לעשות זאת אצל אנטיפטרוס המבוגר המנוסה ונאמנם של שלושה ממלכי מוקדון.[26] פרדיקס נהרג במהלך הקרבות נגד תלמי,[27] והמנצחים התכנסו בטריפאראדיסוס שבצפון סוריה ושם חולקה מחדש הממלכה. אנטיפטרוס מונה לעוצר עם אותן סמכויות כמו לפרדיקס, ונערך טיהור בנאמני פרדיקאס,[28] זאת פרט לאאומנס שהמשיך בלוחמת גרילה נגד אנטיגונוס. אנטיפטרוס מת במוקדון בגיל 80 בערך, הוא הוריש את העוצרות לקצין צעיר יחסית בשם פוליפרכון, אולם זה האחרון איבד מהר מאוד את השליטה לטובת קסנדרוס.
לא ידוע מי הייתה אשתו, אולם היו לו ילדים רבים:
- קסנדרוס - היה ידיד נעורים של אלכסנדר הגדול ולאחר מות אביו השתלט על המלוכה.
- לאולוס - היו שטענו שהוא הרעיל את אלכסנדר מכיוון שכעס עליו.[29]
- פילה (אנ') - הייתה נשואה לבאלקרוס (אנ'), ולאחר מותו של זה נישאה לקרטרוס, ולאחר מותו של זה לדמטריוס פוליורקטס.[30]
- אורידיקה - נישאה לתלמי הראשון.
- ניקנור
- פיליפוס - שרת בצבאו של אלכסנדר הגדול.
- אלכסנדר - ייסד את העיר Ouranoupoli.[31]
- פליסטרכוס - שרת בצבאו של אחיו קסנדרוס.
- ניקיאה - נישאה בתחילה לפרדיקס ומאוחר יותר לליסימכוס.
- בת ששמה לא ידוע שנישאה לאלכסנדר מלינקסטיס.
- דוד גולן, תולדות העולם ההלניסטי, ירושלים: הוצאת הספרים ע"ש י"ל מאגנס, מהדורה ראשונה תשמ"ג, מהדורה שנייה תשמ"ז
- ביל יני, אלכסנדר הגדול - לקחים מפועלו של המצביא הבלתי-מנוצח בהיסטוריה, 2012, הוצאת מודן - (מהדורה ראשונה בשנת 2010)
- פלוטארכוס, חיי אישים: אנשי יוון; תרגם מיוונית והוסיף הערות: א"א הלוי; הביוגרפיות סולון, תימיסטוקליס ואלקיביאדיס – תרגמן והוסיף להן הערות מ"ה בן שמאי, ירושלים: מוסד ביאליק ('ספרי מופת מספרות העולם'), תשל"א.
- Walter M. Ellis, Ptolemy of Egypt, Routledge, London, 1994
- Athenaeus, The Deipnosophists. Translated by Charles Burton Gulick. Loeb Classical Library. Cambridge (MA), Harvard University Press, and London, William Heinemann, 1927-1941. 7 vols. Digitized copy in LacusCurtius.
- Diodorus Siculus. Library of History. Translated by C.H. Oldfather, R.M. Geer, C.L. Sherman, F.R. Walton and C.B. Welles. Loeb Classical Library. Cambridge, MA, Harvard University Press; London, William Heinemann, 1933-1967.
- Plutarch. Lives. Translated by Bernadotte Perrin. Loeb Classical Library. Cambridge (MA), Harvard University Press, and London, William Heinemann, 1914-1926. 11 vols. Digitized copy in: penelope.uchicago.edu
- Arrian, The Campaigns of Alexander, translated by Aubrey de Sélincourt, Penguin Classics, 1958 and numerous subsequent editions.
- Quintus Curtius Rufus. "Historiarum Alexandri Magni Libri Qui Supersunt" (בלטינית).
- Waldemar Heckel, Who is Who in the Age of Alexander the Great Prosopography of Alexanders' Empire, Blackwell publishing, 2006.
- E. Badian, Agis III, Hermes, 95. Bd., H. 2 (1967), pp. 170-192.
- Eugene N. Borza, The End of Agis' Revolt, Classical Philology, Vol. 66, No. 4 (Oct., 1971), pp. 230-235.
- Eugene N. Borza, Fire from Heaven: Alexander at Persepolis, Classical Philology, Vol. 67, No. 4 (Oct., 1972), pp. 233-245
- A. B. Bosworth, The Mission of Amphoterus and the Outbreak of Agis' War, Phoenix, Vol. 29, No. 1 (Spring, 1975), pp. 27-43.
- G. L. Cawkwell, The Crowning of Demosthenes, The Classical Quarterly, Vol. 19, No. 1 (May, 1969), pp. 163-180.
- E. I. McQueen, Some Notes on the Anti-Macedonian Movement in the Peloponnese in 331 B.C., Historia: Zeitschrift für Alte Geschichte, Bd. 27, H. 1 (1st Qtr., 1978), pp. 40-64.
- Stephen Ruzika, War in the Aegean, 333–331 B. C.: A Reconsideration, Phoenix, Vol. 42, No 2 (summer, 1988) pp. 131 - 151.
- אנטיפטרוס, באתר אנציקלופדיה בריטניקה (באנגלית)
- אנטיפטרוס, באתר אנציקלופדיית ההיסטוריה העולמית (באנגלית)
