Remove ads
מחנה הריכוז דכאו (בגרמנית: Konzentrationslager Dachau) היה מחנה ריכוז נאצי ליד העיר דכאו בגרמניה הנאצית.
 | |
| צריפים במחנה דכאו, 3 במאי 1945 | |
| מידע כללי | |
|---|---|
| סוג | מחנה ריכוז |
| מדינה | גרמניה הנאצית |
| מחוז | מדינת בוואריה |
| מחנות נלווים | מחנות קאופרינג ומילדורף, כלא לנדסברג |
| תאריכים | |
| תאריך הקמה | 22 במרץ 1933 |
| תאריך שחרור | 29 באפריל 1945 |
| אוכלוסייה | |
| מפקדי המחנה | היינריך וויקר |
| צבא משחרר | הדיוויזיה ה-45 מהארמייה השביעית של צבא ארצות הברית |
| השתייכות האסירים | יהודים ומתנגדי המשטר הנאצי מגרמניה הנאצית, אוסטריה, צ'כיה, פולין, רוסיה, צרפת, יוגוסלביה וארצות אחרות |
| נתונים | |
| מספר הנספים | כ-30,000 |
| שימור היסטורי | חלקי |
| קואורדינטות | 48°16′12″N 11°28′06″E |
 | |
|
kz-gedenkstaette-dachau | |
  | |
דכאו היה מחנה ריכוז ולא מחנה השמדה כמו אושוויץ, טרבלינקה ואחרים, אולם אסירים יהודים ושבויי מלחמה סובייטים רבים מתו במחנה בשל תנאי המחיה הנוראים. מבין כ-200,000 אסירים שעברו דרכו ב-12 שנות קיומו, נספו על פי הערכות כ-30,000 איש. במחנה הוקמו תאי גזים ויש עדויות על רציחות שנעשו בהם, בעזרת הגז ציקלון בה, בתחילת 1945. [1]במשרפות שנבנו מחוץ לגדרות המחנה שרפו גופות אסירים שמתו במחנה.
לאחר המלחמה נבנו שכונות של העיר מסביב למחנה.
Remove ads
הקמה ושנים ראשונות
מחנה דכאו היה מחנה הריכוז הנאצי הראשון, ושימש כאב-טיפוס ודגם למחנות אחרים. המחנה הוקם במפעל נטוש לייצור אבק שרפה ותחמושת, כ-16 ק"מ צפונית מערבית למינכן במדינת בוואריה, הממוקמת בדרום גרמניה. הקמתו נשלמה ב-22 במרץ 1933 (51 יום אחר עליית היטלר לשלטון). המחנה הוקם על ידי המפלגה הנאצית ומפלגת העם של גרמניה הגדולה (הקואליציה התפרקה ב-6 ביולי 1933). היינריך הימלר, ראש המשטרה של מינכן, תיאר באופן רשמי את המחנה כ"מחנה הריכוז הראשון של אסירים פוליטיים",[2] אולם אחרי עשרה חודשים שימש המחנה לאסירים מכל הסוגים מרחבי גרמניה הנאצית.
התפקוד הראשי של מחנה הריכוז דכאו היה לשמש כמחנה עבודה: מפעל תחמושת תוך ניצול עבודות כפייה של פועלים להרחבת המחנה. דכאו היה גם מרכז ההדרכה לשומרי האס אס. אנשיו של היינריך הימלר ציינו שהמחנה יכול להכיל עד 5,000 אנשים, אך אחרי 1942, מספר האסירים גדל ל-12,000 בני אדם. בדכאו הוחזקו בשנת 1933 קומוניסטים, סוציאליסטים ו"אויבי מדינה" בכירים אחרים, כשיהודי גרמניה החלו גם הם להגיע למחנה, בעיקר לאחר ליל הבדולח ב-1938. בתחילה הוצע ליהודים לקבל אישור הגירה למדינות אחרות, אם הם ימסרו את רכושם "מרצון". לאחר סיפוח אוסטריה ותבוסת צ'כוסלובקיה, אזרחי שתי מדינות אלו הפכו לקורבנות הבאים של המאסר בדכאו.
המחנה תוכנן במקור להחזקת אסירים פוליטיים גרמנים ויהודים, אבל בשנת 1935 הוא גם החל להחזיק פושעים רגילים. במהלך מלחמת העולם השנייה הוא כלל גם לאומים אחרים כגון צרפתים, בשנת 1940 - אסירים פולנים, ב-1941 אנשים ממדינות הבלקן, וב-1942 - רוסים. לפני המלחמה, הקבוצות הגדולות ביותר של אסירים היו גרמנים, אוסטרים ויהודים. במהלך המלחמה הקבוצות הגדולות ביותר היו, לפי סדר הגודל, פולנים, רוסים, צרפתים, יוגוסלבים, צ'כים ויהודים מגרמניה וארצות אחרות.
האסירים חולקו לקטגוריות. בתחילה, הקטגוריות נקבעו בהתבסס על סוג הפשע שביצעו, אולם בסופו של דבר הקטגוריות השתנו. אסירים פוליטיים שנעצרו על ידי הגסטפו לבשו משולש אדום, פושעים מקצועיים שנשלחו על ידי בית המשפט הפלילי ענדו משולש ירוק, אסירים בינלאומיים שנעצרו על ידי המשטרה הפלילית לבשו משולש חום, אנשים "אנטי-סוציאליים" שנשלחו על ידי רשויות הרווחה או הגסטפו לבשו טלאי שחור, עדי יהוה שנעצרו על ידי הגסטפו ענדו טלאי סגול, הומוסקסואלים שנשלחו על ידי בית המשפט הפלילי לבשו משולש ורוד, מהגרים שנעצרו על ידי הגסטפו לבשו משולש כחול, "מזהמי גזע", שנעצרו על ידי בית המשפט הפלילי או הגסטפו היו בעלי סרט שחור, בעלי פיגור שכלי לבשו סרט לבן עם החותם "Blöd" שמשמעותו "אידיוט", ויהודים ענדו את הטלאי הצהוב.
מבנה המחנה
מתחם המחנה הוקף בגדר אבן ופנימה לה גדר חשמלית. לאורך הגדר הייתה רצועת דשא רחבה. שומרי המחנה ירו למוות במי שדרך על רצועת הדשא, בדרכו אל הגדרות. לאורך החומות היו שבעה מגדלי שמירה, מהם אחד גדול שהשגיח על רציף הרכבת ושער כניסת האסירים, שמעליו הכתובת "העבודה משחררת". בחזית המחנה עמד "בית המשק" (כיום מוזיאון המחנה). בניין זה שימש כמטבח, מחסן בגדים, מכבסה, חדרי מלאכה ומנהלה. בחזית הבניין נראתה הכתובת: "קיימת דרך אל החופש, שאבני היסוד המציינות אותה הן: צייתנות, כנות, ניקיון, פיכחות, שקדנות, סדר, רצון, הקרבה, יושר ואהבת המולדת".
מאחורי בניין המנהלה, בסמוך לגדר הדרומית של המחנה היה ה"בונקר". זהו כלא המחנה ששימש לחקירות אכזריות, ענישה קשה, עינויים, בידוד. בבונקר בוצעו הוצאות להורג, הלקאות בשוט ותלייה על מוט. אחדים מחדרי הכלא הם חדרי עמידה, שהאסירים בהם עמדו בחושך, עד 72 שעות רצופות.
בחזית בניין המינהלה היה מגרש המסדרים. המסדר שימש לספירה, אך גם להתעללות סתמית, ללא מטרה מסוימת. אם הצליח אסיר לברוח יכול היה המסדר להמשך שעות.
הצריפים של האסירים עמדו בשני טורים של 17 צריפים בכל אחד. הצריפים הראשונים, הקרובים לבניין המשק, שמשו כמוזיאון האס-אס, ספרייה לחיילים גרמנים, חדר אוכל וחדר כתיבה, חדרי הכשרה לאסירים במלאכות שונות, סדנת יצור תחמושת, וצריף למתים, שהורחב בהמשך לצריפים נוספים.
שניים מהצריפים שמשו לניסויים רפואיים אכזריים, במסווה של מרפאה. הניסויים כללו ניסויי דה-קומפרסיה בתא לחץ עבור הלופטוואפה, ניסויי מלריה ושחפת, ניסויי תרופות חדשות וניסויי היפותרמיה, כאשר האסירים משמשים כשפני ניסיונות אנושיים. מאות אסירים מתו או נותרו נכים לצמיתות בעקבות ניסויים אלה. המדען אדוארד מיי, גידל שם יתושי אנופלס כדי להופכם לנשק ביולוגי כנגד צבאות בעלות הברית. מיי גם ניסה אותם על אסירים יהודים, וההדבקות עבדו כמתוכנן. בכל זאת, הפרויקט הושבת עקב תנאי מזג האוויר הקרים שלא אפשרו לגדל כמות גדולה של היתושים, הזקוקים למזג אוויר חם ולח.
אחרי שני טורי הצריפים היה שטח ובו בתי מלאכה, גינת המחנה ופינה לגידול ארנבות, והחל מ-1944 גם מתחם לניצול מיני של אסירות שכונה "בית בושת", בו נאנסו אסירות באופן שיטתי.
מחוץ לגדרות המחנה שכנו מחנה האס אס, המשרפות שבשטחן בוצעו רציחות והוצאות להורג, המטווח - ששימש ב-1941 להוצאה להורג של 400 שבויים רוסים, וכן אזור חממות ומטע, בו הועבדו אסירים בפרך בתנאים קשים ורובם מתו.
נתוני אוכלוסייה ומקרי המוות
אומדנים דמוגרפיים של המחנה משתנים מעת לעת וממקור למקור. אחד הנתונים נותן הערכה כללית של מעל ל-200,000 אסירים מלמעלה מ-30 מדינות במשך שנות שלטון הרייך השלישי, מהם שני שלישים היו אסירים פוליטיים, בהם כמרים קתולים רבים, וכמעט שליש היו יהודים. 25,613 אסירים מתו על פי הערכה זו במחנה וכמעט 10,000 אחרים במחנות המשנה שלו בעיקר ממחלות, תת-תזונה והתאבדות.[3] לפי אומדן אחר, 206,206 אסירים שהו במחנה ונרשמו 31,951 מקרי מוות.[4]
הגורמים למקרי המוות האלה, מלבד המדיניות הרצחנית של האס אס, היו מגפת טיפוס והרעב, שגבו חייהם של אלפי אסירים. מספר האסירים הגיע לשיאו בשנת 1944 עם הגעת משלוחים מהמחנות המפונים במזרח (כמו אושוויץ) והצפיפות הובילה לעלייה בשיעור התמותה. בתחילת 1945, התפשטה מגפת הטיפוס עקב צפיפות יתר במחנה בעקבות זרם אסירים שהגיעו ממחנות אחרים ואחרי פינויים, מתו מספר גדול של אסירים. לקראת סוף המלחמה, צעדות מוות מהמחנה גרמו למותם של מספר גדול של אסירים. גם לאחר השחרור, אסירים חלשים פיזית המשיכו למות. במחנה נבנו משרפות לשריפת הנפטרים. אין ראיות לרצח המוני בדכאו, אף על פי שהשתמשו בתנורים לשריפת גופות, שהסתירו את הראיות למקרי מוות רבים.
מחנות משנה
ערך מורחב – רשימת מחנות משנה של דכאו
תחת סמכותו של דכאו הוקמו החל מ-1944 מחנות משנה בסמוך למפעלי חימוש ברחבי דרום גרמניה, על מנת להגדיל את ייצור החימוש למלחמה. לדכאו היו יותר מ-30 מחנות משנה גדולים שעבדו בהם למעלה מ-30,000 אסירים כמעט אך ורק על חימוש. בסך הכל כללה מערכת המחנות 123 פלוגות, ומפעלים נבנו בסמוך למחנה הראשי כדי לנצל את האסירים בעבודת כפייה. מתוך 30 מחנות המשנה, 11 מהם נקראו "קאופרינג" ושלושה היו מסופחים למחנה מילדורף. אסיריהם נועדו לספק את העבודה הדרושה להקמת מתקנים תת-קרקעיים על מנת לייצר מטוסי קרב באזור לנדסברג והם הוקמו במיוחד כדי לבנות שלושה מפעלים תת-קרקעיים (הפצצות בעלות הברית אלצו אותם להיות מתחת לאדמה) לפרויקט בשם "רינגלטאובה" ("Ringeltaube"), שבו נבנה מטוס קרב הסילון הגרמני מסרשמיט Me-262. בימים האחרונים של המלחמה, באפריל 1945, פונו מחנות המשנה וכ-15,000 האסירים של קאופרינג נשלחו למחנה דכאו, ואסירי מילדורף נשלחו למחנה מטנהיים. כ-14,500 אסירים במחנות הקאופרינג מתו מרעב, מתנאי מזג האוויר הקר יתר על המידה, ומטיפוס.
חודשים אחרונים, הפינוי והמרידה
באוגוסט 1944 נפתח בדכאו מחנה נשים. בחודשים האחרונים של המלחמה, התנאים במחנה הפכו לגרועים אף יותר. כשכוחות בעלות הברית התקדמו לעבר גרמניה, החלו הגרמנים להעביר את האסירים במחנות ריכוז הקדמיים למחנות שנמצאו יותר במרכז. הם קיוו למנוע את שחרורם של מספר גדול של אסירים. משלוחים מהמחנות המפונים הגיעו לרציפים בדכאו. לאחר ימים שלמים של נסיעות ברעב וטלטולים, האסירים הגיעו חלשים ומותשים, לעיתים קרובות קרובים למוות. מגפת טיפוס הפכה לבעיה חמורה כתוצאה מהצפיפות, העוני, תנאים סניטרים בלתי מספקים ועוד. בשל הובלות האסירים המתמשכות מהחזית, המחנה היה צפוף כל הזמן ובתנאי היגיינה איומים. החל מסוף 1944 ועד ליום השחרור, 15,000 אנשים מתו, כמחצית מהקורבנות במחנה הריכוז דכאו. חמש מאות שבויי מלחמה סובייטיים הוצאו להורג על ידי כיתת יורים.
כשהמערכה החלה להתקדם בתוך גרמניה הנאצית, האס אס החל לפנות את מחנות הריכוז הראשונים בקיץ 1944. המשלוח הראשון של נשים הגיע מבירקנאו. אלפי אסירים נרצחו לפני הפינוי בשל היותם חולים או לא מסוגלים ללכת. בסוף 1944, הצפיפות של המחנה החלה לתת את אותותיה על האסירים, בעקבות התנאים ההיגייניים הגרועים והאספקה המועטת של מנות המזון. בחודש נובמבר פרצה מגפת טיפוס הבהרות ממנו נפטרו אלפים.
כשהבינו אנשי האס אס שגרמניה עומדת להיות מובסת במלחמת העולם השנייה, החלו להשקיע את זמנם בהסרת ראיות לפשעים שביצעו במחנות הריכוז. הם החלו להרוס את הראיות המפלילות באפריל 1945 ותכננו לרצוח את האסירים שנותרו, אך דבר זה לא התבצע לבסוף.
בשלב השני של הפינוי, באפריל 1945, הימלר נתן צירי פינוי ישירים למחנות הנותרים. אסירי מחנות שהיו מחלקה הצפוני של גרמניה פונו לחופי הים הצפוני לים הבלטי. האסירים מהחלק הדרומי נאספו בהרי האלפים. ביום 28 באפריל 1945, התרחש מרד מזוין בעיירה דכאו אך כוחות האס אס דיכאו אותו בתוך שעות ספורות.
באמצע אפריל, מבצע פינוי המחנה התחיל על ידי שליחת אסירים לכיוון טירול. ב-26 באפריל, מעל ל-10,000 אסירים נאלצו לעזוב את דכאו ברגל, ברכבות או במשאיות. קבוצה גדולה של כ-7,000 אסירים הולכה בצעדת מוות דרומה. יותר מ-1,000 אסירים לא שרדו את המצעד הזה. הפינוי גבה את חייהם של רבים מהאסירים. ב-28 באפריל נציג של הצלב האדום החל במשא ומתן על הסכם כניעת האזור לחיילים אמריקאים. בינתיים, ועדה בינלאומית של אסירים שהוקמה בחשאי השתלטה על המחנה.
שחרור המחנה
- ערך מורחב – נקמת שחרור דכאו
ב-29 באפריל 1945 מחנה הריכוז דכאו שוחרר באופן רשמי על ידי הצבא האמריקאי, שקיבל את כניעת מפקד המחנה היינריך וויקר ושחרר את האסירים. בתחילת מאי שחררו כוחות אמריקנים את שורדי צעדת המוות. בזמן שחרור המחנה נחשפו הזוועות לעיני המשחררים, חיילי הדיוויזיה ה-45 מהארמייה השביעית של צבא ארצות הברית. עוד לפני כניסתם למחנה, מצאו 40 מכוניות משא וקרונות נטולי גג, מלאים בגופות בשלבי ריקבון מתקדמים, וככל שנכנסו לשטח המחנה ראו את המתים בשטחו. חלקם מתו ימים רבים טרם השחרור והושארו בשטח הפתוח ובמחנה עצמו. חיילים דיווחו שראו חדרי בטון שהכילו מאות גופות עירומות. בסמוך למחנה נמצאו למעלה מ-30 קרונות רכבת מלאים בגופות אסירי מחנות אחרים שנשלחו לדכאו.
החיילים האמריקנים, בהשפעת המראות הקשים, הרגו במהלך השחרור חיילים גרמנים שנמצאו במחנה,[5] באירוע שכונה לימים "נקמת שחרור דכאו" או "טבח דכאו". לוטננט קולונל פליקס ל. ספארקס, מפקד רגימנט הרגלים ה-157 בדיוויזיה ה-45, כתב על אחד האירועים, במהלכו ראה כ-50 שבויים גרמנים שנתפסו, ולאחר שהתרחק משם שמע מכונת ירייה. כשחזר בריצה, בעט בחייל שאייש את מכונת הירייה, לא לפני שזה הספיק להרוג חלק מהם בטענה שהם ניסו לברוח. בספרו של ביכנר (Buechner) משנת 1986 הוא חוזר על התיאור, ומונה את מספרי ההרוגים מקרב השבויים הגרמנים. לטענתו מדובר על מספרים הנאמדים בין 346 (בירי הראשוני) ל-520, כולל אלה שנהרגו כנקמה על ידי אסירים משוחררים.
Remove ads
דכאו נחשב לרבים בעולם כסמל למחנות הריכוז הנאציים, ונחקק בזיכרון הציבורי כמחנה השני ששוחרר על ידי כוחות בריטיים או אמריקאיים. הוא היה ממחנות הריכוז הראשונים שנחשפו לעולם בתקשורת, בדיווחים עיתונאיים ממקור ראשון ובאמצעות יומני חדשות.
משנת 1945 ועד 1948 שימש המחנה כבית כלא לקציני אס-אס לפני משפטם. משפטי דכאו נערכו במתחם המחנה ונוהלו במלואם על ידי אנשי הכוחות המזוינים של ארצות הברית. במסגרת המשפטים הורשעו, בין היתר, 116 נאשמים באשמת פשעים שבוצעו במחנה הריכוז דכאו. 36 ממפקדי המחנה נידונו למוות, ועוד חמישה נאשמים נידונו למוות מסגל מחנה המשנה מילדורף.
אחרי 1948 שוכנה בו האוכלוסייה הגרמנית שגורשה מצ'כוסלובקיה והוא שימש גם כבסיס של ארצות הברית.
המחנה נסגר בשנת 1960 ולאחר מכן, על פי דרישתם של אסירים לשעבר, החלו להיבנות בו אנדרטאות שונות.
צריפי העץ המקוריים סולקו עם השנים כי העלו ריקבון. שניים מהצריפים שוחזרו, עם דרגשי העץ, שוקת הרחצה ואסלות השירותים. בבניין המינהלה בקדמת המחנה שוכן כיום מוזיאון לתולדות המחנה, ואילו ה"בונקר" נשמר היטב, וניתן לראות את חדרי הכלא והעינויים, חדרי חקירות וחדרי רישום, קליטה וסיווג. אזור בתי המלאכה והשירות נוקה לחלוטין וכיום יש בו שלוש כנסיות ואתר הנצחה יהודי. גדר המחנה, מגדלי השמירה והשערים נשארו.
ב-20 באוגוסט 2013 ביקרה במחנה הקאנצלרית אנגלה מרקל – הביקור הראשון של קנצלר גרמניה במקום.[6]
ב-18 באוגוסט 2020 קיימו חיל האוויר הישראלי והלופטוואפה (חיל האוויר הגרמני), בהובלת מפקדיהם עמיקם נורקין ואינגו גרהרץ בהתאמה, את "מטס זיכרון לעתיד" - מטס של מטוס נחשון מטייסת 122 ושני מטוסי ברק מטייסת 105 בלוויית שני מטוסי יורופייטר טייפון גרמנים אשר עבר מעל מחנה הריכוז דכאו ומעל בסיס חיל האוויר פירסטנפלדברוק, המקום בו נרצחו תשעה ישראלים בטבח הספורטאים באולימפיאדת מינכן ב-1972.[7]
Remove ads
- Albert Panebianco (ed). Dachau its liberation 157th Infantry Association, Felix L. Sparks, Secretary 15 June 1989. (backup site)
- R.H. Perez (2002). "Dachau Concentration Camp Liberation (A Documentary)". Humanitas International. Retrieved January 14, 2011.
אתר האינטרנט הרשמי של מחנה הריכוז דכאו- אתר ההנצחה של מחנה דכאו
- ישראל גוטמן, דכאו, באתר הספרייה הווירטואלית של מטח, מתוך האנציקלופדיה של השואה (ישראל: יד ושם, 1990)
- מחנה הריכוז דכאו, באתר אנציקלופדיה בריטניקה (באנגלית)
- יוסף קאלמר, ידיעות אחרונות מדאכאו, הצופה, 15 בפברואר 1943
דכאו (מחנה ריכוז), דף שער בספרייה הלאומית
Wikiwand in your browser!
Seamless Wikipedia browsing. On steroids.
Every time you click a link to Wikipedia, Wiktionary or Wikiquote in your browser's search results, it will show the modern Wikiwand interface.
Wikiwand extension is a five stars, simple, with minimum permission required to keep your browsing private, safe and transparent.
Remove ads