Loading AI tools
סרט תיעודי ישראלי מוויקיפדיה, האנציקלופדיה החופשית
שיטת השקשוקה הוא סרט תיעודי, דוקו אקטיביסטי ישראלי מ-2008 שיצרו העיתונאי ואיש הטלוויזיה מיקי רוזנטל והבמאי אילן עבודי. הסרט מתמקד בטענות על קשרי הון-שלטון בישראל דרך הצגת הקשרים בין המדינה לבין משפחת עופר. הסרט זכה בפרס אופיר בקטגוריית הסרט התיעודי הטוב ביותר, כמו גם בפרס הסרט התיעודי הטוב ביותר ובפרס התחקיר בטקס פרסי הקולנוע הדוקומנטרי לשנת 2009[1].
 | |
| עטיפת ה-DVD של הסרט | |
| בימוי | אילן עבודי |
|---|---|
| הופק בידי | שרון קרני, גילי דיקרמן |
| תסריט | אילן עבודי, אורי ויסברוד |
| תחקיר | שחר אלמגור, אביב נוקד, יעל קישיק, שני ליטמן |
| עריכה | מרתה ויזלטיר |
| צילום | אילן עבודי |
| מדינה |
ישראל  |
| הקרנת בכורה | 2008 |
| משך הקרנה | 93 דקות |
| שפת הסרט | עברית |
| סוגה |
סרט תיעודי |
| פרסים |
פרס אופיר לסרט העלילתי הטוב ביותר |
|
shakshuka-movie | |
| דף הסרט ב־IMDb | |
  | |
כבר בשלב הפקת הסרט הוגשה על ידי משפחת עופר תביעה נגד יוצריו ואף תחנת שידור ישראלית לא הסכימה במשך כשנה לשדרו. הסרט הוקרן בסינמטקים, באירועים וכנסים שונים, ובכנסת[2]. ב-28 ביולי 2009, כשנה לאחר הקרנת הבכורה של הסרט, הוא שודר בערוץ 1, ומיד לאחר הקרנתו שודר סרט תגובה מטעם החברה לישראל שבשליטת משפחת עופר. לבסוף, בפברואר 2010 הוסרה התביעה שהגישה משפחת עופר[3].
שמו של הסרט נגזר מדברים שאומר במהלכו עורך הדין רם כספי שייצג את החברה לישראל (שבשליטת משפחת עופר) מול המדינה במשא ומתן על רכישת חברת "צים". כספי סיפר שלקחו את הצעות המחיר השונות ועשו מהן "שקשוקה", וכך נקבע המחיר הסופי, אשר לפי הנטען בסרט, הוא נמוך מאוד ביחס לשווייה האמיתי של חברת הספנות, בעיקר משום שהאחים עופר היו היחידים שניגשו למכרז.
הסרט בודק את הקשר בין ההון לשלטון במדינת ישראל דרך הקשר בין גורמי ממשל ועיתונות לבין משפחת עופר. הסרט בוחן את הדרך שבה מכרה המדינה נכסים למשפחת עופר כמו מפעלי ים המלח, צים ובז"ן. בין היתר נשאלת השאלה מדוע שילמה המדינה למשפחת עופר סכום של 568 מיליון ש"ח תמורת בתי הזיקוק כאשר הם שייכים למדינה. הסרט מציג דוגמאות לכך שאותם פקידי ממשל שביצעו את העסקאות השנויות במחלוקת בשם מדינת ישראל עם משפחת עופר, התמנו לאחר פרישתם מהמגזר הציבורי לעובדים בכירים בקבוצת האחים עופר. הדוגמה הבולטת לכך בה מתמקד הסרט היא מינויו של החשב הכללי לשעבר במשרד האוצר, ניר גלעד, לתפקיד מנכ"ל החברה לישראל[4] וזאת לאחר חתימת הסכם זיכיון של המדינה עם האחים עופר, המוכר גם כ"הסכם ניר גלעד", שעורר מחלוקת ציבורית ניכרת וספג גם ביקורת חריפה מצד מבקר המדינה עד כדי כך שחברי כנסת ואחרים ביקשו לפתוח בחקירה דקדקנית של פשר העניין[5] ואפילו לפתוח בחקירה פלילית נגד ניר גלעד[6].
הסרט מציג גם את היחסים ההדוקים בין בכירים במגזר הציבורי והתקשורתי לבין האחים עופר, ידידות קרובה שמתגמלת את שני הצדדים. הסרט מראה כיצד נמנעים תחקירים על מקורבים לאחים עופר באמצעות אנשי מפתח כמו רפי גינת, שבהיותו העורך הראשי של העיתון ידיעות אחרונות ניסה למנוע מעורך המוסף "7 ימים" דאז, ניר בכר, מלפרסם תחקיר שחשף לראשונה את החשדות כי אלי לנדאו ניהל באופן לא תקין מכרז להובלת פחם בהיותו יו"ר חברת החשמל והיטה אותו לטובת חברת עופר אוניות, גינת האשים את בכר בכך שבפרסום הכתבה הוא מבקש למנוע את מינוי לנדאו לתפקיד יו"ר מועצת רשות השידור. עוד הוסיף גינת, כך טען בכר, כי לדעתו מדובר ב"חרא של כתבה" וכי "אתם רוצים להפוך את לנדאו למושחת בכל מחיר"[7]. בסופו של דבר, למרות התנגדותו התקיפה של גינת, פורסם התחקיר על אלי לנדאו, ובעקבותיו נפתחה חקירה נגד לנדאו בעניין[8]. לטענת בכר, פרשה זו גרמה מאוחר יותר לפיטוריו בידי גינת[9].
חלק מרכזי בסרט עוסק בתרומה של סמי עופר למוזיאון תל אביב לאמנות תמורת קריאת המוזיאון על שמו ועל שם רעייתו, ותמורת סעיפים הנותנים, לטענת הסרט, זכויות בעלות על מבנה המוזיאון למשפחת עופר (בעקבות הדיון הציבורי נסוגה עיריית תל אביב מהסכם זה).
הסרט מציג דו"ח של המשרד להגנת הסביבה הטוען כי מפעלי האחים, כמו בז"ן, מזהמים את הסביבה פי כמה וכמה מהמותר בחוק ואת ההשפעות השליליות שזיהום זה גורם. מיקי רוזנטל אף מתעמת בסרט עם בכירה באגודה למלחמה בסרטן לאחר שהאגודה העניקה תעודת הוקרה לסמי עופר על תרומתו. הסרט עוסק גם בקשר השתיקה לכאורה לגבי בעלי הון. במהלך הסרט מנסים יוצריו למכור אותו לתחנות טלוויזיה ונתקלים בסירוב מוחלט וכן בקושי יוצא דופן כשמוגשת תביעה משפטית נגדם.
לגבי חברת הספנות צים, שהליך מכירתה הוא המקור לשם הסרט, מציג הסרט את מחיר ההפרטה של החברה באמצעות עדויות של עובדי מספנה על התנאים במספנות משפחת עופר, ככוח עבודה זול הממולא כיום בעיקר על ידי עובדים זרים. כמו כן הסרט מבקר את ההחלטה של "צים" המופרטת שלא לפעול בנמל אילת, החלטה שבעקבותיה ירד נפח העבודה בנמל באופן משמעותי.
על ציפיותיו למה שישתנה בעקבות הסרט אמר רוזנטל:
אני מצפה שנגדיר מחדש את הנורמה לגבי כספי ציבור וחלוקתם: כסף ציבורי הוא קודש קודשים. אזרח במדינה צריך לדעת מה קורה במדינתו וקהילתו, ולהיות מעורב במה שאכפת לו ומה שכואב לו. כבודדים, אמנם יש לנו מעט כוח להשפיע, אבל ביחד אפשר לשנות ולתקן את המדינה. פעם קראו לזה ציונות, אחר כך אכפתיות.
— מתוך סיכום 2008 בקולנוע, "האוזן השלישית"
רוזנטל הדגיש כי מעבר חברי הכנסת ועשרות עובדי מדינה, בפרט עובדי משרד האוצר, לעבוד עבור החברות שבשליטת משפחת עופר מיד לאחר פרישתם מתפקידיהם הציבוריים, הוא לב השיטה שביקש לחשוף.
כבר בתחילת העבודה על הסרט בתחילת 2008 הוגשה נגד רוזנטל ואשתו (שלא לקחה חלק בעשיית הסרט) תביעה משפטית על הוצאת דיבה ופגיעה בפרטיות בסך מיליון ש"ח, מטעם פרקליטה של משפחת עופר[10]. אף על פי כן החליטו רוזנטל וחברת yes, שהשתתפה במימון הסרט, להמשיך בהפקה. מאוחר יותר נסוגה בה חברת yes מן המימון ורוזנטל מימן את שאר הסרט מהלוואות שלקח[11]. התמיכה הציבורית הרחבה ברוזנטל הביאה יותר מאלף גולשי אינטרנט לחתום על כתב התחייבות, בו כל אחד מהם יישא באלפית מהסכום שרוזנטל יידרש לשלם, אם משפחת עופר תזכה בתביעה[12].
בסיום עשיית הסרט הודיע סמנכ"ל התוכן של חברת yes יונה ויזנטל כי החליט לא לשדר את הסרט. זאת, לטענתו, בשל סצינות הנוגעות למחלת הסרטן שהוסיף רוזנטל בניגוד לסיכום עמו. לטענת יוצרי הסרט, הם הסכימו להוריד חלק מהחומרים כדי ש-yes יאשרו את שידור הסרט, ובכל זאת הסרט לא עלה לשידור[13].
פסילת הסרט יצרה רעש רב. בין השאר, התארגנו מספר איגודי יוצרים וכתב העת לקולנוע "מערבון" לכנס בבית העיתונאים בנוגע לצנזורה בעקבות לחץ של בעלי הון[14].
בסופו של דבר אושר הסרט להקרנה בסינמטק תל אביב, למרות מכתבים מעורכי הדין של משפחת עופר. לאחר מכן הוקרן הסרט גם בסינמטק ירושלים[14].
בעקבות העניין, פנו ערוץ 10 וערוץ 1 על מנת לשדר את הסרט, אך גם עליהם הופעלו לחצים משפטיים לא לשדרו. האגודה לזכויות האזרח פנתה להנהלת רשות השידור בנושא, בטענה שעל רקע הלחצים העזים למניעת השידור, הופכת שאלת שידורו של הסרט להיות הרת גורל עבור חופש הביטוי והדמוקרטיה בישראל. הנהלת ערוץ 1 הודיעה כי הסרט ישודר, עם תיקונים כלשהם[15]. לבסוף החליטה הנהלת הערוץ לשדרו ללא שינויים, ולאחריו סרט תגובה מטעם החברה לישראל ומשפחת עופר[16], סרט שעלותו הסתכמה בכחצי מיליון ש"ח[17]. שני הסרטים שודרו בערוץ הראשון ב-28 ביולי 2009 במשדר מיוחד שהונחה על ידי עודד שחר[18]. לאחר הקרנת הסרטים התעמתו באולפן רוזנטל ונציג משפחת עופר, אלי גולדשמידט. גולדשמידט אמר כי "התקשורת שופכת את דמה של משפחת עופר, אומרים עליהם דברים לא נכונים ועושים להם דמוניזציה"[19].
ביולי 2009 ביקש עופר למחוק את התביעה הראשונה על סך מיליון ש"ח והגיש תביעה נוספת על סך של 3.5 מיליון ש"ח. רוזנטל הגיש תביעה נגדית לתשלום הוצאת משפט על התביעה הראשונה בסך 200 אלף ש"ח[20].
במסגרת הסכם פשרה שנחתם בין הצדדים ב-13 בספטמבר 2009, הוסכם כי משפחת עופר תשלם לרוזנטל סכום של 40 אלף ש"ח עבור הוצאות משפטיות, בתוספת מע"מ[21]. ביוני 2015 נחשפו פרטים נוספים לגבי ההסכם, אשר הושג בעקבות תהליך גישור בין הצדדים שערך מוטי קירשנבאום. באתר NFC פורסם כי מלבד האמור, העבירה משפחת עופר, בעקבות ההסכם, 290 אלף ש"ח לסנגורו של רוזנטל, רונאל פישר, למימון ההליכים המשפטיים של רוזנטל[22]. רוזנטל הכחיש את הפרסום ותבע את יואב יצחק באוגוסט 2015 בסכום של 355 אלף ש"ח[23].
דווקא בגלל ההתנגדות להקרנת הסרט, במעין אפקט סטרייסנד - הוא זכה להתעניינות תקשורתית יותר מכל סרט תיעודי ישראלי אחר ששודר בשנת 2008. "זה הסרט שאף אחד לא רוצה שתראו. עכשיו כולם צריכים לראות אותו", כתב ירון טן-ברינק, מבקר הטלוויזיה של ידיעות אחרונות. "עזבו הכול ולכו לראות את הסרט הזה. תקבלו הסבר מפורט ומדויק איך המדינה גונבת מאתנו ומעבירה לאחים עופר", כתב גיא מרוז במעריב. עיתונאים נוספים ובהם קובי אריאלי הפצירו בקוראים "לכו לראות את "שיטת השקשוקה". אל תחמיצו"[24].
אתר האינטרנט הרשמי של שיטת השקשוקה
"שיטת השקשוקה", במסד הנתונים הקולנועיים IMDb (באנגלית)
"שיטת השקשוקה", באתר AllMovie (באנגלית)
שיטת השקשוקה, הסרט המלא באתר יוטיוב (אורך: 94:52)Seamless Wikipedia browsing. On steroids.
Every time you click a link to Wikipedia, Wiktionary or Wikiquote in your browser's search results, it will show the modern Wikiwand interface.
Wikiwand extension is a five stars, simple, with minimum permission required to keep your browsing private, safe and transparent.
