"Me Too" (באנגלית: "#MeToo movement" או "#MeToo", האשטאג מי טו; בעברית: "#גםאני") היא תנועה חברתית-פמיניסטית-בין-לאומית שיוצאת נגד הטרדות ותקיפות מיניות.[1] התנועה החלה להתפשט באופן ויראלי באוקטובר 2017 כהאשטאג ברשתות חברתיות במטרה להמחיש את השכיחות הגבוהה של אלימות מינית. ההאשטאג נוצר בעקבות פרשת התקיפות המיניות של הארווי ויינסטין, מפיק ובמאי סרטי קולנוע הוליוודי נודע שהואשם על ידי למעלה מ-100 שחקניות בתקיפה והטרדה מינית, ובאונס, במשך תקופה שנפרשת על פני שלושה עשורים.[2]
הפעילה החברתית האמריקאית טראנה בורק השתמשה בביטוי לראשונה בשנת 2006 כדי להעלות את המודעות לתופעה של אלימות מינית כלפי בנות מיעוטים בארצות הברית. הביטוי הפך לפופולרי ונפוץ מאוד בשנת 2017, לאחר שהשחקנית האמריקאית אליסה מילאנו השתמשה בו כהאשטאג בחשבון הטוויטר שלה. מילאנו עודדה קורבנות של הטרדה מינית להשתמש בהאשטאג כדי לחשוף את ממדי התופעה.[3] מיליוני נשים וגברים ברחבי העולם שיתפו אותו, ביניהם ידוענים רבים. לאחר שההאשטג #MeToo הפך לוויראלי בסוף 2017, פייסבוק דיווחה שכמעט מחצית מהמשתמשים האמריקאים של החברה היו חברים של מישהו שפרסם כי הותקף או הוטרד מינית.[4]
מקור הביטוי
הפעילה הפמיניסטית טראנה בורק יסדה בשנת 2006 תנועה, אותה כינתה בביטוי "Me Too", שמטרתה העלאת המודעות לתופעות של אלימות מינית בבנות מיעוטים בארצות הברית, בעיקר בקרב נשים מקהילות של אפרו-אמריקאים, היספנים ואסייתים-אמריקאים. היא התכוונה גם ליצור סרט תיעודי בשם זה, והשתמשה בו ברשת החברתית "מייספייס" כחלק ממחאת רשת שמטרתה העצמת נשים. בורק קיבלה השראה לביטוי לאחר שהזדהתה עם מקרה של ילדה בת 13 שהותקפה מינית, והצטערה שלא הגיבה, בזמן שיכלה לומר לה בפשטות "גם אני".
לאחר שנחשפה פרשת הארווי ויינסטין, באוקטובר 2017, השחקנית אליסה מילאנו השתמשה בצמד המילים כהאשטאג ברשת טוויטר, ועודדה נשים נוספות להשתמש בו כדי לתאר מקרים שבהם חוו הטרדה מינית ותקיפה מינית, ובכך להדגים עד כמה נפוצים מקרים אלה. מיליוני נשים וגברים השתמשו בהאשטאג כדי לתאר מקרים כאלה, בהם גם מפורסמים רבים.
מילאנו כתבה: "אם כל הנשים שהוטרדו או הותקפו מינית יכתבו "Me Too" כסטטוס, יהיה לאנשים מושג עד כמה זו בעיה גדולה." מילאנו ייחסה את הביטוי לבורק, ואמרה שדבריה "מחממים את הלב ומעוררים השראה."
התפשטות הקמפיין בארצות הברית
ב-16 באוקטובר 2017 נרשם שיא השימוש בביטוי ברשתות החברתיות בארצות הברית, והוא הוזכר 500,000 פעמים בטוויטר. באותו יום השתמשו בו כ-4.7 מיליון איש בפייסבוק, והוא צוטט ב-12 מיליון הודעות.
בין הנשים ששיתפו באמצעות "Me Too" את המקרים בהן הוטרדו או הותקפו נמנו מפורסמות רבות, בהן פטרישה ארקט, ביורק, ליידי גאגא, הת'ר גראהם, אלן דג'נרס, רוזריו דוסון, ויולה דייוויס, שרה היילנד, אוון רייצ'ל ווד, אליזבת וורן, ריס וית'רספון, ג'סיקה ולנטי, מארן לווין, מוניקה לווינסקי, מרלי מטלין, אליסה מילאנו, דברה מסינג, אנה פקווין, כריסטינה פרי, אמריקה פררה, שריל קרואו ואמילי רטאייקאוסקי.
נחשפו גם מקרים של גברים שנפגעו מהטרדה מינית או מתקיפה מינית, בהם השחקן אנתוני ראפ, שלדבריו קווין ספייסי ניסה לתקוף אותו מינית. היו גם מספר גברים ששיתפו ברשתות החברתיות מקרים בהם הטרידו בעבר נשים ומצרים על כך.
ריבוי מקרי ההטרדה המינית שנחשפו עורר דיונים בנושא הטרדה ותקיפה מינית לא רק בהוליווד, אלא גם בתעשיית המוזיקה, באקדמיה ובפוליטיקה. בין השאר נדונו נושאים אלה במספר בתי מחוקקים בארצות הברית, והסנאטוריות היידי הייטקאמפ, מזי הירונו, קלייר מקסקיל ואליזבת וורן יזמו דיונים בנושאים אלה, ואף שיתפו בפומבי מקרים שבהם חוו הטרדה מינית או תקיפה מינית.
בסוף שנת 2017 הכריז מגזין טיים על "שוברות השתיקה" – אותן נשים אשר לקחו חלק בקמפיין העדויות על ההטרדות המיניות – בתור "איש השנה של 2017".[5] במגזין נימקו את הבחירה הלא שגרתית בחשיבות של הקמפיין, שלדבריהם סיפק "מטרייה של סולידריות עבור מיליוני אנשים לצאת החוצה עם סיפורי ההטרדה המינית שלהם", בנוסף לתפקידו החשוב של הקמפיין בהגברת המודעות לנושא, וכמו כן ב"כוח" שהוא נותן לנשים מול אותם גברים חזקים שעמדו במוקד הקמפיין בתחילתו.
טענות על הטרדה מינית או תקיפה מינית
זמן קצר לאחר שנחשפו ההאשמות נגד הארווי ויינסטין, טענו נשים וגברים טענות דומות לגבי גברים נוספים, בהם ביל או'ריילי, בן אפלק, ג'ורג' הרברט ווקר בוש,[6] דייוויד בליין,[7] דמיאן גרין,[8] אנדי דיק, דסטין הופמן, אוליבר סטון, סטיבן סיגל, קווין ספייסי, רומן פולנסקי, ג'רמי פיבן, ואל קילמר,[9] לואי סי. קיי.,[10] ברט ראטנר,[11] טרי ריצ'רדסון, גארי שנדלינג, רוברט שפירו, וודי אלן ומורגן פרימן.[12]
נגד השחקן האמריקאי ביל קוסבי עלו טענות על תקיפה מינית החל משנת 2000. טענות אלה התגברו מאז אוקטובר 2014, והביאו להעמדתו לדין. ב-26 באפריל 2018 הרשיע אותו בית המשפט בפנסילבניה בתקיפה מינית.[13] ב-3 במאי 2018 סילקה האקדמיה האמריקאית לקולנוע את קוסבי משורותיה במסגרת המלחמה שלה נגד עבירות מין בתעשייה.[14]
ב-25 במאי 2018 הסגיר הארווי ויינסטין עצמו לתחנת משטרה במנהטן.[15] הוא עמד לדין באשמת אונס, הורשע ונדון ל־23 שנות מאסר.[16] (בשנת 2024 נפסלה אחת מהרשעותיו מסיבה טכנית ועונשו צומצם ל־16 שנות מאסר).[17]
בספטמבר 2018 התפטר מנכ"ל CBS, לאחר שנשים אחדות טענו שהטריד אותן מינית.[18]
באוגוסט 2018 פרסם "הניו יורק טיימס" את טענותיו של השחקן ג'ימי בנט על הטרדה מינית שחווה ב-2013 מצד השחקנית אסיה ארג'נטו, כאשר היה בן 17, והיא בת 37.[19] בעקבות הטענות פוטרה ארג'נטו מתפקידה כשופטת ב-X-Factor איטליה.[20]
בספטמבר 2018 טענו נשים אחדות שדייוויד קיז הטריד אותן מינית, ובעקבות זאת יצא קיז לחופשה מתפקידו כיועץ התקשורת של בנימין נתניהו לתקשורת הזרה.[21]
השפעת התנועה על המערכת הכלכלית והעסקית
קיים ויכוח ארוך שנים לגבי השאלה האם המטרה של חברה היא רק השגת מירב הרווחים עבור בעלי מניותיה, או שהיא אמורה לפעול לטובת כל בעלי העניין בה, כגון עובדיה, צרכני מוצריה, והסביבה בה היא פועלת. תנועת מי טו הוסיפה נקודת מבט נוספת לוויכוח זה. בהשפעתה, ננקטו בארצות הברית מהלכים אקטיביים על ידי בעלי מניות לקידום שוויון בין המינים בנושאים שונים, ובכללם מניעת הטרדות מיניות, עידוד תרבות ארגונית שוויונית ועוד. שחקנים מרכזיים בשוק ההון האמריקאי, כגון חברת ההשקעות BlackRock(אנ') ו-State Street(אנ') עדכנו את מדיניות ההצבעה שלהם כדי שזו תכלול התחשבות בגיוון הדירקטוריון, ואילו קרן הפנסיה הגדולה בארצות הברית, CalPERS(אנ'), תיקנה את עקרונות הממשל התאגידי הראויים מבחינתם, כדי לעודד חברות לספק גילוי בנוגע למדיניותן בתחום ההטרדות המיניות.[22]
תוצאה נוספת של תנועת Me Too, ובעיקר של חשיפת ההתנהגות של כמה מבכירי המנהלים ויושבי הראש של חברות עסקיות גדולות, היא הכללה של מה שקיבל את הכינוי "סעיף ויינשטיין" (על שמו של הארווי ויינסטין שהיה אחד הגורמים לייסוד התנועה) בהסכמים וחוזים בתחום הרכישות והמיזוגים של חברות. סעיף זה בא להבטיח כי החברה הנרכשת תחשוף בפני הרוכשים כל מידע שברשותה הקשור לתלונות להטרדה מינית נגד נושאי משרה בה. מעבר למשמעות הכלכלית של סעיף זה, יש לו גם השפעה חברתית, בכך שחברות עסקיות ימנעו מלהסתיר אירועי הטרדות מיניות ויפעלו במהירות במקרי תלונות בנושא, וזאת מאחר שאחרת עלולות להיפגע כלכלית בהמשך דרכן.[23][24]
תוצאה נוספת של התנועה היא מחאה מאורגנת של עובדים בחברות רב-לאומיות במטרה לשנות את התרבות הארגונית בנושא הטרדות מיניות ואפליה מגדרית. ב-18 בספטמבר 2018 כ-1,500 עובדים בחברת מקדונלד'ס מ-10 מדינות בארצות הברית, יחד עם פעילים חברתיים נוספים צעדו לעבר מרכז החברה בשיקגו במחאה על אי טיפול החברה בהטרדות מיניות ברשת המסעדות בבעלותה.[25] ב-1 בנובמבר 2018 כ-20,000 עובדים של חברת גוגל מ-50 ערים שונות ומדינות שונות (כולל ישראל[26]) יצאו ממקום עבודתם כמחאה על הטרדות מיניות ובדרישה לשינוי התרבות הארגונית.[27] אחת התוצאות של מחאה זו הייתה הכרזה של גוגל ב-8.11.2018 על ביטול הסעיף בהסכמי ההעסקה של עובדיו שחייב אותם להסכים לתהליכי בוררות פנימית במקרי תלונות בנושא הטרדות מיניות ואסר עליהם להגיש תביעות בבתי משפט. מיד לאחר מכן פייסבוק, איירבינבי ואיביי הודיעו גם הן על שינוי זה. בכך חברות אלה הצטרפו למיקרוסופט ואובר, שביטלו סעיף זה שנה קודם לכן.[28]
לצד השפעות אלה, ייתכן שהתנועה יוצרת גם תוצאות שליליות מבחינתה. על פי טענותיהם של בעלי תפקידים בכירים במספר ארגונים, מאז התחזקות מגמת ה-Me Too, חברות מנסות להקטין את הסיכון להתרחשות אירועי הטרדה מינית או התנהגות בלתי הולמת כלפי נשים, על ידי מזעור האפשרויות לקיום אינטראקציות בין גברים בעמדות בכירות לנשים העובדות בארגון. התוצאה של מגמה זו היא שלילת הגישה לשניים מהמשאבים החשובים לקידומן המקצועי של נשים – חשיפה לבעלי עמדות בכירות וקבלת מנטורינג מהם. טענות נגדיות פוסלות את הטענה, בנימוק שגם לפני תנועת Me Too הגברים בעולם העסקי לא ששו לקדם נשים לעמדות ניהול בכירות, והשימוש בטיעון זה מהווה רק תירוץ להמשך אפליית הנשים.[29][30]
בעקבות פרסום התנועה והגברת המודעות, גבר השימוש בתפקיד מתאם האינטימיות בסרטים וסדרות טלוויזיה כדי להגן על השחקנים.
התפשטות הקמפיין הבינלאומי
ההאשטאג "Me Too" נפוץ ב-85 מדינות לפחות, בהן הודו, פקיסטן והממלכה המאוחדת. במספר מדינות הוא תורגם לשפה המקומית. הקמפיין בצרפת, למשל, קרא לחשוף שמות של מטרידים סדרתיים באמצעות ההאשטאג "BalanceTonPorc", שפירושו "הוקיעי את החזיר שלך".
הפרלמנט האירופי כינס ישיבה מיוחדת לדיון במקרים של הטרדה מינית ואלימות מינית בפרלמנט ובמשרדי האיחוד האירופי בבריסל.
בסין פורסם הקמפיין בהבלטה בכלי התקשורת הממלכתיים, לצד טענות לפיהן זו תופעה מערבית משום ש"הגבר הסיני חונך לכבד נשים". מיליוני גולשים סינים הגיבו בזעם לטענות אלה והזימו אותן.
ביקורת כנגד הקמפיין הבינלאומי
עצומה ב"לה מונד"
בעצומה שהתפרסמה בעיתון הצרפתי "לה מונד", חתמו מאה שחקניות, יוצרות ואקדמאיות צרפתיות על הטענה כי "ציד המכשפות" שבא בעקבות פרשות התקיפה וההטרדה המינית בהוליווד מאיים על החופש המיני. נאמר בעצומה, בין היתר, כי "החופש לפתות ולהציק הוא חיוני", כדי לשמור על החופש המיני.[31]
הנשים החתומות על העצומה קובעות שגברים צריכים להיות חופשיים להתחיל עם נשים: "אונס הוא פשע, אבל ניסיון חיזור, גם אם הוא עיקש או לא מוצלח, אינו כזה. היצר המיני הוא מטבעו פרוע ואגרסיבי, אבל אנחנו מספיק חדות הבחנה כדי לא לבלבל בין ניסיון להתחיל עם מישהי לבין תקיפה מינית".
בהודעה שפרסמו הנשים בנושא כתבו: "בעקבות פרשת הארווי ויינסטין חלחלה ההבנה הלגיטימית אודות האלימות המינית המופעלת על נשים, בין השאר במסגרות מקצועיות, בהן גברים מסוימים מנצלים לרעה את כוחם. זה היה תהליך הכרחי. אבל פריצת הסכר הופכת היום להפך הגמור: מורים לנו איך לדבר, להשתיק את כל מה שעשוי להרגיז, ומי שמסרבות ליישר קו נחשבות לבוגדות ושותפות לדבר עבירה".
חותמות העצומה ציינו שלדעתן, במקום לעזור לנשים, ברגע שהקמפיין עבר את הגבול והפך למוגזם, הוא משרת למעשה את אויבי החופש המיני – קיצונים דתיים, ריאקציונרים, ומי שחושבים בהתאם למוסר הוויקטוריאני שנשים הן חסרות יישע, שיש להגן עליהן. עוד הן כתבו: "אנחנו מגיעים לגבול הגרוטסקה כאשר בשוודיה הצעת חוק מבקשת לחייב פרטנרים להסכים מפורשות או בכתב ליחסי מין. עוד קצת ונגיע לעולם בו שני מבוגרים שמעוניינים לשכב זה עם זה יצטרכו לסמן וי דרך אפליקציה, ולאשר מסמך המפרט את התנוחות שהם מסכימים להן, ואלה שלא".
לקראת סוף העצומה ציטטו החותמות את הפילוסוף רואן אוז'יאן, שלדבריהן הגן על הזכות להעליב כהכרחית ליצירה האמנותית. באותו אופן, הן טענו שהן מגנות על הזכות להציק, כהכרחית לחופש המיני.
ביקורות נוספות
המבקרת והמסאית האמריקאית דפני מרקין (אנ') פרסמה מאמר בעיתון הניו יורק טיימס "בפומבי אנחנו אומרות MeToo#, בינינו לבין עצמנו יש לנו חששות",[32] ובו הסתייגה מקמפיין Me Too, בנימוק שחלק מההאשמות שהועלו בו הן מעורפלות, אנונימיות וגבוליות.
מאמר מאת אנדרו סאליבן (אנ') בניו יורק מגזין תיאר את קמפיין Me Too, שבו רבות מהמתלוננות נותרות אנונימיות, כמקארתיזם.[33]
נעמי שניידרמן, מנכ"לית עמותת "אשה לאשה" המפעילה מקלט לנשים נפגעות אלימות, פרסמה מאמר בעיתון הארץ בו מצביעה על כך שתנועת MeToo#, עם כל עוצמתה, נשארת בעיקר בתחום הווירטואלי שהוא המרחב של האוכלוסייה הפריווילגית יחסית, ואינה נותנת תשובה או מקום לנשים ממעמדות סוציו-אקונומיים נמוכים יותר.[34]
בישראל
הקמפיין הגיע גם לישראל. ב-18 באוקטובר 2017 פורסמה ב"ידיעות אחרונות" כתבת שער נרחבת בנושא הטרדה מינית ואלימות מינית בליווי ההאשטאג "גם אנחנו". בכתבה תיארו מספר נשים מקרים בהם חוו הטרדה מינית או תקיפה מינית, בהן גאיה קורן, שירי מימון, נעם פרתום, בת חן סבג, מיטל דוהן ויעל אבקסיס.[35]
למחרת פרסם העיתון כתבת המשך, ובה טורים אישיים של טיטי איינאו, אורנה בנאי ודניאלה לונדון. בכתבה העידה אורנה בנאי כי נאנסה מספר פעמים "לא על ידי גבר זר שהתנפל עלי בסמטה חשוכה, אלא על ידי גברים שהכרתי ונאלצתי לשכב איתם כי הם רצו, כי הם דרשו, כי צריך היה לספק אותם ואת הרעב שלהם".[36]
לאחר מכן שיתפו נשים רבות ברשתות החברתיות מקרים של הטרדה מינית או תקיפה מינית. בין הנשים ששיתפו מקרים אלה נמנו לימור לבנת,[37] רחל עזריה[38] ומעין קרת.[39] גם בחברה הערבית בישראל פרסמו נשים עדויות על תקיפות מיניות שעברו, ביניהם הפעילה הפמיניסטית ניהאל רחאב אבו ג'והר שהתראיינה ל-CNN בערבית וסיפרה על הטרדה מינית שעברה במקום עבודתה.[40]
סילבי קשת פרסמה שבשנת 1963 הותקפה על ידי יוסף לפיד, שניסה לאונסה.[41]
אושרת קוטלר פרסמה מקרה בו קיבלה בעבר הצעה מגונה מאלכס גלעדי,[42] ולאחריה פרסמה נרי ליבנה[43] האשמה חמורה יותר כלפיו. נשים נוספות טענו שגלעדי אנס אותן. בעקבות זאת גלעדי השעה עצמו מתפקידו כנשיא "קשת", ובהמשך הגיש תביעת דיבה נגד קוטלר וליבנה.[44]
דנה ויס פרסמה שעמיתה גבי גזית נהג לנשקה על שפתיה במקום עבודתם. גזית הכחיש זאת, אך לאחר שפורסמו תלונות נוספות השעה עצמו משידור בתחנת הרדיו 103FM.[45]
נשים נוספות, שלא הזדהו, התלוננו על העיתונאי חיים יבין. בעקבות תלונות של נשים, שלא הזדהו, נגד השדרן נתן זהבי,[46] יצאו להגנתו עמיתיו יגאל סרנה ורון קופמן. בעקבות זאת אחת המתלוננות הזדהתה בשמה.[47] זהבי הכחיש את המעשים שיוחסו לו.[48] זהבי הגיש תביעת דיבה נגד העיתונאית הדס שטייף, שפרסמה טענות אלה, וב-7 באפריל 2019 קיבל בית המשפט את תביעתו וחייב את שטייף לשלם לזהבי 390 אלף ש"ח כפיצויים, בתוספת הוצאות משפט.[49]
בינואר 2018 פורסמו טענות לתקיפה מינית נגד המנצח מנחם נבנהויז, שהתייחסו לתקופה שבה לימד בבית הספר התיכון "תלמה ילין".[50] בעקבות פרסומים אלה הושעה נבנהויז מעבודתו בטכניון.[51]
בפברואר 2018 פורסמו בוואלה! תרבות עדויות תלמידים לשעבר של המורה יוני לוקאס בבית הספר התיכון "תלמה ילין", ובבית ספר לאמנויות בתל אביב, שטענו כי בשנות ה-80 ובשנות ה-90 המורה פיתה אותם בשנות להגיע ל"שיעור פרטי" או ל"אודישנים", ושם הטריד ותקף אותם מינית. לוקאס טען בתגובה: ""אני לא זוכר שום מקרה מהמקרים המפורטים מלבד המקרה של הסרעפת. צריך לומר שבכל הנוגע ללחיצות על הסרעפת, זה חלק מעבודת השחקן".[52][53][54]
בהמשך אותו חודש פורסמה כתבה לפיה האמן בועז ארד ניהל קשר מיני עם אחדות מתלמידותיו בבית הספר "תלמה ילין", בהן קטינות. ארד אישר שאכן קיים קשרים רומנטיים ומיניים עם מספר מצומצם של תלמידות אך לטענתו קשרים אלו התקיימו רק לאחר שאותן נערות סיימו את לימודיהן, ואיים שיתאבד אם הכתבה תתפרסם.[55] יום לאחר מכן שם קץ לחייו.[56]
באפריל 2018 הדליק השחקן זאב רווח משואה במסגרת חגיגות שנת ה-70 למדינת ישראל, חרף טענות על הטרדה מינית שהועלו כלפיו וחקירתן נסגרה מחוסר ראיות.[57]
באוגוסט 2018 פורסמו טענות להטרדה מינית נגד הראל ויזל, מנכ"ל ובעל השליטה בחברת פוקס-ויזל. הפרסום הוביל לירידה של 13% בשערן של מניות החברה.[58] על פי דיווח החברה, השופטת בדימוס אורנית אגסי שמונתה כבודקת חיצונית בנושא מצאה כי "לא היו אירועי הטרדה מינית בחברה על ידי בכירי החברה ומנכ"ל החברה, כי החברה מתנהלת בהתאם להוראות החוק למניעת הטרדה מינית באופן קפדני ויעיל, וכי לא נמצא פגם בהתנהלות החברה ומנהליה בהקשרים האמורים".[59]
ב-17 באוקטובר 2018 פורסמו האשמותיהן של חמש עיתונאיות, ביניהן חנה קים ואורית שוחט, נגד דן מרגלית. ארבע מהן תיארו תקיפה מינית ואחת הטרדה מילולית.[60] בהמשך היום התפרסם מידע על שתי עדויות נוספות נגדו.[61] ב-18 באוקטובר התפרסמה האשמתה של העיתונאית אורלי אזולאי את דן מרגלית על תקיפה מינית שאירעה לפני 26 שנים,[62] ובהמשך לכך הודיע דן מרגלית כי הוא משעה עצמו מעבודתו העיתונאית.[63]
ב-17 באוקטובר 2018 טענה העיתונאית חנה קים כי חיים רמון נישק אותה בניגוד לרצונה בשנות ה-80 המאוחרות. בעקבות הפרשה שהתנהלה סביב המקרה, על רקע מועמדות שהגיש רמון למשרת מרצה באוניברסיטת תל אביב, חתמו 132 מרצים על מכתב התנגדות להעסקתו של השר לשעבר.[64]
ב-25 באוקטובר 2018 פורסם כי הבמאי והמורה למשחק מיקי גורביץ' התפטר מתפקידו בסטודיו ניסן נתיב בתל אביב על רקע שלוש תלונות חדשות על הטרדה ותקיפה מינית. על פי הפרסומים, מדובר בתלונות של בוגרים טריים שהגיעו להנהלה בימים האחרונים. לפחות באחד המקרים, מדובר לכאורה באינוס תוך ניצול יחסי מרות.[65]
ב-27 ביולי 2019, האשימה העיתונאית הדר קנה מהעיתון דה מרקר את העיתונאי דרור פויר בהטרדה מינית ומעשה מגונה, תוך ניצול המצב שהיא הייתה שיכורה ומסטולה.[66]
ביקורת ותמיכה
חבר הכנסת בצלאל סמוטריץ' תקף את הקמפיין: "צריך לומר את האמת – קמפיין #MeToo הוא שקרי, מגמתי ומסוכן, שנועד להציג את כל הגברים כמטרידים ואנסים ואת כל הנשים כקרבנות, לסכסך בין המינים (פמיניזם רדיקלי) ולפרק את המשפחה והזוגיות."[38]
מאידך, שר החינוך נפתלי בנט הביע בו תמיכה: "קמפיין חשוב, בזכותו מטריד פוטנציאלי יחשוש להטריד."[67]
יושבת ראש דירקטוריון זכיינית השידור "קשת", דרורית ורטהיים, התייחסה לטענות נגד אלכס גלעדי והודיעה שהיא תומכת בנשים שנפגעו ומתכוונת לבצע בדיקה של הטענות: "עדותיהן של עיתונאיות לגבי התנהגות בלתי ראויה לכאורה המיוחסת לאלכס גלעדי מצערות וכואבות עד מאוד. מבלי להידרש לפרטי המקרים עצמם, לנסיבות ולחלוף הזמן, אני מבקשת לחזק כל מי שחשה נפגעת או מבוזה כתוצאה מהתנהגות בלתי ראויה ופסולה".[68]
ארגון נעמת הודיע, בעקבות הקמפיין, על פתיחת "קו חם" לטיפול בתלונות על הטרדה או תקיפה מינית. הארגון קרא לנשים להתלונן בזמן אמת על מקרים במקומות עבודה, באירועים חברתיים ובמקומות אחרים, ובכוונתו להעניק תמיכה וגיבוי למתלוננות.[69]
התאבדותו של בועז ארד, לאחר פרסום טענות כלפיו על ניצול מיני, הביאה לדיון בשאלת גבולות הפרסום של טענות מסוג זה.[70]
מדד השלום, שנערך באופן קבוע על ידי פרופסור אפרים יער, ראש התוכנית ליישוב סכסוכים וגישור באוניברסיטת תל אביב, ופרופסור תמר הרמן מהמכון הישראלי לדמוקרטיה ומהאוניברסיטה הפתוחה,[71] ביצע סיקר לבדיקת עמדות הציבור לגבי Me Too באוקטובר 2018. בבדיקה נמצא ש-60% מהישראלים סבורים שהתופעה במסגרתה נשים וגברים שעברו הטרדה מינית חושפים זאת ברשתות החברתיות ובכלי התקשורת ואף אומרים לעיתים מי הטריד אותם, היא תופעה חיובית ותומכים בה. 44% מהישראלים מסרו שהם מכירים אישית מישהו או מישהי שחווה או חוותה הטרדה מינית. 49% מהישראלים מסרו שבעקבות תופעת ה-MeToo, יש לדעתם סיכוי גבוה שהכללים החברתיים ישתנו ויהיו פחות הטרדות מיניות. לעומת 39% שסבורים שלא יהיה שינוי בעקבות התופעה. מבין המגיבים בהקשר זה, אחוז הנשים שהאמינו שהמחאה תיצור שינוי (53%) גבוה מאחוז הגברים המאמינים בכך (43%). כשנשאלו הנסקרים לגבי אמירתו של נשיא ארצות הברית, דונלד טראמפ, "אנו חיים בתקופה מפחידה עבור גברים": 44% מסרו שלדעתם אמירה זו נכונה, ו-45% שלדעתם היא לא נכונה. עם זאת, בעוד שבקרב הגברים 53% הסכימו עם אמירה זו, בקרב נשים רק 36% הסכימו איתה.[72]
קמפיינים עוקבים
לא התלוננתי
ערך מורחב – לא התלוננתי
הקמפיין "#לא התלוננתי" החל להתפשט בעקבות פרשת תלונתה של ד"ר כריסטין פורד, נגד ברט קוואנו, מועמדו של נשיא ארצות הברית, דונלד טראמפ, לשופט בית המשפט העליון, כי תקף אותה מינית בשנת 1982 בעודם בתיכון. בעדותה בפני הסנאט של ארצות הברית, סיפרה פורד כי קאוואנו תקף אותה וניסה לאנוס אותה, וכי היא חששה לחייה.[73] בנוסף לפורד, שתי נשים נוספות האשימו אותו במעשים מגונים.[74] קוואנו הכחיש את כל הטענות נגדו, ולשלוש התלונות האלה לא נמצאו עדויות תומכות בחקירת ה-FBI.
בתגובה העלה הנשיא טראמפ ציוץ בו תהה מדוע פורד לא התלוננה על התקיפה לפני שמועמדותו של קוואנו לתפקיד עלתה,[75][76] ומתח ביקורת על עדות המתלוננת, על שאינה זוכרת פרטים בסיסיים בנוגע למסיבה, שבה, לפי דבריה, הטריד אותה קוואנו, אך זוכרת ששתתה בירה אחת בלבד במסיבה.[77]
כתגובת נגד לדברי טראמפ נולד ההאשטג #WhyIDidntReport.[78] יומיים אחרי הציוץ של טראמפ היו בטוויטר כ-675 אלף ציוצים שהציגו שלל סיבות לכך שנפגעות תקיפה מינית לא העזו להתלונן למשטרה. בין המצייצים היו השחקנית אשלי ג'אד, השחקנית אליסה מילאנו שהגיבה ישירות לטראמפ והשחקנית והדוגמנית קארה דלווין.[75]
כשבוע לאחר מכן התופעה התפשטה בטוויטר לשפות נוספות בהן עברית[79] בהאשטג #לאהתלוננתי או #לא_התלוננתי,[80] ובו סיפורים של נשים וגברים ישראליים על אירועי תקיפה מינית שחוו ומדוע לא התלוננו עליהם.[81]
Time's Up
- ערך מורחב – תנועת Time's Up
Time's Up (בעברית: "אזל הזמן") היא תנועה נגד אלימות מינית. התנועה נוסדה ב-1 בינואר 2018 על ידי קבוצת שחקניות ומפיקות בהוליווד כתגובה לפרשת הארווי ויינסטין ו-Me Too. נכון לדצמבר 2018 התנועה גייסה מעל ל-22 מיליון דולר עבור הגנה משפטית לקורבנות תקיפה מינית, ופועלים בה כ-800 עורכי דין בהתנדבות.[82]
MeTooPay
תנועה שהושקה באוקטובר 2019 על ידי 100 נשים הנמצאות בתפקידים בכירים בתחומי העסקים, הפוליטיקה והתרבות בבריטניה במטרה להילחם בתופעה של אפליית נשים בשכר, יחסית לגברים באותם תפקידים. האירוע שהביא להקמת התנועה היה זכייה של הבנקאית סטייסי מקאן בתביעה שהגישה נגד מעסיקה – בנק BNP Paribas, לאחר שהסתבר לה שהן שכר הבסיס והן הבונוסים שקיבלה היו נמוכים ב-25%-50% מאלו שקיבל עמית שלה בתפקיד מקביל, על אף שביצועי שניהם היו דומים,[83] דבר שאינו חוקי ברוב מדינות העולם הראשון.
ראו גם
קישורים חיצוניים
- #MeToo #MeTooPay, חשבונות הטוויטר של התנועה
- אתר האינטרנט הרשמי של תנועת MeToo
- אתר האינטרנט הרשמי של תנועת MeTooPay
- גלי פיאלקוב, קמפיין ברשת: MeToo# – גם אני חוויתי הטרדה או תקיפה מינית, באתר "אנשים ומחשבים", 17 באוקטובר 2017
עידו באום, הסיכון שלקחו אושרת קוטלר, נרי ליבנה ודנה ויס, באתר TheMarker, 17 בנובמבר 2017- אורית קמיר, "אף אחד לא מעיז לצאת נגד פמיניסטיות פנאטיות" באתר מקור ראשון, 4 ביולי 2019
- יעל בלקין, "יש מלחמה ברקע": הנשים שמאחורי MeToo# בישראל מסבירות מה צריך לקרות עכשיו, באתר TheMarker, 16 בספטמבר 2018
- יואב זהבי, השפעת MeToo בסין, יפן ומערב אפריקה, כאן חדשות, באתר טוויטר, 25 בפברואר 2021
הערות שוליים
Wikiwand in your browser!
Seamless Wikipedia browsing. On steroids.
Every time you click a link to Wikipedia, Wiktionary or Wikiquote in your browser's search results, it will show the modern Wikiwand interface.
Wikiwand extension is a five stars, simple, with minimum permission required to keep your browsing private, safe and transparent.
