Loading AI tools
הממשלה הפולנית הגולה הייתה הממשלה של פולין לאחר כיבושהּ על ידי גרמניה במהלך מלחמת העולם השנייה החל מספטמבר 1939. ממשלה זו פיקדה על כוחות צבא פולין במהלך המלחמה. אף על פי שלא היה בידה כוח ממשי לאחר סוף המלחמה, נותרה הממשלה פעילה (אם כי ללא הכרה בינלאומית) עד להתמוטטות המשטר הקומוניסטי בברית המועצות בשנת 1990, עת מסרה באופן רשמי את סמכויותיה לממשלה החדשה.
באמצע ספטמבר 1939 כבר היה ברור שהמערכה בפולין הוכרעה לרעת פולין, ועל כן ממשלת פולין נמלטה לרומניה, אשר הסכימה לתת לחבריה מקלט זמני[1]. עם זאת, בהתאם לנייטרליות שלה, אסרה רומניה על אנשי ממשלת פולין לפעול פעילות מדינית בתחומה והחזיקה את אנשי הממשלה הפולנית במעצר[2][3].
ב-17 בספטמבר 1939, מתוך צפיית היחס הרומני כלפי הממשלה הגולה, חתם נשיא הרפובליקה הפולנית השנייה, איגנצי מושצ'יצקי, בעת ששהה בעיירה קוסוב שליד גבולה הדרומי של פולין, בטרם עבר לרומניה, על צו המעביר את השלטון לידי ולדיסלב רצקייביץ', יושב ראש הסנאט הפולני ששהה בצרפת.
צו זה ניתן בהתאם לסעיף 24 לחוקת הרפובליקה, הקובע:
- "במקרה מלחמה תוארך כהונת הנשיא עד שלושה חודשים לאחר השגת השלום. אם תופסק כהונת הנשיא לפני השגת השלום, ימנה נשיא הרפובליקה את יורשו, בצו מיוחד שיפורסם בעיתון הרשמי. כהונת יורשו של הנשיא, אשר ימונה בדרך זו, תחדל שלושה חודשים לאחר השגת השלום."
רצקייביץ' נשבע אמונים על פי החוקה בשגרירות הפולנית, והפך לנשיא הרפובליקה הפולנית. או אז מינה את הגנרל ולדיסלב שיקורסקי למפקד הכוחות המזוינים הפולנים ולראש ממשלה. שיקורסקי הצהיר שמטרת הממשלה היא לארגן צבא פולני שימשיך להילחם לצד צרפת ובריטניה נגד גרמניה[4].
הממשלה הגולה הוכרה על ידי בעלות הברית[4], כמו גם על ידי ארצות הברית שהצהירה כי היא אינה מכירה בחלוקת פולין[5]. מדינות נייטרליות נוספות, כמו טורקיה, הכירו גם הן בממשלה הגולה[6][7].
הממשלה שהתה בפריז, אך במהרה עברה לאנז'ה[8] בה שהתה עד נפילת צרפת בידי הגרמנים ביוני 1940. לאחר מכן קבעה את מקומה בלונדון[9].
הממשלה הייתה מורכבת מגורמים פוליטיים שונים, כמפלגת האיכרים הפולנית, המפלגה הסוציאליסטית הפולנית והמפלגה הלאומית הדמוקרטית הפולנית. המפלגה הקומוניסטית הפולנית לא הייתה מיוצגת בממשלה זו, בין היתר מכיוון שבפולין שלפני המלחמה הייתה זו מפלגה שולית.
לאחר התאונה בה נהרג שיקורסקי, מונתה ממשלה חלופית בראשות מיקולאיציק. הממשלה מנתה 11 חברים, 3 ממפלגת האיכרים, 3 סוציאליסטים, 2 מהמפלגה הלאומית ושלושה בלתי מפלגתיים. סגן ראש הממשלה היה יאן קואפינסקי, טאדיוש רומר היה שר החוץ, והנרי שטראסבורגר היה שר לענייני המזרח התיכון[10].
לצד הממשלה הוקמה מועצה לאומית של 12–24 חברים ששימשה כתחליף לפרלמנט[11].
תקציב
בתחילת המערכה על פולין הצליחו חיילים פולנים להוציא את יתרות הזהב של פולין מוורשה ולהעבירם לפריס[12]. אוצר הזהב הזה נשמר לצורך מימון שיקום המדינה לאחר המלחמה ולא נעשה בו שימוש. המקור העיקרי למימון הממשלה הגולה הייתה הלוואות מבעלות הברית[13].
בשנה הראשונה עמד התקציב הפולני על כ-518 מיליון פרנקים צרפתיים. מתוך סכום זה כ-252 מיליון פרנקים הוצאו עבור הצבא הפולני, שקיבל את חימושו וכלכלתו מממשלת צרפת. הממשלה שלמה משכורת ל-349 פקידים, כולל עובדי קול בפולין החופשית ועובדי הטלגרף הפולני[14].
הצבא הפולני
רוב הצי הפולני נמלט לבריטניה[15], ואלפי פולנים אחרים נמלטו דרך רומניה או הים הבלטי על מנת להמשיך בלחימה, לאחר התמוטטות הצבא בפולין. עם הקמת הממשלה הגולה, יצא שיקורסקי בקריאה לפולנים ברחבי העולם להתגייס לצבא פולין כדי להמשיך בלחימה נגד גרמניה[16][17]. עוד קודם לכן, ב-10 בספטמבר 1939 חתם שגריר פולין בצרפת על הסכם עם ממשלת צרפת להקמת לגיון פולני בצרפת[18].
במהלך המלחמה לקחו חיילים פולנים אלו חלק בלחימה בנורווגיה בעת המערכה על נרוויק בשנת 1940, ובהגנת צרפת במהלך הפלישה הגרמנית במאי 1940. לאחר תבוסת צרפת, עברו אלפי חיילים וטייסים פולנים לאנגליה[19][20]. הם השתתפו בקרב על בריטניה (שבו לחמה טייסת שכל טייסיה פולנים)[21], ובכיבוש איטליה בקרב הקשה במונטה קסינו, וכן במבצעים שונים לצד הלוחמים הבריטים, כ"מבצע מרקט גארדן" (הפלישה הכושלת מן האוויר לארנהם, 1944).
מדיניות חוץ
הממשלה הפולנית עקבה אחר המצב בפולין, אספה עדויות[22] ופרסמה מחאות נגד פעילויות של הנאצים[23] והסובייטים[24][25] בפולין. הממשלה אף פרסמה אזהרות כי לאחר שחרור פולין היא תחזיר את המצב לקדמותו[26] ותעניש את הפוגעים בעם הפולני[27]. החל מפברואר 1940 החלה להוציא שלוש פעמים בחודש פרסומים על הפגיעות בפולין[28].
היחסים עם ברית המועצות
בטרם הפלישה הגרמנית לברית המועצות, כבשה ברית המועצות כשליש משטחה של פולין על פי נספח סודי להסכם ריבנטרופ–מולוטוב, וגורלם של עשרות אלפים אזרחים וקצינים שנפלו בידי הצבא האדום הפולש היה לוט בערפל (ובדיעבד הסתבר כי נרצחו בידי הנ.ק.ו.ד. באירוע המכונה טבח יער קאטין). כ-2 מיליון פולנים הוגלו על ידי ברית המועצות אל תוך רוסיה.
זמן קצר לאחר פתיחת מבצע ברברוסה ב-22 ביוני 1941, החלו שיחות בין שיקורסקי ושגריר ברית המועצות בלונדון, איוואן מאיסקי[29]. בעקבות השיחות, הושג בסוף יולי הסכם[30], שלפיו ישוחררו אזרחי פולין השוהים בברית המועצות ויורשו להשתתף בצבא פולני שיוקם בברית המועצות ויפעל עם הצבא האדום בהדיפת התוקף הנאצי. ברית זו הייתה בלתי טבעית ומנוגדת לחלוטין לנטיות לבם של שיקורסקי וסטלין כאחד; סטלין לא מוכן היה לוותר על חלקי פולין שנפלו בידיו ב-1939, בעוד שיקורסקי לא היה מוכן אף הוא להסכים לכל שינוי מן הגבול שהיה ערב המלחמה. עם זאת, הצורך הדוחק במלחמה כנגד האויב המשותף, אשר בשעה זו כבש את פולין כולה, וחלקים נרחבים בברית המועצות, תוך שהוא משליט בהם משטר טרור ברוטאלי וטובח באכזריות בתושביהם, גבר על חילוקי הדעות הפוליטיים, אם כי אלו עמדו ברקע היחסים עד לסיומם הטראגי.
ההסכמה הביאה להקמתו על אדמת ברית המועצות של "צבא אנדרס", אשר הורכב מחיילים ופליטים ששהו על אדמת ברית המועצות בעת חתימת ההסכם בין הצדדים, בראשותו של הגנרל ולדיסלב אנדרס. חילוקי הדעות הפוליטיים הביאו לכך שצבא זה מעולם לא לחם לצדו של הצבא האדום. במרץ 1942 נדדו אנשי אנדרס לטהראן והגיעו אל המזרח התיכון. לאחר מכן לחמו לצד הבריטים במערכה האיטלקית.
באפריל 1943 הכריזו הגרמנים על גילוי קבר המוני ובו כארבעת אלפים גופות של קצינים פולנים אשר נטבחו לאחר נפילתם בשבי הרוסי בשנת 1940, במקום הקרוי "יער קאטין" ליד סמולנסק. הגרמנים הזמינו את הצלב האדום הבינלאומי לבקר במקום, ואלו אישרו כי קברים אלו הם אכן של קצינים פולנים. סטלין הכחיש כל קשר לאירוע וטען כי אנשים אלו נרצחו בידי הגרמנים. שיקורסקי התעקש על ממצאי חקירת הצלב האדום, ובתגובה לכך ניתק סטלין את היחסים עם ממשלת פולין הגולה, ואף הקים ממשלת בובות משלו, בראשות ואנדה ווסילייבסקה, ו"צבא" המכונה "דיוויזיית טדאוש קושצ'ושקו". מכיוון שבשלב זה, לאחר קרב סטלינגרד, ובסמוך לפני תנופתו האדירה של הצבא האדום מערבה לאחר קרב קורסק, היה כבר ברור כי אם תשוחרר פולין הרי שיהיה זה בידי הצבא האדום, היו לצעדים אלו משמעויות מרחיקות לכת. ביולי 1943 נהרגו שיקורסקי וכמה משרי ממשלתו בתאונת מטוס לאחר שהמריאו מגיברלטר, שם נועדו עם אישים בריטים ורוסים. מחליפו של שיקורסקי בראשות הממשלה היה סטניסלב מיקולאיצ'יק.
במהלך 1943 ו-1944 ניסו מנהיגי בעלות הברית המערביות, ובמיוחד וינסטון צ'רצ'יל, להביא לחידוש המגעים בין סטלין ובין הממשלה הפולנית בלונדון. ניסיונות אלו לא צלחו מכמה סיבות; אחת מהן הייתה הטבח בקאטין, אך העיקרית הייתה שאלת גבולות פולין שלאחר המלחמה. סטלין התעקש להשאיר בידיו את כיבושיו במזרח פולין בשנת 1939, אשר אכן כללו רוב של אוקראינים ובלארוסים אתניים. הצעתו של סטלין הייתה מבוססת על קו גבול שהוצע על ידי שר החוץ הבריטי בשנת 1919, אשר כונה "קו קרזון". היה ברור כי הצעה זו תשלול מפולין את כל הישגיה במלחמה הפולנית-סובייטית בשנים 1919–1921. בתמורה הציע סטלין כי פרוסיה המזרחית תסופח לפולין; מיקולאיצ'יק לא הסכים להצעה זו. נושא נוסף היה התעקשותו של מיקולאיצ'יק כי סטלין לא יקים ממשלת בובות קומוניסטית בשטחים המוחזקים בידיו בפולין. לו היה שיקורסקי בחיים, ייתכן שיכול היה לעמוד מול סטלין ודרישותיו. שיקורסקי הראה אומץ לב אישי ומנהיגות ראויה, כאשר עמד לצדו של סטלין בימים הקשים בשנת 1941, ויכול היה לעמוד לצד מנהיגי בעלות הברית מסדר הגודל של סטלין וצ'רצ'יל כשווה בין שווים ולהעלות את דרישותיו. מיקולאיצ'יק לא ניחן באישיות מסדר גודל זה, ונאלץ להידחק אל פינה צדדית כאשר אחרים מחליטים על גורל עַמו.
עם התקדמות הצבא האדום מערבה, החלו הרוסים להחזיק בשטחים שהיו שייכים לפולין לפני המלחמה. ממשלת בובות המכונה "הוועד לשחרור לאומי פולני" הוקמה בלובלין ביולי 1944 על אדמת פולין. ממשלת לובלין גינתה את הממשלה בלונדון וכינתה אותה "פשיסטית".
התפתחות טרגית נוספת הייתה כאשר התקומם "צבא המולדת" (ארמייה קריובה), ארגון מחתרת פולני, שהיווה למעשה את זרועה הארוכה של ממשלת פולין הגולה, על אדמת פולין, בראשות הגנרל טדאוש בור-קומורובסקי. מרד ורשה, באוגוסט 1944 נועדה להראות את עצמאותה של פולין הלוחמת, בטרם יגיע הצבא האדום ויכפה את אנשי ממשלת לובלין. התקוממות זו הייתה שיאה של מערכה שנוהלה מזה מספר חודשים בפולין כולה, שזכתה לכינוי "מבצע סופה" שבמהלכה השתלטו יחידות הארמייה קריובה על אזורים שאליהם התקרב הצבא האדום, וניסו להשליט בהם את סמכות הממשלה הגולה. בפועל נכשלה ההתקוממות, כאשר הצבא האדום עומד בפרברי ורשה וצופה בנאצים מכניעים את הצבא הפולני העצמאי, הורגים כשלוש מאות אלף אנשים ומחריבים את העיר עד היסוד.
היחס ליהודי פולין
ערך מורחב – שואת יהודי פולין
לפי חוקרי מוסד יד ושם, ממשלת פולין בגולה, וה"דלגטורה" (Delegatura, נציגות של ממשלה זו בפולין הכבושה) לא פעלו בנחרצות לאורך ימי הכיבוש למען אזרחיה היהודים של פולין.[31] הממשלה ונציגיה בפולין פעלו באומץ למען ייצוגם של אזרחי פולין ובניסיון להגן עליהם במידת האפשר מפני השלטון הנאצי האכזרי. עם זאת, תושביה היהודים של פולין, לא נתפסו כאזרחים של המדינה הפולנית, לא כל שכן כחלק אינטגרלי מהעם הפולני.[31]
בשנות המלחמה הועברו לידי הממשלה הגולה ידיעות רבות ומוסמכות על שואת יהודי פולין, עם זאת, הממשלה התבטאה במוצהר ובבירור בנוגע לרצח יהודי פולין רק במקרים מעטים[31]:
באמצע שנת 1942 פרסמה ממשלת פולין בגולה את דוח הבונד – דו"ח מפורט וחד־משמעי ששטח את התוכנית הגרמנית לרצח כלל היהודים.[31] כמו כן, ב־ 10 בדצמבר 1942 הקריא שר החוץ של ממשלת פולין בגולה את מזכר רצ'ינסקי - מסמך מפורט על "הרצח השיטתי של היהודים בפולין הכבושה על־ידי הגרמנים". דו"ח זה הוביל להצהרה המשותפת והחשובה של בעלות הברית ביחס לשואת יהודי אירופה (17 בדצמבר 1942).[31]
עם זאת חברי ממשלת פולין בגולה היו חלוקים בדעתם ביחס לנושא היהודי.[31] הממשלה הגולה לא העמידה את רצח היהודים בראש מעייניה, והפיצה את המידע על אודות רצח היהודים אל מול בעלות הברית בעיקר במקרים שבהם האמינה כי העיסוק בכך יעלה את קרנה בעיני בעלות הברית המערביות (ובמיוחד ארצות־הברית) ויסייע לה בתביעותיה בנוגע להסדרי הגבול שייקבעו בסיום המלחמה.[31]
הממשלה הגולה סייעה במידת מה לארגוני מחתרת יהודים ופרו-יהודים. בחודשים שלפני מרד גטו ורשה שיוועו אנשי הארגון היהודי הלוחם לאספקת נשק ותחמושת. באמצעות קשרים הצליחו להגיע אל אנשי הממשלה הפולנית הגולה, ואלו שאלו את מפקד ארמייה קריובה סטפן רובצקי לדעתו. הוא לא שש לסייע, אך לאחר קבלת הוראה מלונדון סיפקה הארמייה קריובה לארגון היהודי הלוחם עשרה רובים, חמישים אקדחים וחמישים רימונים, שהיוו כעשרה אחוזים מן הנשק שהיה בידיו. מאוחר יותר סייעה הממשלה הגולה לארגון ז'גוטה (המועצה לעזרת יהודים) שהיה ארגון קטן שסייע להצלת יהודים. עם זאת תנועה זו הייתה היוצא מן הכלל, וחברי ז'גוטה נאלצו להסתיר את מעשיהם מהחברה הפולנית, שלא ראתה בעין יפה את הסיוע ליהודים.
המחתרת הפולנית הגדולה ביותר בזמן המלחמה הייתה הארמייה קריובה- בשיא כוחה מחתרת זו מנתה מאות אלפים. הארמייה קריובה הייתה מזוהה עם ממשלת פולין בגולה ואף קיבלה ממנה תמיכה כספית.[31] מחתרת זו הייתה בעלת אופי לאומני וחלק משמעותי ממנה היה עם אופי אנטישמי.[31] רבים בקרב מחתרת זו רדפו ורצחו יהודים, וזאת תוך כדי שאותם לוחמים נלחמים באומץ ובנחישות נגד הכובש הנאצי.[31]
היבט זה בא לידי ביטוי בדבריה של חסידת אומות העולם וחברת ארגון ז'גוטה, אירנה סנדלר, כי בימי מלחמת העולם השנייה היה פשוט יותר להסתיר טנק מתחת לשטיח מלהחביא ילד יהודי בבית.[31] בשונה מכמה מדינות אחרות, אף ארגון מחתרת פולני לא לא הגדיר את הסיוע ליהודים כחלק מהמאבק בכובש הנאצי, ובחלק משמעותי מהחוגים מחתרתיים המצב היה הפוך: רדיפת היהודים נתפסה כמעשה פטריוטי ראוי לשבח.[31]
בעוד הצבא האדום מתקדם מערבה, ומחזיק בכל שטחי פולין שלפני המלחמה, ישבו אנשי ממשלת פולין הגולה בלונדון וראו כיצד סטלין ואנשיו מחזיקים בשטחה של פולין ועושים בו כבשלהם. מיקולאיצ'יק ניהל במוסקבה מגעים על מנת לשלב את ממשלתו בממשלת "הוועד לשחרור פולין", אך חבריו לממשלה לא הסכימו למגעים אלו.
בדצמבר 1944, על אף חוסר האמון שרחש לרוסים, פרש מיקולאיצ'יק מן הממשלה הגולה ושב לפולין על מנת לקחת חלק בממשלה שהוקמה שם על ידי הרוסים. את מקומו קיבל הסוציאל-דמוקרט ארצישבסקי. רבים מחבריו של מיקולאיצ'יק בממשלה הגולה התנגדו לשיתופו בממשלה החדשה, וטענו כי המדובר בממשלת בובות שמטרתה להשליט את הקומוניזם בנוסח המקובל בברית המועצות על פולין. גישה זו הייתה, כמובן, נכונה, ועל אף שניתן למיקולאיצ'יק להתמודד בבחירות בשנת 1947, הסתבר כי בחירות אלו זויפו, ועל אף שניתן למיקולאיצ'יק התפקיד של סגן ראש הממשלה, לא ארך זמן רב ובאוקטובר 1947 נמלט מיקולאיצ'יק בחזרה ללונדון והותיר את פולין בשליטה קומוניסטית מוחלטת.
בינתיים שמרה הממשלה הגולה על קיומה, אך ארצות הברית ובריטניה הודיעו על הפסקת ההכרה הדיפלומטית בה ב-6 ביולי 1945. הכוחות הפולנים מחוץ לגבולות פולין פוזרו ב-1945, ורוב אנשיהם, אשר לא יכלו לשוב לפולין הקומוניסטית מחשש לחייהם, נותרו בגלות. הפולנים בלונדון נאלצו לעזוב את השגרירות הפולנית, והקימו את מעוזם במשכנו הפרטי של ה"נשיא" בלונדון. הממשלה איבדה את כל סמכויותיה והפכה אך לסמל להתנגדות לכיבוש פולין בידי זרים. אירלנד וספרד היו היחידות שהמשיכו להכיר בממשלה זו. הממשלה התיימרה לייצג כחצי מיליון פולנים החיים בגלות.
ב-1954 חל קרע בשורות אנשי הממשלה הגולה. שבע שנות כהונת ה"נשיא" אוגוסט זלסקי תמו, אך הוא סירב לפרוש מתפקידו. קבוצה בראשות הגנרל אנדרס ואחרים הקימה מועצה של שלושה אשר קיבלה את סמכויות הנשיא. רק לאחר מותו של זלסקי בשנת 1972 אוחד הקרע. היו ששבו בשנים אלו לשטחה של פולין. ממשלת פולין הקומוניסטית פעלה להשבת הגולים לשטחה, והכריזה כי יזכו ליחס הוגן, לתעסוקה, ול"חנינה" על חטאי העבר.
הממשלה שמרה על קיומה עד לסיום השלטון הקומוניסטי בפולין בשנת 1989. עד לתאריך זה עדיין היה "נשיא" ו"קבינט" בן שמונה חברים המתפקדים ונפגשים מדי שבועיים בלונדון, ומייצגים כמאה וחמישים אלף פולנים ותיקי מלחמת העולם השנייה החיים בבריטניה, מתוכם כשלושים וחמישה אלף בלונדון.
בדצמבר 1990, כאשר לך ואלנסה הפך לנשיא פולין הפוסט-קומוניסטי הראשון, העניקו לו אנשי הממשלה הגולה את סמלי הרפובליקה הפולנית (הסרט האדום של הנשיא, חותם הנשיא וחותם המדינה, וההעתק המקורי של חוקת 1935), מן ה"נשיא" האחרון של הממשלה הגולה, רישארד קצורובסקי, וכך הבטיחו את רציפות קיומה של המדינה הפולנית. ב-1992 הכריזה ממשלת פולין על הכרה בעיטורים צבאיים שהעניקה הממשלה בגלות בשנות קיומה.
הממשלה הפולנית הגולה בפריז, 1939, ארכיון הסרטונים של AP
Wikiwand in your browser!
Seamless Wikipedia browsing. On steroids.
Every time you click a link to Wikipedia, Wiktionary or Wikiquote in your browser's search results, it will show the modern Wikiwand interface.
Wikiwand extension is a five stars, simple, with minimum permission required to keep your browsing private, safe and transparent.
