Loading AI tools
עבודה סוציאלית היא מקצוע טיפולי העוסק בבעיות חברתיות ובסיבות שגרמו להן, על ידי קידום יחידים, משפחות וקהילות מעבר למגבלות ולקשיים בהם הם נתונים.[1]
על פי הגדרתה בחוק,[2] עבודה סוציאלית היא "משלח יד לשיפור תפקודם האישי והחברתי של הפרט, המשפחה והקהילה בדרך של טיפול, שיקום, ייעוץ והדרכה".
על מנת להגיע לשיפור התפקוד האישי והחברתי, עוסקת העבודה הסוציאלית בסנגוריה על החלש, ייצוגו, תיווך בעניינו וטיפול בו, על מנת שיוכל להתחזק ולהתמודד עם קשייו, זאת תוך התבססות על ערכים חברתיים.
העבודה הסוציאלית פועלת במגוון שיטות התערבות, הלקוחות מתחומים אקדמיים שונים, בהם: פסיכולוגיה, סוציולוגיה, מדיניות ציבורית ועוד. שיטות ההתערבות מתייחסות לרמת הפרט, המשפחה, הקבוצה והקהילה. העבודה הסוציאלית היא חלוצה בתחום הטיפול המערכתי, והייתה המקצוע הראשון שהציע טיפול משפחתי.
העוסקים במקצוע הם עובדים סוציאליים הנדרשים להסמכה באמצעות לימודים אקדמיים באחד מהמוסדות להשכלה גבוהה, בתחום העבודה הסוציאלית ונרשמו בפנקס העובדים הסוציאליים במשרד הרווחה.
מקצוע העבודה הסוציאלית מתבסס על תפישת עולם הומניסטית חברתית-סוציאלית וכוללנית. תפישה זו מדגישה את חשיבות הסביבה המקיפה את הפרט (משפחה, קבוצה, קהילה), ושמה דגש על התערבות וסיוע מקבילים הן לפרט והן לסביבה המקיפה אותו. בנוסף, הסיוע בעבודה הסוציאלית ניתן לפרט, במידת האפשר, בסביבתו הטבעית והמוכרת (בניגוד לסיוע מתוחם בזמן ובמקום ב"חדר הטיפול").
רקע
ניצנה של העבודה הסוציאלית החלו בשנת 1601 בעקבות משבר חקלאי שהוביל את המלכה אליזבת לחוקק את חוקי העוני. באופן כזה, למעשה, לראשונה הפכה את הממשלה לאחראית ומעורבת במצבם של נזקקים כשהיא גובה מיסים מבעלי הון לטובת האחרונים. החוקים האלו נחשבים כיום פטרונים שהאשימו את העני במצבו ולכן הוענקה קצבה מוגבלת עם תנאים כמו עבודה בבית עבודה ולבישת טלאי כדי למנוע את נדידתם מאזור אחד לשני. באופן כזה הממשלה גדרה את העניים באזורים ו"שמרה" על יתר התושבים מאותם אנשים.
העבודה הסוציאלית כמקצוע, היא אחד מתוצריה החברתיים של המהפכה התעשייתית במאה ה-19. שלושת הצירים שעליהן נעה המהפכה התעשייתית היו תעסוקה, משפחה וחברה.
מבחינת תעסוקה, העולם הטכנולוגי החדש חייב רכישת השכלה ומיומנויות חדשות. הדבר הביא אמנם לשיפור מסוים ברמת החיים מבחינה טכנולוגית, אך במקביל הביא לעלייה ביוקר מחיה, ולכן לעוני הולך וגובר.
לעוני היו תוצאות חברתיות קשות הן ברמת הכלל והן ברמת הפרט. חל מעבר ממשפחות מורחבות לגרעיניות והתקיימה נהירה המונית מהכפרים לערים שגרמה לתחושת בדידות בין השאר עקב אובדן התמיכה הרגשית והכלכלית של המשפחה המורחבת והקהילה המסורתית התומכת. בהדרגה השתנה מבנה הקהילה המסורתית בעלת התמיכה ההדדית ונפגע הסדר המשפחתי המסורתי.
עיקר הפגיעה ניכר באוכלוסיות חלשות, שלא היו מוגנות על ידי חקיקה חברתית כלשהי:
- נשים ממעמד הפועלים הנמוך יחסית, שנאלצו לצאת לעבודה, שהייתה ברובה עבודה קשה, ובו זמנית נאלצו לדאוג למשק הבית ולטיפול בילדים שנותרו חלק מתפקידן המסורתי.
- ילדים, נאלצו לסייע בפרנסת המשפחה, ללא הגבלת גיל.
- קשישים שכבר לא היו בגיל העבודה, חלקם נותרו בודדים בכפרים ללא תמיכת הקהילה, ולא עברו עם המשפחה לאזורים המתועשים. אלו שעברו לערים עם משפחתם לא תמיד הצליחו להשיג סיוע וסיעוד שנדרשו להם.
- בנוסף, עם התמוטטות הדרגתית של התמיכה הקהילתית המסורתית, נותרו גם הלוקים בפיגור שכלי, בהפרעות נפש ובנכויות שונות, ללא תמיכה קהילתית וללא סיוע, והמצוקה שבה היו נתונים הלכה וגברה.
במצב זה נוצר כורח חברתי בשינוי מסגרות האחריות, במעבר מסיוע לחלשים על ידי מסגרות דתיות ומשפחתיות (מתן צדקה) לסיוע על ידי ארגונים התנדבותיים. ארגוני ההתנדבות הראשוניים הורכבו מנשים מהמעמד הבינוני שהחלו להתנדב ולסייע לשכבות חלשות. התנועה הפרוגרסיבית שכללה משכילים מהמעמד הבינוני שהיו מודאגים מהמצב בחברה והובילו לרפורמה חברתית שכללה חקיקה כנגד ניצול עבודה, התעללות בילדים במשפחה והביאה גם לצמיחתם של ארגוני צדקה והקמת בתי התיישבות כמענה לעוני.
לקראת סוף המאה ה-19, עם עליית הצורך בסיוע לשכבות החלשות ועם ההתפתחות שחלה בארגוני המתנדבים, לא היה די בארגוני מתנדבים קטנים, לא אחידים ובלתי מאורגנים. תהליך ההתמקצעות של תחום העבודה הסוציאלית החל בשנת 1896 עם הקמתו של בית הספר הראשון לעבודה סוציאלית. הרצון לידע והתמקצעות הפך את המתנדבים לעובדים בשכר מטעם המדינה, שבהדרגה לקחה על אחריותה את חובת הדאגה לחלש כחלק מתפקידה של מדינת הרווחה.
התפתחות המקצוע
מספר תהליכים השפיעו על ההכרה במקצוע העבודה הסוציאלית על ידי המדינה.
החל משנת 1860, החלו מתנדבים במעבר לשכונות המצוקה (Settlement Houses Movement). המתנדבים עברו לגור בשכונות עוני מתוך אמונה שעצם נוכחותם והשתתפותם הפעילה בשכונות תעזור להעלות את הרמה האינטלקטואלית והפיזית של השכונות. זרם זה החל באנגליה והתפשט לארצות הברית. אותם מתנדבים, שהיו ממעמד הביניים וממעמדות גבוהים, עברו להתגורר בשכונות, תוך ניפוץ סטיגמות ודעות קדומות. בנוסף למגורים שם הם הקימו מעונות יום, מרפאות, ויזמו חוגים לתרבות והעשרה. בנוסף, המתנדבים סיפקו מקום מפגש והתארגנות כדי שהאוכלוסייה תפעיל לחץ על הממשל לשינוי רמת החיים וסיפוק משאבים. בין הפעילים בתחום זה הייתה ג'יין אדמס, שהקימה בשנת 1889 מרכז בלב שכונת מהגרים בשיקגו.
כך באירופה, היבשת השסועה והמלאה בפליטים, בשנים שאחרי מלחמת העולם השנייה ובעקבות צמיחת המדע הפוזיטיביסטי, הושם הדגש על הסביבה והקהילה כדרך סיוע לפרט. הסביבה נותרה מקור מידע משמעותי באיסוף המידע ומקור לסיוע בכל שינוי. במאה ה19 בעקבות שינויים במעמד האישה, גדל היצע הנשים שחיפש עבודה. תחילה הן רכשו ניסיון בהתנדבות ובהמשך דרשו תשלום. סיעוד וחינוך מראש נחשבו מקצועות נשים ולכן אליהם שובצו.
בשנת 1877 הוקם ארגון Charity Organization Society, שאגד את כל חברות הצדקה יחד כדי לייצר תיאום פעולה בין ארגוני הצדקה ולייצר מערך כולל של תרומות.[3] המודל עדין קידם מדיניות פטרונית שמטרתה לעודד את הנזקקים להגיע למדיניות כלכלית כפי שבא לידי ביטוי במאמרה של קרול מאייר, "לא נדבה אלא חבר?" (Not Alms But a Friend). העובדים של ארגוני הצדקה היו נשים, שקבלו שכר. הן ארגנו נשים מתנדבות אשר היו מבקרות בית ידידותיות שחקרו משפחות הנזקקות עבור זכאותן לסיוע ובמקביל המליצו הצעות כלכליות להתנהלות נכונה. ככל שעבר הזמן, המתנדבות החלו לדרוש שכר הן לאור המהפכה בזכויותיהן של נשים והן לאור הגידול בכמות המשפחות ביחס לכמות המתנדבות. בשלב מסוים, בשל הגידול החלה לחלחל התובנה כי לא ניתן לבסס את פעולות הארגון על התנדבות, וכן, כי יש צורך במתן כלים יעילים יותר לסיוע בבעיות של משפחות המתמודדות עם אלכוהוליזם, אלימות ועוני.
בשנת 1917 הגתה מרי ריצ'מונד, המזוהה כאם של עבודה סוציאלית פרטנית, את בסיס הידע הראשוני השיטתי לעבודה בארגון. היא הציגה את המושג "צדקה מדעית" שמטרתו ליצור עבודה המכוונת על ידי חשיבה מדעית המתבססת על איסוף ידע. כמו כן, ציינה ריצ'מונד את הצורך בהגדרת קריטריונים ברורים לקבלה למקצוע העבודה הסוציאלית, ולגיבוש שיטות התערבות, בתחילה בבית ספר, ובהמשך, עם הכרה בעבודה סוציאלית כמקצוע, גם באוניברסיטה Summer School of Philanthropy. בשנת 1915, אברהם פלקסנר הציג בנאומו את ממצאיו בנוגע לשאלה האם עבודה סוציאלית היא מקצוע.[4] לדבריו חלק ממאפייני העבודה דומים לפרופסיה עם זאת העבודה לא התבססה על ידע וחסרים לה הגדרות מדויקות לסוג העבודה מאחר שעובדות סוציאליות עסקו במגוון של פעולות מתיווך, גישור ועוד. הנאום היה רב השפעה ונשים פנו לחפש ידע עליו תוכלנה להישען כדי שהמקצוע יכנס אל כותלי האוניברסיטה. הידע עליו הן נשענות היה פסיכולוגי. בייחוד ידע מתורתו של פרויד. מרי פתחה את המושג ניהול מקרה (Case work) וכן פרסמה את ספרה social diagnosis המלאות בשאלות שעל עובדת הסוציאלית לשאול משפחה כדי לבצע דיאגנוזה נכונה.
בשנת 1906, עולה הצורך בעובדות סוציאליות ראשית בבית החולים כדי לסייע לחולים שחוזרים אל ביתם להמשיך ולנטול את התרופות. בהמשך בחינוך, שם מורות החלו לבקר תלמידים בבתיהם ולזהות את קשייהם, ולבסוף בבתי המשפט עבור שיקום אסירים משוחררים.[5]
בשנים 1920–1960 ניכר הבדל בין התפתחות מקצוע העבודה הסוציאלית באירופה, כשהמובילות בתחום הידע היו בריטניה וצרפת, לבין ההתפתחות בארצות הברית. בארצות הברית ניכרה השפעה של הפסיכיאטריה והפסיכולוגיה הפסיכודינמית בהשפעת תורתו של פרויד, על מקצוע העבודה הסוציאלית.[6] המוקד בעשייה הופך להיות האדם עצמו ולא הסביבה החברתית שלו. הושם דגש על ההתנסויות וחוויות הילדות של האדם, והאדם עצמו הפך להיות המקור המרכזי לאיסוף המידע.
באופן כזה צומחים שני זרמים של עבודה סוציאלית - הקליני והחברתי - אשר ביניהם חלוקי דעות סביב התמקצעות במקצוע.[7] שהראשונים מאמינים בצורך להתמקצע ולקבל תואר טרם העבודה ולכן דוחים את השניים שמאמינים כי אין צורך בהכשרה עבור עיסוק במקצוע. הוויכוח סביב דמותה החברתי של העבודה הסוציאלית ממשיך עד ימינו.[8]
החל מ-2007 מציינת פדרציית העבודה הסוצאילית הבינלאומית (IFSW) את יום העבודה הסוציאלית הבינלאומי ביום שלשי השלישי של חודש מרץ[9]. יוזמה שקדמו לה יוזמות של ארגוני עובדים סוציאליים במדינות שונות, החל משנת ה80. ביום זה מוקירים את עובדתם של עובדות ועובדים סוציאליים בתחומים שונים. בישראל מצוין היום על ידי איגוד העובדים הסוציאליים, ברשויות מקומיות שונות וכן בכנסת [10].
בתהליך ההתערבות המקצועית בעבודה סוציאלית ניתן לדבר על ארבע מערכות יסוד[11]:
- מערכת סוכן שינוי
- מערכת הלקוחות
- מערכת פעולה
- מערכת מטרה (יעד)
מערכת סוכן שינוי
מערכת סוכן שינוי היא מערכת המתפקדת במטרה ליצור שינוי מתוכנן. כל עובד סוציאלי[12] במסגרת תפקידיו, שייך למערכת סוכן שינוי, מייצג אותה, ומהווה בעצמו סוכן שינוי. התערבותו של העובד הסוציאלי עשויה להיות בטיפול ישיר, בטיפול בסביבה, במשפחה, בקבוצה או בקהילה, וכן גם בתפקידי פיקוח חברתי, תיווך וסינגור. התערבות העו"ס אמורה להביא לשינוי מתוכנן שישפר את מצבם הקודם של הלקוחות.
מערכת הלקוחות
לכל שירות סוציאלי, כמערכת סוכן שינוי, קיים קהל צרכנים או לקוחות. הלקוחות בפועל הם אלה המקבלים את השירות באופן מעשי. הלקוחות בכוח (בפוטנציה) הם אלה שיש להם זכות או אופציה לקבל את השירות.
בשירותים סוציאליים שונים מכונים הלקוחות באופן שונה, הן מתוך ראייה של תקינות פוליטית והן מתוך רצון לשינוי סביבתי לחיוב של יחס החברה כלפי הלקוחות. כך, לדוגמה, נקראים הלקוחות בלשכות הרווחה "פונים", בשירותים המטפלים בנפגעי נפש או במתמכרים מכונים הלקוחות "מתמודדים" או "משתקמים", בהתאמה, המטפלים באוכלוסיות של אנשים עם מוגבלות שכלית התפתחותית (פיגור שכלי) הנמצאים במסגרות יומיות מתייחסים אל הלקוחות בשם "חניכים", ואילו המטפלים באנשים עם אוטיזם מכנים את הלקוחות "חברים"; וכן הלאה.
מערכת הפעולה
העובד הסוציאלי (=החברתי) כסוכן שינוי, אינו פועל לבדו בתוך ארבעה קירות חדר הטיפול. לצורך סיוע ללקוחות עליו לעבוד בסביבה ובחברה, באמצעות מערכות הפעולה. מערכת הפעולה היא הגופים, הארגונים, המסגרות, הקבוצות או היחידים, שבאמצעותם ניתן להגיע לפעולה או לשינוי. על העובד הסוציאלי לזהות את מערכות המטרה, ליצור עמן קואליציה ולהביאן לשיתוף פעולה עמו, ובהמשך לסייע ללקוחות, באמצעות מערכות הפעולה השונות, להגיע לשינוי.
לדוגמה, אם מדובר בעובד סוציאלי בבית דרור, שלקוחותיו הם בני נוער הומואים ולסביות שנזרקו מביתם, ומערכת המטרה (יעד) מבחינתו תהיה גישור עם הוריהם, החזרתם למערכת החינוך, שיקום ביטחונם העצמי, והבאתם לעצמאות תעסוקתית ולגיוס לצה"ל. במקרה זה, לדוגמה, מערכות הפעולה השונות יהיו:
- יצירת קשר עם ההורים באמצעות מחלקות הרווחה בעיר מגוריהם,
- קשר עם עובד סוציאלי לחוק הנוער שיבהיר להורים את מחויבותם החוקית והמוסרית לבנם הקטין,
- קשר עם בית הספר בו למד הנער קודם, ואליו הוא אמור לשוב (אם מדובר בתלמיד),
- מקום תעסוקה מתאים, שיקבל את הנער ויעסיקו, באופן זמני (אם הנער אינו תלמיד),
- קשר עם מומחים בתחומם באגודת הלהט"ב,
- מסגרות חברתיות או תמיכתיות מתאימות, כדוגמת הברנוער וקבוצות של ארגון הנוער הגאה, בהם ניתן לשלב את הנער או הנערה,
- ועוד.
מערכת המטרה (יעד)
מערכת המטרה היא התוצאה אליה שואף העובד הסוציאלי להגיע בתום תהליך ההתערבות. לצורך הגעה למטרה (יעד), על העובד הסוציאלי:
- ליצור קשר של אמון ושיתוף פעולה עם המטופל;
- להגדיר בשיתוף עמו חוזה טיפולי;
- להכיל את כאבו או את מצוקתו, לתמוך בו, להבין את המקום בו נמצא המטופל, תוך כישורי אמפתיה והכלה;
- להגדיר, במשותף עם המטופל, את הקשיים והבעיות השונות הקיימות;
- למפות מתוך הקשיים את הקושי, ששינוי בו הוא רצוי, אפשרי, ניתן לביצוע;
- להגדיר עם המטופל את המטלות או הצעדים בהם ניתן לנקוט על מנת להביא לשינוי ולשפר את מצבו;
- ללוות את המטופל בביצוע הצעדים הנדרשים;
- להכיר במחיר אישי, חברתי או אחר, שצעדים אלה עשויים לגבות, ולתמוך במטופל עם התקדמותו לקראת היעד ולאחר השגתו.
ציר "שינוי סביבתי מול שינוי הפרט"
כאשר עובדים סוציאליים מבקשים לעזור ללקוחותיהם, הם עומדים פעמים רבות בפני דילמה: האם לסייע ללקוח להשתלב בסביבתו בצורה המיטבית, על אף שסביבה זו עלולה להיות דכאנית, או שמא לסייע לו לשנות את סביבתו זו?
הדילמה נובעת מכך שפעמים רבות, מטופל שהשתלב בסביבתו יאבד את המוטיבציה לשנותה, וכך ימנע שינוי יסודי של מצבו ולא יסייע לאחרים; מאידך, התמקדות בשינוי הסביבה - תהליך ארוך וקשה, ברוב המקרים - אינה נותנת פתרון מיידי למצוקותיו של הלקוח, שלעיתים דורשות פתרון כזה.
כך, למשל, עובד סוציאלי שמטופליו אינם מקבלים שירותים בסיסיים מהרשות המקומית יכול לסייע להם למצוא פתרונות חליפיים ולמצוא דרכים להסתגל למצב הקיים, או לעודדם לצאת למאבק לשינוי המצב; אך יתקשה לעשות את שניהם בו זמנית.
ציר זה הוא מובנה במקצוע העבודה הסוציאלית. בעוד בחלק מתחומי העבודה הסוציאלית הבחירה מובנית באופיו של התחום - מי שעוסק בטיפול פסיכודינמי יטה לתת פתרונות המבוססים על שינוי הפרט, בעוד ארגוני סינגור יתמקדו בשינוי החברה - רוב העובדים הסוציאליים נדרשים להכרעות על ציר זה על בסיס יומיומי בעבודתם.
ציר "מתן כוחות לעומת פיקוח"
ציר אחר הקיים בעבודה הסוציאלית הוא ציר הפיקוח לעומת מתן הכוחות. ציר זה נובע מתפקידי הפיקוח שמדינת הרווחה הטילה על מקצוע העבודה הסוציאלית, מתוך הנחה שהכשרתם של עובדים סוציאליים והכלים המקצועיים העומדים לרשותם יתאימו לכך. לדוגמה: פקידי סעד לחוק הנוער, או קציני מבחן למבוגרים ולנוער, הם עובדים סוציאליים הממונים מתוקף חוקי המדינה - על פיקוח חברתי. פקיד הסעד לחוק הנוער הוא עו"ס שתפקידו לפקח על מניעת התעללות בילדים על ידי הוריהם. כאשר נודע לו על התעללות כזאת עליו לקיים בירור מקיף, ובהמשך שיחה סמכותית עם ההורה הפוגע, ונקיטת צעדים שיבטיחו את שלומו של הילד. באפשרותו גם לפנות לבית המשפט, ובמקרים קיצוניים אפילו להרחיק את הילד מרשות ההורה הפוגע, על מנת להגן עליו. קצין המבחן הוא עו"ס שתפקידו לספק למדינה את ההתרשמות המקצועית לגבי האיזון בין יכולתו של העבריין המורשע להשתקם ולהפוך לאזרח מועיל, לבין מסוכנותו לחברה והסיכון שיחזור לסורו. על קצין המבחן לקיים שיחות טיפוליות עם הנאשם, ולכתוב בתסקיר לבית המשפט את חוות דעתו.
שני תפקידים אלה, לדוגמה, הם תפקידי פיקוח חברתי, ובכך הם שונים מתפקידי עו"ס אחרים, שבהם יש דרישה ל"הכלת הקשיים" ו"מתן כוחות" לאוכלוסייה נזקקת על מנת לסייע לה להתמודד עם הקשיים.
שני קצוות הציר כאן נקבעים על ידי "הגורם המעסיק" (שהוא בדרך כלל - המדינה, במקרים של תפקידי פיקוח חברתי). מובן, שגם בתפקידי פיקוח חברתי, נדרש העו"ס להשתמש ביכולותיו המקצועיות, ובהן היכולת להקשיב, לאתר את הקשיים ואת הכוחות החסרים, ואף להציע סיוע, לפי ההקשר, אך עדיין הוא בתפקיד הפיקוח החברתי. על הסוגיה האם ניתן לסייע לפרט שהפיקוח החברתי נכפה עליו - נכתבו מאמרים רבים, ועדיין מדובר בסוגיה שלא נאמרה לגביה המילה האחרונה.
העובד הסוציאלי לעולם אינו עובד לגמרי לבדו. בכל שלב בעבודה סוציאלית אמורה להתקיים הדרכה, על ידי עובד סוציאלי בכיר, מדריך או מנטור, שעבר הכשרה ספציפית בתחום ההדרכה והוא בעל ידע וניסיון רב יותר. בכל שלב בעבודה הסוציאלית, החל משלב ההכשרה המעשית (התמחות) בתקופת הלימודים, ועד דרגות ההתערבות והטיפול הגבוהות ביותר, קיימת הדרכה של מדריך או מנטור, שגם לו יש מדריך או מנטור משלו.
במסגרת הדרכה בעבודה סוציאלית מקבל העובד הסוציאלי משוב על עבודתו, תמיכה, התבוננות נוספת של אדם בעל ידע וניסיון בקשיים שהוגדרו, במענים להם, ובדרכי טיפול. לעיתים מגדיר המדריך בצורה שונה את המצב, או מציע מענים אחרים או דרכי התמודדות חדשות, ולפי הצורך מציע אמפתיה והכלה. המפגש הקבוע של העובד הסוציאלי עם המדריך, מאפשר לו תמיכה והכוונה, ולעיתים רבות מקל על העומס הנפשי והפיזי המצטבר בעבודה השוטפת.[13]
תחומים שבהם ניתן למצוא עובדים סוציאליים, לדוגמה, הם:
משפחה
- ילדים, נוער, ונוער בסיכון
- פנימיות
- סיוע לנשים מוכות ולקרבנות אלימות נוספים במערכת המשפחתית.
- סיוע להתמודדות חברי המשפחה עם עוני והמצוקות הנילוות אליו
- סיוע בתחום הזיקנה
בריאות
נכות ושיקום
- סיוע ושיקום לאנשים ומשפחות עם פיגור שכלי, תסמונות, ועם נכויות שונות, באמצעות:
- מתן מידע
- הפנייה לאבחונים שונים ולאבחנות, בהתאם למקרה
- תמיכה, ליווי הנכה ומשפחתו ברגעי משבר
- במקרים מסוימים, סיוע קונקרטי בהפנייה לדיור מותאם או לתעסוקה מותאמת, לפי בקשת הנכה ובהתאם לאֶפְשָר.
תחום התקון
- סיוע לאסירים בבית סוהר, ולמשפחותיהם בקהילה
- סיוע במסגרת היחידות לשיקום אסירים משוחררים
- טיפול בנפגעי סמים
- שירות המבחן לנוער
- שירות המבחן למבוגרים
- שירות הפיקוח על עבריני מין
דוגמה למספר סוגיות בהן עוסקת העבודה הסוציאלית
- בעיות החברה המודרנית – ניכור, בדידות, אי-שוויון, צמצום רשתות התמיכה הטבעיות
- מתחים בין חברה מסורתית לחברה עירונית-מודרנית
- יחסים בין המשפחה למערכות חברתיות רחבות
המודל הרפואי
המודל הרפואי הייתה הגישה הראשונית בעולם הרפואי, הפסיכיאטרי והטיפולי. מקצוע העבודה הסוציאלית היה אחד הראשונים שהתנער ממנה, ואף מבקר אותה קשות, אם כי, בהיותה מקצוע טיפולי, העבודה הסוציאלית עדיין שואבת מהמודל הרפואי את הצורך בצפייה בסימפטומים וניתוחם, ובאבחנה והגדרת הבעיה לטיפול, לפני קבלת החלטות בעניינו של המטופל.
על פי המודל הרפואי הקלאסי, המבוסס על הכשרת רופאים למקצוע הרפואה, בעת קבלת מטופל במרפאה נדרש הרופא לברר מהי תלונת המטופל, לחקור את תולדות החולה, לבדוק בעברו הרחוק יותר את ההיסטוריה הרפואית, לערוך בדיקות פיזיות ובדיקות נוספות בהתאם לצורך, לקבוע אבחנה רפואית, להציע אפשרויות טיפול ומטפל בהתאם, ולבסוף לתת פרוגנוזה עם או ללא המלצה לטיפול בהמשך.
העבודה הסוציאלית רואה את המודל הרפואי כמשקף גישה פטרנליסטית, מתמקד בפתולוגיה שמטרתה למצוא טיפול לתסמינים ולתסמונות שאובחנו, ושמתייחסת אל הגוף האנושי כאל מכונה, אף אם מורכבת. בניגוד לכך, רואה העבודה הסוציאלית את עצמה כגישה הומניסטית, הרואה את הפונה כאדם ולא כ"חולה", מבינה את השפעת המשפחה, הקהילה והסביבה החברתית עליו ועל תפקודו, ועובדת על פתרון קשייו מתוך שותפות, מתן אפשרות בחירה, והדגשת כוחותיו של האדם.
המודל החברתי
המודל החברתי בעבודה סוציאלית פותח בשנות ה-80, ראשיתו במודל החברתי ביחס לאנשים עם מוגבלות.
המודל התפתח על ידי קבוצת נכים בתגובה למודל הרפואי שהיה נהוג באותה תקופה. התומכים במודל רואים בחברה את הגורם העיקרי למוגבלותם של אנשים ומבקשים להביא לשינוי פוליטי, תפיסתי וחברתי בהתייחסות כלפי אנשים עם מוגבלויות. הטענה היא כי בעוד שלקות פיזית, חושית, אינטלקטואלית או פסיכולוגית, עשויה לגרום לפרט מגבלות תפקודיות, אין חייבת לגרור אחריה מצב של קושי בתפקוד. הקושי בתפקוד יגרם כאשר הסביבה כושלת בהתאמתה לצרכים של אותם אנשים, מסיבות שונות.
על מנת להסביר את הגישה החברתית, משתמשים לעיתים קרובות בדוגמת היציאה לקולנוע, דבר שעשוי להיות מורכב ולעיתים אף בלתי אפשרי לאדם היושב בכסא גלגלים, כאשר המקום אינו מונגש. למעשה, הקושי של אדם בכיסא גלגלים לנסוע בתחבורה ציבורית עד לקולנוע, ובהמשך להיכנס לקולנוע, אינו נעוץ בכיסא הגלגלים שלו. המגבלה עשויה לנבוע מהיעדר אוטובוסים מונגשים לכיסאות גלגלים, מהמדרגות שנבנו בכניסה לבית הקולנוע, מהמרווחים הצרים בין שורות המושבים ומהכיסאות הצמודים זה לזה. אילו היו האוטובוסים המגיעים לבית הקולנוע מאפשרים (באמצעות מעלון) נסיעה בכיסאות גלגלים, ואילו היו מתכנני בית הקולנוע מתכננים את הקולנוע כך שיהיה מונגש, הקושי היה נפתר. כלומר, הסביבה, שלא לקחה בחשבון שבקרבנו חיים אנשים שצורכיהם שונים מאלה של הרוב, היא הגורם לקושי, ולא המוגבלות הפיזית עצמה.[14]
גישת הכוחות
ערך מורחב – גישת הכוחות בעבודה סוציאלית
גישת הכוחות בעבודה סוציאלית היא השקפת עולם שהתגבשה מאז שנות האלפיים. במרכז גישה זו עומדת ההתמקדות בכוחותיו של המטופל ובנקודות החוזק שלו, במקום ההתמקדות בבעיות, חולשות ובפתולוגיות של האדם לפי המודל הרפואי למוגבלות, שהייתה חלק מהמאפיינים של תחום העבודה הסוציאלית ושל תחומים טיפוליים נוספים בעבר. גישת הכוחות התפתחה במקביל לאחותה הרעיונית: הגישה ממוקדת הפתרונות (Solution Focused Therapy), שפיתחו סטיב דה שייזר, אינסו קים ברג ועוד.
הגישה האקולוגית
גישה המדגישה פעולות גומלין מתמידות בין האדם לבין סביבתו עם זווית ראייה של גישת הכוחות. לפי גישה זו, האדם חי בתוך מערכת אקולוגית הבנויה מכמה מעגלים של השפעה הדדית ויחסי גומלין. המעגלים:
1) במעגל הראשון נמצא האדם עם נתוניו הביולוגיים ויכולותיו.
2) במעגל השני נמצאת הסביבה הקרובה (חברים קרובים, משפחה)
3) במעגל השלישי נמצאת הסביבה החברתית - כלכלית (מערכת החינוך, שירותים בקהילה, מקום העבודה).
4) במעגל הרביעי נמצאת התרבות (השפה, הערכים והנורמות המאפיינים את אותה התרבות)
לפי גישה זו, העובד הסוציאלי יבחן את המעגלים המקיפים את המטופל ואת ההשפעה שלהם עליו ושלו עליהם, מכיוון שכאשר מסתכלים על האדם ועל הסביבה שלו ניתן לזהות בעיות ולהבין אותו טוב יותר.
גישת האדם בסביבתו
גישה המנחה את העובד הסוציאלי להתבוננות כוללנית על בעיותיהם ומצוקותיהם של יחידים, משפחות וקהילות, הנתפסות כבעיות משולבות של גורמים אישיים, חברתיים וסביבתיים. גישה זו עיצבה את המטרה הדואלית של המקצוע: הגדלת היכולת של פרטים ומשפחות וכן יצירת שינויים בחברה כולה. גישת האדם בסביבתו היא מושג ליבה בתחום העבודה הסוציאלית שמייחדו ממקצועות אחרים. לפי מחקר של פרופסור עידית וייס גל[15] - גישת האדם בסביבתו מיושמת בקרב עובדים סוציאליים בישראל רק ברמת האידאולוגיה ולא ברמת הפרקטיקה.
לדוגמה - עובדים סוציאליים העובדים במועצה לשלום הילד, עובדים בשיתוף פעולה עם בעלי מקצוע אחרים כגון משפטנים. הם פועלים באופן ישיר, כחלק מרכזי מעבודתם בעיצוב מדיניות חברתית וקידום חקיקה חדשה בתחום רווחת הילד, זכויות של ילדים והגנה על ילדים.
- עבודה סוציאלית בישראל
- עובד סוציאלי
- איגוד העובדים הסוציאליים
- המועצה לעבודה סוציאלית
- יום העבודה הסוציאלית הבינלאומי
יובל מלחי, פרק 311: חמלה ואפקט סוף העמוד עם מורן וייס – 'אין כמו בבית' – פרק 6, באתר "קטעים בהיסטוריה", 12 במאי 2019- מיכל מאיירס, על מה אנחנו נאבקות, פיגומים
Wikiwand in your browser!
Seamless Wikipedia browsing. On steroids.
Every time you click a link to Wikipedia, Wiktionary or Wikiquote in your browser's search results, it will show the modern Wikiwand interface.
Wikiwand extension is a five stars, simple, with minimum permission required to keep your browsing private, safe and transparent.
