Loading AI tools
דמות במיתולוגיה הפינית מוויקיפדיה, האנציקלופדיה החופשית
קולרבו (גם קוּלֶרְווֹ; בפינית: Kullervo, הגיית IPA: [ˈkulːerʋo]) הוא דמות טרגית מוכת-יגון המופיעה בשישה מחזורים מתוך חמישים בקאלוואלה, האפוס הלאומי של פינלנד מאת אליאס לנרוט.
לאחר שנולד לאמו השפחה, ניצולה יחידה לכאורה משבטה, מגלה קולרבו כי הבעלים שהוא משרת כעבד, האדון אונטמו, הוא שטבח בשבטו והרג את אביו, קלרבו. כילד, הוא נמכר לעבדות ומושפל בידי אדוניו החדשים, בני הזוג אילמרינן. לאחר שהוא משסה חיות טרף באשת אילמרינן ובורח, מגלה קולרבו שורדים מבני שבטו, רק כדי לאבדם שוב. הוא שוכב עם נערה במחשבה שאחותו מתה, אולם לבסוף מתברר כי זוהי אחותו. כאשר מגלה אחותו כי אחיה הוא ששכב איתה, היא שולחת יד בנפשה. קולרבו השבור שב לנחלת אונטמו ושבטו, הורג אותם בחרב הקסמים שלו ולאחר מכן מתאבד אף הוא. בסוף ששת המחזורים מטיף המשורר הנודד ויינמיינן להורים לא להקשיח את לבם עם ילדיהם.
סיפורו של קולרבו אינו חלק אינטגרלי מהקאלוואלה, אך הוא התפרסם כאחד הסיפורים הידועים בה עקב אופיו הייחודי, הריאליסטיות שבו, והשפעתו הרבה על יוצרים כגון ג'. ר. ר. טולקין, ז'אן סיבליוס ואקסלי גאלן-קאללה[2].
סיפורו של קולרבו נפרש על פני שישה מחזורים, מל"א עד ל"ו (31–36).
העלילה מתחילה באי הבנה בין שני האחים, אוּנְטַמוֹ[hebrew 1] וקָלֶרְבוֹ, שלימים נהפכת לסכסוך. בהמשך מחריף הסכסוך ביניהם ותקריות קטנות מעמיקות אותו, עד שלבסוף טינת אונטמו מכריעה אותו: הוא ושבטו עולים על שבט קלרבו וטובחים בכולו, למעט אשת קלרבו ההרה, אותה הם לוקחים בשבי כשפחה: ”וַיָּבוֹאוּ בַּחֲרָבוֹת כָּל גִּבּוֹרֵי בְּנֵי אוּנְטַמוֹ, הִכּוּ אֶת כָּל בְּנֵי קָלֶרְווֹ, אֶת כָּל שִׁבְטוֹ הִכּוּ נָפֶשׁ, [...] אִשְׁתּוֹ הִיא רַק מִלְּטָה נַפְשָׁהּ, [...] וַתִּלָּקַח לְאוּנְטַמוֹ”.[hebrew 2] זמן מועט לאחר מכן נולד לשפחה ילד ושמו קולרבו.
מסופר כי קולרבו התינוק גדל והתחזק במהרה, עד שכבר בהיותו בן שלושה ימים קרע מעליו את חיתוליו, מעשה שסימל את גדולתו לעתיד. בגיל שלושה חודשים כבר הגיע לברכיו של אדם בוגר. באותו זמן נשבע קולרבו לנקום את מות אביו ואת יגונה של אמו: ”"לוּ גָּדַלְתִּי, לוּ גָּבַהְתִּי, וְאוֹן בְּמָתְנַי וְדֵי־כֹחַ, וְנָקַמְתִּי אֶת דְּמֵי אָבִי, וְנָקַמְתִּי יְגוֹן הוֹרָתִי."”[hebrew 2] אונטמו, הירא ממילותיו ומכוחו של קולרבו, חושש כי זה יגדל ויהיה גדול כמו אביו, ולכן הוא מצווה להמיתו שלוש פעמים: בטביעה, בשריפה ובתלייה. ראשית, כולאים אנשי אונטמו את קולרבו בחבית ומשליכים אותה למים העמוקים בתקווה שיטבע. שלושה ימים לאחר מכן הם בודקים את החבית ומתפלאים לראות את הילד חי ושלם, אוכל דגים שדג באמצעות מטה נחושת וחוט משי. אז אוספים אנשי אונטמו חומרי בעירה למדורה ענקית כדי לשרוף את קולרבו על המוקד. אך מקץ שלושה ימים שהמדורה בוערת מתפלאים השליחים לראותו שלם ללא כוויות. כאשר קולרבו נותר ללא פגע גם מהמדורה, מצווה אונטמו לתלות את הילד על עץ אלון ולצלוב אותו לענפיו. לאחר שלושה ימים נוספים שולח אונטמו את שליחיו לבדוק אם הוא עודנו חי; אלה חוזרים אל אונטמו ומוסרים כי לא רק שהילד חי, הוא גם צייר וחרט ציורים ודמויות חיילים על כל גזע העץ.
כשרואה אונטמו שקולרבו ניצל מכל ניסיון הריגה כבדרך קסם, הוא נואש מלהורגו ולוקח אותו לעבד. ברם קולרבו מתגלה כעבד חסר-תועלת, הן כמטפל בילדים והן כחוטב עצים, וגורם לאונטמו להתייאש ממנו לחלוטין. זה משלח אותו הלאה אל אִילְמָרִינֶן הנפח, לעבוד אצלו בנפחייה בקרליה.
את קולרבו מעסיקה אשתו של אילמרינן, הבתולה מפוהיולה, ששולחת אותו לרעות את העדר. היא אופה לו כיכר לחם גדולה כצידה לדרך, ומטמינה בה אבן גדולה ללא ידיעתו: ”וְכִכַּר לֶחֶם לוֹ הֵכִינָה [...] כִּכַּר לֶחֶם גָּדוֹל, עָשׂוּי לְמַעְלָה חִטִּים, לְמַטָּה שִׁפּוֹן וּבַתָּוֶךְ – אֶבֶן קָשָׁה;”.[hebrew 2] אשת אילמרינן נושאת תפילה ארוכה לשלומו של העדר ושולחת את קולרבו לדרכו. בדרך אל החורשות מתלונן קולרבו על מנת חלקו ועל מזונו הרע. כשהוא נהיה רעב הוא פורס את לחמו, אבל כשהסכין פוגעת באבן, היא נשברת. למראה הסכין השבורה פורץ קולרבו בבכי, כי סכין זו הייתה הירושה היחידה מאביו. קולרבו מבין מיד שהאבן הוכנסה לכיכר בזדון, ונשבע לנקום באשת אילמרינן:
וְקוּלֶרְווֹ בֶּן קָלֶרְווֹ
רָאָה אֶת הַסַּכִּין שָׁבוּר,
הִתְחִיל בּוֹכֶה, וְעֵינָיו דּוֹמְעוֹת,
נָשָׂא דְּבָרוֹ, כָּכָה אָמָר:
"יָקָר הָיָה לִי הַסַּכִּין,
יָקָר לִי וְעָלַי חָבִיב,
כִּי מֵאָבִי לִי מוֹרָשָׁה,
הוּא סַכִּינוֹ שֶׁל הַיָּשִׁישׁ,
עַתָּה נִשְׁבַּר עַל הָאֶבֶן,
עַל הַצּוּר הַלָּז הִתְפּוֹרֵר,
עַל הַלֶּחֶם לִי הֵכִינָה,
נָתְנָה אוֹתָהּ הַמִּרְשָׁעַת.
אֵיךְ אֶנָּקֵם מִן הָאִשָּׁה,
וְנָקַמְתִּי אֶת הַלַּעַג
וְנָקַמְתִּי לֶחֶם־פְּסָלְתִּי
אָפְתָה אוֹתוֹ הַמִּרְשָׁעַת?"— טשרניחובסקי
רגע לאחר שקולרבו צועק את נקמתו, קורא אליו עורב מענפי עץ ומציע לו לקבץ את העדר בביצה על מנת לפתות זאבים ודובים, וכאשר אלו יטרפו את העדר ויתלכלכו בבוץ, לא ניתן יהיה להבחין שהם חיות טרף. את העדר החדש יוליך קולרבו חזרה אל אשת אילמרינן, ישסה בה את החיות, וכך ינקום את נקמתו. הוא שומע בעצת העורב ומניס את הפרות לתוך ביצה, ואלה נטרפות בידי זאבים ודובים. קולרבו מוביל את חיות הטרף המלוכלכות כעדר חדש אל בית אילמרינן. כאשר הוא מגיע, הוא קורא לאשת אילמרינן לצאת ולחלוב אותן, וכאשר זו חולבת את עטין הזאב בפעם השלישית, החיות מתנפלות עליה. רגע לפני מותה מתחננת אשת אילמרינן בפני קולרבו שירחיק מעליה את החיות, וכשהוא איננו שועה לבקשתה, היא מתפללת לאל האוויר, יומלה, שיכה בקולרבו ברק. אולם במקום שהברק יכה בו, הוא מכה בה, והיא נופלת שדודה.
בתרגום שאול טשרניחובסקי מסתיים הסיפור על קולרבו באירוע זה, והוא מדלג על שלושת המחזורים הנותרים, ל"ד–ל"ו ישר למחזורי הסיפור הבא ל"ז–ל"ח: "אִלְמָרִינֶן עוֹשֶׂה לוֹ אִשָּׁה מִכֶּסֶף וּמִזָּהָב"; בו מסופר על נסיונותיו של אילמרינן האלמן לעשות לו אישה חדשה. זהו גם השיר היחיד במחזור על קולרבו שיש לו השפעה על המשך הקאלוואלה. למעט הקשר זה נחשב הסיפור לעצמאי.
ישנם חוקרי מיתולוגיה הטוענים כי זו עדות להיותו של קולרבו קוסם, שכישף את חיות הטרף כך שייראו כחיות משק. מנגד, טוענים אחרים כי מוחה של אשת אילמרינן לא היה מסוגל לתפוס את המחזה[4].
קולרבו בורח ליערות מחמת זעמו של אילמרינן, שמגלה כי אשתו מתה על סמך תקיעות השמחה לאיד שבקעו מקרנו של קולרבו. הוא נודד ביערות זמן רב, מקונן ארוכות על גורלו המר, מקלל את אונטמו, ומבטיח לעשות לו את כל מה שזה עולל למשפחתו: ”חַכֵּה חַכֵּה נָא אוּנְטַמוֹ, שֶׁאֲנָשַׁי הֵם נָפְלוּ עַל זַעְמוֹ; יִהְיֶה זֶה בַּקְּרָב כְּשֶׁאֶפְגָּשְׁךָ, אֶשְׁחֹט אוֹתְךָ וְאֶת בְּנִי שִׁבְטְךָ, אֶשְׂרֹף אֶת בָּתֶּיךָ לָאֵפֶר!”. אולם אז פוגש קולרבו גברת זקנה שמספרת לו כי משפחתו – אמו, אביו, אחיו ואחיותיו – חיים בכפר דייגים, מרחק שלושה ימי הליכה ממקום הימצאו. בהגיעו לכפר, הוא מוצא את אמו, שמספרת לו שאחותו נעדרת מאז יצאה ללקט פירות יער ונחשבת מתה כבר שלוש שנים.
בתחילת המחזור מסופר שלמרות האיחוד מחדש עם משפחתו, טבעו של קולרבו אינו משתנה. גם אצל אביו הוא נוחל כישלון בעבודות הבית: הוא מטביע את סירת הדיג, קורע את רשתות הדיג ומשחית את כל גופות הדגים. לפיכך שולח אותו אביו לאסוף מיסים. בדרכו הביתה על המזחלת פוגש קולרבו מספר בנות ומציע להן לבלות ולהתחמם עימו על המזחלת, אך נדחה על ידן ומתייאש. את הנערה הבאה שהוא פוגש הוא מושיב בכוח על המזחלת למרות הפצרותיה, אולם היא נרגעת כשהוא מראה לה זהב ותכשיטים שאסף, והשניים מקיימים יחסי-מין. בשחר היום השני שואלת הנערה למוצאו של קולרבו והוא עונה לה שהוא בן לקלרבו. קולרבו שואל בתורו את הנערה למוצאה, והיא עונה כי גם היא בת לקלרבו, ושאיבדה את הדרך הביתה כשיצאה ללקט פירות יער. לאחר מכן מתאבדת אחותו בקפיצה לנהר:
מַעֲטוֹת הִיא דִּבְּרָה, הָעַלְמָה
כַּשִּׁקְמָה מִמְּקוֹם מוֹשְׁבָה,
חָשָׁה מִיָּד אֶל הַנָּהָר הַשּׁוֹצֵף,
אֶל הַמַּפָּל הָרוֹחֵשׁ וְהַקּוֹצֵף,
לְזֶרֶם הָעֵז וְלִמְעַרְבֹּלֶת.
וְכָךְ בִּנְפֹלֶת אָחוֹת קוּלֶרְבוֹ הַנָּאוָה
בָּאֵשׁ וּבַמַּיִם אֶת גּוֹרָלָהּ מָצְאָה.
כָּעֵת שְׁנַת יְשָׁרִים נָמָה הִיא בטוּאוֹנֶלָה,
בְּפֶלֶג הַבָּרוּךְ שֶׁל מָנָלָה.
קולרבו השבור ממעשה גילוי העריות ומתוצאותיו מקלל את קיומו. הוא חוזר לאמו ומספר לה על מה שקרה.
חלק זה של העלילה נחשב לשיא המחזור, ובהתאם לכך מצוין גם במקורות חיצוניים נוספים בגרסאות שונות עם גיבורים שונים[2].
.jpg)
קולרבו נחוש לצאת למלחמה מול אונטמו ובניו ומתחיל בהכנות, אך בני משפחתו מנסים לעצור בעדו. אמו שואלת אותו מי ידאג לה ולאביו בזקנתם, מי ידאג לאחיו ולאחותו אם לא קולרבו. הוא משיב שככל שהדבר נוגע לו, שידאגו הוריו לעצמם ומאחל מיתה לכל אחד מבני משפחתו בדרכים שונות. עבור קולרבו, לא נותר דבר לעשות למעט לנקום ולהגשים את שבועתו. מעט לפני עזיבתו, בא קולרבו אל אביו ושואל אותו אם יבכה את מותו כגיבור, אולם אביו עונה שלא יתעצב על בנו הרשע ויחליף אותו בגיבור אחר, שיהיה חכם ויעיל יותר. כך עונים גם אחיו ואחותו הנותרים; כולם יחכו לאח חדש, טוב ומוצלח ממנו. לבסוף בא קולרבו אל אמו ושואל אותה אם תתאבל על מותו, והיא משיבה בחיוב. ביודעו שיבכו את מותו, צועד קולרבו באושר, שירה ותרועה למלחמה.
לא עובר זמן רב מתחילת המסע, כששליחים מביאים לקולרבו בשורות על מותם של בני משפחתו, שמתו כולם באותן דרכים שקולרבו ייחל להן. אולם הוא כה נחוש בדעתו לנקום, שהוא מסרב לשוב על עקבותיו ולחלוק להם כבוד אחרון, למעט אמו, שאת מותה הוא מבכה במהלך צעדתו. קולרבו נושא תפילה לאוקו, אל האוויר, שייתן לו חרב ראויה להילחם עמה, וזה נענה לתפילתו: ”אוּקוֹ, הָאַלּוּף שֶׁבַּמּוֹשְׁלִים, הַשֹּׁאֵל לִי נָא חֶרֶב נְפִילִים, תֵּן לִי אוֹתָהּ, חֶרֶב לְלֹא סִיג, כְּדֵי שֶׁבִּצְבָאוֹת רְבָבוֹת לְתָמִיד אֶלָּחֵם וְאַסִּיג."”. בחרב זו הוא טובח בשבטו של אונטמו ושורף את בתיו עד אפר.
כאשר חוזר קולרבו לביתו, הוא מוצא אותו נטוש וקר, וכך גם את שאר הכפר. בנקודה זו מפנים קולרבו לבסוף שמשפחתו אבדה ומקונן שלושה ימים. רוחה של אמו מתגלה אליו ואומרת לו שיעקוב אחרי כלב לתוך החורשות, שם בנות-היער יתנו לו מזון ומחסה. הוא עוקב אחרי הכלב אל החורשות, אך במקום להגיע אל בנות-היער, מוביל אותו הכלב למקום שבו שכב עם אחותו, ושם הוא מגלה שהקרקע והצמחייה עדיין בוכים בשל מעשיו המזוויעים. אז פונה קולרבו אל חרבו ושואל אותה אם תרצה לשתות את דמו. הלהב מדבר אליו ומשיב בשקיקה, ומציין שככלי נשק לא אכפת לו מדמו של מי הוא שותה – הוא שתה גם דם חף מפשע וגם דם אשם. קולרבו ממקם את החרב על הקרקע כשקצה מכוון לליבו, משליך את עצמו עליה ומת.
Seamless Wikipedia browsing. On steroids.
Every time you click a link to Wikipedia, Wiktionary or Wikiquote in your browser's search results, it will show the modern Wikiwand interface.
Wikiwand extension is a five stars, simple, with minimum permission required to keep your browsing private, safe and transparent.
