Loading AI tools
טנק גרמני במלחמת העולם ה-2 מוויקיפדיה, האנציקלופדיה החופשית
הטיגר (בשמו המלא: פאנצרקאמפפוואגן סימן 6 טיגר דגם E, גרמנית: Panzerkampfwagen VI Tiger) היה טנק גרמני כבד שהיה בשימוש במלחמת העולם השנייה, אשר נכנס לייצור בשנת 1942. הטיגר תוכנן בתור 'טנק הבקעה' כבד, שתפקידו להוביל את המתקפה ולפרוץ את מערכי ההגנה של האויב. אף שהטיגר לא פותח כמענה ישיר לטנקים הסובייטיים מדגם T-34 ו-KV-1, שהוכיחו את עדיפותם על כל דגמי טנקים הגרמניים שהופעלו במהלך החודשים הראשונים של הפלישה הגרמנית לברית המועצות, הוא היה עדיף עליהם.
_cropped.jpg) | |
| מידע כללי | |
|---|---|
| סוג | טנק כבד |
| מדינה מייצרת |
 גרמניה הנאצית |
| יצרן |
הנשל, Wegmann & Co.  |
| משתמשים עיקריים |
כוחות היבשה של הוורמאכט |
| שנת ייצור | ~1942 |
| תקופת השימוש |
1942–1945 (כ־3 שנים) |
| דגם קודם | פאנצר סימן 4 |
| דגם עוקב | טיגר II (קניגסטיגר) |
| מערכה מרכזית | מלחמת העולם השנייה (כל החזיתות) |
| יחידות שיוצרו | 1350 |
| מידע טכני | |
| אורך | 8.45 מטרים |
| רוחב | 3.7 מטרים |
| גובה | 2.93 מטרים |
| משקל | 57 טון מוכן לקרב |
| מהירות | 38 קמ"ש על כביש |
| טווח פעולה | 195-110 ק"מ |
| מנוע | מנוע בנזין 700 כ"ס, מייבאך HL230 P45 |
| שריון | 110-25 מילימטר |
| צוות | 5 |
| מערכות נשק | |
| חימוש עיקרי | תותח 88 מ"מ L/56 KwK |
| סוגי תחמיש |
8.8 cm PzGr, 7.92×57 מ"מ מאוזר |
| חימוש משני | שני מקלעים MG34 7.92 מ"מ |
  | |
בזמן כניסתו לשירות הצבא הגרמני נחשב הטיגר לטנק החזק ביותר בעולם בזכות שריונו העבה ותותח ה-88 מ"מ החזק והמדויק שלו, והוא הצליח לשמור על עדיפותו כמעט על כל סוגי הטנקים של בעלות הברית עד תום המלחמה.
במהלך המלחמה, רכש לעצמו הטיגר מוניטין כטנק אימתני בשדה הקרב, וגרם לאבדות כבדות לכוחות השריון של בעלות הברית. אף שמעולם לא היה זמין במספרים גדולים, הוא הצליח להותיר חותם על תכנון הטנקים של בעלות הברית, שנדרשו לספק פתרונות בתחום החימוש והמיגון לעליונותו של הטיגר. לצד יתרונותיו, היו לטיגר מספר בעיות, שנבעו מהעובדה שתכנונו היה חדשני ומורכב, וכן מהאצת כניסתו לשירות מבצעי (בדומה לטנק הפנתר). תהליך הייצור שלו היה מסובך, ארך זמן ניכר, ודרש משאבים רבים. כתוצאה מכך, רק כ-1,347 טנקי טיגר יוצרו במהלך המלחמה, כמות נמוכה בהשוואה למספר הטנקים של בעלות הברית. בנוסף, טנק זה היה כבד, איטי, ובעל טווח פעולה קצר, והוא דרש מומחיות גבוהה בתפעולו ותחזוקה תכופה. בסופו של דבר, יכולתו להשפיע על תוצאות המערכה הצבאית הייתה מוגבלת ונקודתית.
פיתוחו של טנק הטיגר, שהוצג לראשונה ב-1942, התחיל בינואר 1937, עת החלו הגרמנים לנסות ולפתח טנק שיהיה כבד יותר מהפאנצר סימן 4 - הטנק הגרמני הכבד ביותר בשעתו. באותה עת היה המודיעין הנאצי מודאג מאחר שהצבא הצרפתי החל להכניס לשירותו טנקים כבדים דוגמת השאר B1 בן 30 הטונות. בינואר 1937 פנה משרד חיל החימוש הגרמני (Waffenamt) לחברת הנשל (אנ') וביקש שזאת תפתח טנק הבקעה כבד במשקל 30 טון, שיוכל לפרוץ את קווי הגנת האויב. אב-טיפוס אחד לטנק שנקרא בשם D.W או Durchbruchwagen I (מגרמנית: רכב הבקעה) הושלם ללא צריח, ובעקבותיו פותח ה-Durchbruchwagen II שהיה דומה לקודמו אך כלל שיפורים מכניים. שני הפיתוחים לא התקדמו מעבר לדגמי אב-טיפוס.
ב-9 בספטמבר 1938 הורה משרד חיל החימוש להמשיך בפיתוח טנק בן 30 טונות. כעת נדרש טנק עם תותח 75 מ"מ L/24 בצריח, מרחב לצוות זהה לפנצר סימן 4, מהירות העולה על 35 קמ"ש, ומיגון בעובי של 35–50 מ"מ. שם קוד חדש ניתן לתוכנית - ה-VK 30.01[1]. על המכרז לטנק החדש התחרו ביניהן הנשל וחברת פורשה, בראשות פרדיננד פורשה[2].
הדגם של הנשל, ה-(VK 30.01(H (האות בסוגריים מציינת את שם החברה) התבסס על ה-Durchbruchwagen II, והמשיך בעקרונות התכנונים המוכחים של הטנקים הגרמניים, עם מנוע בחלקו האחורי של הטנק ותמסורת בחזית התובה. בנוסף כלל הדגם את המאפיין החדשני של גלגלי מרכוב חופפים (מאפיין שיופיע מאוחר יותר גם בטיגר). שתי שלדות הושלמו במרץ 1941 ושתיים נוספות באוקטובר אותה שנה (כולן ללא צריח), אולם עד אז כבר הוחלט לזנוח את הפרויקט לטובת דגם כבד יותר. מאוחר יותר שימשו שתיים מהשלדות כבסיס למשחית הטנקים שטורר אמיל, שצויד בתותח בקוטר 128 מ"מ[3].
לצד ה-VK 30.01, עבדה הנשל גם על ה-(VK 36.01(H שהיה זהה ל-VK 30.01 בעיצוב ובמרכיביו המכניים. ה-VK 36.01 היה כבד יותר, ובעל מיגון עבה יותר של 80 מ"מ בחזית. הטנק תוכנן לשאת תותח עוצמתי יותר בקוטר 75 מ"מ חלק קדח, או תותח הוביצר בקוטר 105 מ"מ. הנשל הספיקה לייצר כשבע שלדות לטנק עד 1942.
פורשה החלה ב-1939 את העבודה על דגם משלה, ה-(VK 30.01(P (נודע גם בסיומונים Typ 100 ולאופרד), אולם קיבלה חופש פעולה מהצבא בתכנון הטנק. כדי להגן על המונופול של חברת פרידריך קרופ AG (גר') של משפחת קרופ על ייצור תותחי טנקים, הציע ד"ר מולר מ"קרופ" בפברואר 1941 לפורשה לפתח עבורה צריח שיועד לשאת גרסה מוסבת לטנק של תותח הנ"מ בקוטר 88 מ"מ Flak 18, שהוכיח את יעילותו בלחימה בכינון ישיר כנגד טנקים. שישה צריחים הוזמנו מקרופ באפריל 1941 לשתי השלדות של הלאופרד[4].
ב-26 במאי 1941, במהלך פגישה הנוגעת לפיתוחים עתידיים של טנקים וכלי נשק נגד-טנקים שנערכה בברגהוף, הורה אדולף היטלר להאיץ את פיתוח הטנקים הכבדים של הנשל ופורשה כך ששתי החברות ישלימו 6 דגמי אבטיפוס עד לקיץ 1942. בנוסף, נדרש מיגון של 100 מ"מ בחזית ו-60 מ"מ בצדדי הטנק[5]. עוד הצהיר היטלר בפגישה כי הדגם של פורשה יותיר את תותח ה-88 מ"מ; תותח 75 מ"מ חלק הקדח מקובל לדגם של הנשל, אולם יש לבדוק היתכנות הרכבת תותח ה-88 מ"מ על דגם זה[6]. עם תוספת המיגון והצריח עם תותח 88 מ"מ עמדה מגבלת המשקל כעת על 45 טון, והדגמים המתחרים פותחו תחת הסימון VK 45.
הנשל ביססה את השלדה החדשה שלה, ה-(VK 45.01(H, על ה-VK 36.01 והשתמשה במרכיבים מכניים רבים מהפרויקטים הקודמים שלה. המרכיבים החדשים הבולטים בדגם זה כללו מנוע מייבאך מדגם HL 210 עם הספק של 600–650 כוחות סוס, מכלי דלק, מערכת אוורור, וציוד צליחה. מאפיין חדשני בשלדה היה פלטות שריון שתפקידן להגן על הזחלים. מאחר שלא היה מלאי מספיק של טונגסטן לתחמושת לתותח 75 מ"מ חלק הקדח, הוחלט להתקין את הצריח של קרופ עם תותח ה-88 מ"מ שתוכנן לדגם של פורשה בדגם של הנשל. כתוצאה מכך, הנשל הרחיבה את השלדה כדי לאפשר התקנת צריח בעל טבעת צריח גדולה יותר. בנוסף, מנגנון הצידוד החשמלי בצריח של קרופ הוחלף במנגנון הידראולי. למרות הסיווג VK 45.01, הטנק החדש שקל מעל 55 טון.
המהנדסים בפורשה השתמשו ב-Typ 100 כבסיס לטנק הכבד החדש שלהם, ה-(VK 45.01(P שזכה לכינוי 'טיגר'. פורשה, שנחשב למהנדס מבריק, העדיף להשתמש בהינע חשמלי. ההספק לגנרטורים החשמליים הופק על ידי שני מנועי בנזין מקוררי אוויר בעלי הספק של 310 כוחות סוס כל אחד. התמסורת שכנה בירכתי התובה. בניגוד לדגם של הנשל, בו מוקם הצריח במרכז התובה, הצריח בטיגר של פורשה מוקם בחזית התובה. כתוצאה מכך התותח היטה את מרכז הכובד הרחק לפנים והטנק הפך לכבד-חרטום. בנוסף, סבלה מערכת המתלים, החלשה מדי לטנק כה כבד, ממספר בעיות. ששת גלגלי המרכוב בכל צד הובילו ללחץ קרקע לא אחיד לאורך הזחלים, וכתוצאה מכך נטה הטנק לשקוע בקרקע רכה.
_wird_aufmunitioniert.jpg)
ב-22 ביוני 1941 פתחה גרמניה הנאצית במבצע ברברוסה, הפלישה המסיבית לברית המועצות. הופעתם של הטנק הבינוני T-34 והטנק הכבד KV, שביצועיהם התעלו על כל הטנקים הגרמניים הקיימים, גרמה לזעזוע בקרב הטנקיסטים הגרמניים ובקרב הפיקוד הגרמני. טנקים אלו היו כמעט חסינים לחלוטין מאש תותחי הפאנצר סימן 3 ומהפאנצר סימן 4[7] שהיו הטנקים העיקריים של עוצבות השריון הגרמניות בתקופה, ומאידך יכלו תותחי ה-76.2 מ"מ הסובייטים לחדור בקלות את הפנצרים. כתוצאה מכך קיבלה התוכנית של הטיגר דחיפות ומועד חדש להצגת דגמי האבטיפוס של הנשל ופורשה: 20 באפריל 1942, יום הולדתו של היטלר[8].
באפריל 1942 השלימו פורשה והנשל בבהילות בניית אבות טיפוס למרות לוח הזמנים הקצר, והציגו אותם בפני היטלר ובכירים נאצים אחרים ברסטנבורג. לשני הדגמים המתחרים היו מספר מאפיינים זהים: שניהם היו מצוידים בצריח כמעט זהה של קרופ עם תותח 88 מ"מ, ומקלע MG34 בתובה. מלבד זאת, שני הטנקים שקלו מעבר ל-55 טון. כבר בעת הצגתם נתקע הטנק של פורשה בקרקע רכה, לאחר שכשל לעשות פנייה בת 90 מעלות. הטנק של הנשל נחלץ לעזרתו, אך ללא הועיל. במהלך מבחני שדה שנערכו מאפריל עד יולי, הדגם של הנשל הוכיח עצמו כעדיף על זה של פורשה. האחרון היה בעל כושר תמרון גרוע וסבל ממערכת הינע חשמלית שאף שהייתה מתוחכמת נטתה להתקלקל.
הדגם של הנשל אושר על ידי הצבא לייצור המוני תחת השם הרשמי פאנצר סימן 6 דגם H. השם טיגר ניתן לו באוקטובר 1942, ובמרץ 1943 שונה שמו סופית לפאנצר סימן 6 דגם E 'טיגר' (סימון החימוש: Sd.Kfz.181). הבעיות הנשנות בטיגר של פורשה הובילו לבסוף לביטולו הסופי בנובמבר 1942, לאחר שהושלמו כ-100 שלדות ו-90 צריחים. כדי למנוע בזבוז, הוחלט להשתמש בצריחים לדגם של הנשל. עוד החליט היטלר כי 90 שלדות ישמשו לבנייתו של משחית טנקים מצויד בתותח 88 מ"מ L/71, שנכנס לייצור ב-1943 תחת השם פרדיננד (ידוע גם בשם אלפנט). שלוש שלדות הושלמו כטנק חילוץ, ואחת כטנק פיקוד[9].
מבנהו הפנימי של הטנק תוכנן בצורה הדומה למרבית הטנקים במלחמה. הוא חולק לשלושה תאים: התא הקדמי הכיל את הנהג בצד שמאל ולימינו מקלען-חרטום/קשר. ביניהם שכנה תיבת ההילוכים, ולשניהם פתחי כניסה/מילוט מעל ראשם עם פריסקופים מקובעים. בתא הלחימה במרכז הטנק היו עמדות לשלושת אנשי הצוות הנוספים: המפקד, הטען והתותחן. למפקד היה צריחון עם חמישה חריצי ראייה המספק שדה ראייה היקפי, ששימש גם כפתח יציאה/כניסה. בדגמי הייצור האמצעיים הוצג צריחון משופר עם שבעה פריסקופים. בחלקו האחורי של הטנק שכן תא המנוע. צריחו הגדול של הטיגר היה איטי מאוד בפעולה. כוח הצידוד ההידראולי שלו היה מבוקר על ידי לוחית מתחת רגלו של התותחן, וסיבוב שלם של 360 מעלות של הצריח ארך לכל הפחות דקה. במקרה של תקלה במנגנון צידוד הצריח, היה צידוד מלא של הצריח בקשת בת 360 מעלות כרוך ב-720 סיבובי גלגל יד על ידי התותחן.
חימושו העיקרי של הטיגר היה תותח בקוטר 88 מ"מ KwK 36 (ר"ת בגרמנית של Kampfwagenkanone - תותח (ב)רכב קרבי) L/56[10] מתוצרת חברת קרופ, אשר היה בעצם גרסה מוסבת לטנק של תותח הנ"מ Flak 18. באותה עת, היה זה התותח העוצמתי ביותר בעולם המותקן בטנק. התותח היה בעל אורך קנה של 4.93 מטרים ומהירות לוע גבוהה לפגזים חודרי השריון. הודות לקליבר הגדול היו הפגזים הנפיצים בעלי כושר פגיעה הרסני.
,_Aufmunitionieren.jpg)
הטיגר נשא 92 פגזים, מחציתם פגזים חודרי שריון (ה-Panzergranat-Patrone 39) והמחצית השנייה פגזים נפיצים (Sprenggranat-Patrone). סוג נוסף של פגז חודר שריון היה ה-Pzgr 40, בעל ליבת טונגסטן אך ללא מילוי חומר נפץ, שלפיכך היה בעל כושר חדירה עדיף מה-Pzgr.39 אך קטלני פחות לאחר החדירה. פגזים אלו היו נדירים יותר עקב מחסור בטונגסטן. סוג רביעי היה פגז מסוג מטען חלול (GrPatr 39 HL), לו כושר חדירה ודיוק פחותים מפגז חודר שריון רגיל, אך תפקיד דו-תכליתי של לחימה בשריון וירי על מטרות רכות (כגון זחל"מים, כלי רכב משוריינים ותותחים נגד-טנקים).
תותח ה-88 היה מדויק ביותר והסבירות לפגיעה במטרה במרחק העולה על 1,000 מטר בניסיון הראשון היה גבוה, הודות לאופטיקה (כוונות) המצוינת של התותח. תעשיית האופטיקה הגרמנית קודם למלחמת העולם השנייה הייתה המובילה בעולם, וכתוצאה מכך היו התותחנים הגרמנים מסוגלים לזהות מטרות הרבה מעבר לטווח של תותחי בעלות הברית. התותחן בטיגר היה מצויד במשקפת טלסקופית (שתי עדשות) המותקנת במקביל לציר של התותח הראשי. התותחן יכול היה לבחור בין הגדלה של 2.5X לבין הגדלה של 5X; הראשונה סיפקה שדה ראייה רחב יותר ואילו השנייה שימשה לטיווח מדויק במרחקים ארוכים[11].
ה-88 היה מסוגל לחדור כמעט כל טנק שבעלות הברית ייצרו במלחמה מטווחים ארוכים ביותר (יוצא דופן הוא טנק הסטלין הסובייטי). עם פגז חודר שריון היה מסוגל לחדור חזיתית את טנק השרמן האמריקאי ממרחק של עד 2,000 מטר, את הקרומוול הבריטי עד 3,500 מטר, את הצ'רצ'יל עד 1,700 מטר, את ה-T-34-85 עד 1,400 מטר ואילו את הסטלין רק ממרחק של בין 100 ל-300 מטר[12].
החימוש המשני כלל שני מקלעי MG34 - מקלע אחד מוקם בתובת הטנק והופעל על ידי הקשר, והשני הותקן כמקלע מקביל והופעל על ידי התותחן. דגמים מאוחרים של הטיגר צוידו במקלע נוסף אשר הותקן במסילה על צריחון המפקד. שלוש מדוכות עשן הותקנו בכל צד של הצריח ליצירת מסך עשן. מיוני 1943 הופסקה התקנתם בטיגר לאחר שחיילים בשטח דיווחו כי פגיעה של נשק קל או רסיסי פגז במדוכות העשן גרמה להצתתן, וכתוצאה מכך נפגמה הראות של צוות הטנק. ב-1944 הותקן על גג הצריח מטול מקובע הנורה מפנים הטנק. התקן זה ירה פגזי רסס או פגזי עשן. פגזי הרסס, אשר נורו למרחק של 7 עד 10 מטרים והתפוצצו בגובה של חצי מטר עד 2 מטר, נועדו לפגוע בחיילי חי"ר של האויב בסמיכות לטנק[13].
מסמך רשמי שפורסם על ידי ה-OKH (מפקדה עליונה לכוחות היבשה של הוורמאכט) באפריל 1943 מפרט את הנתונים הבליסטיים של התחמושת חודרת-השריון (הנתונים מתייחסים לחדירה של פלדה בזווית של 30 מעלות מהאנכי)[14]:
| פגז חודר שריון Pzgr. 39 משקל הפגז 10.2 ק"ג מהירות לוע 773 מטר לשנייה | פגז חודר שריון Pzgr. 40 משקל הפגז 7.3 ק"ג מהירות לוע 910 מטר לשנייה | |
|---|---|---|
| מ-100 מטר | 120 מ"מ | 171 מ"מ |
| מ-500 מטר | 110 מ"מ | 156 מ"מ |
| מ-1000 מטר | 99 מ"מ | 138 מ"מ |
| מ-1500 מטר | 91 מ"מ | 123 מ"מ |
| מ-2000 מטר | 83 מ"מ | 110 מ"מ |
הטיגר לא היה מהפכני במיגונו. השריון שלו לא היה משופע למרות הלקחים שנלמדו מההיתקלויות ב-T-34 הסובייטי. למרות זאת, הודות לעוביו היה המיגון חזק מאוד והיקשה מאוד על טנקי היריב לחדור את שריון החזית של הטנק בטווחי קרב סבירים. השריון הורכב מלוחות פלדה אחידים מאיכות גבוהה אשר עברו תהליך ערגול (RHA), שרותכו זה לזה. היתרון על פני פלדה מוקשה או יצוקה הוא שקל יותר לייצרו בכמויות גדולות ולחומר מאפיינים זהים בכל עוביו. עובי השריון בחזית הטנק היה 100 מ"מ ו-110 מ"מ בחזית הצריח, ו-80 מ"מ בצדי הטנק ובעורפו. עובי השריון בגג הצריח היה רק 25 מ"מ, אולם מאחר שפגזי ארטילריה בקוטר 150 מ"מ ומעלה חדרו את גג הצריח, הוא עובה ל-40 מ"מ החל ממרץ 1944.
תותחי ה-75 מ"מ של השרמן ו-76 מ"מ של ה-T-34 הסובייטי לא יכלו לחדור את הטיגר חזיתית, ונאלצו להתקרב למרחק של בין 100 ל-500 מטר כדי לפגוע בצדי הטנק. אחד התותחים שכן הצליחו להשתוות לתותח ה-88 של הטיגר היה ה-תותח ה-17 ליטראות (בקוטר 76.2 מ"מ) הבריטי שהורכב בשרמן פיירפלי, אך לא יוצר בכמות מספיקה. תותח זה היה מסוגל לחדור את שריון החזית של הטיגר מטווח של 1,700 מטר[15].
תא המנוע שכן במרכז ירכתי הטנק, כשמשני צדיו נמצאים מכלי הדלק. 250 טנקי הטיגר הראשונים שיוצרו צוידו במנוע בנזין V-12 בעל הספק של 650 כוחות סוס, דגם מייבאך HL210 P45 בנפח 21 ליטר. על אף שהיה מנוע מצוין בעל ביצועים גבוהים, הוא התברר כחלש מדי לטנק - אחת התוצאות של זמן פיתוח קצר מדי שניתן לתוכנית הטיגר - והוחלף במנוע חזק יותר, ה-HL230 P45 בעל הספק של 700 כוחות סוס, כמו אצל טנקי הפנתר והקינג טיגר. שני מכלי דלק שהכילו קרוב ל-500 ליטר נתנו לטיגר טווח פעולה מוגבל של 195 ק"מ על כביש[16].
עם המנוע המשופר, יחס הכוח למשקל בטיגר עמד על 12.3 כוחות סוס לטון (בהשוואה לכ-13 בפנצר 4). הוא יכול היה לפתח מהירות מרבית של קרוב ל-40 קמ"ש על כביש, אך רק 20 קמ"ש לפרק זמן ממושך, ופחות מזה בתנאי שטח קשים; בשל משקלו הרב, הייתה יכולת התמרון של הטיגר מוגבלת בתנאי שטח קשים: המנוע אפשר לו יכולת חציית תעלות בעומק של עד 2.5 מטרים, וטיפוס במדרון בזווית בת 35 מעלות[17].
מזקו"ם הטיגר הורכב מגלגלי הינע קדמיים, גלגלי סרק אחוריים ו-36 גלגלי מרכוב (בוגים) חופפים מפלדה בקוטר של 800 מ"מ כל אחד. המאפיין החדשני של גלגלי מרכוב חופפים העניק אמנם לטיגר יציבות טובה יותר ופיזר את משקל הטנק באופן טוב יותר, אך כלל גם חסרונות: החלפתו של גלגל אחורי פגום דרשה את הוצאתם של מספר גלגלים נוספים, פעולה שצרכה זמן. כמו כן מערכת הגלגלים נטתה להיסתם בבוץ, אבנים וקרח. ב-1944 הוחלפו הגלגלים בגלגלי מרכוב חדשים הזהים לאלו של הקינג טיגר, שהיו בעלי כושר נשיאה טוב יותר.
כדי לתמוך במשקלו הכבד של הטנק, הזחלים היו ברוחב של 725 מ"מ כל אחד והורכבו מ-96 חוליות. בזכות הזחלים הרחבים, לחץ המשקל על הקרקע עמד על 0.735 ק"ג/סמ"ר. סוג נוסף של זחלים ברוחב של 520 מ"מ הותקנו בטנק לצורך שינועו על גבי רכבת. מגיני בוץ הותקנו על השלדה כדי להגן על החלק החשוף של הזחלים. בספרי עזר גרמניים צוין כי צוות של טיגר יכול להחליף זחל אחד בפרק זמן של שלושים דקות[18].
מלבד הטען, כל ארבעת אנשי הצוות בטנק היו מצוידים במערכת אינטרקום לתקשורת פנימית. כל טיגר היה מצויד במערכת תקשורת, המאפשרת למפקד הטנק לשדר ולקלוט שדרים עם טנקים אחרים. היה לה טווח שמיש הנע בין 4 עד 6 קילומטרים, בהתאם לתנאי מזג האויר. טנקים שתפקדו כמפקדי פלוגות או מחלקות צוידו במקלט נוסף.
מאפיין חדשני נוסף שהוצג בטיגר היה ציוד צליחה מיוחד שאפשר לטנק לנוע מתחת למים עד עומק של 4 מטרים. לפני כן, נמנעו הגרמנים מלפתח טנק שמשקלו עולה על 30 טון בגלל הבעיה הטקטית של מציאת גשרים מתאימים החזקים מספיק כדי לתמוך בטנק כבד. הפתרון שהוצג בפגישה ב-26 במאי 1941 (בה הוחלט על פיתוח הטיגר), היה לצייד את הטיגר בשנורקל שהיה מחובר בעורפו של הטנק ואפשר לצוות לנשום כאשר הכלי היה שקוע במים. כל פתחי היציאה היו אטומים למים. 495 הטנקים הראשונים צוידו במערכת הצליחה הזו, אולם כדי להקל על הייצור הוחלפה מערכת זו בציוד צליחה פשוט יותר שאפשר לטיגר לנוע בעומק של 1.5 מטרים בלבד[19].
הטיגר פיבל הייתה חוברת הדרכה ייחודית לצוותי הטיגר, שבניגוד לחוברות הדרכה אחרות של הצבא הגרמני, השתמשה בהומור ובאיורים שוביניסטים שכללו תמונות של נשים לבושות למחצה, כדי למשוך את תשומת לב הצוות להיבטים החשובים בתפעול הטנק. לדוגמה, החוברת הפצירה בתותחן לחשוב בטרם הוא יורה, "מאחר שעל כל פגז שירית, אביך שילם 100 רייכסמרק במיסים ואימך עבדה שבוע במפעל". עוד הכילה החוברת מידע מאויר על טנקי האויב והיכן יש לפגוע בהם עם סוג התחמושת הנדרשת.
בתום מבחני הניסוי ב-1942 נבחר הדגם של הנשל להיכנס לייצור סדרתי, תחת השם פאנצרקאמפפוואגן סימן 6 דגם H1. תובות הטנק הורכבו במפעל מספר 3 של הנשל בקאסל, ולאחר מכן הועברו למפעל של Wegmann AG - גם הוא בקאסל - שם חוברו צריחי הטנק תחת הרישיון של קרופ. בסיום התהליך הטנק נצבע והועבר משם לידי הצבא[20].
בעיות הינע בטנק הובילו לעיכובים ניכרים בתחילת הייצור. בחודש אוגוסט 1942 הושלמו 8 הטיגרים הראשונים, אף שהיעד המתוכנן עמד על עשרה. גם בשלושת החודשים הבאים היה הייצור מתחת ליעד המתוכנן; ההסבר שניתן על ידי הנשל היה כי הדרישה לחלקים חלופיים והשינויים שנערכו לתמסורת הקשו על התהליך. בדצמבר 1942 הצליחה לבסוף הנשל לפתור את מרבית הבעיות המכניות, ובראשית 1943 אף עקפה את יעד הייצור המתוכנן. הייצור החודשי גדל בעקביות כדי לספק מספר גדול של טנקי טיגר ככל האפשר, כששיא הייצור הגיע ל-104 בחודש אפריל ו-100 במאי 1944. הפצצות אוויריות של בעלות הברית ב-1943 האטו את ייצור הטנק וגרמו לאובדן של 79 טנקים באותה שנה. כמו כן נתגלו מעשי חבלה בעשרה טנקים שכללו הכנסת שבבי ברזל באורך 10 עד 12 סנטימטר במזקו"ם הטנק[21].
הסיבה העיקרית לכך שרק 1,347 יחידות יוצרו הייתה העלות הגבוהה של הטנק וייצור מסובך שדרש משאבים רבים; עלות טיגר בודד הגיע ל-300,000 רייכסמרק, כמעט פי ארבעה מעלותו של תותח הסער שטוג סימן 3 ופי שלושה מהפנצר סימן 4[22]. ייצורו של הטיגר הופסק בהדרגה במקביל לכניסתו ההדרגתית של דגם עדיף לייצור - הטיגר II, גם הוא של הנשל - ובאוגוסט הושלמו ששת הטנקים האחרונים.
במהלך הייצור של הטיגר הוצגו שדרוגים ושינויים רבים במטרה לשפר את הביצועים המכניים, להגדיל את כוח האש והמיגון, ולפשט את תהליך הייצור. לטיגר שלוש גרסאות ייצור: המוקדם, האמצעי, והמאוחר. הדגמים המוקדמים אלו הם 250 הטנקים הראשונים שיוצרו. הדגמים האמצעיים היו בייצור מאפריל 1943 עד לינואר 1944. אלו צוידו במנוע עוצמתי יותר - ה-HL230 P45 בעל הספק של 700 כוחות סוס, תמסורת משופרת יותר, ובצימריט (Zimmerit) - ציפוי קרמי להגנה מפני מוקשים מגנטיים[23]. דגמי הייצור המאוחרים הופיעו בשמונת חודשי הייצור האחרונים של הטיגר (ינואר עד אוגוסט 1944) וכללו שינויים כמו עיבוי השריון בגג הצריח (מ-25 מ"מ ל-40), כוונת משופרת, וגלגלי מרכוב משופרים[24].
ב-1943 רכשה ממשלת יפן מספר דגמי טנקים מבעלת בריתה גרמניה, במטרה ללמוד על תכנוני הטנקים הגרמנים. תחילה נשלחו צמד טנקי פאנצר סימן 3, ומאוחר יותר רכשו היפנים טיגר אחד וטנק פנתר אחד, אולם אלו מעולם לא נשלחו בגלל מצבה המדרדר של יפן במלחמה[25]. הטיגר ניתן מאוחר יותר כמתנה לגרמנים על ידי הממשלה היפנית.
כ-89 טנקי טיגר הוסבו לטנקי פיקוד (Befehlswagen) במהלך המלחמה. אלו צוידו במערכות קשר נוספות ובאנטנות. כדי לפנות מקום לציוד התקשורת, הטנק נשא רק 66 פגזים והמקלע המקביל והפריסקופ בצריח הוסרו.
טבלת ייצור ואבדות הטיגר:[26]
| חודש | מספר הטנקים שהושלמו | אבדות[27] | חודש | מספר הטנקים שהושלמו | אבדות |
|---|---|---|---|---|---|
| אוגוסט 1942 | 8 | 0 | נובמבר 1943 | 56 | 29 |
| ספטמבר 1942 | 3 | 1 | דצמבר 1943 | 67 | 65 |
| אוקטובר 1942 | 11 | 3 | ינואר 1944 | 93 | 62 |
| נובמבר 1942 | 25 | 0 | פברואר 1944 | 95 | 13 |
| דצמבר 1942 | 30 | 0 | מרץ 1944 | 86 | 32 |
| ינואר 1943 | 35 | 11 | אפריל 1944 | 104 | 96 |
| פברואר 1943 | 32 | 3 | מאי 1944 | 100 | 21 |
| מרץ 1943 | 41 | 16 | יוני 1944 | 75 | 92 |
| אפריל 1943 | 46 | 4 | יולי 1944 | 64 | 195 |
| מאי 1943 | 50 | 17 | אוגוסט 1944 | 6 | 94 |
| יוני 1943 | 60 | 0 | ספטמבר 1944 | 0 | 125 |
| יולי 1943 | 65 | 34 | אוקטובר 1944 | 0 | 39 |
| אוגוסט 1943 | 60 | 41 | נובמבר 1944 | 0 | 19 |
| ספטמבר 1943 | 85 | 34 | דצמבר 1944 | 0 | 2 |
| אוקטובר 1943 | 50 | 37 | ינואר 1945 | 0 | 62 |
| סה"כ | 1,347 | 1,147 |
במהלך 1942–1945, היחידה העיקרית בה פעל הטיגר הייתה גדודי פאנצר כבדים (schwere Panzer-Abteilung), יחידה עצמאית שתפקידה לפעול בחוד החנית של דיוויזיות הפנצר. עשרה גדודים כאלו הקים הוורמכט (מספרם 501 עד 510), ושלושה הוואפן אס אס (101, 102, 103). בתחילה, כל גדוד כזה הורכב משתי פלוגות בנות 9 טנקי טיגר כל אחת, מלווים ב-10 טנקי פנצר 3 למטרות של סיור וליווי, תפקידים שהטיגר לא תוכנן למלא. שני טנקי טיגר נוספים עמדו לרשות מפקדת הגדוד. בעקבות חוות דעת של מפקדים בשטח, הוחלט במרץ 1943 על שינוי במבנה גדודי השריון הכבד. על פי המתווה החדש, כללו גדודי השריון הכבד רק טיגרים, 45 בכל גדוד; גדוד סטנדרטי כלל שלוש פלוגות בנות 14 טיגרים כל אחת, יחד עם 3 נוספים במפקדה. בנוסף, שלוש דיוויזיות עילית מאס.אס (לייבשטנדרטה, טוטנקופף ודאס רייך) קיבלו פלוגה כבדה של טיגרים, ודיוויזיית גרוסדויטשלנד מהצבא קיבלה גדוד של טיגר במהלך המלחמה.
ב-23 ביולי 1942 הורה היטלר להקים בחופזה פלוגה ראשונה של טיגרים ולשלחה לחזית בלנינגרד. גדוד השריון הכבד ה-502 קיבל לידיו את ארבעת הטיגרים הראשונים, ואלו השתתפו בקרב לראשונה ב-29 באוגוסט; שניים מהם הושבתו עקב בעיות מכניות בתמסורת אך תוקנו והוחזרו לשירות. להיטותו היתרה של היטלר להפעיל את הטיגרים גרמה לכך שהם הופעלו בשטחים מיוערים וביצתיים שלא התאימו לתנועת טנקים כבדים. ב-21 בספטמבר נכנס הגדוד ה-502 לקרב בשנית, ובמהלכו נתקע אחד מהטנקים וחילוצו כשל בגלל אש האויב. הפיקוד הגרמני העליון אסר להשמיד את הטנק, אך לבסוף, ב-25 בנובמבר, נאלצו הגרמנים לפוצץ אותו ולהשמידו כדי למנוע את נפילתו לידי הסובייטים, ובכך הוא היה לטיגר הראשון שאבד בקרב. מאוחר יותר, ב-18 בינואר 1943, הצליחו הסובייטים לתפוס בשלמותו טיגר אחד שנתקע במהלך הלחימה. הטנק הובל במהירות למתחם קובינקה לבדיקות, שם בחנו אותו הסובייטים בדקדקנות[28].
.jpg)
בעקבות נחיתת בעלות הברית בצפון מערב אפריקה, שלחה גרמניה במהירות כוחות לתוניסיה כדי לבלום גישה ללוב ולמנוע מבעלות הברית בסיסים דרכם יוכלו לפלוש לאיטליה. גדוד השריון הכבד ה-501 נחת בביזרטה ב-23 בנובמבר 1942 יחד עם שלושה טיגרים בלבד, משום שעדיין היה בתהליך הצטיידות בטנק החדש עקב עיכובים בייצורו. בסך הכול נשלחו 20 טיגרים לתוניסיה, והם הוכיחו שהם חסינים כמעט לחלוטין לאש תותחי הטנקים ותותחי הנ"ט של בעלות הברית[29]. הטנקים הללו אבדו בעקבות כניעת כוחות הציר בצפון אפריקה במאי 1943.
הפעם הראשונה בה נעשה שימוש משמעותי בטנקי טיגר היה במהלך מתקפת הנגד המוצלחת של מאנשטיין באביב 1943 (קרב חרקוב השלישי), במסגרת קורפוס הפאנצר ה-2 של הוואפן אס אס. כ-130 טיגרים הופעלו על ידי הכוחות הגרמנים בשלב הפתיחה של מבצע ציטדל, ההתקפה הגרמנית במבלט קורסק. היטלר תלה תקוות רבות בטנק החדש, ולכן פתיחת המתקפה הגרמנית נדחתה במספר חודשים, כדי לאפשר ייצור מספר רב של טנקים חדישים (טיגר ופנתר), שנועדו להוביל את המתקפה. הפיקוד הגרמני התכוון לנצל את הטיגרים כדי לפרוץ את מערכי ההגנה העמוקים של כוחות הצבא האדום במבלט קורסק, ולחסוך באבדות של הכלים המשוריינים הפחות ממוגנים שברשותו. במסגרת הקרב נעשה שימוש בטקטיקה שנודעה בשם פאנצרקייל, כלומר "טריז משוריין". במסגרת טקטיקה זו הכלים המשוריינים הכבדים ביותר, הטיגרים או האלפנטים היוו את חוד הטריז המשוריין, בעוד שהטנקים המוגנים פחות, מדגם פאנצר סימן 3 ופאנצר סימן 4 נעו בעקבותיהם. בדרך זו הוטלה ההבקעה על הטנקים בעלי הכושר הרב יותר להנחית ולספוג את המהלומות הקשות ביותר. אף שהטיגרים היוו רק חלק קטן מכוח השריון הגרמני בקורסק, הם רשמו הצלחות מרשימות כנגד השריון הסובייטי, בזכות החימוש העדיף והמיגון העבה שלהם, וגרמו אבדות כבדות לטנקים הסובייטיים. תותח ה-88 מ"מ של הטיגר היה מסוגל להשמיד את כל סוגי הטנקים הסובייטים בטווחי קרב של קילומטר וחצי ומעלה, בעוד תותחי ה-76.2 מ"מ בהם היו מצוידים הטנקים הסובייטיים, ושהיו גם תותחי הנ"ט הנפוצים ביותר בשימוש הצבא האדום, היו מסוגלים לחדור את שריון החזית של הטיגר רק מטווח קצר מאוד. כמעט כל הטיגרים שהופעלו בקרב קורסק נפגעו במהלכו וניזוקו בדרגות שונות של חומרה, אך רק חלק קטן מתוכם הושמדו כליל.
הפיקוד הסובייטי ייחס חשיבות והערכה רבה לטיגרים, כפי שניתן ללמוד מכותרת עיתון סובייטי בזמן קרב קורסק: "הטיגרים בוערים"[30], לכן המפקדים הסובייטיים השתדלו להילחם נגדם בתנאים שיקשו עליהם לנצל את יתרונותיהם במיגון ובחימוש, והתאימו לעיתים את טקטיקת הלחימה שלהם להשגת מטרה זו. במהלך קרב פרוחורובקה, למשל, הורה פאבל רוטמיסטרוב, מפקד ארמיית המשמר המשוריינת החמישית הסובייטית, לטנקים שלו לנוע במלוא המהירות לכיוון הכוחות הגרמניים, כדי לסגור את המרחק בין הכוחות היריבים במהירות האפשרית, ולא לאפשר לטיגרים לפגוע בטנקים שלו מטווח רחוק. טקטיקה זו עלתה לכוחות הסובייטיים התוקפים במחיר יקר מאוד. קורפוס הפאנצר אס אס השני, שספג את עיקר מתקפת הנגד הסובייטית כלל בשלב זה 15 טנקי טיגר מבצעיים בלבד. מפקדים סובייטיים אחרים כמו רוקוסובסקי וואטוטין העדיפו להימנע מלחימה בשדה הפתוח נגד השריון הגרמני, והציבו את מרבית הטנקים שלהם ב"עמדות תובה" מוסוות, כדי לאפשר להם לפתוח באש על הטיגרים מטווח קצר ביותר, לפני שיתגלו על ידי האויב, ובכך להעניק להם סיכוי טוב יותר להתמודד מולם ולהשמיד אותם.
ארבעה עשר מפקדי טיגר ידועים כי השמידו למעלה ממאה טנקים וכלי רכב (כגון טנקים, משאיות, תותחים וכדומה) במלחמה, ביניהם קורט קניספל, אוטו קאריוס, יוהנס בולטר ומיכאל ויטמן[31]. ויטמן, קצין בוואפן אס.אס, היה מעורב באחד מקרבות השריון הנודעים ביותר במלחמה, בסביבת העיירה וִילֶר-בּוקַז' (Villers-Bocage) בנורמנדי. שם ארב הטיגר בפיקודו של ויטמן לכוחות מהדיוויזיה הבריטית המשוריינת השביעית והשמיד לבדו בפרק זמן קצר לפחות עשרה טנקי אויב ומספר כלי רכב נוספים.
הטיגר הוכיח עצמו בקרב כטנק אימתני המסוגל להילחם במגננה מול שפעת השריון הסובייטי והאמריקאי ולגרום להם אבדות נוראות, הודות לחימושו ומיגונו המעולים. במתקפה שימשו הטיגרים כטנק סער המבקיע את מערכי הגנת האויב, ובמגננה כמעוז נייד. בעיני צבאות בעלות הברית הפך הטיגר לאמת מידה להערכת חיל השריון הגרמני, וקנה לעצמו מוניטין של כל יכול. הפחד מפני הטיגרים גרם לכך שלעיתים קרובות דיווחו קציני טנקים של בעלות הברית שהם מותקפים על ידי טנקי טיגר, אף שלרוב היה מדובר בפאנצר סימן 4, שצלליתו הייתה דומה לזו של הטיגר ממרחק[32].
.jpg)
על ההצלחה המרשימה שלו בקרבות בחזית המזרחית ניתן ללמוד מדו"חות לאחר הקרב של גדודי השריון הכבדים 503 ו-506: מ-5 ביולי (תחילת קרב קורסק) ועד 21 בספטמבר 1943, טען גדוד 503 להשמדתם של 501 טנקי אויב (בעיקר טנקים מסוג T-34, אולם גם טנקי KV, צ'רצ'יל ושרמנים), 388 תותחי נ"ט, 79 כלי ארטילריה ושבעה מטוסים. אבדותיו של הגדוד באותו פרק זמן הסתכמו ב-18 טיגרים מושמדים. גדוד 506 דיווח כי השמיד 213 טנקי אויב ו-194 תותחי נ"ט בין 20 בספטמבר 1943 ל-10 בינואר 1944 במחיר 19 טיגרים שהושמדו. גם בהנחה שהייתה הגזמה מסוימת בדיווחי שתי היחידות, ושחלק מטנקי האויב שנפגעו על ידי הטיגרים לא הושמדו לחלוטין, עדיין מדובר ביחס אבדות מרשים, שהתקרב לכדי 10 ל-1. הטיגר המשיך לשמור על עליונותו האיכותית על הטנקים של בעלות הברית ולשלוט בשדות הקרב כמעט עד לתום המלחמה נגד גרמניה הנאצית, אף על פי שמ-1944 החלו להופיע כלים משוריינים של בעלות הברית, שהיו מסוגלים להתמודד כנגדו[33].
אולם על אף יתרונותיו, לקה הטיגר במספר תחומים, כגון תמרון ומהירות. הוא סבל מבעיות מכניות וטכניות רבות ודרש טיפול מתמיד כדי להשאירו כשיר לשירות. משקלו הרב של הטנק הקשה על מציאת גשרים מתאימים לחצייה. בעיה נוספת הייתה מצויה במערכת הצידוד ההידראולית אשר הייתה איטית וקשה לתפעול. לכל אלו יש להוסיף גם את טווח הפעולה הקצר של הטנק שנגרם בגלל צריכת הדלק הגבוהה שלו; פעמים רבות לא יכלו הטיגרים להתקדם יחד עם הכוח התוקף בגלל מחסור בדלק ונאלצו לעצור או לשנע את עצמם ברכבות לאזור היעד[34].
אחד החסרונות הבולטים של טנקים כה כבדים דוגמת הטיגר היה הקושי בחילוצם. הפתרון הברור היה לגרור טיגר בעזרת טיגר נוסף, אולם אופן חילוץ זה נאסר רשמית עקב פגיעה בתבת ההילוכים ובמערכת ההיגוי לטנק הגורר. החיילים בשטח התעלמו תכופות מפקודה זו. האפשרות התקנית יותר הייתה לגרור טיגר בעזרת שלושה זחל"מי חילוץ בני 18 טון מסוג Sd.Kfz. 9. צוותי חילוץ, שעבדו פעמים רבות תחת אש, הצליחו לחלץ מספר רב של טנקים שהוחזרו ליחידות תחזוקה, תוקנו והוחזרו לפעילות.
בניגוד לטנקים אחרים של גרמניה הנאצית, הטיגר לא יוצא לבעלות בריתה במהלך המלחמה. יוצאת מכלל זה הייתה הונגריה, בקיץ 1944 נמסרו לה 10 טיגרים מגדוד השריון הכבד 503, שנמצא באותה עת בתהליך הסבה לטנקי טיגר II החדישים. הטיגרים, שמעל לכל ספק היו בעלי עליונות טכנולוגית ניכרת לשריון ההונגרי, הועברו בהסכמת מפקד קבוצת ארמיות צפון אוקראינה פילדמרשל ולטר מודל לדיוויזיה ההונגרית המשוריינת השנייה, כדי לתגברה בעקבות אבדותיה בגליציה באפריל 1944. הטיגרים ההונגרים השתתפו לראשונה בקרב ב-26 ביולי 1944, תחילה בעוד הסימונים הגרמנים עליהם[35].
לאחר ששבו בשלמותו את הטיגר בינואר 1943, החלו הסובייטים לבחון את שריון הטנק. לתדהמתם, התברר כי הטיגר היה חסין בפני כל תותחי הטנקים שברשותם. כפתרון ביניים הציגו הסובייטים את הSU-152, תותח מתנייע רב-תכליתי על מרכב טנק ה-KV, אשר צויד בתותח הוביצר בקוטר 152 מ"מ. אף על פי שה-SU-152 תוכנן כתותח סער[36], הוא נמצא כתשובה אפשרית לטיגר ופיתוחו הואץ. פגזים חודרי השריון של תותח ה-152 מ"מ היו מסוגלים לחדור את השריון הקדמי של הטיגר ממרחק 2000 מטר, וכך גם הפגזים הנפיצים במשקל 43 קילוגרמים להם כושר הרס ניכר, שהיו חזקים מספיק כדי להשמיד את הטיגר. גרסה משופרת יותר, ה-ISU-152, שנבנה על מרכב טנק הIS-2 והשתמש בתותח זהה בקוטר 152 מ"מ נכנס לייצור לקראת סוף 1943 והחל להחליף את ה-SU-152.
הצבא האדום החל לפתח לראשונה גם משחיתי טנקים החל מ-1943. הראשון בהם, SU-85, פותח כולו כאמצעי נגד לטיגר; הוא צויד בגרסת מוסבת לטנק של תותח הנ"מ בקוטר 85 מ"מ והופיע לראשונה בשדות הקרב באוגוסט 1943. ב-1944 הורכב התותח בטנק הבינוני T-34 שנקרא T-34/85, וכתוצאה הופסק ייצורו של ה-SU-85. לקראת סוף 1944 נכנס לייצור משחית הטנקים SU-100, בעל תותח בקוטר 100 מ"מ מדגם D-10 שהיה מסוגל להשמיד את הטיגר ממרחק של 1,000 מטר.
הצבא האמריקאי נתקל לראשונה בטיגר בפברואר 1943 בצפון אפריקה, בקרבות בתוניסיה, אולם לא הצליח להעמיד מולו יריב הולם עד יוני 1944 לפחות. המודיעין האמריקאי האמין כי הטיגר לא יופיע במספרים גדולים וכי האיום העיקרי בשדה הקרב יישאר הפאנצר 4. רק לאחר שהבינו האמריקאים כי הטיגר וכך גם טנק הפנתר מהווים איום גדול משחשבו, הם החלו לפרוש את טנקי השרמן עם תותחי ה-76 מ"מ, בזמן לפלישה לנורמנדי[37]. אף על פי שהיה בעל כושר חדירה עדיף על תותח ה-75 מ"מ הסטנדרטי של השרמן, עדיין לא היה מסוגל לחדור את הטיגר ממרחק סביר[38].
כמו כן החלו האמריקאים לפרוש בשלהי 1944 את משחית הטנקים M36 ג'קסון ומאוחר יותר את הטנק הבינוני M26 פרשינג, שניהם מצוידים בתותח בקוטר 90 מ"מ - תותח הטנק החזק ביותר שפרסה ארצות הברית במלחמה - שהיה מסוגל לחדור את הטיגר ממרחק העולה על 500 מטרים.
כבר באפריל 1941 החליט משרד המלחמה הבריטי שיש לפתח תותח שישמש כלי אחיד גם כתותח נגרר נגד טנקים וגם להתקנה בצריחי הטנקים שיחליף את תותח ה-6 ליטראות בקוטר 57 מ"מ. ב-1941 הושלם הפיתוח של תותח ה-17 ליטראות בקוטר 76.2 מ"מ. הופעת טנקי הטיגר סימן I הגרמנים בצפון אפריקה, גרמו לזירוז הייצור ולשליחת 100 תותחים ראשונים לחזית זו באביב 1943. היות שתכנון המרכב לא הסתיים, נשלחו 100 תותחים ראשונים אלה על מרכב של תותח 25 ליטראות ונקראו 17/25 ליטראות.
.jpg)
הבריטים גם החלו במאמצים להתקנת תותח ה-17 ליטראות על מרכב של טנק קיים, וכתוצאה פיתחו ב-1942 את ה-A30 צ'לנג'ר[39], טנק שיוט שנבנה על בסיס תובת הקרומוול. הצ'לנג'ר סבל מלא מעט בעיות וחסרונות בעיצוב שהובילו לכך שרק 200 נבנו בפועל, ואלו נכנסו לשירות רק לאחר הפלישה לנורמנדי. בעקבות העיכובים בפיתוח וחוסר שביעות הרצון מהצ'לנג'ר, פנו הבריטים להתקנת התותח על טנקי השרמן האמריקאיים. אף על פי שתוכנן רק כ'פתרון ביניים', השרמן פיירפלי המצויד בתותח ה-17 ליטראות הוכיח עצמו כהצלחה (באחד הקרבות בצרפת הצליח פיירפלי בודד להשמיד 3 טיגרים בפרק זמן של 12 דקות), והיה לטנק היחידי בארסנל הבריטי אשר השתווה לטיגר ולפנתר מבחינת כוח אש. כ-2,000 יחידות נבנו[40]. כתוצאה מכך הוסב גם משחית הטנקים האמריקאי M10 וולברין (שנמסר לבריטים) לנשיאת תותח ה-17 ליטראות ונקרא בשם אכילס. בשלהי 1944 הוכנס לשירות טנק השיוט קומט, שנועד להתמודד עם הטיגר[41].
הטיגר שימש בסיס למספר מועט של כלי רכב שהיו בדומה לטנק עצמו ממוגנים מאוד וכבדים. אחד מכלים אלו היה השטורמטיגר, מרגמת סער בקוטר 380 מ"מ על מרכב הטיגר. השטורמטיגר פותח ב-1943 בהתאם לדרישה מהצבא הגרמני לתותח סער משוריין בכבדות ללחימה באזורים עירוניים בחזית המזרחית. כלי רכב זה מחוסר צריח במשקל 65 טון, היה חמוש במשגר רקטות ענק בקוטר 380 מ"מ בחזית המרכב, אשר שיגר פגזים במשקל של למעלה מ-350 קילוגרם למרחק של 6 קילומטרים ויותר. רק 18 יחידות הוסבו מהטיגר, מאחר שהשטורמטיגר היה כבד, איטי, מסורבל ובעל ערך טקטי מוגבל.
שלושה טנקי חילוץ בשם ברגטיגר נבנו על תובת טיגר. תפקידם היה לגרור טנקי טיגר שהושבתו בקרב או עקב בעיות טכניות. בכלים אלו הוסר התותח, הצריח קובע והותקנה עליו כננת.
רק 6 טיגרים שרדו את המלחמה, המפורסם מביניהם הוא טיגר מספר 131 אשר שוכן במוזיאון הטנקים בבובינגטון, אנגליה. טיגר 131 מגדוד השריון הכבד 504 נשבה בתוניסיה ב-21 באפריל 1943, לאחר שפגז מטנק צ'רצ'יל פגע בתותח שלו וניתז משם לעבר טבעת הצריח, כשהוא תוקע את הצריח ופוגע ככל הנראה במכשיר הרדיו. הצוות נטש את הטיגר והטנק נשבה והובא לתוניס, שם הוא הוצג בפני המלך ג'ורג' השישי וראש ממשלת בריטניה וינסטון צ'רצ'יל במהלך ביקורם באזור.
ב-25 בספטמבר 1951 נמסר הטנק למוזיאון הטנקים בבובינגטון. רק כעבור כמעט 40 שנה, ביוני 1990 הוחלט לנסות ולשחזר באופן מלא את הטיגר. מנוע מייבאך HL230 P45 שנלקח מטיגר II הותקן בטנק. כעבור 13 שנים, בדצמבר 2003, הושלם סופית שחזורו של טיגר 131 - הטיגר היחיד בעולם שמסוגל לנוע[42]. ב-2014 הוצג טיגר 131 בסרט הקולנוע "זעם".[43]
להלן רשימת יתר הכלים ששרדו המוצגים במוזיאונים ברחבי העולם:
Seamless Wikipedia browsing. On steroids.
Every time you click a link to Wikipedia, Wiktionary or Wikiquote in your browser's search results, it will show the modern Wikiwand interface.
Wikiwand extension is a five stars, simple, with minimum permission required to keep your browsing private, safe and transparent.
_in_Ortschaft.3.jpg)
_recolored.jpg)
