הימן שמיר

הימן שמיר (שכטמן) (20 בספטמבר 1924 – 2 בדצמבר 1973^[1]) היה מכותבי תוכנית רמז-שמיר להקמת חיל האוויר הישראלי, סגן מפקד חיל האוויר במלחמת העצמאות ומחלוציה של התעשייה האווירית לישראל.

הימן שמיר

יש לערוך ערך זה. ייתכן שהערך סובל מבעיות ניסוח, סגנון טעון שיפור או צורך בהגהה, או שיש לעצב אותו, או מפגמים טכניים כגון מיעוט קישורים פנימיים.

תולדות חיים מוקדמות

ילדות בגולה

הימן נולד בקייב, אוקראינה, בשנת 1924 כבן בכור להוריו אהרן וציפורה שכטמן. בהיותו בן תשעה חודשים חצתה המשפחה את הגבול לפולין במטרה לעלות לארץ ישראל, אך עלייתם לא התאפשרה עקב שלטון המנדט הבריטי. בהיות הימן בן שלוש עברה המשפחה להתגורר בשיקגו שבארצות הברית. אביו, אהרן, סיים את לימודיו בחינוך והחל לנהל בית ספר יהודי. העברית הייתה שגורה בבית, עד שבגיל שש נבחר הימן להקריא בפני ביאליק את "הגדי בבית המלמד", בביקורו של זה האחרון בשיקגו. בבית שררה אווירה ציונית נלהבת, ואישים כמו חיים ארלוזורוב ושמואל דיין באו להתארח לעיתים מזומנות. ב-1930, עת היה הימן בן עשר, נולדה אחותו, כרמלה. שנתיים לאחר מכן, ב-1932, עלה עם משפחתו לארץ ישראל.

נעורים בארץ ישראל

אהרן שכטמן ניהל את בית החינוך לילדי עובדים בתל אביב (כיום א"ד גורדון), אליו הימן נרשם כתלמיד, בגיל 12. לאחר סיום לימודיו בגימנסיה העברית "הרצליה", יצא הימן להכשרה כנוטר בגבעת עדה. לאחר סיום שנת שירותו, החלה מפעמת בהימן התשוקה ללמוד טיס. לאחר התייעצות עם ברל כצנלסון ובברכת היישוב, נסע ללימודי טיס והנדסת תעופה בארצות הברית.

השיבה לארצות הברית ופרוץ מלחמת העולם השנייה

במדי חיל האוויר האמריקאי

הימן שמיר כחניך בניו-ג'רזי, 1940,ארכיון ההגנה

הימן הגיע ללימודיו בארצות הברית בשנת 1939, ערב פרוץ מלחמת העולם השנייה, בהיותו בן 19. הוא החל בלימודי הנדסת תעופה במכון הטכנולוגי של אילינוי, ובמקביל למד טיס בבית הספר של תנועת "החלוץ", ששם למטרה להכשיר טייסים יהודיים מארצות הברית, במטרה כפולה: להילחם באויב הגרמני, ובהמשך לסייע לפיתוח התעופה המסחרית בארץ, כפי שאכן קרה.

לאחר שסיים את לימודיו והוסמך כטייס אזרחי, החל מכשיר הימן טייסים נוספים, בהם אהרן רמז, לימים מפקדו הראשון של חיל האוויר. עם הצטרפות ארצות הברית למדינות הלוחמות במלחמת העולם השנייה, התגייס הימן לחיל האוויר האמריקאי, ושירת כטייס מפציצים באוקיינוס השקט עד תום המלחמה.

העלייה לארץ ישראל

לאחר תום מלחמת העולם השנייה, עת החלו להתברר זוועות השואה שהתחוללה באירופה, חבר הימן לקבוצה של צעירים יהודים מארגוני "הבונים" ו"השומר הצעיר" בניו יורק, והחל בהכשרה ימית בסיסית, לצורך לקיחת חלק בעלייה ב'. לאחר נחיתתו עם האוניות "וודג'ווד" וה"הגנה" בחופי הארץ, שב לשיקגו, שם נישא ללוריין, צעירה יהודייה ושבת העיר. ב-12 ביוני 1947, עלה הזוג לארץ ישראל.

ראשיתו של חיל האוויר

עם שובו לארץ פגש הימן באהרן רמז, אותו הכיר הן מילדותם בתל אביב והן מקורס הטיס בארצות הברית. רמז שב מאירופה משירות פעיל כטייס בחיל האוויר הבריטי. באותה עת החלה לעלות ההבנה כי עימות בלתי נמנע מתקרב בין יהודי הארץ לבין האוכלוסייה הערבית ומדינות ערב השכנות, והימן ואהרן, שראו מקרוב את תפקידם המכריע של חילות האוויר במלחמת העולם השנייה, החלו בהכנות להקמתו של כוח אווירי בארץ ישראל. ב-23 באוקטובר 1947 שלחו השניים תוכנית ראשונית לישראל גלילי, ראש המטה הארצי של ההגנה. המשימה העיקרית שעמדה בפניהם הייתה שכנוע מקבלי ההחלטות בחיוניותו של חיל אוויר למאבק, שהיה עוד בראשיתו, וכלל כוחות קרקעיים מעטים בלבד.

תוכנית רמז-שמיר

מתוך תוכנית רמז-שמיר להקמת חיל האוויר הישראלי. דף בכתב ידו של הימן שמיר

מאחר שהבריטים שלטו בארץ, היה על התוכנית לבוא לכדי מימוש בשני שלבים: הראשון גלוי לשלטונות (כגון רכישת מטוסים אזרחיים עבור היישוב בארץ), והשני נסתר, הכולל אמצעים שיאפשרו הפיכת מטוסים למטוסי קרב ומפציצים.

פרק א'

פרק א' כלל הקמת מחלקה מיוחדת, שתפקידה להקים את שאר המסגרות. תפקידה כלל איתור כל אנשי צוות האוויר והקרקע שנכחו בארץ ישראל, הכשרת שדות תעופה והכנתם, כולל הקמת רשתות קשר, אספקת דלק וכו', וכן איסוף מודיעין על מטרות אסטרטגיות באזור. במקביל נקבע כי תצא משלחת לארצות הברית, לצורך גיוס מתנדבים ולמציאת דרכים לרכישת מטוסים עבור החיל.

פרק ב'

פרק ב' של התוכנית עסק בהקמת צי המטוסים: בשלב הראשון תוכנן לרכוש כ-12–20 מטוסים אזרחיים, שיהיה ניתן להפוך אותם למטוסי קרב, וכן שלושה עד חמישה מטוסים אזרחיים שיהיה ניתן להופכם למפציצים. הטייסים למטוסים אלו יגויסו מקרב טייסי היישוב. בהמשך תוכננה רכישה נסתרת של 20–40 מטוסי קרב חד-מנועיים וחמישה עד עשרה מפציצים, שהטייסים עבורם יגויסו בחו"ל; הועלתה אף הצעה לרכוש חלק מהציוד מחיל האוויר הבריטי, שישב עדיין בארץ.

פרק ג'

בסוף השלב הראשון תוכנן כי הכח האווירי ("כנף") יכלול חמש טייסות, מהן שלוש טייסות קרב, טייסת סיור וטייסת מפציצים, כ-30 מטוסים בסה"כ; כוח האדם הדרוש עמד על 60 טייסים וכ-250 אנשי צוות. בסוף השלב השני תוכנן החיל לגדול עד לכדי שלוש "כנפיים", בהן שש טייסות קרב, שתי טייסות מפציצים, טייסת סיור וטייסת תחבורה, כ-60 מטוסים בסה"כ, וכוח אדם המונה כ-600 איש. בסופו תוכנן החיל לעמוד על כ-15 טייסות, 100 מטוסים, 150 טייסים וכ-1000 אנשי צוות בסה"כ.

פרק ד'

הארץ תחולק ל-3 מרחבים, לכל אחד ממנו תהיה מסונפת כנף, הכוללת מספר טייסות, ושדה תעופה אחד לפחות. כנף נוספת תהיה כפופה ישירות למפקדת חיל האוויר, ובסיסה יהיה במרחב מספר אחד (מערב); כנף זו תועבר למרחב בו יהיה בה צורך, וכן תשמש להגנה אווירית.

פרק ה'

עוסק בהגנה אווירית, ובכללה הקמת גדודי צופים ומאזינים לגילוי מטוסי אויב.

נספחים

בנספחים הועלו אפשרויות רכישת הציוד בארצות הברית, דרכי הובלתו (באוניות או בטיסה מאירופה), גיוס טייסים בישראל ומחוצה לה, וכן סוגי המטוסים הרצויים, ובכללם נורסמן, Avro Anson, P-51 מוסטנג, ספיטפייר ו-Havoc.

הקמת "שירות אוויר"

מטה חיל האוויר בימי מלחמת העצמאות. הימן משמאל, במרכז הרמטכ"ל, יעקב דורי, ומימינו אהרן רמז

לאחר הגשת התוכנית לישראל גלילי, העביר אותה זה האחרון לאישורם של מטה ההגנה ויו"ר הסוכנות היהודית, דוד בן-גוריון, ואלו אישרו את הקמת "שירות אוויר", הזרוע האווירית של ההגנה. המטה הוקם ברח' מונטיפיורי בתל אביב, והימן מונה לראש מחלקת ההדרכה. במפקד שערכו בחברת "אווירון", במחלקת הטיס של הפלמ"ח ובאצ"ל נמצאו 35 טייסים, אך רק 13 מהם היו בעלי מעל 120 שעות טיסה, ומרביתם נעדרו כל ניסיון קרבי. שדה התעופה היחיד שעמד לראשות היישוב היה שדה דב בתל אביב, בסמוך לתחנת "רדינג", אשר נסלל ב-1938, והוחל מיידית בשיפורו. על הימן הוטל לאמן את הטייסים. במקביל נרכשו 25 מטוסי "אוסטר" בריטיים; אף על פי שלא היו חמושים, היה ניתן להטיל מהם רימונים, לירות מהם באש מקלעים בעת הצורך, לתצפת על האויב, לפנות פצועים ולהעביר אספקה. בנוסף, הערך המוראלי ליישובים הנצורים היה רב, כאשר מעליהם חגו מטוסים יהודים.

החלטת האו"ם בכ"ט בנובמבר 1947 על חלוקת ארץ ישראל בין שני העמים היושבים בה הביאה לפגיעה ניכרת בביטחונו של היישוב בארץ. אירועים אלה קירבו את דעת היישוב לזו של בן-גוריון, לפיה קיים צורך בהקמת צבא סדיר, הכולל חיל אוויר, כדי להגן מפני פלישת אומות ערב לאחר תום המנדט הבריטי, ב-14 במאי 1948. לאחר שאישר את תוכנית רמז-שמיר להקמת "שירות אוויר", הורה בן-גוריון על מספר משלחות רכש לאירופה ולארצות הברית, לרכישת מטוסים ולגיוס אנשי צוות; באחת מהמשלחות היה הימן. ב-25 בפברואר 1948 נחת הימן בארצות הברית, שם פגש באל שווימר, מהנדס טיס יהודי מחברת TWA. שווימר וחבריו שכרו אזור בשדה התעופה בברבנק שבקליפורניה, שם שיפצו מטוסים שנרכשו מעודפי צבא ארצות הברית בתקציב של כרבע מיליון דולר, שניתן להימן על ידי בן-גוריון. עם זאת, רכישת המטוסים ושיפוצם נעשו תחת עינו הפקוחה של ה-FBI, בין השאר משום האמברגו שהיה על היישוב בישראל באותה תקופה; הכיסוי היה, בין השאר, רכישת מטוסים לצורך הובלת בקר. במקביל, הוחל בגיוס ואימון אנשי צוות מקרב "מתנדבי חוץ לארץ" (מח"ל) בשדה תעופה בניו ג'רזי. ב-14 באפריל 1948, עקב לחץ שלטונות ארצות הברית, המריאו מניו ג'רזי ומקליפורניה המטוסים שנרכשו בדרכם לפנמה, כביכול לצורך הקמת חברת תעופה מקומית, ובכללם מספר מטוסי "קונסטליישן" ו"קומנדו" עמוסים לעייפה. ב-8 במאי המריאו המטוסים לסיציליה, ולאחר הצטיידות בבסיס זמני שהוקם בצ'כיה, החלו "רכבת אווירית" ליישוב היהודי בארץ ישראל, במסגרת מבצע "יקום פורקן". הנשק שהגיע ליישוב במסגרת מבצע בלק סיפק אמצעי לחימה חיוניים ללוחמים בירושלים במבצע נחשון, ערב מלחמת העצמאות.

מלחמת העצמאות והקמת חיל האוויר הישראלי

מלחמת העצמאות: הבאת ה"מבצרים המעופפים" לארץ והפצצת קהיר

עם פרוץ מלחמת העצמאות, היו ברשות חיל האוויר הישראלי מטוסים קלים בלבד, המסוגלים לשאת פצצות במשקל של כ-200 ק"ג חומרי נפץ בלבד; מטוס ה"DC-3 דקוטה", אם כי היה מסוגל לשאת עד 2 טונות של חומר נפץ, היה חסר יכולת להגן על עצמו. אי לכך נשלח הימן ב-14 ביולי 1948 לצ'כוסלובקיה בדחיפות, על מנת לטפל בהבאתם לארץ של שלושה "מבצרים מעופפים" מסוג B-17, שהוברחו על ידי אל שווימר מארצות הברית. למרות שהיו במצב רעוע, הוחלט כי בדרכם לארץ ישראל יפציצו המטוסים יעדי אויב. שניים מהמטוסים פנו להפציץ את עזה ורפיח, בעוד המטוס השלישי - בו טס הימן - יפציץ את ארמון המלך פארוק בקהיר. לבסוף, בשל תקלה טכנית, ארמונו של המלך לא נפגע, אולם בסה"כ נפלו בסביבות הארמון פצצות במשקל כולל של כ-2.5 טונות, אשר הפתיעו את הצבא המצרי וגרמו לנזק מוראלי כבד. בהמשך הפציצו "המבצרים המעופפים" את שדה התעופה המצרי באל-עריש, ומשם קבעו את מקומם בשדה התעופה ברמת דוד. אותם מטוסים היוו את תחילתה של טייסת 69, הקיימת עד היום. בחודש יולי 1948 מונה אהרן רמז למפקד חיל האוויר הישראלי, והימן שמיר - לסגנו.

הפיקוד על חיל האוויר בראשית דרכו

כתום מלחמת העצמאות היה ברור כי ישנו הכרח לצמצם את מספר סוגי המטוסים בחיל האוויר, שבאותה העת מנה 29, ובמקומם להצטייד במטוסים מסוג אחיד; זאת על מנת להקל על הכשרת טייסים ואנשי צוות ולהקל בתחזוקה. על כן נשלח הימן לפריס בחודש יולי 1949, שם פעל לרכישת מטוסי מוסקיטו וסטירמן להדרכה. יחד עם זאת, לאחר שובו לארץ, התגלעו חילוקי דעות בין אהרן רמז והימן לרמטכ"ל הטרי יגאל ידין. זה טען כי על חיל האוויר להיות כפוף למטה הכללי, מבלי שיהיה לו מטה משלו; הימן ואהרן גרסו כי במדינת ישראל עתיד להיות לחיל האוויר תפקיד כה מכריע, עד שראוי כי תהיה לו עצמאות אופרטיבית בדמות מטה עצמאי. בשנת 1951, לאחר שלא ניתן היה ליישב את חילוקי הדעות, הגישו השניים את התפטרותם מהפיקוד על חיל האוויר.

הקמת "בדק מטוסים" והתעשייה האווירית לישראל

לאחר התפטרותו מפיקוד חיל האוויר, שירת הימן מספר חודשים כסמנכ"ל "אל-על", עד ההצעה להקים את המפעל הראשון לתחזוקת מטוסים בישראל בשדה התעופה בלוד. תוך שיתוף פעולה עם אל שווימר ודני אגרונסקי הוקם במקום מפעל "בדק", כיום חטיבת "בדק מטוסים" בתעשייה האווירית לישראל. אל שווימר מונה למנהל הכללי, הימן סמנכ"ל למנהל, ואגרונסקי לסמנכ"ל הכספים. בשנת 1956 הותחל בייצור משותף ישראלי-צרפתי של מטוס האימון הסילוני הראשון בארץ - ה"פוגה מגיסטר", שהביא את איכות הדרכת הטייסים הישראלים לגבהים חדשים, תרתי משמע. בנוסף, היוותה ה"פוגה" תוספת משמעותית לכוחות הלוחמים במלחמת ששת הימים. בהמשך מונה הימן לעמוד בראש חברת הבת "ישטרון", לימים אלת"א מערכות, חברת בת של התעשייה האווירית לישראל. בנוסף היה הימן מעורב בפיתוח טיל ים-ים "גבריאל", אשר שוגר לראשונה בהצלחה בשנת 1969, והיווה נקודת מפנה ביחסי הכוחות בין ישראל לאויבותיה בזירה הימית.

הפרישה למגזר הפרטי

בשנת 1964 פרש מהתעשייה האווירית לטובת המגזר הפרטי. כחלק מתפקידיו ניהל את בניית מלון הילטון תל אביב, והקים מספר חברות, בהן ממ"י ותא"ת - תעשיות אביזרי תעופה (כיום תאת טכנולוגיות) - אשר רכיביה הותקנו בין השאר במטוסי ה"כפיר". בחורף 1973, בימים שלאחר מלחמת יום הכיפורים, נפטר הימן שמיר במפתיע כתוצאה מאירוע לב ונקבר בבית העלמין קריית שאול.^[1] הוא הותיר אחריו אישה ושלוש בנות.

ראו גם

• שירות אוויר
• חיל האוויר הישראלי במלחמת העצמאות

לקריאה נוספת

• צ. דרזנין. הימן - האיש והתקופה, זמורה-ביתן-מודן, 1980.
• א. כהן. גשר אווירי לעצמאות : להק תובלה אווירית (1949-1947), מערכות, 1997.
• ע. אמבר, א. אייל, א. כהן. שורשי חיל האוויר: התפתחות התעופה הביטחונית בארץ-ישראל עד הקמת המדינה, משרד הביטחון – ההוצאה לאור, 1988.

קישורים חיצוניים

• מתוך אתר צה"ל
• עלון מטוסי מלחמת העצמאות, באתר התאחדות בולאי ישראל
• דף לזכרו של בוריס סניור
• אתר האגודה למדעי התעופה והחלל בישראל
• מרחב אווירי - האתר לתולדות התעופה בישראל
• דיון בפרשת האלטלנה
• אתר מפקדת חיל האוויר: רכש מטוסים מצ'כיה בראשית ימי החיל
• אתר מפקדת חיל האוויר: וידויו המלא של טייס אמריקני על פעולות הברחת נשק ליהודים
• מתוך עבודה לתואר MA בחוג למדעי הרוח, אוניברסיטת תל אביב: מודרניות, לאומיות וחברה: ראשית התעופה העברית בפלסטינה-א"י 1932 – 1940, יוסי מלכי

הערות שוליים

1. הימן שמיר באתר GRAVEZ