Remove ads
קרב הייסטינגס (באנגלית: Battle of Hastings) נערך ב-14 באוקטובר 1066 מצפון להייסטינגס שבדרום אנגליה, והיה אחד הקרבות המכריעים במהלך הכיבוש הנורמני של אנגליה. בקרב לחמו הכוחות הנורמנים, בהנהגת ויליאם הכובש, כנגד הצבא האנגלו-סקסוני, בהנהגת הרולד גודווינסון. הקרב הסתיים בניצחון נורמני מכריע, שהוביל להשתלטות צבאו של ויליאם על אנגליה כולה תוך זמן קצר, ולסיום השלטון הסקסוני באנגליה. ויליאם הוכתר למלך אנגליה ב-25 בדצמבר 1066, ומלכים נורמנים משושלתו שלטו על אנגליה במשך 88 השנים הבאות.
 | |||||||||||||||||
| Harold Rex Interfectus Est – "המלך הרולד נהרג", סצנה מתוך שטיח באייה המתאר את אירועי קרב הייסטינגס | |||||||||||||||||
| מלחמה: הכיבוש הנורמני של אנגליה | |||||||||||||||||
| תאריך | 14 באוקטובר 1066 | ||||||||||||||||
|---|---|---|---|---|---|---|---|---|---|---|---|---|---|---|---|---|---|
| קרב לפני | קרב גשר סטמפורד | ||||||||||||||||
| קרב אחרי | סוף הפלישה הנורמנית לאנגליה | ||||||||||||||||
| מקום | הייסטינגס, אנגליה | ||||||||||||||||
| קואורדינטות | 50°54′43″N 0°29′15″E | ||||||||||||||||
| תוצאה | ניצחון נורמני | ||||||||||||||||
| |||||||||||||||||
|
† – נהרג בקרב | |||||||||||||||||
  | |||||||||||||||||
.svg){kind=small}
מותו של מלך אנגליה הערירי אדוארד המודה בינואר 1066, הוביל למאבק ירושה בין מספר טוענים לכתר האנגלי. הרולד גודווינסון הוכתר למלך זמן קצר לאחר מות אדוארד, אך נאלץ מייד להתמודד מול שתי פלישות ימיות לשטח אנגליה, שנערכו כמעט במקביל – הראשונה בהנהגת אחיו טוסטיג גודווינסון והראלד השלישי מנורווגיה, ומיד אחריה פלישה נורמנית בהנהגתו של דוכס נורמנדיה, ויליאם הראשון (הכובש). טוסטיג והראלד הובסו ונהרגו בקרב גשר סטמפורד ב-20 בספטמבר, אך כעבור שמונה ימים נחת צבאו של ויליאם בדרום אנגליה. ב-14 באוקטובר נפגשו הצבא האנגלו-סקסוני והצבא הנורמני מצפון לעיר החוף הדרומית הייסטינגס. בקרב ארוך ושקול, שנמשך משעות הבוקר כמעט עד רדת החשיכה, והוכרע רק לאחר שהמלך הרולד נהרג, הובס הצבא האנגלי, ושרידיו נמלטו משדה הקרב.
הכיבוש הנורמני שינה את פניה של אנגליה: התרבות הסקסונית והתרבות הצרפתית אוחדו אט-אט והמערכת הפיאודלית הושלטה על אנגליה; השפה האנגלו-נורמנית הפכה לשפת המנהל והאריסטוקרטיה באנגליה; האצולה הסקסונית הישנה איבדה את נכסיה וכמעט נעלמה כליל; והעבדות באנגליה חוסלה.
Remove ads
אף שבאופן מסורתי נושאים הקרבות את שמן של עיירות ויישובים הנמצאים בסמיכות קרובה ביותר לשדה הקרב, ואף על פי שמספר יישובים היו קרובים יותר, נקרא הקרב על שם העיירה הייסטינגס. בתקופה בה נערך הקרב, הוא כונה בכרוניקה האנגלו-סקסונית בשם "הקרב בעץ התפוחים הירוק"; 40 שנה לאחר מכן, נודע הקרב גם בשם "סנלאק" (Senlac)[א], עיבוד נורמני-צרפתי למילה העתיקה מהשפה האנגלית "סנדלקו" (Sandlacu), שמשמעה "מי חול" או "אגם חול". ייתכן גם כי זה היה שמו של ערוץ נחל שזרם באזור בו נערך הקרב. אולם כבר ב-1087, כ-20 שנה לאחר הקרב, הוא הוזכר בספר יום הדין בשם "bellum Hasestingas", או "קרב הייסטינגס".
Remove ads
בשנת 911 חתם מלך הקארולינגים שארל התם על הסכם עם רולו, מנהיג ויקינגי, שלפיו ויתר שארל על העיר רואן ועל ערים אחרות בצפון צרפת שהיו כבר בידי הוויקינגים. רולו ואנשיו ניאותו להתנצר, אימצו את התרבות המקומית, והחלו לעבד את הקרקע, וכך הפכה נורמנדיה[ב] לדוכסות שבראשה עמד הדוכס רולו שהפך לווסאל של המלך, אך למעשה היה עצמאי לחלוטין. בחלוף הזמן, התפשטה הדוכסות מערבה. ב-1002 נשא אתלרד השני, מלך אנגליה את אמה מנורמנדיה, אחות ריצ'רד השני, דוכס נורמנדי. בנם אדוארד המודה, שבילה שנים רבות בגלות בנורמנדיה, הוכתר כמלך אנגליה ב-1042. מאחר שלאדוארד נותרה זיקה רבה לנורמנים, הוא מינה אנשי חצר, חיילים, ואנשי כמורה נורמנים לעמדות כוח, בייחוד בכנסייה, מה שהוביל לכינון אינטרסים נורמנים חזקים בפוליטיקה האנגלית. ייתכן גם כי עקב היותו ערירי ומצוי בסכסוך עם גודווין, רוזן וסקס ובניו, עודד אדוארד את שאיפותיו של ויליאם, דוכס נורמנדיה לכס המלכות האנגלי[1].
משבר הירושה באנגליה
פטירתו של המלך אדוארד השלישי ("המודה" / "המאמין") ב-5 בינואר 1066 והיעדר יורש ודאי לכתר, הובילו לסכסוך בין מספר טוענים לכס באנגליה. הרולד גודווינסון שהיה רוזן וסקס, האדם העשיר והחזק ביותר מהאריסטוקרטים האנגלים, ובנו של גודווין, יריבו משכבר הימים של המלך אדוארד, נבחר כיורשו על ידי הוויטנגמוט והוכתר למלך אנגליה על ידי הארכיבישוף מיורק, אילדרד. מיד עם הכתרתו, קראו עליו תיגר המלך הראלד השלישי מנורווגיה וויליאם דוכס נורמנדיה, שכל אחד מהם שאף להחזיק בכתר האנגלי בעצמו. ויליאם טען כי הרולד הבטיח לו את כס המלוכה (ככל הנראה ב-1052), תמורת עזרה שהעניק לו כשספינתו נטרפה אל מול חופי נורמנדיה. אולם, סיפור זה מוטל בספק, וגם אם היה אמת, הרי שאדוארד עשה זאת תחת לחץ, וחש חופשי להפר אותה. טענותיו של הראלד השלישי מנגד התבססו על הסכם שהתווה קודמו, מגנוס הראשון, עם מלך אנגליה הארדיקאנוט (מלך בין השנים 1040–1042), בו נקבע כי שאם אחד מהם ימות ללא יורש, תעבור הירושה לאחר שימלוך על שתי המדינות[2]. ויליאם, וכך גם הראלד, החלו מייד בהכנות לפלישה נפרדת[ג].
פלישתם של הראלד וטוסטיג
יריבו הראשון של המלך הרולד היה דווקא אחיו הגולה, טוסטיג גודווינסון. ב-1065, סולק טוסטיג מתפקידו כרוזן נורתמבריה על ידי המלך אדוארד בעקבות מרד מצד נתיניו. הוא האשים את הרולד בכך שעמד מאחורי המרד ותמרן את אדוארד כנגדו. בתחילת 1066 יצא טוסטיג לפשיטה על דרום-מזרח אנגליה בעזרת צי אותו גייס בפלנדריה. משאיים עליו ציו של הרולד, הוא נע צפונה ופשט על מזרח אנגליה ועל לינקולנשייר, אולם שם הובס בידי צבאם של הרוזנים הצפוניים, אדווין ומורקיר. לאחר מכן, כשנותרו בפיקודו רק ספינות בודדות, הוא ביקש מקלט בחצרו של מלך סקוטלנד, מלקולם השלישי, והחל בגיוס צבא חדש. לאחר שהות קצרה בסקוטלנד, המשיך טוסטיג במסעו לנורווגיה, שם פגש את המלך הראלד השלישי. לאחר שניסיונותיו הקודמים לשכנע את ויליאם דוכס נורמנדיה ואת מלכי דנמרק וסקוטלנד לשתף עמו פעולה נגד המלך הרולד נכשלו, הצליח טוסטיג לבסוף לשכנע את מלך נורווגיה, שזה לא מכבר סיים מלחמה בת חמש עשרה שנים נגד דנמרק, שאצילי אנגליה יעמדו לצידו במלחמתו כנגד הרולד, וכך גייס לצידו בעל ברית בעל עוצמה ימית וצבאית לא מבוטלת. בתחילת ספטמבר פלשו הראלד וטוסטיג לצפון אנגליה בראש צי, שכלל יותר מ-300 ספינות וכ-15,000 חיילים. ב-20 בספטמבר הם ניצחו את צבאם המאולתר של הרוזנים הצפוניים הסקסוניים בקרב פולפורד ולאחר מכן כבשו את העיר יורק.
Remove ads
ערך מורחב – קרב גשר סטמפורד
הצבא האנגלו-סקסוני אורגן על בסיס מחוזי. חיל הרגלים הורכב מאיכרים בעלי קרקעות שנקראו פירדים (Fyrds) – אלו שירתו תחת פיקוד המנהיג המקומי, בין אם זה רוזן, בישוף, או שריף. הפירדים היו למעשה חיילי מיליציה, ובדרך כלל היו חסרי אימון צבאי וניסיון קרבי. בסך הכול יכלו מלכי אנגליה לגייס במקרה הצורך כ־14,000 פירדים לצבאם. בדרך כלל ארכה תקופת השירות של הפירדים לא יותר מחודשיים, למעט בעיתות חירום. לרשות המלך האנגלי (וכמה מהרוזנים שלו) עמד גם משמר ראש אישי, שהורכב מלוחמים מקצועיים מאומנים ומצוידים היטב, שנקראו בשם האוסקרלים (Housecarls). האחרונים קיבלו תשלום ולעיתים גם אדמות תמורת שירותם. הפירדים, וכך גם ההאוסקרלים, היו לוחמים רגליים, ואחד ההבדלים ביניהם היה השריון העדיף של ההאוסקרלים. נראה כי לצבא האנגלי לא היה מספר משמעותי של קשתים[3].
בעיתות חירום, כגון בזמן הפלישה הנורמנית לאנגליה, יכול היה המלך גם לקרוא לשירות צבאי כל אדם חופשי וכשיר. השירות הצבאי של האחרונים הוגבל ליום אחד בתחומי המחוז שלהם בלבד, אשר אחרת היה כרוך בתשלום, אולם ערכן הצבאי של מיליציות אלו היה מוטל בספק, והן שימשו ככל הנראה בעיקר כחילות מצב במקומות ישוב מאוימים, או להגנה על החופים מפני פלישה ימית[4].
הרולד העביר מספר חודשים בחוף הדרומי של אנגליה יחד עם צבא גדול וצי בהמתנה לפלישה הצפויה של ויליאם. אולם מאחר שמרבית צבאו הורכבה ממיליציות של איכרים שנדרשו לקצור את יבוליהם, נאלץ הרולד לשחרר אותם וכן את הצי שלו ב-8 בספטמבר. לאחר שנודע להרולד על הפלישה של הראלד וטוסטיג הוא נחפז צפונה, כשהוא מקבץ כוחות בדרכו. ב-25 בספטמבר הביס צבאו את הפולשים בקרב גשר סטמפורד, במהלכו נהרגו טוסטיג עצמו, ובן בריתו הראלד. הצבא הנורווגי הושמד כמעט לחלוטין, ורק 24 מתוך 300 הספינות שלו הפליגו חזרה לנורווגיה, כשהן נושאות את שרידיו. אולם הניצחון האנגלי בקרב הושג במחיר כבד, וצבאו של הרולד ספג במהלכו אבדות כבדות ונחלש מאוד[5].
Remove ads
בקיץ 1066 ערך ויליאם דוכס נורמנדיה הכנות אחרונות לפלישה לאנגליה. הוא לא היה בטוח שיש ברשותו מספיק כוחות כדי להביס את הרולד לבדו, ולכן פעל לצרף כוחות נוספים מברטאן ופלנדריה לצבאו כשכירי חרב. בתמורה לשירותם, הבטיח ויליאם להעניק להם אדמות ותוארי אצולה באנגליה. לפי המקורות הנורמנים הוא גם הצליח להשיג את תמיכתן הדיפלומטית של גרמניה, דנמרק ואיטליה. ההיסטוריון הנורמני בן התקופה ויליאם דה פואטייה, טען כי ויליאם גם הצליח לגייס את תמיכת האפיפיור אלכסנדר השני במסעו לכיבוש אנגליה ובתביעתו לכתר האנגלי, אולם טענה זו איננה מופיעה במקורות נוספים[6].
ויליאם כינס את כוחותיו בסן-ואלרי-סיר-סום שבצרפת והתכונן לחצות את התעלה האנגלית ב-12 באוגוסט, אך הצליחה נדחתה משתי סיבות אפשריות: תנאי מזג אוויר בעייתיים או החשש מעימות עם הצי האנגלו-סקסוני. ב-28 בספטמבר 1066, נחת ויליאם בחופי פבנסי, כפר קטן בחוף הדרום-מזרחי של מחוז מזרח-סאסקס בדרום אנגליה, ימים ספורים לאחר ניצחונו של המלך הרולד על הצבא הוויקינגי תחת המלך הראלד הרדראדה בקרב גשר סטמפורד. מספר ספינות מהצי של ויליאם סטו ממסלולן ונחתו דרומית מפבנסי, שם לחמו נגד הפירדים המקומיים. עם הגעתם לאנגליה הקימו חייליו של ויליאם מחנה מבוצר מעץ בהייסטינגס, והשתמשו בו כבסיס יציאה לפשיטות על האזורים הסמוכים לנקודת נחיתתם[7].
הכוחות הנורמנים בהייסטינגס
מספרם המדויק של כוחותיו של ויליאם והרכב צבאו אינם ידועים[8]. מסמך מהתקופה טוען כי לרשות ויליאם עמדו 776 ספינות, אשר ניתנו לו על ידי 14 אצילים נורמנים, אך ייתכן שמספר הספינות מתואר בהגזמה[9]. כך הדבר גם לגבי אומדנים שניתנו מסופרים בני התקופה, אשר נעים מ-14,000 ל-150,000 איש בצבאו של ויליאם. הערכות ההיסטוריונים בימינו לגבי גודל צבאו נעות בין 7,000–8,000 איש[10]; 7,500 איש[11]; 10,000 איש[12]; ו-10,000 עד 12,000 איש[13]. מחצית מצבאו של ויליאם הורכבה מרגלים, והמחצית השנייה מפרשים ומקשתים במספר דומה.
סוג שריון הגוף הנפוץ בקרב החיילים הנורמנים היה שריון שרשראות, שהגיע לרוב עד קרסולם. קסדותיהם היו ממתכת ובעלות מבנה דמוי חרוט, כולל רצועת מתכת להגנה על האף. הפרשים והרגלים נשאו מגנים; חיילי הרגלים צוידו לרוב במגן עץ עגלגל מחוזק במתכת, ואילו הפרשים נשאו מגינים שצורתם מזכירה טיפה. אף שהפרשים הנורמנים נשאו רמחים ארוכים, הם ככל הנראה לא עשו בהם שימוש במהלך הקרב, מאחר שתנאי הקרקע בהייסטינגס לא התאימו לכך. הרגלים והפרשים הנורמנים צוידו בחרב ארוכה עם להב מחודד משני צדדיה. הרגלים צוידו גם בכידון או בחנית ארוכה. הקשתים צוידו בקשת פשוטה ולמרביתם לא היה שריון גוף. אף על פי שאין כל עדות לשימוש בקשת מוצלבת בתיעוד המתואר בשטיח באייה, ויליאם דה פואטייה ומספר מקורות עתיקים נוספים מציינים כי הנורמנים השתמשו בהן במהלך הקרב[14].
Remove ads
לאחר שנודע למלך הרולד על הפלישה הנורמנית, זמן קצר לאחר ניצחונו בקרב גשר סטמפורד, הוא החל לנוע עם צבאו במהירות חזרה דרומה, כשהוא אוסף כוחות נוספים בדרכו. הוא עצר בדרך בלונדון, שם שהה לפחות שבוע לפני קרב הייסטינגס. ב-13 באוקטובר חנה צבאו של הרולד בגבעת קאלדבק, 13 קילומטרים מהמחנה המבוצר של ויליאם. כמה דיווחים צרפתיים בני הזמן מציינים שהרולד ניסה להגיע להסדר פשרה עם הדוכס ויליאם, ושיגר אליו משלחת דיפלומטית, אך המשלחת כשלה במשימתה[15].
הרולד התכוון להפתיע את הצבא הנורמני הפולש, כפי שהפתיע את הכוח הפולש הנורווגי בקרב גשר סטמפורד, אך ניסיונו כשל הודות לסייריו של ויליאם שדיווחו לדוכס הנורמני על התקדמות הצבא האנגלו-סקסוני. דיווחים סותרים מהמקורות ההיסטוריים מותירים את האירועים שקדמו לקרב בערפל, אך כולם מסכימים כי ויליאם הוביל את צבאו ממחנהו בהייסטינגס היישר לעבר הצבא האנגלו-סקסוני.
הכוחות האנגלים בהייסטינגס
מספר החיילים המדויק בצבאו של הרולד איננו ידוע. רשומות בנות התקופה אינן מוסרות מספר מהימן; כמה מקורות נורמנים, לדוגמה, מספקים מספרים מופרכים ביותר: המשורר רוברט וייס טוען בעבודתו "רומן דה רו", כי לרשות הרולד עמדו 400,000 חיילים, ואילו במקור הלטיני "שירים על קרב הייסטינגס" (Carmen de Hastingae Proelio), נטען כי היו 1,200,000 חיילים בצבא האנגלו-סקסוני[16]. מאידך, המקורות האנגלים מספקים לרוב מספרים נמוכים ביותר, ייתכן כדי להפחית ממידת התבוסה האנגלית. כיום מציעים מרבית ההיסטוריונים מספר של בין 7,000 ל-8,000 חיילים תחת פיקודו של הרולד בהייסטינגס[17].
הצבא האנגלו-סקסוני התבסס כמעט כולו על חיל רגלים. ייתכן כי חלק מהחיילים בני המעמד הגבוה רכבו על סוסים לאזור הקרב, אולם בקרב עצמו הם לחמו רגלית. גרעין הצבא הורכב מהאוסקרלים, חיילים מקצועיים, אשר צוידו בשריון שרשראות, קסדת מתכת בעלת מבנה דמוי חרוט ומגן דמוי טיפה מוארכת. נשקם העיקרי היה גרזן דני וכלי הנשק המשני, ששימש אותם אם נשבר הגרזן, היה חרב. הם יצרו את השורות הראשונות של המערך הקרבי האנגלי. מבנה זה, דמוי פלנקס, נקרא בשם חומת מגינים, משום שמגיני החיילים בשורות הראשונות היו צמודים זה לזה, ואולי אף חופפים, וכך יצרו חומה אנושית מבוצרת שקשה היה לחדור דרכה. הפירדים שהוצבו בשורות האחוריות לבשו שריון קל יותר, וחלקם לא נשאו כלי נשק תקניים אלא אבנים, מקלות, קלשונים וכדומה, והיו מוכנים לתפוס את מקום הלוחמים הנופלים בשורות הקדמיות.
Remove ads
הקרב נערך בשטח קשה למעבר, 11 קילומטרים צפונית מהייסטינגס (כיום באזור העיירה באטל), בין שתי גבעות – קאלדבק (Caldbec) בצפון וטלהאם (Telham) בדרום, השוכנות על הדרך בין הייסטינגס ללונדון. אזור שדה הקרב היה מיוער ברובו, עם ביצה ונחל בקרבת מקום. צבאו של הרולד תפס עמדת מגננה חזקה בצורת פרסה סביב ראש גבעת סנלאק (Senlac Hill), כאשר גבו אל יער אנדרידה, ובכך חסם למעשה את הדרך ללונדון בפני הנורמנים. העמדה השולטת שתפסו, העניקה לצבא הסקסוני יתרון ניכר על יריביהם, שנמצאו בשטח נחות טופוגרפית.
פני השטח המיוערים והביצתיים הקשו על הדוכס ויליאם לאגף את העמדה הסקסונית. היערות עליהם נשענו אגפי הצבא האנגלו-סקסוני לא היו בלתי עבירים, אך הקשו על תנועת כוח גדול, בוודאי כשמדובר בפרשים כבדים. לכן נאלץ ויליאם לערוך התקפה חזיתית על המערך הסקסוני. הצבא הנורמני נאלץ לתקוף במעלה הגבעה, בתוואי שטח שלא התאים למתקפת פרשים, עובדה שהקשתה על תנועתו ופגעה גם ביעילות של הקשתים הנורמנים וביכולתם לפגוע בכוחות האויב[18].
Remove ads
מרבית פרטי קרב הייסטינגס נתונים במחלוקת כתוצאה מהסתירה בין הדיווחים ההיסטוריים השונים אודות הקרב. העובדות היחידות שאינן נתונות במחלוקת הן שהקרב החל בשעה 9 בבוקר, ב-14 באוקטובר 1066, ונמשך עד שעות בין הערביים. דיווח של נורמני בן התקופה בשם ויליאם מז'ומייז', טען כי הדוכס ויליאם חשש מפני מתקפת פתע אנגלית על כוחותיו בלילה שקדם לקרב, ולכן החזיק את צבאו בכוננות במשך כל אותו לילה[19].
בבוקר 14 באוקטובר, פרס הדוכס ויליאם את צבאו בתחתית הגבעה שעליה נערך הצבא הסקסוני. הצבא הנורמני היה כנראה בערך באותו גודל כמו הצבא האנגלו-סקסוני, והורכב מהווסאלים הברטונים, הצרפתים והפלמים של ויליאם, יחד עם לוחמיהם. הצבא נפרס בצורה שהייתה נהוגה בימי הביניים; הלוחמים הנורמנים תחת פיקודו הישיר של ויליאם נערכו במרכז, הברטונים בפיקודו של אלן האדום[ד] ואודו, בישוף באייה ואחיו למחצה של הדוכס ויליאם, הוצבו באגף השמאלי, ואילו הצרפתים והפלמים בפיקודם של ויליאם פיצאוסברן (William fitzOsbern) ואֶסטָאס השני, רוזן בולון, תפסו את האגף הימני. הקשתים הנורמנים נפרסו לפני הגוף העיקרי של הצבא הנורמני, כשמאחוריהם הוצבו יחידות הרגלים שנשאו חניתות וחרבות, ואילו הפרשים הוצבו מאחורי הרגלים ונשמרו ככוח עתודה.
מאופן ההיערכות של צבאו של ויליאם נראה שהוא תכנן לפתוח את הקרב במטחי חצים של הקשתים, שנועדו לרכך ולהחליש את האויב, ואחריהם נועדו הרגלים נושאי החניתות לתקוף את מערך האויב. הפרשים היו אמורים להיכנס לפעולה רק בשלב מאוחר של הקרב, ולנצל את הפרצות שהבקיעו הרגלים והקשתים בשורות האויב, כדי למוטט את מערכו ולהכריע את הקרב.
תחילת הקרב
הקרב החל בסביבות תשע בבוקר במטח חצים של הקשתים הנורמנים, אך חיציהם לא גרמו נזק ממשי לצבא האנגלי. הסיבה לכך הייתה העובדה שהצבא האנגלו-סקסוני הוצב בעמדה שולטת במעלה הגבעה, והקשתים הנורמנים שנמצאו במורד הגבעה נאלצו לירות את חיציהם כלפי מעלה. כתוצאה מכך, פחתה עוצמת החדירה של החצים באופן ניכר, והם חלפו מעל ראשי האנגלים, או נתקעו במגינים של השורות הקדמיות של צבאם מבלי לגרום אבדות רבות. בצד האנגלו-סקסוני, כאמור, היו מספר מועט של קשתים; רבים מהם לא עמדו בקצב הצעידה המהיר של צבאו של הרולד להייסטינגס, ואחרים נהרגו ככל הנראה בקרבות בפולפורד ובגשר סטמפורד. מיעוט מספרם של הקשתים האנגלו-סקסונים יצר בעיה מסוימת לקשתים הנורמנים, שסבלו ממחסור בחצים, ולא יכלו להסתמך על יריביהם לצורך אספקת חצים לשימוש חוזר כנגדם[ה]. לאחר מטח החצים הפותח של הקשתים, פקד ויליאם על נושאי החניתות שלו לתקוף במעלה הגבעה את המערך האנגלו-סקסוני, והצבא הסקסוני קיבל אותם במטחי אבנים, גרזנים וכידונים[ו].
חיל הרגלים הנורמני לא הצליח להבקיע את חומת המגנים הסקסונית, שנהנתה מיתרון הקרקע הגבוהה, והדוכס ויליאם, בהבינו זאת, שלח את הפרשים שלו לעזרתם. אולם גם הפרשים, אשר דהירתם הואטה בשל שיפוע הגבעה, כשלו בהבקעת המערך הסקסוני, והברטונים, באגף השמאלי של הצבא הנורמני, סבו על עקבותיהם והחלו להימלט במורד הגבעה. פאניקה החלה להתפשט גם בשורות הלוחמים הנורמנים, הצרפתים, והפלמים, בעקבות שמועה שהדוכס ויליאם נהרג[20]. בשלב זה פרצו מהמערך הסקסוני כמה מאות לוחמים, ופתחו במרדף אחרי יריביהם הנמלטים, כנראה בפיקוד אחד מאחיו של הרולד. לא ידוע אם המרדף היה פעולה ספונטנית ביוזמה מקומית, או שהוא בוצע בעקבות הוראה של הרולד. בכל מקרה, ברגע שהרודפים התרחקו מהגוף העיקרי של הצבא הסקסוני, ולא יכלו לתפוס מחסה מאחרי חומת המגינים, הם הותקפו על ידי הפרשים הנורמנים, שסבו על עקבותיהם, והושמדו.
בשעות הצהריים התרחשה ככל הנראה הפוגה בקרב; הנורמנים נסוגו משדה הקרב לתחתית הגבעה, כדי להיערך מחדש, ובכך איפשרו לסקסונים לפנות את גוויות אנשיהם ולסתום את הפרצות בשורותיהם. נראה כי הדרך היחידה שנותרה לנורמנים לשבור את המערך הסקסוני הצפוף, הייתה לגרור אותם לצאת לעוד מרדפים כושלים, כדי להחליש את כוחותיהם. כאן עולה השאלה האם ויליאם השתמש בטקטיקה של 'בריחה מדומה' במתכוון. ויליאם דה פואטייה, הביוגרף של הדוכס ויליאם, טוען כי הוא ארגן שתי נסיגות מדומות מוצלחות בהשראת הנסיגה הראשונה, שבהן הפרשים הנורמנים תקפו את המערך הסקסוני, רק כדי להימלט לאחור לאחר מספר דקות, מובסים לכאורה. קבוצה של לוחמים סקסוניים יצאה אחריהם בריצה, ומצאה עצמה, הרחק מחומת המגן הסקסונית, מוקפת באותם פרשים ומחוסלת. יש חוקרים הטוענים, כי סיפור "הבריחות המדומות" הופיע בכרוניקות העתיקות כדי לחפות על מנוסות אמיתיות של לוחמים נורמנים שהתרחשו במהלך הקרב, ולתרץ אותן, אולם מאחר שהמנוסה הראשונה (ה"אמיתית") של הלוחמים באגף הנורמני השמאלי לא הוסתרה, אפשרות זו לא נראית סבירה[21]. בנוסף, קיים תיעוד על שימוש נורמני בטקטיקה זו בשלושה קרבות שונים במאה ה-11[ז].
אף על פי שהמנוסות המדומות לא הצליחו לשבור את המערך הסקסוני, הן ככל הנראה דיללו את שורותיהם והביאו למותם של לוחמים מנוסים רבים, כשאת מקומם תפסו הפירדים. בשלב זה הורה ויליאם לקשתיו לירות עוד מטח חצים, והפעם – במסלול תלול יותר, מעל חומת המגנים. מיד לאחר שהחצים נורו, הסתערו הפרשים הנורמנים על שורות הסקסונים. הקרב נותר עדיין מאוזן וללא הכרעה, עם נפגעים רבים בשני הצדדים; שני אחיו של הרולד, גירת' ולאופווין, נהרגו, ואילו הפרשים הנורמנים ספגו אבדות כבדות ורק רבע מתוכם נותרו כשירים ללחימה. הנורמנים נאלצו לסגת ולהתארגן מחדש, מה שגרם לחלק מהפירדים הסקסוניים לצאת למרדף נוסף אחריהם, ולהישחט בתורם על ידי הסתערות הפרשים הנורמנים הנותרים, שמצאה אותם לא מוגנים, והרחק מחבריהם.
מותו של הרולד
לקראת סוף היום נחלש מאוד מערך ההגנה הסקסוני, עקב האבדות הכבדות שספג צבאו של הרולד, אך עדיין החזיק מעמד. ויליאם חשש, שעם רדת הלילה הוא יאלץ לסגת עם צבאו, אולי אפילו חזרה אל הספינות. שם יוכל רק להתפלל שהצי האנגלו-סקסוני, שהחל להתאסף בתעלה, לא יחסל את ציו בדרכו חזרה לנורמנדיה. הוא החליט לצאת למתקפה אחרונה, והורה לקשתיו לירות מטחי חצים במסלול תלול על הצבא הסקסוני. בחיפוי מטר החצים פתחו הפרשים הנורמנים בהסתערות נוספת במעלה הגבעה, כאשר החצים חולפים מעל ראשיהם ונוחתים על המגינים הסקסוניים. בשלב זה של הקרב נהרג המלך הרולד. נסיבות מותו אינן ברורות. בשטיח באייה, המתעד את האירועים שהובילו לקרב ואת קרב הייסטינגס עצמו, מתואר מותו של המלך הרולד באופן הנתון לפרשנות: בשטיח מופיעות שתי דמויות של לוחמים, אחד שנפגע בידי חץ שניקב את עינו, ולידו לוחם נוסף שנפגע בחרב, ומעליהם הכיתוב בלטינית: "כאן המלך הרולד נהרג". אין זה ברור מי מהם מייצג את הרולד. לפי תיאורו המפורט של רוברט וייס, נפגע הרולד בחץ מעל עינו הימנית, ניסה למושכו החוצה, ואז ספג פגיעה נוספת מפרש נורמני ונהרג. ב-Carmen de Hastingae Proelio נכתב כי הדוכס ויליאם בעצמו קטל את הרולד, אפשרות שאיננה סבירה מאחר שמעלל כזה היה לבטח מתואר על ידי הסופרים והמשוררים הצרפתים. אחת מהתאוריות שהופיעו לאחרונה טוענת כי פציעתו של הרולד מחץ הייתה תיאור אומנותי, שנועד לסמל את העיוורון שנגזר עליו כעונש אלוהי, ומסיבה זו הושמטה התקרית מכרוניקות בנות התקופה[22]. תאוריה אחרת מסבירה כי שתי הדמויות בשטיח באייה הן של המלך הרולד[23].
עם מותו של המלך הרולד, ושל שני אחיו שנהרגו קודם לכן, נותר הצבא הסקסוני ללא פיקוד והחל להתפורר. פירדים רבים החלו לברוח משדה הקרב, מותירים מספר פרצות בחומת המגינים ומאפשרים לנורמנים לתקוף את המערך הסקסוני מאגפיו. בעוד מרבית הלוחמים הסקסונים פתחו במנוסה, כשהפרשים הנורמנים דולקים אחריהם, התקבצו האנטרוסטיונס (חברי המשמר האישי של הרולד) סביב גופתו של הרולד, כדי להגן עליה, והמשיכו להילחם עד הסוף. בסצנה האחרונה בשטיח באייה נראים הנורמנים רודפים אחרי הסקסונים והורגים בהם ללא רחמים[24]. מספר לוחמים סקסונים, שככל הנראה נמלטו משדה הקרב, תפסו עמדת הגנה אחרונה בתעלות בקרבת מקום. בתקרית זו, אשר זכתה לכינוי "Malfosse", או "תעלה זדונית", נפצע קשות אֶסטָאס מבולון, בטרם הושמדו שרידי המגינים על ידי הפרשים הנורמנים[ח].
לקחים ומסקנות
הגורמים המרכזיים, שהובילו לתבוסת הצבא האנגלו-סקסוני בראשות המלך הרולד בקרב הייסטינגס היו: ראשית, העובדה שהוא נאלץ להתמודד מול שתי פלישות של כוחות זרים תוך פרק זמן קצר מאוד, זמן קצר לאחר שהרולד נאלץ לשלוח הביתה את הכוחות, שהמתינו לפלישה הנורמנית בדרום אנגליה (ראשית ספטמבר). שנית, לדעת חוקרים רבים, הרולד שגה כשנע דרומה בחיפזון עם כוחותיו המותשים, לאחר שנודע לו על פלישתו של ויליאם, ולא המתין כדי לאפשר לכוחותיו להתאושש וכדי לאסוף כוחות נוספים לקראת העימות עם הפולשים הנורמנים. הם טוענים שחפזונו של הרולד נבע מרצונו לבלום את הנורמנים בקרבת החופים ולמנוע מהם להתקדם לעומק אנגליה. בנוסף, נראה שהרולד לא בטח ברוזנים הצפוניים שלו, אדווין ומורקיר, ולכן נמנע מצירוף הכוחות שבפיקודם לצבאו[25].
במהלך הקרב עצמו, הגורם העיקרי לניצחון הנורמני, בנוסף למותם של המלך הרולד ובניו במהלך הקרב, היה חוסר המשמעת של הלוחמים האנגלו-סקסוניים הבלתי מנוסים, שהתפתו שוב ושוב לשבור את מערכם ולצאת למרדף אחרי יריביהם הנמלטים, ובכך איפשרו לפרשים הנורמנים לגרום אבדות כבדות לצבאם, ולהחליש את כוחו. גורם אפשרי נוסף לניצחון, הייתה העובדה שצבאו של ויליאם, בניגוד לצבא הסקסוני, כלל מגוון של חיילות/זרועות (פרשים, רגלים וקשתים), ושיתוף הפעולה ביניהם (במיוחד ירי החצים של הקשתים הנורמנים, תוך כדי הסתערויות הרגלים והפרשים, אשר גרם אבדות ניכרות לצד הסקסוני) תרם לניצחון הנורמני.
אחד הנושאים הנתונים במחלוקת בקרב החוקרים של הקרב, היה התפקיד שמילאו הפרשים הנורמנים במהלכו. מספר חוקרים מובילים, כולל דייוויד צ'ארלס דאגלס, פרנק סטנטון, ור. אלן בראון, טענו כי הפרשים הנורמנים מילאו תפקיד מכריע בקרב הייסטינגס, וכי הקרב הוכיח את עליונות הפרשים על הרגלים באותה תקופה. אולם בחינה של מהלכי הקרב, והעובדה שהוא התמשך זמן כה רב, סותרים את הטענה בדבר עליונות הפרשים הנורמנים. אין מחלוקת על העובדה, שהמערך ההגנתי הצפוף של הרגלים הסקסונים, שנהנה גם מיתרון הגובה, הצליח לבלום הסתערויות חוזרות ונשנות של הפרשים הנורמנים, אף על פי שהצבא הסקסוני הורכב בעיקר מלוחמים בלתי מקצועיים. הפרשים הצליחו לגבור על הרגלים האנגלו-סקסונים ולערוך בהם טבח, רק כאשר תפסו אותם בשטח מישורי פתוח, הרחק מהגוף העיקרי של הצבא הסקסוני, או בשלבי הסיום של הקרב, לאחר שהצבא הסקסוני החל להתפורר. אילו צבאו של הרולד היה נשאר במגננה בעמדתו השולטת, ושומר על משמעת טקטית, ייתכן שהיה מצליח להחזיק מעמד עד רדת החשיכה, ואולי אף לכפות על ויליאם נסיגה. האנגלים, בניגוד לנורמנים, יכלו להרשות לעצמם לסיים את הקרב ללא הכרעה. צבאו של ויליאם נמצא בשטח עוין, ללא אפשרות לקבלת תגבורות או אספקה, בעוד שלהרולד, שנשען על תמיכת האוכלוסייה המקומית, היה קל יותר לגייס אספקה ותגבורות לכוחותיו[26].
במהלך הקרב, לא ניצל הדוכס ויליאם בצורה אופטימלית את היתרון העיקרי של צבאו על פני הצבא האנגלו-סקסוני – העובדה שצבאו של הרולד לא כלל כמעט פרשים וקשתים. הוא הניח ליריבו לבחור את מיקום שדה הקרב, ולא ניסה לנצל את יתרון הניידות של פרשיו, כדי לכתר את הצבא האנגלי, ולכפות עליו נסיגה מעמדתו השולטת, או כדי לנסות לאגף אותו ולתקוף את עורפו. במקום זאת, הוא התיש את כוחותיו בסדרת התקפות חזיתיות על המערך האנגלי הצפוף בראש גבעת הקרב. רק חוסר המשמעת של לוחמי המיליציה הסקסונית, ומותם של הרולד ובניו, איפשרו לבסוף לוויליאם להכריע את הקרב, ולהביס את הצבא האנגלו-סקסוני.
Remove ads
- ערך מורחב – הכיבוש הנורמני של אנגליה
ביום שלמחרת הקרב, כאשר הניצולים הסקסונים הבודדים הגיעו ללונדון, שמעה גית'יה, אמו של הרולד, על מות בנה. היא שלחה הודעה לוויליאם והציעה לו זהב כמשקל גופו של הרולד אם ירשה לה לקבור את בנה כראוי. הוא סירב, והכריז כי הרולד ייקבר על חוף האדמה עליה שמר. ההיסטוריון האנגלו-סקסוני החשוב ויליאם מלמסברי (נולד ב-1095/96 ונפטר בערך ב-1143) כתב כי הרולד נקבר בכנסיית וולת'האם באסקס אותה הקים. כמו כן, נוצרו עלילות שטענו כי הרולד לא מת בקרב, אלא ברח והפך לנזיר בעיר צ'סטר[27].
ההתנגדות הראשונה לוויליאם לא איחרה לבוא. בעקבות קרב הייסטינגס, הוכר אדגר אתלינג[ט], בנו של אדוארד הגולה, כמלך החוקי של אנגליה על ידי הוויטנגמוט, בתמיכתם של הרוזנים אדווין ומורקיר, איש הדת האנגלו-סקסוני סטיגנד, וארכיבישופי קנטרברי ויורק. לפיכך, החל ויליאם לצעוד ללונדון. הוא הביס צבא סקסוני שהתקיפו בסאת'ק, אך קצרה ידו מלהסתער על גשר לונדון, והוא נאלץ לצעוד בדרך פתלתלה לעבר הבירה. ויליאם חצה את התמזה, משם התקדם ללונדון מכיוון צפון-מערב, ככל הנראה כדי לפגוש בתגבורת נורמנית שנחתה בפורטסמות'. הוא הביס עוד כוחות סקסונים שנשלחו מלונדון, בטרם נכנעו בפניו המנהיגים האנגלו-סקסונים בעיירה ברקהמסטד. ויליאם הוכתר כמלך אנגליה בחג המולד של 1066, במנזר וסטמינסטר. בעקבות כיבוש אנגליה זכה ויליאם לתואר "הכובש" והחל את שושלתו באנגליה.
קרב הייסטינגס היה ללא כל ספק קרב מכריע בכיבוש הנורמני של אנגליה. הקרב עלה בחייהם של המלך הרולד, שני אחיו, ומרבית האצולה האנגלו-סקסונית. גם לקרבות בפולפורד וגשר סטמפורד נודעה השפעה חשובה בצמצום כוחו הצבאי של הרולד, ובנטרול האיום הצבאי הנשקף מהצפון. נוספת לכך העובדה של היעדר טירות באנגליה – שיכלו לשמש כמוקדי התנגדות מבוצרים – שהקלה על השתלטותו של ויליאם את אנגליה. אולם התנגדות למלכה החדש של אנגליה לא איחרה לבוא. מספר מרידות והתקוממויות פרצו ברחבי אנגליה בשנים 1067–1069, אותם הכניע ויליאם ללא רחמים. גם מעבר לים החלו מתנגדים לקרוא תיגר על שלטונו של ויליאם. הבולט מביניהם היה סוון השני, מלך דנמרק, אחיינו של קנוט הגדול (מלך אנגליה 1016–1035), שטען לכתר האנגלי. ב-1069 שיגר סוון כוח פלישה לאנגליה, אך זה הובס בידי הנורמנים[28].
הכיבוש הנורמני שינה את פני אנגליה לעד. התרבות האנגלית והתרבות הצרפתית אוחדו אט-אט והמערכת הפיאודלית הוכרה לאנגלים, מה שהוביל לחוקים נוקשים הרבה יותר ושלל זכויות רבות שהיו לאנגלו-סקסונים בעבר. כוחה של אנגליה גדל והיא הפכה לכוח ממשי בזירה הפוליטית האירופאית בזכות היותה קשורה לנורמנים. צבאה וצייה גדל גם. ב-1085 הורה ויליאם לסקר את כל הנכסים האנגלים במה שכונה "ספר יום הדין".
- Bennett, Matthew (2001). Campaigns of the Norman Conquest. Essential Histories. Oxford, UK: Osprey (הספר בקטלוג ULI)
- Crouch, David (2007). The Normans: The History of a Dynasty. London: Hambledon & London (הספר בקטלוג ULI)
- Douglas, David C. (1964). William the Conqueror. Berkeley, CA: University of California Press (הספר בקטלוג ULI)
- Huscroft, Richard (2009). The Norman Conquest: A New Introduction. New York: Longman (הספר בקטלוג ULI)
- Marren, Peter (2004). 1066: The Battles of York, Stamford Bridge & Hastings. Battleground Britain. Barnsley, UK
- Nicolle, David (1999). Medieval Warfare Source Book: Warfare in Western Christendom. Dubai: Brockhampton Press (הספר בקטלוג ULI)
- Nicolle, David (1987). The Normans. Oxford, UK: Osprey
- Thomas, Hugh (2007). The Norman Conquest: England after William the Conqueror. Critical Issues in History. Lanham, MD: Rowman & Littlefield Publishers, (הספר בקטלוג ULI)
- קרב הייסטינגס, באתר מורשת אנגלית
- קרב הייסטינגס, באתר אנציקלופדיה בריטניקה (באנגלית)
- קרב הייסטינגס, באתר אנציקלופדיית ההיסטוריה העולמית (באנגלית)
- שם זה היה מועדף על ההיסטוריון הוויקטוריאני אדוארד פרימן (1823–1892), שכתב את אחד התיאורים הנודעים ביותר לקרב.
- מאוחר יותר נוספו עוד מתמודדים למלוכה. הראשון מהם היה אדגר אתלינג, בנו של אדוארד הגולה ונכדו של אדמונד השני, מלך אנגליה. אדגר נולד בהונגריה, לשם נמלט אביו בעקבות כיבוש אנגליה בידי קאנוט הגדול. לאחר חזרתה של משפחתו לאנגליה ומותו של אביו ב-1057, דודו, המלך אדוארד המודה, הכריז על אדגר הצעיר כיורשו. עם זאת, אדגר היה בן 14 בלבד עם מותו של אדוארד ב-1066, והוויטנגמוט בחר בהרולד גודווינסון להיות למלך כדי שיוכל להדוף את פלישות הנורמנים. טוען נוסף לכס המלכות היה סוון השני מדנמרק, נכדו של סוון הראשון, מלך דנמרק ואחיינו של קאנוט, אך הוא טען לכס רק ב-1069.
- אלן האדום, או אלן רופוס, היה בן לוויה של ויליאם. מספר שנים לאחר הקרב נתמנה לרוזן ריצ'מונד.
- קשת נורמני נשא באותה תקופה בערך 24 חצים.
- לפי ה-Carmen, בשלב כלשהו בתחילת הקרב רכב נורמני אל מול צבאו של הדוכס, מנופף בחרבו וקורא מילות עידוד. מעשה זה כה הרגיז סקסוני מסוים עד שהוא פרץ מהשורות לעבר הנורמני שהרגו.
- בעוד ויליאם פואטייה מציין שתקרית זו אירעה לאחר שהסקסונים נמלטו משדה הקרב, שאר הכרוניקות חלוקות בנוגע לשאלה מתי התרחשה.
- משמעות השם האנגלו-סקסוני אתלינג היא "בן-מלך".
Wikiwand in your browser!
Seamless Wikipedia browsing. On steroids.
Every time you click a link to Wikipedia, Wiktionary or Wikiquote in your browser's search results, it will show the modern Wikiwand interface.
Wikiwand extension is a five stars, simple, with minimum permission required to keep your browsing private, safe and transparent.
Remove ads