Loading AI tools
מערכת הסימנים של השפה מוויקיפדיה, האנציקלופדיה החופשית
כתב הוא כל מערכת של סימנים (כגון קווים וצורות) המיועדת להעברת מסרים. בדרך כלל כתב מופיע כסדרה של סמלים רשומים על משטח, כגון נייר או אבן, ומייצג שפה דבורה באופן גרפי. על פי רוב, לכל שפה דבורה יש מערכת כתב המאפיינת אותה עבור תקופה מסוימת, אך קיימות שפות שנכתבות ביותר מכתב אחד ושפות חסרות כתב. חלק גדול מהשפות הדבורות היום חולקות מערכת כתב עם שפות נוספות, לדוגמה שפות רבות חולקות את האלפבית לטיני כמערכת הסימנים המרכזית שלהם.
תהליך יצירת קטע כתוב מכונה כתיבה ותהליך הפענוח שלו מכונה קריאה. בנוסף, ישנם מושגים דומים עבור המרה בין כתב לדיבור: העלאה על הכתב (לפי שמיעה) של דבר אשר נאמר קודם בקולו של דובר, נקראת הכתבה, בעוד ביטוי בקול לפי קטע כתוב נקרא הקראה. השימוש של הכתב לצורכי תקשורת מצריך יכולת הבעה בכתב והבנת הנקרא. מיומנויות אלו הן חלק מהיכולת האוריינית של האדם.
עבור שפות בהן המילים הכתובות מורכבות ממספר סימנים, הכתיב מתייחס לאופן שבו יש לצרף סימנים אלו בהתאם לכללי האיות הנכון והתקני של אותה השפה. ייתכנו כמה שיטות כתיב מקובלות שונות באותה השפה. בעברית, למשל, ישנן כמה צורות כתיב מקובלות: כתיב חסר וכתיב מלא, וכן כתיב מנוקד וכתיב חסר ניקוד.
צורת כתב קדומה ביותר היא הפיקטוגרף שהיווה ייצוג גרפי למילים שלמות או אף לחוויה מלאה.
המצאת הכתב קשורה כנראה לתהליך התגבשות מִנהל וכלכלה, עם הצורך לנהל תיעוד מסודר.[דרוש מקור]
הכתב הומצא בצורה עצמאית בכמה מקומות: כתב היתדות בשומר, עם העדות העתיקה ביותר מסביבות 3200 לפנה"ס בעיר ארך; במצרים, זמן קצר לאחר מכן; בסין, באמצע האלף השני לפנה"ס; ובמסו־אמריקה, עם גליפים של המאיה החל מסביבות 300 לפנה"ס. האלפבית פותח לראשונה בקרב השמיים הצפון־מערביים בלבנט באלף השני לפנה"ס, ורוב האלפביתים הנהוגים כיום השתלשלו ממנו[1].
לחלק גדול מהשפות יש מערכת תווים ייחודית משלהן, אך הרבה שפות חולקות מערכת תווים עם שפות נוספות, לדוגמה באלפבית העברי עושות שימוש גם העברית, גם היידיש, גם הארמית וגם הלאדינו. באלפבית הלטיני עושות שימוש רוב השפות האירופאיות. מצד שני ייתכנו לשפה אחת כמה מערכות תווים שונות, לדוגמה השפה היפנית עושה שימוש בארבע מערכות תווים שונות.
ישנן כמה גישות לסווג כתבים. הנפוצה והבסיסית ביותר מסווגת את כלל הכתבים לחמש קטגוריות: כתב לוגוגרפי, כתב הברתי, כתב אלפביתי, כתב אָבְּגַ'ד וכתב אָבּוּגידַה. עם זאת, עולים קשיים בסיווג של מערכות כתב לקטגוריה בצורה בלעדית, ממספר סיבותː הראשונה היא שמספר שיטות כתב הנהוגות היום מכילות מאפיינים השייכים ליותר מקטגוריית כתב אחת, דבר שמקשה לשייך שפה לקטגוריה בצורה בלעדית. בנוסף, מערכת תווים אחת לפעמים משמשת למספר שפות בצורה שונה (לדוגמה, הכתב העברי משמש בעברית ככתב אבג'ד וביידיש כאלפבית).
לדעת מרבית החוקרים, הכתבים הראשונים היו לוגוגרפים שהתפתחו מפיקטוגרפים, ושאר סוגי הכתב התפתחו מתוך קטגוריה זו. נהוג לכנות את כל סוגי הכתב פרט לכתב הלוגוגרפי כתבים פונטים.
ערך מורחב – לוגוגרמההכתב הלוגוגרפי, או כתב סימניות, הוא ככל הנראה הקטגוריה הקדומה ביותר של כתב בה עדיין עושים שימוש היום. הכתבים בקטגוריה זו מאופיינים בכך שכל תו (או לוגוגרמה) מייצג משמעות ולא צליל, כפי שנהוג בכתבים הפונטיים. הכתב הסיני לדוגמה הוא כתב לוגוגרפי מודרני, בו כל תו מסמן מילה מלאה ללא קשר לצליל המילה. כך לדוגמה, המילה חתול, הנהגת במנדרינית מאוֹ, אינה נכתבת כיצוג של הצלילים מא ו-אוֹ כפי שנהוג ברוב השפות, אלא כסימן אחד בעל משמעות שלמה- 猫. הסיבות לכך שקטגורית כתב זו היא הדומיננטית בשפה הסינית ואף חדרה למספר שפות באזורים הגובלים בסין (לדוגמה כתב הקאנג'י היפני) נעוצות בצורך של החברה הסינית העתיקה לייצר כתב אחיד בו כל נתיני הממלכה יוכלו להשתמש גם אם הם אינם דוברים את אותה השפה. כך דובר מנדרינית ודובר שפת המין יוכלו להתכתב ביניהם בכתב אף על פי שהם אינם דוברים את אותה השפה.
.png)
המקור של קטגוריית כתב זו היא בכתב פיקטוגרפי, או כתב סמלים, סגנון כתב שהיה נהוג בתחילת העת העתיקה. קטגוריה זו דומה לכתב הלוגוגרפי בכך שכל תו מייצג משמעות ולא צליל, אך צורת התו קשורה באופן ויזואלי מובהק למשמעותו. כדי לכתוב את המילה "מים" בכתבים אחדים ציירו שלושה קווים אופקיים מסולסלים שנראים כמו גלים. דוגמה המוכרת ביותר לכתב פיקטוגרפי היא הכתב ההירוגליפי שבו נכתבה המצרית הקדומה. כתבים פיקטוגרפים אינם משמשים בימינו לכתיבה של שפות שלמות, אך כן משמשים לשילוט ולתמרורים. קטגוריית כתב זו רלוונטית בעיקר לארכאולוגים ובלשנים החוקרים אותם. הכתב הפיקטוגרפי הוא ככל הנראה סוג הכתב העתיק ביותר, ורוב החוקרים משערים ששאר סוגי הכתב התפתחו ממנו.
ערך מורחב – כתב הברותבכתב ההברות כל אות מייצגת הברה שלמה, המכילה או עיצור ותנועה או רק עיצור, ללא עקביות הכרחית בין הסימן הגרפי לצליל. לדוגמה, במערכת הכתב היפני היראגאנה, ההברה קוּ נכתבת בתו היחיד く, וההברה קי נכתבת בתו היחיד き. דוגמה נוספת לקטגוריה זו היא הקאטאקאנה. שפות שעושות שימוש בכתב הברות מאופיינות לרוב במספר מצומצם של עיצורים ותנועות ומספר רב של אותיות, מכיוון שקטגוריית כתב זו תכלול מספר גדול במיוחד של אותיות בשפות מרובות צלילים. כך לדוגמה, כתב ההיראגאנה עושה שימוש ב-15 עיצורים וחמש תנועות, אך מכיל 48 אותיות בסך הכל.
סוג כתב זה דורש מהכותב לזכור מספר רב של סימנים. לכן רק קומץ שפות משתמשות בסוג כתב זה כיום.
ערך מורחב – אלפביתבכתב האלפביתי כל סימן מייצג פונמה שהיא עיצור או תנועה, ולכן הוא מורכב ממספר מועט יחסית של אותיות. האותיות נרשמות זו לצד זו לצורך יצירת צליל המסמן מילה בעלת משמעות, שמתקבל על ידי חיבור הצלילים של כל עיצור עם התנועה שבאה אחריו או לפניו. לדוגמה, המילה "כלב" נהגית באנגלית דּוֹג. לכן, כדי לכתוב את המילה, על הכותב להשתמש בעיצור D, אחריו בתנועה O ואחריה בעיצור G. רוב השפות המדוברות באירופה עושות שימוש בכתב מקטגוריה זו, רובן באלפבית הלטיני או הקרילי, או בווריאציה של אחד מהם.
ערך מורחב – אבג'דכתב אבג'ד, הידוע גם בשם כתב עיצורי, הוא כתב בו כל סימן מייצג עיצור פונמי ואין צורך לציין בכתב כל תנועה. לדוגמה, בעברית אין כותבים את התנועה אָ במילה כתב. המילה נרשמת כאוסף של עיצורים העוקבים אחד את השני, והתנועות נשמטות מהכתב. במקור המונח אבג'ד שימש לתיאור השפה הערבית בלבד, ומקור שמו במילה הערבית الأبجد (אל-אבג'ד- "האלפבית" בערבית). בקטגוריה זו דומיננטיות בעיקר השפות השמיות התיכונות, למשל עברית וערבית, מכיוון שבשפות אלו התנועות במילה מסוימת משתנות בהתאם לתפקידה במשפט ולהקשר שלה. כך למשל המילה "כְּתַב " משנה תנועות והופכת למילה "כַּתָּבֵי" כאשר היא בסמיכות. שפות אלו נסמכות על הכרת הקורא את המילה ועל ההיכרות של הקורא עם מבנה השפה עצמו, ולכן על מנת לפצות על חוסר היכרות עם השפה פותחו בשפות אלו מערכות של סימנים דיאקריטיים, כמו הניקוד בעברית בת ימינו, הקושרים קטגוריה זו עם קטגוריית האבוגידה. בניגוד לאבוגידה, שפות בקטגוריה זו משתמשות בסימנים הדיאקריטיים לעיתים רחוקות, לרוב כדי לסמן את דרך ההגייה של מילים שאולות, או כדי ללמד קריאה ילדים וזרים.
ערך מורחב – אבוגידהבכתב אבוּגידה כל אות מייצגת הברה שלמה, אך בניגוד לכתב ההברתי ולכתב האבג'ד, התנועה מגולמת בתוך האות ויש קשר גרפי בין סימנים בעלי צליל דומה. לדוגמה, בכתב של שפת האינוקטיטוט, צורת האות מסמלת את העיצור, והרוטציה שלה מסמנת את התנועה. כך למשל ההברה מִי נכתבת כך: ᒥ, בעוד ההברה מוּ נכתבת כך: ᒧ.
מערכות כתב בקטגוריה זו נמצאות במחלוקת מתמדת מכיוון שהן חולקות מאפיינים עם הכתב ההברתי ועם האבג'ד. ניתן לדוגמה לטעון שעברית מנוקדת היא בעצם מערכת אבוגידה, ולא מערכת אבג'ד.
כיום כתבי אבוגידה נמצאים בשימוש במספר שפות, מקור רובן בתת-היבשת ההודית ובצפון אמריקה, וקצתן במערב אפריקה.
מערכות כתיבה מאופיינות בכיוון בו הן נכתבות. הירוגליפים מצריים נכתבו משמאל לימין או מימין לשמאל, כאשר האידיאוגרמות של בעלי החיים והאדם הופנו לתחילת השורה. האלפבית המוקדם נכתב בכיוונים רבים: אופקית (זו לצד זו), או אנכית (למעלה או למטה). לפני עידן התקינה בכתיבה, הכתיבה האלפביתית נעשתה הן משמאל לימין, והן מימין לשמאל, ולעיתים כיוון הכתיבה השתנה לסירוגין משורה לשורה: החל מכיוון אחד (אופקי), ואז פנייה בסוף השורה לכיוון ההפוך, לאחור, בשורה החדשה שמתחת לקודמת.
האלפבית היווני וצאצאיו החליטו על תבנית שמאל-ימין, מלמעלה לתחתית העמוד. כתבים אחרים, השפות השמיות, כמו ערבית ועברית, נכתבו מימין לשמאל. טקסטים באותיות סיניות נכתבו באופן מסורתי בצורה אנכית (מלמעלה למטה), מימין לשמאל בעמוד, אך נכתבים לעיתים קרובות גם משמאל לימין, זאת בשל השפעה מערבית, צורך הולך וגדל להתאים מונחים כתב לטיני, ומגבלות טכניות בפורמטים פופולריים של מסמכים אלקטרוניים [דרוש מקור]. לעיתים, במיוחד כאשר מסמנים משהו ישן או מסורתי, ניתן לכתוב תווים סיניים מימין לשמאל. בשפות מזרח אסייתיות אחרות, לדוגמה יפנית, גם נהוג לכתוב מלמעלה למטה, כשהשורה הראשונה נכתבת בצד ימין של הדף, וגם מימין לשמאל.
תרבויות שונות פתחו מערכות כתב שונות בעלות מאפיינים שונים. האופן שבו תרבות מסוימת מעצבת או מנצלת כישורים חשיבתיים עשוי להשפיע על ארגונם של כישורים אלה במערכת העצבים[2]. לדוגמה: מנגנון הקריאה יהיה שונה אצל אנשים שגדלו בתרבויות שפתחו כתב אלפביתי (המבוסס על התאמה צלילית) בהשוואה לאנשים שגדלו בתרבויות שפתחו כתב לוגוגרמי חזותי (כמו בסין)[2]. לכן, חבלה מוחית הגורמת להפרעות קריאה בתרבות אחת אינה גורמת כל בעיה בתרבות אחרת שבה מתבצעת הקריאה על ידי מנגנון שונה[2].
בעבר עיקר העוסקים בכתב היו קליטוגרפים. רוב האוכלוסייה ואף בני המעמדות הגבוהים לא החזיקו בכישורי כתיבה, אלא העסיקו אדם בחצרם שעיקר תפקידו היה לרשום את שנמסר להם על ידי האדונים, לעיתים דברי דואר ולעיתים דברי הדור. התיעוד הראשון לכתבים נמצא במצרים בדמות כהני דת מצריים מיוחסים עליהם נאסר לדבר, להעביר מידע או לדבר מחוץ לארמון על שאירע בארמון ואם נמצאו אשמים באירוע הוצאו להורג. נהוג היה בחצרו של פרעה באותה תקופה לקבור חיים או מתים את כלל משרתיו, נשותיו ובני ארמונו, יחד עמו ועם דברי ימיו ואוצרותיו בקברו, כשעוד בימי חייו הכתיב לכהן המדובר את רשימת כלל המשרתים, הנשים והפילגשים עמם דיבר והיה במגע, במטרה לייעד את אלו שיקברו עמו בקברו, זאת כדי שהמידע אודותיו ואודות מנהגיו לא יועבר או יתפשט לידיים עוינות שיסכנו את שלטון בנו העתיד לרשת אותו. טרם הכניסה לקבר, כל משרת עבר תחקיר שתועד בכתב, אודות אילו פרטים מסר ולמי, ואם נמצא כי המידע היה בעל חשיבות צירפו גם את אלו שהיה עמם במגע לקבר.
באירופה הכתבים היו לרוב כומר או נזיר, הספרים היו נשמרים בספריית האדון.
ערך מורחב – הבעה בכתברבים משתמשים בכתב ככלי למימוש עצמי וביטוי אישי, בדומה להבעה באמצעות אמנות, שפת גוף (ריקוד ותיאטרון) ועוד.
Seamless Wikipedia browsing. On steroids.
Every time you click a link to Wikipedia, Wiktionary or Wikiquote in your browser's search results, it will show the modern Wikiwand interface.
Wikiwand extension is a five stars, simple, with minimum permission required to keep your browsing private, safe and transparent.
.svg)
