להק תובלה אווירית

להק תובלה אווירית (לת"א) היה הלהק הראשון של חיל האוויר הישראלי, והתקיים למעשה עוד לפני הקמתו. המסגרת התקיימה, בשמות שונים, מראשית 1948 ועד ל-19 בדצמבר 1948 וכללה צי מטוסי תובלה מסוגים שונים למטרות מגוונות של תובלה אווירית, הטסת נוסעים, הצנחת ציוד ואף הטלת פצצות. רוב טייסי הלהק היו אנשי מח"ל (מתנדבי חוץ לארץ, טייסים יהודים ולא יהודים יוצאי חילות האוויר של צבא ארצות הברית, קנדה ועוד, שהתנדבו לסייע ליישוב היהודי בארץ ישראל). למרות שמם, כמעט כולם היו שכירים שקבלו כמה מאות דולרים לחודש, השווים לכמה אלפים בערכי ימינו (2015). קבוצה ייחודית בלהק היוו 18 אנשי צוות אוויר שנשכרו בשוודיה. לאחר פירוקו היווה הלהק את הבסיס לטייסת 106, ובמידת מה, גם לאל על. מפקד הלהק היה מוניה מרדור.

לוקהיד קונסטליישן, בשירות אל על ב-1951, לשעבר חלק ממטוסי הלהק.

הקמה ומשימות

באמריקה

הרעיון הראשוני לתפקידו של הלהק היה להקים "גשר אווירי" בין היישוב העברי בארץ ישראל לבין אירופה, על מנת להביא לארץ ישראל עולים ונשק באופן בלתי-לגאלי, "מתחת לאפו" של שלטון המנדט הבריטי. המטוסים תוכננו לנחות במנחתים חשאיים שנסללו בין פרדסי הרצליה (שדה התעופה הרצליה), שפיים, מעברות ואבן יהודה^[1].

מטוס קרטיס C-46 קומנדו של אל על בשנת 1950 לערך

מטוסי הלהק נרכשו בארצות הברית מעודפי מלחמת העולם השנייה על ידי גורמים שונים, בהן חברות קש, בהן בלטה "סרוויס איירוויז" (Service Airways, 'שרות נתיבי אוויר') שהפעיל פעיל הרכש אל שווימר. המטוסים נרכשו ללא תוכנית רכש מסודרת, אלא מכל הבא ליד. הצורך בכיסוי נבע מכך שלאחר תחילת מלחמת העצמאות, אף טרם הקמת מדינת ישראל, הוטל עליה אמברגו בינלאומי והעברת נשק ותחמושת אליה באופן רשמי נאסרה. ב-15 בפברואר 1948, כדי לחמוק עוד יותר מידו של החוק האמריקני, החליף שווימר את הכיסוי לחברת תעופה הרשומה בפנמה בשם LAPSA (נתיבי אוויר פנמיים בע"מ. Lineas Aereas de Panama Sociedad Anonima). כן גויסו כ-12 צוותי אוויר שכללו שני טייסים ואלחוטאי לכל מטוס שדרושה הטסתו לארץ ישראל, ושלושה או ארבעה נווטים. הצוותים, אשר היסטורית נחשבים אנשי מח"ל, נהנו ממשכורות של מאות דולרים (אלפי דולרים בערכי 2016) לחודש. באפריל הוצאו המטוסים מארצות הברית למרכז אמריקה. תוך כדי כך, התרסק אחד המטוסים בשמי מקסיקו, ושני אנשי צוות אוויר, ביל גרזון (Gerson) וארנסט גלן קינג נהרגו. במאי, לאחר שיפוצים ואימונים המטוסים הועברו לצ'כוסלובקיה דרך פנמה, ברזיל ומרוקו (שהייתה אז בשליטה של צרפת).

בצ'כוסלובקיה

צ'כוסלובקיה הסכימה למכור נשק ותחמושת למדינת ישראל וכך הופעלה, במסגרת "מבצע בלק", רכבת אווירית של מטוסי תובלה משדה התעופה ז'אטץ בצ'כוסלובקיה לשדה עקרון (תל נוף) כשעל סיפונם נשק, תחמושת ומטוסי קרב מפורקים מסוג מסרשמידט צ'כי. ב'מבצע בלק' התרסק סמוך לעקרון מטוס נוסף, הנווט 'מו' רוזנבאום נהרג ומספר אנשי צוות נפצעו. הצ'כים אפשרו לחיל האוויר להפעיל בסיס אווירי אוטונומי כמעט בז'אטץ, עד שבאוגוסט 1948 אילצו את הישראלים לעזוב. מאז שנאלץ לעזוב את צ'כוסלובקיה, שהה הלהק בבסיס עקרון (תל נוף). בינתיים, ביולי 1948, מונה למפקד הלהק הישראלי מוניה מרדור. הכיסוי שסיפקה חברת LAPSA בוטל על ידי ממשלת פנמה, בלחץ אמריקני, ב-18 בספטמבר 1948.

בארץ

הלהק הוביל אספקה ותחמושת לנגב המנותק במסגרת מבצע אבק, וכן הוביל אל הנגב, והחזיר ממנו, אלפי חיילים ונוסעים אחרים. עם תום אותו מבצע, התפנה הלהק למבצע יואב, במסגרתו הטיל למעלה מ-30 טון פצצות (חלקו האווירי של 'יואב' כונה מבצע אגרוף).

בסיס לאל על

ב-30 בספטמבר 1948 הוביל מטוס דאגלס C-54 סקיימאסטר של הלהק את חיים ויצמן, שהחלים בז'נבה מניתוח בעינו, למדינת ישראל, על מנת שיושבע בה כנשיא המדינה הראשון. במטוס, ששימש לתובלה, הורכבו מושבים מיוחדים. עקב היותה של שווייץ מדינה נייטרלית, נאסר על מטוסים צבאיים לנחות בה ועקב כך נצבע המטוס כמטוס נוסעים אזרחי של חברת "אל על", שהוקמה במיוחד עבור צורך זה. מיד עם נחיתתו הוזנק אותו מטוס שנית על מנת להביא לישראל מרומא את מנהיג יהדות ארצות הברית, אבא הלל סילבר. כעבור זמן קצר הותקנו בו מערכות מטוס נוסעים, מטוס נוסף הועבר מן הלהק לטובת אל על והחברה קמה והחלה לפעול באופן עצמאי בנובמבר^[2].

פירוק הלהק

עקב הכוונה לחייל את אנשי המח"ל בלהק, וכן מסיבות נוספות, יצאו אלה באיום שביתה מתוך התנגדותם לתנאים שהוצעו להם על ידי הממשלה. על רקע זה התפטר אל שווימר ממשרתו כמנהל אגף האחזקה וההנדסה. גם פיקוד חיל האוויר לא ראה בעין יפה את המשך הפעלתו כזרוע בלתי מוגדרת כל צרכה. עם הקמתה הרשמית של אל-על ב-13 בנובמבר פרשו רבים מטייסי המח"ל האמריקאים מהשירות^[3]. מעט לאחר מכן נחשפה פעילותו החשאית של הלהק בעיתונות וכנגד חלק מהאנשים שהיוו את חוט השדרה של הלהק נפתחו משפטים בארצות הברית בעוון עבירה על חוקי האמברגו. מאידך, לקראת סיום המלחמה, הצטמצמה הפעילות המבצעית.

בסוף 1948 הוחלט במטה הכללי של צה"ל על פירוק הלהק ויצירת טייסת 106, כטייסת רגילה בחיל האוויר הישראלי^[4].

מספרים

בלהק היו פעילים כ-10 מטוסי תובלה, מעולם לא היו כולם פעילים בעת ובעונה אחת. עם פירוקו שירתו בו כ-1,200 איש, כ-25% מכוח האדם בחיל האוויר באותה עת. במהלך פעילותו ביצע הלהק כ-600 גיחות מבצעיות, ובהן הועברו מעל 3,000 טון מטען ויותר מ-5,000 נוסעים^[5].

צי המטוסים

• קרטיס C-46 קומנדו
• לוקהיד 18 לודסטאר
• לוקהיד קונסטליישן
• דאגלס C-54 סקיימאסטר

פרט ל'קומנדו', ליתר הדגמים היה ייצוג של מטוס בודד או שניים בלהק.

לקריאה נוספת

• בנימין גשור, מתנדבי חוץ לארץ (מח"ל) מצפון אמריקה במלחמת העצמאות. עבודת דוקטורט בהנחיית פרופ' אלי לדרהנדלר. המכון ליהדות זמננו, האוניברסיטה העברית, ירושלים, 2009.
• אבי כהן, גשר אווירי לעצמאות: להק תובלה אווירית (1949-1947), הוצאת מערכות, 1997

הערות שוליים

1. אבי משה סגל, על חזון ומעשה, בטאון חיל האוויר, גיליון 199 ‏27 ביוני 2011
2. דוד מלמד, "הטיסה מז'נבה נמשכה 10 שעות" (60 שנה לטיסת הבכורה ולהקמת "אל על" בספטמבר 1948), אתר מורשת אל-על
3. אבי כהן, גשר אווירי לעצמאות: להק תובלה אווירית (1949-1947), עמ' 420-416
4. אבי כהן, גשר אווירי לעצמאות: להק תובלה אווירית (1949-1947), עמ' 460-461
5. אבי כהן, גשר אווירי לעצמאות: להק תובלה אווירית (1949-1947), עמ' 15