תותח בופורס 40 מ"מ

תותח בופורס 40 מ"מ
Bofors 40 mm automatkanon
	תותח בופורס L/60 בשימוש בריטי
מידע כללי
סוג	משפחת כלי נשק
מדינה מייצרת	שוודיה
יצרן	Bofors, United Defense, BAE Systems AB
שנת ייצור	1934 – הווה
תקופת השימוש	1934–הווה (כ־90 שנה)
מערכה מרכזית	מלחמת העולם השנייה
מידע טכני
משקל	1,981 ק"ג (L/60); 5,150 ק"ג (L/70)
מערכות נשק
קליבר	40 מ"מ
זווית צידוד	360 מעלות
זווית עלרוד	5°- עד 90°+ (L/60); 20°- עד 80°+ (L/70)
קצב אש	120 פגזים לדקה (L/60); 1,021 פגזים לדקה (L/70)
מהירות לוע	820 מטר לשנייה
טווח מקסימלי	7,160 מטר (L/60) ; 12,500 מטר (L/70)

תותח הבופורס 40 מ"מ או כפי שהוא מוכר בקיצור תותח בופורס, הוא תותח אוטומטי רב-תכליתי אשר פותח במהלך שנות ה-30 של המאה ה-20 על ידי החברה השוודית בופורס (AB Bofors). התותח היה בשימוש מספר מדינות במהלך מלחמת העולם השנייה הן בקרב בעלות הברית והן בקרב מדינות הציר, מעבר לייעודו כתותח נ"מ נעשה בו שימוש נרחב לאורך השנים כתותח רכוב על ספינות, רק"מ ואף מטוסים.

עובדות מהירות מידע כללי, סוג ...

סגירה

תותחי הבופורס הופיעו בשני דגמים עיקריים; ה-L/60 (שאפיין בעיקר את שנות המלחמה) וה-L/70 (פיתוח מאוחר יותר), עם עשרות גרסאות ודגמים בכל אחד. תותחים אלו הגיעו גם לידי צה"ל, הן מספר תותחי L/60 בתקופת מלחמת העצמאות והן בשנות ה-60 עם מספר תותחי L/70 מלווי מערכת מכ"ם, מה שהוכר בצה"ל בשם מערכת "פָּרַש". ברחבי העולם תותחי הבופורס נמצאים עד היום בשימוש, בין היתר כחלק מהחימוש של מטוס הלוקהיד AC-130 ונגמ"ש הלחימה השוודי CV90. משום כך הבופורס נחשב לאחד התותחים בעלי השירות הארוך והנפוץ ביותר בעולם.

Remove ads

בשנת 1922 רכש הצי המלכותי השוודי מספר תותחי 2 ליטראות "Pom Pom" תוצרת ויקרס. בשנת 1928 נחתם חוזה עם חברת בופורס השוודית במטרה להחליף תותחים אלו בתותחים ימיים נגד מטוסים מעודכנים יותר. בעיצוב התותח החדש, בופורס עשו שימוש בתותח 57 מ"מ נגד צוללות שפותח בסוף המאה ה-19, הדגם הראשון היה גרסה בעלת קנה קטן יותר עם שדרוג למנגנות טעינה חצי אוטומטי. ב-1929 החלו ניסויים ראשונים בתותח החדש, אך מנגנון הטעינה נותר איטי מידי ונדרש שינוי כדי להעלות את קצב האש, באביב 1930 החלו ניסויים בגרסה חדשה של התותח אשר הכילה מנגנון טעינה חדש שהצליח לפתור את בעיית קצב האש, אב הטיפוס שהורכב בנובמבר 1931 היה בעל מנגנון טעינה מספק, אך תצורת ההזנה של הקליעים עדיין נותרה בעייתית (נדרשו מחסניות מותאמות כדי להזין קליעים בהתאם לקצב האש).

עבודות הפיתוח הסתיימו לבסוף באוקטובר 1933 והתותח נכנס לייצור תחת השם 40 מ"מ אקאן M/32, אך כאמור הוא הוכר יותר בשם בופורס 40 מ"מ L/60 (על שם היצרנית, קוטר התותח והקליבר של הקנה). התותח ירה קלעי חנ"מ (HE) במשקל 900 גרם, במהירות לוע של 900 מטר לשנייה, קצב אש ממוצע של 120 פגזים בדקה וטווח מקסימלי של 7,160 מטרים (אך טווח מעשי של בערך 3,800 מטרים).

למרות הצלחתו של התותח, חיל הים השוודי העדיף תותח קטן יותר ולבסוף עשה שימוש בתותח 25 מ"מ אקאן M/32 (גם תוצרת בופורס). ה-40 מ"מ שימש את חיל הים השוודי בעיקר על גבי צוללות, כנגד סירות קטנות (עם אפשרות לפעול כתותח נ"מ), גרסה זו הייתה בעלת קנה קצר יותר (42 קליברים) וכך הייתה בעלת מהירות לוע נמוכה יותר (700 מטרים לשנייה).

תותחי L/60 "המקוריים" נמכרו באוגוסט 1934 לחיל הים ההולנדי, שהיה לרוכש הראשון של התותח. באפריל 1935 הוצגה בבלגיה גרסה של התותח על עגלה נגררת לשימוש יבשתי, מספר חודשים לאחר מכן הגרסה היבשתית נרכשה על ידי בלגיה, פולין, נורווגיה ופינלנד. התותח גם נכנס לשימוש צבא היבשה השוודי תחת השם "40 מ"מ איווקאן m/36". מאחר שהמפעל בשוודיה לא עמד בביקוש, נפתחו מפעלים חדשים של החברה בפולין.

בשירות בריטניה

מספר תותחי בופורס 40 מ"מ הגיעו לבריטניה בשנת 1937 לבחינה והערכה ראשונית, כאשר בשירות בריטי הם קיבלו את השם QF‏ 40 מ"מ סימן I (‏QF מסמל Quick Firing 'ירי מהיר'). הבריטים קיבלו רישיון לייצר ולשנות את תותחי הבופורס בהתאם לצרכייהם, בין היתר הם המירו את יחידות המידה בתותח מהשיטה המטרית לשיטה האימפריאלית (הנהוגה בבריטניה) וביצעו שינויים לסתרשף. בנוסף נעשו שינויים לאופן ייצור התותחים כדי לאפשר ייצור המוני זול ומהיר יותר. מהנדסים בריטים פיתחו בנוסף מחשב לכיוון ומעקב אחרי המטרה, 'מנבא קריסון' בהתאם לנתוני מזג האוויר ומיקום המטרה בשמיים, חישב את מסלול ההתקדמות וידע להתאים את כוונת התותח לפי הנתונים.

גרסה זו נודעה בתור QF‏ 40 מ"מ סימן III והוכנסה לשימוש כוחות הצבא בתור תותח הנ"מ הקל העיקרי. בפועל השימוש במחשב כחלק ממערכת הבופורס היה תהליך מורכב בשטח ולמעשה צוותים רבים נאלצו להשתמש בכוונות הפשוטות שעל גבי התותחים, מה שהוביל לכך שהגרסה הבריטית של התותח הייתה מדויקת הרבה פחות. בסביבות שנת 1943 נמצא פתרון פשוט ושמיש לצוותים בשטח, בסיס אימונים לתותחי נ"מ בנורפוק המציא את "כוונת סטיפקי" אשר התבססה על מערך טרפזי שדרש כוון לעקוב ידנית אחרי המטרה והכוונת עצמה סימנה את מיקום המטרה העתידי ואיפשרה לצוות לירות אל מול המטוס לפי המסלול המתוכנן שלו.

השינויים האחרונים שנעשו לתותח במהלך מלחמת העולם השנייה הובילו לגרסה QF‏ 40 מ"מ סימן XII שכללה שינויים למערכת ההגבהה של התותח, באותה תקופה גם יוצרה גרסה לשימוש כוחות צנחנים שהייתה קלה הרבה יותר על כנה נגררת עם שני גלגלים בלבד.

לצד הצבא הבריטי, גם הצי המלכותי הבריטי עשה שימוש נרחב בתותחי הבופורס על כלי שיט מסוגים שונים. התותחים הוכנסו בשנת 1940 בעיקר בדגמים שעשו שימוש במערכת קירור עם מים, כך שהיה פחות צורך בהחלפת קנים בירי ממושך. החל מ-1942 הבריטים החלו לייצר תותחים אלו והם הוכנסו לאוניות הצי בשני דגמים עיקריים; QF 40 מ"מ סימן IV (מערכת שהרכיבה זוג קנים), ו-QF 40 מ"מ סימן V (מערכת בעלת תותח יחיד).

בשירות ארצות הברית

תותחי בופורס הגיעו לארצות הברית לבחינה והערכה בשנת 1940, כאשר התקבל רישיון לייצור מקומי מחברת בופורס ביוני 1941 (אם כי החל ייצור מקומי מעט לפני כן). הייצור המקומי של תותחי הבופורס היה באחריות חברת קרייזלר, שלא כמו עמיתיהם הבריטים לא הצליחו לפשט את תהליך הייצור ונזקקו לכ-2,000 הזמנות ייצור בחברות שונות מ-330 ערים ברחבי ארצות הברית, בנוסף ל-12 ממפעלי קרייזלר עצמה. עם זאת, במהלך שנות המלחמה קרייזלר הרכיבה כ-60,000 תותחי בופורס מדגמים שונים וכ-120,000 קנים, תוך שהיא ממלאת לחלוטין את צורכי הצבא תוך פחות משנתיים.

בדומה לבריטניה וצבאות נוספים, גם בצי ארצות הברית הועדפה גרסת התותח בקירור מים, כדי להימנע מתחלופת קנה גבוהה בתנאי קרב. למרות קשיי ההרכבה והייצור של התותחים, עם כניסתם לשירות הצי מערכות הבופורס הוכיחו את עצמן בקרבות כנגד כוחות הצי הקיסרי היפני. התותחים החדשים ירו פי 20 יותר משקל פגזים לדקה מתותחי הנ"מ הישנים יותר, באחת מהקרבות הראשונים השמידו תותחי בופורס של אחת מאוניות הצי 32 מטוסים בתוך 30 דקות.^[1] הצי היה כל כך מסופק מיכולות התותחים החדשים, שהם שלחו מברק תודה עם המספר הסידורי של התותח לחברת קרייזלר אחרי כל הפלה. בנוסף למטרות אוויריות, תותחי הבופורס היו מוצלחים במיוחד כנגד מטרות קרקעיות כמו עמדות הגנה, מתקני אויב ומערות. האדמירל א. ס. דוויס שפיקד על נושאת מטוסים של צי ארצות הברית במהלך המלחמה, כתב לחברת קרייזלר: "אין באפשרותי לומר לכם כמה סיפוק חשתי כשראיתי את התפקוד והשליטה של המערכת כולה."^[1]

Remove ads

תותח בופורס 40 מ"מ L/60

תותח הבופורס המקורי אשר שימש את רוב צבאות בעלות הברית במהלך מלחמת העולם השנייה וזכה למספר גרסאות ושדרוגים במדינות בהן שירת. ה-L/60 היה מתותחי הנ"מ הנפוצים ביותר בקרב צבאות בעלות הברית במהלך המלחמה, הוא הורכב על רוב האוניות ואף על כלי רכב ורק"מים שונים. מספר תותחים שנפלו שלל בקרב צבאות הציר אף שימשו אותם.

משאית מוריס C9/B (בריטניה): במהלך המלחמה נעשו מספר ניסיונות להרכיב תותחי בופורס על רכב או רק"מ כדי ללוות את הכוחות ולסייע להם. אחד הניסיונות המוצלחים היו הרכבה על בסיס משאית מוריס C9, משאית 4X4 בעלת עבירות גבוהה שהוכיחה מוצלחת במיוחד למערכת תותחי הובפורס. שש משאיות נ"מ C9 מרגימנט הנ"מ הקל ה-92, נחתו בחוף סורד כחלק מהפלישה לנורמנדי, וסייעו לכוחות הבריטים בפריצה מהחוף. בהמשך הם הפילו 17 מטוסים של הלופטוואפה במהלך ההגנה על הגשרים המובילים מהחופים ("גשר פגסוס" על תעלת קן ו"גשר הורסה" על נהר האורן).
רק"מ נ"מ M19 GMC (ארצות הברית): רק"מ נ"מ שהתבסס על תובת ה-M24 צ'אפי, שמנועו הועבר למרכז התובה ועליה הותקן צריח עם זוג תותחי בופורס L/60. החל מאוגוסט 1944 יוצרו 285 כלים כאלו בלבד מתוך הזמנה מקורית של 900. לאחר המלחמה ה-M19 הוחלף ברק"מ נ"מ חדשני יותר; ה-M42 'דאסטר' (ראו בהמשך).
לוקהיד AC-130 (ארצות הברית): מאז שנות ה-70 מצויד מטוס התקיפה AC-130 על שלל דגמיו בתותחי בופורס L/60. כיום ישנם תוכניות להחליף תותחים מיושנים אלו, אך תותחי בופורס רכובים על חלק נרחב מצי מטוסים אלו, בהם; ה-AC-130A, ‏E, ‏H, ‏U, רק בדגמים המתקדמים W ו-J תותח הבופורס מוחלף בתותח 30 מ"מ מתקדם יותר.
תותח נ"מ 4 ס"מ/56 פלאק 28 (גרמניה הנאצית): מספר תותחי בופורס 40 מ"מ שנפלו בידי צבא גרמניה הנאצית, קיבלו את הכינוי פלאק 28 (Flak 28).
תותח נ"מ 4 ס"מ/60 דגם 5 (יפן): כמו כן, מספר תותחים שנפלו בידי צבא יפן קיבלו את הכינוי דגם 5 (Type 5).

תותח בופורס 40 מ"מ L/70

לקראת סוף מלחמת העולם השנייה והופעת מטוסי הסילון, תותח הבופורס המקורי נותר מיושן עם קצב ועוצמת אש נמוכים מידי להתמודד עם המטוסים החדשים. פיתוח ה-L/70 התחיל לקראת סוף המלחמה, כאשר התותח הראשון יוצר בשנת 1947 והתקבל בצבא השוודי ב-1948 בתור 40 מ"מ איבקן M/48. הוא הוכנס באופן רשמי לשירות הצבא השוודי בשנת 1951 ומיד לאחר מכן הוזמנו תותחי L/70 על ידי הולנד ובריטניה ובהמשך צבאות נוספים, עד אשר בשנת 1953 ה-L/70 קיבל את המעמד של תותח הנ"מ הקל הרשמי של כוחות נאט"ו. בעידן מטוסי הסילון, מקומו של תותח הנ"מ היה בעיקר כנגד מטוסים מנמיכי טוס ומטרות גדולות כמו מפציצים, בנוסף מערכות הנ"מ החדישות יותר (כמו ה-MIM-23 הוק) היו מורכבות יותר לשינוע ולכן שימשו כמערכות סטטיות, בעוד שתותחי נ"מ יכלו להתקדם עם הכוחות ולהגן עליהם כנגד התקפות נמוכות מהאוויר.

ה-L/70 היה ארוך יותר (קליבר 70), ירה פגזים מעט קלים יותר במהירות לוע גבוהה בהרבה של 1,030 מטרים לשנייה, וכן ירה במהירות רבה יותר של כ-240 פגזים לדקה (ארבעה פגזים בשנייה). שיפורים שבוצעו בתותח לאורך השנים אף הרחיבו את קצב האש שלו לכדי 300 ואף 350 פגזים בדקה.

רק"מ נ"מ M42 'דאסטר' (ארצות הברית): רק"מ נ"מ המבוסס על תובת M41 ווקר בולדוג, הוא פותח בשנת 1951 ושימש תותח נ"מ מתנייע של צבא ארצות הברית במהלך שנות ה-50. בתחילת שנות ה-60 הצבא החל להוציא אותו לטובת מערכות מתקדמות יותר (כגון ה-MIM-23 הוק), אך במהלך מלחמת וייטנאם הוא הוחזר לתוך גדודי תותחנים כדי להתמודד עם איום מטוסים מנמיכי טוס ואף נעשה בו שימוש מוצלח כנגד מטרות לא משוריינות.
רק"מ נ"מ M247 'סרג'נט יורק (ארצות הברית): רק"מ נ"מ המבוסס על תובת M48 פטון, הוא פותח בין 1977–1985, אך מעולם לא יוצר משום עלויות הפרויקט הגבוהות. הצריח הרכיב זוג תותחי בופורס L/70, בנוסף למכ"ם ומערכות בקרת אש.
חברת ברדה (Breda, בהמשך אוטו מלרה) האיטלקית יצרה ברישיון מחברת בופורס מספר תותחים^[2]
- דגם 106 ו-107: 106 הוא גרסה דו קנית, 107 הוא גרסת קנה בודד. דגם 107 הוכנס לשימוש בדגמים המוקדמים של ספינות סער של חיל הים הישראלי.
- DARDO: חברת ברדה פיתחה מערכת הגנה אווירית נגד מטוסים וטילי שיוט (CIWS), בעיקר לשימוש אוניות הצי האיטלקי, שעושה שימוש בזוג תותחי L/70 אוטומטיים. מלבד איטליה, מספר מדינות נוספות רכשו את המערכת, בהם; ארגנטינה, פרו, עיראק, קוריאה הדרומית ואקוודור.
רכב קרבי 90 (CV90) (שוודיה): ה-CV90 אשר פותח על ידי שוודיה בשנת 1993, מרכיב תותח בופורס L/70 אוטומטי ומוזן על ידי מחסנית. התותח מורכב הפוך בתוך הצריח (כדי לאפשר גישה נוחה לטעינת המחסניות) וכולל מערכת בקרת אש וייצוב חדשניות. מלבד שירותו בצבא שוודיה, מספר מדינות רכשו את ה-CV90, אך עם זאת גרסאות היצוא של הכלי (ה-CV9030 וה-CV9035) אינן כוללות את תותח הבופורס, אלא תותח Mk44 בושמאסטר II (אנ').

Remove ads

באפריל 1948, במהלך מלחמת העצמאות הגיעו מספר תותחי בופורס L/60 מיושנים לצה"ל ושימשו בעיקר להגנת חופים, ובהמשך לספינות חיל הים.^[3]

צה"ל רכש מספר תותחי בופורס 40 מ"מ מסוג L/70 בתחילת שנות ה-60, עסקת הרכישה התבצעה בחשאי בסיוע ארצות הברית מעודפי צבא גרמניה המערבית. התותחים הגיעו באפריל 1964 ונקלטו בחיל התותחנים, בהמשך הם הועברו לשירות חיל האוויר הישראלי במהלך 1969 (בדומה לשאר מערך ההגנה האווירית).^[3] עם זאת, בשנת 1973 עדיין היו גדודי תותחנים (לדוגמה גדוד קרן שהוקם בתקופה) שהמשיכו להפעיל תותחי נ"מ, בהם הבופורס.

תותחי הבופורס L-70 שירתו בעיקר בבסיסי חיל האוויר של צה"ל והיו מרכיב חשוב במערך ההגנה האווירית במהלך מלחמת ששת הימים ומלחמת יום הכיפורים. הם כללו מערכת מכ"ם שהנחתה את כיוון הירי וחישבה את מסלול המטרות ומרחקם, המערכת כולה קיבלה בצה"ל את הכינוי "פָּרַש". במהלך מלחמת ששת הימים, ב-6 ביוני 1967, חדרו זוג מטוסי טופולב 16 עיראקים למרחב האווירי של ישראל. במהלך תקיפתם מעל בסיס רמת דוד, סוללת בופורס פתחה עליהם באש ופגעה לפחות באחד, הסוללה זוכתה בחצי הפלה כאשר החצי השני ניתן למטוס מיראז' שתקף את המטוס בטיל שפריר, המטוס נפל באזור מחנה עמוס ומההתרסקות נהרגו 14 חיילי צה"ל (ראו: תקיפת מטוס טופולב עיראקי בישראל).

בחיל הים

ספינות חיל הים הישראלי חומשו בתותחי 40 מ"מ. תותחי בופורס L/60 על הפריגטה אח"י מזנק (ק-32), הקורבטה אח"י נגה (ק-22) המשחתות וחלק מהטרפדות.

בספינות סער הותקנו תותחי 40 מ"מ L/70 מתוצרת ברדה איטליה. בשלב ההמתנה להתקנת מערכות הטילים חומשו שלוש הספינות הראשונות, שנקראו אז סער 1, בשלושה תותחים כל אחת. בספינות שהותקנו ספינות טילים נקראו סער 2 הוסר התותח האמצעי הושארו שני תותחים בחרטום ובירכתיים.

לצורך שיפור יכולת גילוי צוללות הוסר התותח האחורי ובמקומו הוצב סונר טובל.

כיום ניתן לראות תותחי 40 מ"מ מהדגמים השונים ברחבה של מוזיאון ההעפלה וחיל הים, כמו גם על הספינה אח"י מבטח המוצגת ברחבה הצפונית של המוזיאון היא מדגם סער 2 ובחרטומה ניתן לראות תותח יחיד.

לאחר שיצאו משירות נמכרו תותחי הנ"מ הישראלים לקולומביה.

תותח בופורס L/70 של צה"ל מוצג במוזיאון חיל האוויר בחצרים.
תותח 40 מ"מ L/70 תוצרת ברדה איטליה, ששימש את חיל הים הישראלי, בעיקר בספינות סער 1 וסער 2.
הספינה אח"י מזנק (סער 1) עם שלושה תותחי 40 מ"מ תוצרת ברדה איטליה.
הפריגטה אח"י מזנק (ק-32) עם שני תותחי 40 מ"מ תוצרת ברדה איטליה.
תותח 40 מ"מ בירי מחרטום ספינת סער 2.
אח"י מבטח במוזיאון ההעפלה וחיל הים בחיפה, 1996.