Loading AI tools
מוויקיפדיה, האנציקלופדיה החופשית
עם תום מלחמת העולם השנייה גורשה, או ברחה, רוב האוכלוסייה הגרמנית מאזורים שנותרו מחוץ לטריטוריה של אזורי הכיבוש בגרמניה ובאוסטריה, כולל:
מקור רוב האוכלוסייה הגרמנית אשר גורשה, או ברחה, בשטחים של גרמניה שסופחו לפולין ולברית המועצות לאחר המלחמה (כ-7 מיליון נפש[2]), ומצ'כוסלובקיה (כ-3 מיליון). אוכלוסייה זו התיישבה באזורי הכיבוש בגרמניה ובאוסטריה.
על פי הערכות[3], הועתקו לפחות 12 מיליון גרמנים ממקום מושבם הקבוע, אף שיש הערכות כי מספרם היה כ-14 מיליון נפש, או יותר. היה זה הטרנספר הגדול ביותר של אוכלוסייה אתנית אחת בהיסטוריה המודרנית, והגדול ביותר בין הגירושים לאחר תום מלחמת העולם השנייה במרכז ובמזרח אירופה (שם הועתקו ממקום מושבם יותר מ-20 מיליון נפש סך הכל).
קשה לקבל אומדן מדויק של גודל האוכלוסייה הגרמנית אשר העתיקה את מושבה לאחר תום מלחמת העולם השנייה כיוון שההערכות כוללות אנשים אשר פונו על ידי שלטונות גרמניה הנאצית, ברחו, או נהרגו במהלך המלחמה. אולם, אף בהערכות שמרניות כ-12 מיליון גרמנים אתנים הוצאו ממקום מושבם הקבוע והעתיקו את מגוריהם לשטחה של גרמניה שלאחר המלחמה. הערכות מספרם של ההרוגים בקרב אזרחים גרמנים שגורשו, נעות בין 500,000 ל-3 מיליון איש. על פי ההערכה הרשמית של ממשלת גרמניה במשך עשרות שנים הייתה כי 2.2 מיליון אזרחים גרמנים נהרגו במהלך הגירושים, אולם הערכות היסטוריות שנערכו לאחרונה מצאו כי מספרי ההרוגים נמוכים בהרבה - בין 500,000 ל-1.1 מיליון הרוגים. ההערכות הגבוהות יותר (עד 3.2 מיליון הרוגים) כוללות הרוגים אזרחים בכל התקופה שבין 1939–1945, כולל אלה ששירתו בצבא גרמניה הנאצית. הערכת מספר ההרוגים בגירושים אלה הוא נושא הנתון במחלוקת בין היסטוריונים. מחקר אחר מצביע על כך שכ-150,000 גרמנים גורשו לגרמניה המערבית, כ-103,000 לאוסטריה, ולא גורשו גרמנים מהונגריה לגרמניה המזרחית.
האירועים שבהם אולצו גרמנים אתניים לעקור ממקומות מושבם ולהגר לגרמניה תוארו כטרנספר[4], או טיהור אתני[5], היו אף שהרחיקו לכת ותארו את האירועים כרצח עם[6].
מדיניות גירושם של הגרמנים האתניים לאזורי הכיבוש בגרמניה ובאוסטריה הייתה חלק מעיצובה מחדש של אירופה שלאחר המלחמה מבחינה גאופוליטית ואתנית, ובחלקה נבעה מצעדי תגמול על שגרמניה הנאצית פתחה במלחמה ועל הזוועות שחולל השלטון הנאצי, כולל טיהורים אתניים בשטחי אירופה שהיו בשליטת גרמניה הנאצית[7]. מנהיגי בעלות הברית, ארצות הברית, בריטניה וברית המועצות, הסכימו באופן כללי עוד בטרם תום המלחמה כי הטריטוריה הפולנית תתפשט מערבה והאוכלוסייה הגרמנית בשטחים אלה תגורש, והבטיחו זאת למנהיגי הממשלה הפולנית הגולה והממשלה הצ'כוסלובקית הגולה[8].
הטרנספר של הגרמנים האתניים התרחש בשלושה שלבים חופפים בחלקם, הראשון היה בעת שהמיעוט האתני הגרמני נלחם ואחר פונה מן הטריטוריות המזרחיות עם התקדמות הצבא האדום, בין אמצע שנת 1944 ועד תחילת שנת 1945. השלב השני היה גירוש בלתי מאורגן של המיעוט הגרמני מיד לאחר תבוסת הוורמכט. השלב השלישי היה גירוש מאורגן יותר בעקבות הסכמות ועידת פוטסדאם, אשר הגדירו מחדש את הגבולות המינהליים במרכז אירופה והעניקו לגיטימיות לטרנספר "מסודר" ו"אנושי" של גרמנים מפולין, צ'כוסלובקיה והונגריה[9]. גרמנים רבים נשלחו אף למחנות מעצר ועבודה זמניים. רוב הגירושים הסתיימו בשנת 1950. נתוני מפקד אוכלוסין שנערכו בשנת 1950 מראים כי מספרם הכולל של בני המיעוט הגרמני החיים עדיין במזרח אירופה הוא כ-2.6 מיליון איש, כ-12 אחוז ממספרם לפני פרוץ מלחמת העולם השנייה[10].
בטרם פרוץ מלחמת העולם השנייה לא היו גבולות ברורים לריכוזי מיעוטים אתניים במרכז ומזרח אירופה. תחת זאת, מחוץ לחלק מן האזורים בהם ישב רוב אתני מסוים, היו אזורים נרחבים בהם היה ערב רב של תושבים ממגוון מוצאים אתניים וכיסים קטנים של מיעוטים אתניים הומוגניים. אזורים אלה של מגוון מוצאים אתניים כללו אף ערים מרכזיות במרכז ומזרח אירופה, בהן מגע יום-יומי בין תושבים ממוצא אתני שונה התקיים לאורך מאות שנים, במרקם עירוני וכלכלי אחד, אף שלא תמיד בהרמוניה[11].
עם עליית הלאומיות במאה ה-19, הפך מוצאם האתני של אזרחים שונים למוקד עניין בעת דיון בתביעות טריטוריאליות, בדמותה של המדינה, ובטענות בקשר לעליונות של מוצא אתני אחד על פני האחר. פרוסיה העלתה את רעיון ההתיישבות על בסיס אתני בניסיון להבטיח את שלמותה הטריטוריאלית. פרוסיה הייתה אף המדינה המודרנית הראשונה באירופה להציע טיהור אתני כאמצעי לפתרון קונפליקטים לאומיים. בכך התכוונה להרחקתם של פולנים ויהודים מרצועת הגבול הפולנית (בגרמנית: Polnische Grenzstreifen) שלאחר מלחמת העולם הראשונה וליישבה בגרמנים[12].
כתוצאה מחוזה ורסאי נוצרו, או נוצרו מחדש, מדינות רבות במרכז ומזרח אירופה. בטרם פרצה מלחמת העולם הראשונה, שטחי מדינות אלה היו חלק מן האימפריות האוסטרית, הרוסית, והגרמנית. אף שמדינות אלה קמו ונקראו על שם המוצא האתני של רוב תושביהן, אף אחת מהן לא הייתה הומוגנית מבחינה אתנית. נעשו ניסיונות לשנות את ההרכב האתני במדינות החדשות, כך למשל, ממשלת פולין ניסתה להפחית את מספר הגרמנים ב"מסדרון הפולני" (בפולנית: Korytarz polski) (אזור גדנסק).
בעת הכיבוש הנאצי של מזרח אירופה, אזרחים רבים ממוצא גרמני הזדהו באופן פעיל כגרמנים ונרשמו במרשם העם הגרמני (Deutsche Volksliste). חלקם נשאו במשרות בכירות במינהל הנאצי ורבים מהם נטלו חלק בפשעי המלחמה של המשטר הנאצי, ובכך עוררו את רגשי השנאה כלפי הגרמנים באופן כללי. בעובדה זו השתמשו מאוחר יותר מדינאים מבנות הברית כדי להצדיק את מעשי הגירוש[13].
,_ermordete_Deutsche.jpg)
בשלהי המלחמה, עם התקדמותו מערבה של הצבא האדום, חששו גרמנים רבים לגורלם תחת הכיבוש הסובייטי[14]. רבים מהם שמעו על מעשי נקם של הסובייטים באזרחים גרמנים, בהם ביצעו חיילים סובייטים מעשי אונס ופשעים אחרים. מכונת התעמולה הנאצית אף הגבירה חששות אלה במתן פרסום בולט ונרחב לטבח נמרסדורף, כפר גרמני שנפל לידי הצבא הסובייטי ב-22 באוקטובר 1944 ובו נרצחו עשרות אזרחים גרמנים.
לקראת סוף המלחמה הכינו רשויות השלטון הנאצי תוכניות לפינוי מסודר של גרמנים אתנים ממזרח אירופה אל שטחי גרמניה. אולם, ברוב המקרים יישומן של תוכניות אלה נדחה עד אשר התקדמות בעלות הברית עשתה אותן לבלתי מעשיות. השלטון הגרמני מנע פינוי מוקדם של אזרחים גרמנים משטחי המזרח לגרמניה בראותו בפינוי כזה "תבוסתניות" ועל פי הוראותיו של היטלר לפיהן "אין נסיגה", נענשו בחומרה אזרחים שעברו משטחי המזרח לגרמניה.
יציאה המונית ראשונה של אזרחים גרמנים מן הטריטוריות המזרחיות הייתה מורכבת ממנוסה ספונטנית ומפינוי מאורגן, גם יחד. היא החלה בקיץ 1944 והמשיכה עד לתחילת האביב של 1945. החל מהמחצית השנייה של ינואר 1945, בעקבות ההתקדמות המהירה של כוחות הצבא האדום בשטח פולין (מבצע ויסלה-אודר ולאחר מכן המתקפות הסובייטיות בפרוסיה המזרחית, פומרניה ושלזיה) הפך הפינוי לכאוס מוחלט כאשר שיירות פליטים בעגלות רתומות לסוסים, לאורך קילומטרים, השתרכו בשלג, בניסיון להימלט מן הצבא הסובייטי המתקדם. בין 6 ל-8.35 מיליון גרמנים ברחו או פונו מן השטחים שממזרח לקו אודר-נייסה לפני שהצבא האדום השתלט על האזור. שיירות פליטים שימשו מטרה למטוסי תקיפה סובייטיים ולכוחות החלוץ של הצבא האדום, שהדביקו חלק מהן במהלך מנוסתם, וספגו אבדות כבדות במהלך הפינוי המבוהל.
רבים מן הפליטים הגרמנים ניסו לשוב לבתיהם במזרח כאשר תמה הלחימה. לפני 1 ביוני 1945 שבו וחצו כ-400,000 גרמנים את קו אודר-נייסה ופניהם מזרחה, בטרם סגרו השלטונות הסובייטים ושלטונות פולין את מעברי הנהר. כ-800,000 גרמנים שבו לשלזיה ולצ'כוסלובקיה.
בתקופה שבין 23 בינואר, עד 5 במאי 1945, במהלך מבצע חניבעל, פונו חיילים ואזרחים גרמנים רבים בספינות מחוף הים הבלטי. סך הכל פונו כ-250,000 גרמנים במיוחד ממזרח פרוסיה, פומרניה, והמדינות הבלטיות לשטח דנמרק, שהיה תחת כיבוש נאצי[15]. הוראה רשמית לפינוי נתנה על ידי היטלר ב-4 בפברואר 1945. כתוצאה מכך, אוכלוסיית הפליטים הגרמנים בדנמרק, עם תום המלחמה, היוותה 5% מסך האוכלוסייה הדנית. במוקד הפינוי עמדו נשים, זקנים וילדים - שליש מן המפונים היו מתחת לגיל 15.
עם תום המלחמה נעצרו פליטים אלו בכמה מאות מחנות מעצר ברחבי דנמרק, כשהם נתונים תחת משמר של הצבא הדני. מצבם של הפליטים הוקל לאחר ש-60 אנשי כמורה דנים יצאו בפומבי להגנת הפליטים, במכתב שפרסמו, וב-6 בספטמבר 1945 נטלה לידיה ממשלת דנמרק את ניהול המחנות. בשנת 1945 מתו בדנמרק 13,492 פליטים גרמנים, בהם כ-7,000 ילדים מתחת לגיל חמש. על פי הרופא וההיסטוריון הדני קירסטן לילוף, מקרי מוות אלה אירעו בחלקם בגלל מחסור בסיוע רפואי, הסתדרות הרופאים הדנים והצלב האדום הדני סירבו להעניק טיפול רפואי לפליטים החל מחודש מרץ 1945. אחרוני הפליטים הגרמנים עזבו את אדמת דנמרק ב-15 בפברואר 1949. באמנת לונדון, שנחתמה בין גרמניה המערבית ודנמרק ב-26 בפברואר 1953, הוסכם כי גרמניה המערבית תפצה את דנמרק בעבור הוצאותיה בגין הפליטים בסך של 160 מיליון כתר דני, אותם שילמה גרמניה בין השנים 1953–1958.
ב-9 במאי 1945 כבשו כוחות הצבא האדום את האי הדני בורנהולם, ועד 1 ביוני הם העבירו כ-3,000 פליטים וכ-17,000 חיילי ורמכט לעיר קולברג בפומרניה.
קרבות מלחמת העולם השנייה באירופה הסתיימו בתבוסת גרמניה הנאצית במאי 1945. בשלב זה היו כל שטחי מזרח אירופה ורוב שטחי מרכז אירופה תחת כיבוש סובייטי. שטחים אלה כללו את אזורי ההתיישבות ההיסטורית של הגרמנים, וכן את שטחה של גרמניה המזרחית. בוועידת פוטסדאם הסכימו ראשי בנות הברית על תנאי הכיבוש, על גבולותיה החדשים של גרמניה, ועל גירושם של הגרמנים האתניים משטחיהן של פולין, צ'כוסלובקיה, והונגריה, לשטחי בעלות הברית בגרמניה. הסכמות אלה נוסחו בין 17 ביולי ו-2 באוגוסט 1945. פיסקה 12 של ההסכם, המתייחסת לגירושים, קובעת:
שלוש הממשלות, לאחר ששקלו את השאלה על כל היבטיה, מכירות בכך כי יש לבצע טרנספר לשטח גרמניה, של אוכלוסיות גרמניות, או חלקים מהן, אשר נותרו בפולין, צ'כוסלובקיה והונגריה. הן מסכימות כי כל טרנספר שיתבצע חייב להיות מיושם באופן מסודר ואנושי.
— Agreements of the Berlin (Potsdam) Conference[16]
על פי ההסכם, האוכלוסייה הגרמנית שתועבר צריכה להתחלק בחלקים שווים בין אזורי השליטה של ארצות הברית, בריטניה, צרפת, וברית המועצות, בשטחה של גרמניה[17].
ההתייחסות לגירושים אשר התבצעו בטרם הסכמות ועידת פוטסדאם, היא כאל גירושים "פראיים". אלה התבצעו על ידי השלטונות הצבאיים והאזרחיים בשטחים בשליטה סובייטית בפולין ובצ'כוסלובקיה באביב ובקיץ 1945. על פי הסכמות ועידת פוטסדאם מדינות אלה צריכות להפסיק באופן זמני את הגירושים, כיוון שיצרו בעיית פליטים בגרמניה. בעוד שקצב הגירושים מצ'כוסלובקיה הואט בעקבות הוועידה, הגירושים מפולין המשיכו באותו הקצב. ג'פרי האריסון, ממנסחי סעיף זה בהסכמות ועידת פוטסדאם, אמר כי מטרת הסעיף הייתה שלא לעודד או לתת גושפנקא חוקית לגירושים, אלא כדי ליצור בסיס למגע עם המדינות המגרשות ולבקש מהן לתאם את הטרנספר עם בנות הברית בגרמניה.
לאחר ועידת פוטסדאם התרחשה שרשרת מעשי גירוש של גרמנים אתנים בכל אזורי השליטה הסובייטית במדינות מזרח אירופה. נכסים אשר היו שייכים לגרמניה, או לגרמנים, הוחרמו והועברו לברית המועצות, או הולאמו, או שחולקו בין האזרחים. מבין ההגירות הכפויות הרבות שאירעו לאחר המלחמה, זו של הגרמנים ממרכז ומזרח אירופה הייתה הגדולה מכולן, במיוחד משטחה של צ'כוסלובקיה נכון לשנת 1937 (אשר כלל את חבל הסודטים, בו התיישבות גרמנית היסטורית, לאורך גבול גרמניה-צ'כיה-פולין) והטריטוריה שהפכה לאחר המלחמה למדינת פולין. גבולותיה של פולין עם תום המלחמה הוזזו מערבה עד לקו האודר-נייסה, עמוק בשטחה של גרמניה טרום המלחמה.
גירושים וישוב מחדש של מיעוטים אתניים אחרים התרחשו במקביל לגירושם של הגרמנים. כך לצד הגרמנים גורשו משטחי יוגוסלביה גם רוב בני המיעוט האיטלקי. מפולין גורשו לצד הגרמנים גם כחצי מיליון בני המיעוט האוקראיני. משטח צ'כוסלובקיה גורשו גם רבים מבני המיעוט ההונגרי שישבו בסלובקיה. משטחי ליטא ואוקראינה גורשו בני המיעוט הפולני. בני המיעוט הפולני אף גורשו משטחי בלארוס.
גרמנים-בלטים גרמנים-בסרבים וגרמנים אתנים באזורים שעברו לשליטת ברית המועצות בעקבות הסכם ריבנטרופ–מולוטוב בשנת 1939 יושבו מחדש בתחומי הרייך השלישי. רק מעטים מאלה שבו מזרחה בעקבות מבצע ברברוסה והועסקו על ידי כוחות הכיבוש הנאצים לצורך יצירת קשר בין המינהל הנאצי לאוכלוסייה המקומית.
בחודש ספטמבר 1941, לאחר הפלישה הנאצית לשטחי ברית המועצות, ציווה סטלין על ישובם מחדש של גרמנים החיים בשטחי ברית המועצות שנותרו בשליטה סובייטית, מן הנימוק שהם מהווים סכנה פוטנציאלית. מאגן נהר וולגה פונו כ-400,000 גרמנים ומלנינגרד ואזורים נוספים, כ-80,000 גרמנים. הם יושבו במזרח המדינה, בסיביר, קירגיזסטן, וקזחסטן, ואולצו להישאר שם עד תום המלחמה. רבים מהם איבדו חייהם במהלך תקופת היישוב מחדש. אותם גרמנים אשר נותרו במקומות ישובם למרות תוכנית הפינוי, ביישובים שנכבשו על ידי הכוחות הנאצים בטרם פונו, חיו שם עד 1943, כאשר הצבא האדום שחרר את שטחי ברית המועצות הכבושים והוורמכט נסוג מערבה. החל מינואר 1943 רוב הגרמנים הללו הועברו לשטחי שלזיה, שם היו צריכים להתיישב. בין 250,000-320,000 גרמנים שישבו בשטחי ברית המועצות הגיעו לשטח גרמניה הנאצית עד לסוף שנת 1944. עם הגיעם, הם הושמו במחנות ועברו "הערכת גזע" על ידי השלטונות הנאציים, אשר יישבו את אלה המשתייכים ל"גזע הרצוי" בחוות חקלאיות באזורים שסופחו לגרמניה, בעוד אלה שערכם עורר סימן שאלה נשלחו לעבודה בגרמניה גופה. בתחילת 1945 תפס הצבא האדום שטחים אלה, ובאותה עת היו בהם עדיין 200,000 גרמנים במהלך תהליך "הערכת גזע" ואשר לא פונו על ידי השלטונות הנאציים. הצבא האדום התייחס לגרמנים אלה כאל אזרחים סובייטים והם נשלחו מזרחה ליישוב מחדש. כ-70,000-80,000 גרמנים שמוצאם משטחי ברית המועצות, אשר היו בשטח מזרח גרמניה בעת הכיבוש הסובייטי, קיבלו יחס דומה ונשלחו בחזרה לברית המועצות. שיעור מקרי המוות בין המפונים הוערך ב-15%-30%, ומשפחות רבות הופרדו בתהליך זה. במסגרת ישובם מחדש בברית המועצות נאלצו הגרמנים לבצע עבודות כפייה עד לסוף שנת 1955. בשנת 1955 היו בברית המועצות כ-1.5 מיליון גרמנים אתנים בתנאי פיקוח. לאחר מותו של סטלין הוענקה להם חנינה בצו ממשלתי מיום 13 בספטמבר 1955, והאשמתם בשיתוף פעולה עם הנאצים בוטלה בצו אחר מיום 23 באוגוסט 1964, אולם רכושם לא הושב להם[18].
שונה היה מצבם של הגרמנים אשר חיו בצפון מזרח פרוסיה, באזור קניגסברג, ובממל הסמוכה. אזור קניגסברג סופח לברית המועצות והפך מובלעת רוסית, בעוד ממל שולבה בטריטוריה של הרפובליקה הסובייטית הסוציאליסטית הליטאית. גרמנים רבים פונו מאזור ממל על ידי הנאצים בעת מבצע חניבעל (ינואר-מאי 1945) ורבים ברחו בבהלה מפני הצבא האדום המתקרב. עם תום המלחמה רוב הגרמנים שנותרו במקום גורשו ובמקומם יושבו במקום בני משפחות אנשי הצבא האדום. ביוני 1946 נרשמו 114,700 גרמנים ו-41,029 אזרחים סובייטים כמתגוררים במחוז קלינינגרד, בעוד מספר לא ידוע של גרמנים לא נרשמו. אולם בין יוני 1945 לשנת 1947 כחצי מיליון גרמנים גורשו מן המחוז. בין 24 באוגוסט, ו-26 באוקטובר 1948, יצאו ממחוז קלינינגרד 21 משלוחים ובהם 42,094 גרמנים, שיעדם מזרח גרמניה שבשליטת הסובייטים. אחרוני הגרמנים גורשו מן המקום בנובמבר 1949 (1,401 איש) ובחודש ינואר 1950 (7 אנשים). אלפי ילדים גרמנים נטושים, אשר כונו "ילדי זאב" (בגרמנית: Wolfskinder[19]), נותרו ללא השגחה, או עזרה, במזרח פרוסיה, לאחר שהוריהם נהרגו או ברחו, רבים מהם מתו. בין השנים 1945–1947 התיישבו במחוז קלינינגרד כ-600,000 אזרחים סובייטים[20].
עם תום מלחמת העולם השנייה החליטה ממשלת הולנד לגרש 25,000 גרמנים אשר חיו בהולנד[21]. הגרמנים, אף שהיו לעיתים נשואים לנשים הולנדיות והורים לילדים, כונו בשם "נתינים עוינים" (בהולנדית: vijandelijke onderdanen). המבצע החל ב-10 בספטמבר 1946 באמסטרדם, כאשר בני המיעוט האתני הגרמני נעצרו בבתיהם יחד עם משפחתם באישון לילה וניתנה להם שעה אחת כדי לארוז מטען מקסימלי של 50 ק"ג. הותר להם לקחת עימם רק 100 גילדן. יתרת נכסיהם הוחרמה על ידי המדינה. הם נלקחו למחנות מעצר סמוך לגבול גרמניה, הגדול שבהם היה סמוך לעיר ניימכן. סך הכל גורשו 3,691 גרמנים (פחות מ-15% מכלל 25,000 הגרמנים שהיו אז בהולנד).
כוחות הברית, אשר תפסו את חלקה המערבי של גרמניה, התנגדו למבצע זה, מתוך חשש כי אומות אחרות ינקטו בצעדים דומים. עקב מצבה הכלכלי הרעוע של גרמניה בחלקה המערבי, לא ניתן היה לקלוט מספרים גדולים של מגורשים באותה עת. כוחות בריטניה בתחום גרמניה הגיבו לצעדה של ממשלת הולנד בפינוי כ-100,000 הולנדים אתנים מתוך גרמניה אל הולנד. מבצע גירוש גרמנים מהולנד הסתיים רשמית בשנת 1948. ב-26 ביולי 1951 הוכרז על תום מצב מלחמה בין הולנד לגרמניה והמיעוט הגרמני במדינה לא נחשב עוד כאויב.
בניגוד לגירושים ממדינות אחרות, גירוש המיעוט הגרמני מהונגריה הוכתב להונגרים על ידי ברית המועצות. ב-22 בדצמבר 1944 ציווה מפקד הצבא האדום בהונגריה על גירוש המיעוט הגרמני. כ-3% מן המיעוט הגרמני בהונגריה (כ-20,000 איש) פונו לאוסטריה עוד בטרם תום המלחמה, אולם רבים מהם שבו להונגריה באביב. בחודש ינואר 1945 נאסרו 32,000 מבני המיעוט הגרמני והועברו לברית המועצות כדי לשמש כפועלי כפייה. בחלק מן הכפרים נלקחה כל האוכלוסייה בגיל העבודה למחנות עבודה במזרח אוקראינה. רבים מהם מתו במחנות אלה. סך הכל הועברו משטחי הונגריה לשטח ברית המועצות בין 100,000-170,000 גרמנים.
על פי נתונים רשמיים משנת 1945 בהונגריה חיו כ-477,000 תושבים דוברי גרמנית, 303,000 מתוכם הוכרזו כבעלי נתינות גרמנית. מתוך נתיני גרמניה, 33% היו ילדים מתחת לגיל 12, או קשישים מעל גיל 60. 51% מתוכם היו נשים. ב-29 בדצמבר 1945 ציוותה ממשלת הונגריה הקומוניסטית על גירוש כל מי שהכריז על עצמו כגרמני במפקד משנת 1941, או שהיה חלק מארגון צבאי גרמני כלשהו. בהתאם להוראה זו החל גירוש המוני. האוכלוסייה הכפרית הושפעה יותר מגירושים אלה מאשר האוכלוסייה העירונית, כיוון שבאזורים אלה היה צורך רב יותר בכוח העבודה המיומן שבין בני המיעוט הגרמני, כך למשל כורים. גרמנים שהיו נשואים להונגרים לא גורשו, ללא תלות במינם. 5,788 המגורשים הראשונים עזבו את הונגריה ב-19 בינואר 1946. במסגרת הגירוש נשללה אזרחותם ההונגרית של כ-180,000 דוברי גרמנית בהונגריה, רכושם הוחרם, והם גורשו לאזוריה המערביים של גרמניה. עד יולי 1948 גורשו 35,000 גרמנים נוספים מהונגריה לאזוריה המזרחיים של גרמניה. רוב המגורשים מהונגריה התיישבו בבאדן-וירטמברג, אחרים התיישבו בבוואריה, ובהסה. במהלך הגירושים התקיימו הפגנות מאורגנות רבות של האוכלוסייה ההונגרית נגד המגורשים.
אחת הסיבות העיקריות לגירוש הגרמנים מהונגריה הייתה הצורך במציאת אדמות לפליטים ההונגרים שחזרו להונגריה. בסיום הגירושים נותרו בהונגריה כ-200,000 גרמנים, אולם רק 22,445 הכריזו על עצמם כמשתייכים למיעוט הגרמני במפקד האוכלוסין בשנת 1949. ב-15 ביוני 1948 ניתנה הוראה לעצור את הגירושים, וב-25 מרץ 1950 ביטלה ממשלת הונגריה את כל הוראות הגירוש, והתירה למגורשים לשוב לביתם אם חפצם בכך. עם תום השלטון הקומוניסטי שונה החוק בהונגריה והמגורשים יכולים לקבל פיצוי על הרכוש שהותירו אחריהם, וכן לשוב ולקנות רכוש בהונגריה.
טרם פרוץ מלחמת העולם השנייה חיו בתחום יוגוסלביה כ-500,000 מבני המיעוט הגרמני, בעיקר בעמק נהר הדנובה. רובם עזבו את שטח יוגוסלביה עם תום המלחמה, בעיקר לתחום אוסטריה וגרמניה המערבית. בגלל תמיכתם של בני המיעוט הגרמני בגרמניה הנאצית בעת המלחמה, כולל התנדבות לשירות בדיוויזיית אס אס הררית השביעית "הנסיך אויגן", כל הגרמנים ביוגוסלביה סבלו מרדיפות ופגיעות אישיות וכלכליות, מיד עם תום המלחמה. רבים מן הגרמנים שנותרו ביוגוסלביה נהרגו על ידי אזרחים ופרטיזנים, במעשי נקם על זוועות המשטר הנאצי. לפחות 5,800 גרמנים ביוגוסלביה נורו למוות עם תום המלחמה, ורבים נאלצו לבצע עבודות כפייה[22]. בשלהי 1944 העבירו הסובייטים בין 27,000-30,000 גרמנים, 90% מהם נשים, לעבודות כפייה באוקראינה, 16% מביניהם נספו.
בסלובניה רוב האוכלוסייה הגרמנית בתום מלחמת העולם הראשונה היה באזור שטיריה התחתונה, בעיקר בערים מריבור, וצליה (Celje). בשנת 1931 הם מנו כ-31,000 איש. בשנת 1941 עלתה אוכלוסייתם בעת שדרום סלובניה הייתה בשליטת הצבא האיטלקי, אשר העביר צפונה גרמנים לשטח שטיריה שהייתה בשליטת הצבא הגרמני. כאשר נסוג הצבא הגרמני מפני הצבא האדום המתקדם, רבים מבני המיעוט הגרמני נסו עם הצבא הנסוג מפחד מעשי נקם. החזית לשחרור סלובניה גירשה את רוב הגרמנים שנותרו מאחור מיד לאחר שתפסה את השליטה באזור.
ב-21 בנובמבר 1944 הכריזה המועצה האנטי-פשיסטית לשחרור העממי של יוגוסלביה, בראשית טיטו "על החלטה להעביר את רכוש האויב לבעלות המדינה, על ניהול ממשלתי של רכוש נפקדים, ועל תפיסת רכוש שאותו תפסו שלטונות הכיבוש."[23]
לאחר מרץ 1945 הושמו בני המיעוט הגרמני במה שכונה "מחנות כפר". מחנות נפרדים קמו לאלה המסוגלים לעבוד ואלה שאינם מסוגלים. במחנות שבהם ישבו אלה שלא היוו כוח עבודה, בעיקר ילדים וזקנים, הגיע שיעור התמותה לכ-50%. בשלב שני הועברו רוב הילדים מתחת לגיל 14 לבתי יתומים ממשלתיים, שם היו תנאים משופרים, אולם הדיבור בשפה הגרמנית נאסר על הילדים. אחר כך הועברו ילדים אלה לידי משפחות יוגוסלביות. ניסיונות של הורים גרמנים לקבל בחזרה את ילדיהם בשנות ה-50, לא תמיד עלו יפה.
מחנות העבודה נסגרו במרץ 1948. במחנות מתו 48,447 איש; 7,199 נורו על ידי פרטיזנים, ו-1,994 נלקחו למחנות בתחום ברית המועצות. אלה מן הגרמנים שעדיין נחשבו כאזרחים יוגוסלבים הועסקו בתעשייה, או בצבא, אולם יכלו לקנות את חירותם במחיר השווה לשלוש משכורות. עד לשנת 1950, 150,000 מבני המיעוט הגרמני מצאו את דרכם לגרמניה, 150,000 נוספים היגרו לאוסטריה, 10,000 לארצות הברית, ו-3,000 לצרפת. בשנת 1950 נותרו בשטח יוגוסלביה 82,000 גרמנים אתנים.
במהלך 1944 ובחודשים הראשונים של 1945, ככל שהתקדם הצבא האדום במזרח אירופה ובפרובינציות של מזרח גרמניה, נפוצו מעשי נקם באוכלוסייה הגרמנית באזורים אלה, אשר בוצעו על ידי הסובייטים ועל ידי האוכלוסייה האזרחית המקומית. בעוד שרבים מן הגרמנים נמלטו מערבה מאימת הצבא האדום, מיליוני גרמנים נותרו מאחור בשטחים שנכבשו, ומיליון פליטים גרמנים שבו מזרחה לבתיהם מיד עם תום הקרבות. השליח הפולני יאן קרסקי הזהיר בשנת 1943 את נשיא ארצות הברית פרנקלין דלאנו רוזוולט מן האפשרות של מעשי נקם על ידי פולנים, אותם תיאר כ"בלתי ניתנים למניעה" וכ"עידוד לכל הגרמנים בפולין ללכת מערבה, לגרמניה, לשם הם שייכים." מיד לאחר הכיבוש הסובייטי כמעט כל הגברים הגרמנים ממזרח לקו אודר-נייסה נעצרו בידי הנ.ק.ו.ד. כ"היטלריסטים". רק מיעוטם היו חברי המפלגה הנאצית.
בשנת 1945 הטריטוריות המזרחיות של גרמניה (רובה של שלזיה, פומרניה, מזרח ברנדנבורג, ומזרח פרוסיה), וכן שטחי פולין שסופחו על ידי גרמניה הנאצית, נתפסו על ידי הצבא האדום וכוחות הצבא הפולני. הגירושים הראשונים נעשו ביוזמת הרשויות הצבאיות הפולניות הקומוניסטיות, עוד בטרם קבעה ועידת פוטסדאם כי אזורים אלה יהיה בשליטה זמנית של המינהל הפולני, עד להסכם שלום סופי, זאת כדי להבטיח שישתלבו מבחינה אתנית באופן הומוגני בפולין, כפי ששאפו הקומוניסטים הפולנים. את ההיגיון בפעולותיהם הם מצאו בטענה: "אנחנו חייבים לגרש את כל הגרמנים כיוון שמדינות נבנות על קווים לאומיים ולא על בסיס בינלאומי."[24]. כגרמנים הוגדרו אלה שהם "גרמנים מן הרייך" (Reichsdeutsche), אלה שהופיעו בקטגוריה הראשונה או השנייה של מפקד העם הגרמני (Deutsche Volksliste), או שהיו בעלי אזרחות גרמנית. כ-1.1 מיליון אזרחים גרמנים ממוצא סלאבי אותרו וזוהו. מאלה, רובם לא גורשו, אולם מאות אלפי מתוכם בחרו להגר לגרמניה לאחר 1950, כולל רוב בני המיעוט האתני המזורי (בפולנית: Mazurzy, בגרמנית: Masuren) ממזרח פרוסיה.
בוועידת פוטסדאם נקבע כי השטח ממזרח לקו אודר-נייסה יהיה תחת ניהול פולני וסובייטי עד להסכם השלום הסופי. רכושם של הגרמנים באזור זה הוחרם והם הושמו תחת ניהול מיוחד. הממונה הפולני על שלזיה, אלכסנדר צבאצקי החל בהחרמה חלקית של הרכוש הגרמני בשלזיה כבר ב-26 בינואר 1945, צו נוסף מ-2 במרץ הורה על החרמת כל הרכוש הגרמני מזרחה לקו אודר-נייסה, וצו מינהלי מיום 6 במאי קבע כי כל הרכוש "הנטוש" שייך למדינת פולין. בנוסף, נאסר על גרמנים להחזיק במטבע פולני, המטבע החוקי היחיד במדינה החל מחודש יולי 1945, להוציא את שכרם מעבודה. צעדים אלה יצרו מצב דה פקטו על פיו איבדה האוכלוסייה הגרמנית בשטח מדינת פולין את מרבית זכויותיה. אוכלוסייה זו אף התמודדה עם מעשי איבה, שוד, ביזה, ואף במקרים מסוימים מעשי אונס ורצח, על ידי אנשי מיליציה פולנים וכן מצד כנופיות פושעים. משטרת פולין לא חקרה ולא מנעה ביצוע פשעים אלה, ומבצעיהם לא הועמדו לדין.
בסופו של דבר, רוב האוכלוסייה הגרמנית שנותרה בשטחי המדינה הפולנית שלאחר המלחמה גורשה מפולין לשטחים שממערב לקו אודר-נייסה. בטרם גורשו הגרמנים, חלקם אולץ להשתתף בעבודות כפייה, במחנות עבודה קומוניסטים, חלקם באתרים ששימשו כמחנות ריכוז בעת הכיבוש הנאצי (כך למשל ביאבוז'נו).. כמעט 165,000 גרמנים נשלחו למחנות כפייה בשטח ברית המועצות, רבים מהם מתו במחנות אלה. גישת הציבור הפולני למיעוט הגרמני באותה תקופה, לא הייתה אחידה. מחד היו שעסקו בביצוע פשעים כנגד מיעוט זה, חלקם כנקם על יחסם של הגרמנים לעם הפולני בעת הכיבוש, אחרים הגנו על הגרמנים וסייעו להם.
על פי הערכות כ-7 מיליון בני המיעוט האתני הגרמני גורשו משטחי הטריטוריות הגרמניות המזרחיות אשר הפכו לשטחה של מדינת פולין לאחר תום מלחמת העולם השנייה, בגירושים "פראיים" ומאורגנים, בין השנים 1945–1948. בנוסף גורשו כ-700,000 גרמנים משטחה של פולין כפי שהיה בטרם פרוץ המלחמה. בין השנים 1944–1950 גורשו ממזרח פרוסיה כ-1.4 מיליון למערב גרמניה, וכ-609,000 למזרח גרמניה; ממערב פרוסיה גורשו כ-230,000 למערב גרמניה, ו-61,000 למזרח גרמניה; מן הפרובינציות הגרמניות מזרח לאודר-נייסה, כולל רוב שלזיה, פומרניה ומזרח ברנדנבורג - 3.2 מיליון למערב גרמניה, ו-2 מיליון למזרח גרמניה[25]
בטרם יושמו הסכמות ועידת מינכן בשנת 1938 ולפיהן סופח חבל הסודטים לגרמניה, יותר מ-20% מאוכלוסיית צ'כוסלובקיה הייתה מבני המיעוט האתני הגרמני. במאי 1945 נותרו בסודטים, ובאזורים אחרים בצ'כוסלובקיה, כ-3.5 מיליון גרמנים. בעת הכיבוש הנאצי בצ'כוסלובקיה, ובמיוחד לאחר מעשי הנקם לאחר ההתנקשות בחיי ריינהרד היידריך, רוב קבוצות המחתרת הצ'כוסלובקיות תבעו כי "הבעיה הגרמנית" תיפתר בטרנספר. תביעות אלה אומצו על ידי הממשלה הצ'כוסלובקית הגולה אשר עמלה לגייס את תמיכת בנות הברית לרעיון החל משנת 1943. מאמצים אלה קיבלו ביטוי בהסכמות ועידת פוטסדאם.
על פי הערכות בין 700 ל-800 אלף גרמנים גורשו באופן "פראי" מצ'כוסלובקיה בין החודשים מאי עד אוגוסט 1945. גירושים אלה נעשו בעידוד מדינאים צ'כוסלובקים והוצאו לפועל בדרך כלל על ידי הרשויות המקומיות, באמצעות קבוצות של מתנדבים חמושים ובסיוע הצבא. טרנספר מאורגן על פי הסכמות ועידת פוטסדאם התנהל בין החודשים ינואר-אוקטובר 1946. 1.9 מיליון גרמנים גורשו לאזור האמריקאי בגרמניה, שהיה מאוחר יותר למדינת גרמניה המערבית. יותר ממיליון איש גורשו לאזור הסובייטי, אשר היה מאוחר יותר לגרמניה המזרחית. לכ-250,000 גרמנים אתנים שזוהו כאנטי-פשיסטים, וגרמנים אתנים שהיו חיוניים לתעשייה, הותר להישאר בצ'כוסלובקיה. עם זאת, משפחות רבות שלהן שמות משפחה גרמנים הוכרו כ"צ'כים" והותר להן להישאר בבתיהם. כך ואצלב קלאוס נשיאה השני של הרפובליקה הצ'כית, ורודולף שוסטר נשיאה השני של סלובקיה, נושאים שמות משפחה גרמנים.
על פי הערכות, מספר ההרוגים במהלך גירושים אלה נע בין 10,000 ל-250,000 נפש. בשנת 1995 קבעה ועדה גרמנית-צ'כית הערכה ולפיה מספר ההרוגים נע בין 15,000-30,000 נפש. מניין מקרי המוות כולל מקרי רצח, התאבדות, מוות ברעב, מחלות, מוות במחנות מעצר ומוות בנסיבות טבעיות.
בריחת בני המיעוט האתני הגרמני מתחומי רומניה החלה בסתיו 1944[26]. בתחילת 1945 החלו כוחות הכיבוש הסובייטי בגירוש של גרמנים מתחומי רומניה. כ-213,000 גרמנים פונו, גורשו, או היגרו מרומניה. כפי שקרה במדינות אחרות באירופה באותה תקופה, חלק מן המגורשים איבדו את חייהם במהלך פעולות הגירוש. בשנת 1945 נשלחו 67,332 גרמנים וגרמניות מרומניה לעבודות פרך בשטחי ברית המועצות, לפי מקורות אחרים - בין 70,000 ל-75,000. הם הוחזקו שם לכל היותר עד שנת 1950 ורוב רובם חזרו לרומניה. כ-15% מתו במחנות העבודה[27]. מיעוט גורש לאוסטריה וגרמניה[28]. אחרים גורשו למישור ברגאן יחד עם קבותות אתניות וחברתיות אחרות. מתוך אוכלוסייה של כ-786,000 גרמנים שחיו ברומניה בטרם פרוץ המלחמה, נותרו בה כ-400,000 בשנת 1950. בשנת 1977 חיו כ-355,000 גרמנים ברומניה. אחרי שבשנת 1967 כוננה רומניה יחסים דיפלומטיים עם גרמניה המערבית, בשנות ה-80 של המאה ה-20 החלו רבים מן הגרמנים לעזוב את רומניה, יותר מ-160,000 גרמנים עזבו את המדינה בשנת 1989 לבדה. בשנת 2002 חיו ברומניה כ-60,000 מבני המיעוט הגרמני.
ב-29 באוקטובר 1946 היו בשטחי גרמניה הכבושים על ידי בנות הברית כ-9.5 מיליון פליטים ומגורשים גרמנים: 3.6 מיליון באזור הבריטי, 3.1 מיליון באזור האמריקאי, 2.7 מיליון באזור הסובייטי, 100,000 בברלין, ו-60,000 באזור הצרפתי.
מספרם של הפליטים שגורשו אל תוך גרמניה גדל, ובשנת 1950 נמנו בגרמניה המערבית 7.9 מיליון (16.3% מכלל האוכלוסייה). מוצא הפליטים הגרמנים שהגיעו לגרמניה המערבית היה ברובו משטח פולין שלאחר המלחמה, כ-5.5 מיליון איש, רובם מן הטריטוריות המזרחיות, שני מיליון פליטים מאזור הסודטים, ויתרתם מדרום מזרח אירופה, מן המדינות הבלטיות ומרוסיה.
באזור הסובייטי גדל עד 1948 מספר הפליטים ל-4.2 מיליון (24.2% מהאוכלוסייה), ובשנת 1950, שנה לאחר ייסוד גרמניה המזרחית, היו בה 4.4 מיליון פליטים.
בשנת 1950 היוו 12.2 מיליון המגורשים (בגרמנית: Heimatvertriebene) 18% מאוכלוסיית שתי מדינות גרמניה, בעוד 500,000 מגורשים נוספים מצאו מקלט באוסטריה ובמדינות אחרות. בגלל הגירה המונית זו אוכלוסיית גרמניה גדלה ב-9.3 מיליון איש (16%) בין השנים 1939 ל-1950, למרות מספר ההרוגים הגדול בימות המלחמה.
עם תום המלחמה ישבו על גבולה המזרחי של גרמניה המוני פליטים, חלקם חיו במחנות עקורים. בחלק מן המדינות המהוות את גרמניה היו הפליטים לחלק משמעותי ביותר באוכלוסייה: בשלזוויג-הולשטיין היוו הפליטים 45% מסך האוכלוסייה, ובמקלנבורג-מערב פומרניה 40% מסך האוכלוסייה. מצב דומה שרר באזורים אחרים לאורך גבולה המזרחי של גרמניה עד לבוואריה בדרום. במדינות המערביות של גרמניה היו מספרי הפליטים נמוכים באופן משמעותי, ובמיוחד בשטח שבשליטת צרפת. מן הפליטים שמצאו עצמם בגרמניה המזרחית, רבים היגרו מערבה.
Seamless Wikipedia browsing. On steroids.
Every time you click a link to Wikipedia, Wiktionary or Wikiquote in your browser's search results, it will show the modern Wikiwand interface.
Wikiwand extension is a five stars, simple, with minimum permission required to keep your browsing private, safe and transparent.
