Loading AI tools
טקטיקה ואסטרטגיה בימי הביניים נעו מאי סדר מסוים ומיליציות עממיות בתחילתם ליצירת צבאות מאורגנים ומיומנים בסופם. הגורמים שתרמו להתגבשות הטקטיקה והאסטרטגיה היו:
- שיפור ניכר בזמינות המשאבים, איכות בעלי המלאכה וכתוצאה מכך שיפור באיכות ומגוון כלי הנשק.
- התגבשות הממלכות הגדולות והכפפת המשטר הפיאודלי לגוף מרכזי סמכותי (המלך או הכנסייה).
- ניסיון ולמידה מעמי המזרח בעקבות מסעי הצלב.
- ניסיון שנצבר במהלך מאות שנות לחימה.
לחיל רגלים היה בדרך כלל תפקיד מסייע בלבד ורובם היו בעלי חימוש קל אם כי מדינות מסוימות שמרו על חיל הרגלים הכבד.
- קרב רגלים בסגנון חופשי (גושי חי"ר מסתערים אחד על השני)
- קרב פרשים כבדים (גושי פרשים כבדים מסתערים אחד על השני)
- שימוש בקשתים (קשת ארוכה, קשת אופקית)
- אמצעי לחימה של חי"ר כנגד פרשים משוריינים (חזרה לשיטת הפלנקס בשטחים הרריים, המצאת שלל נשקי מוט)
- לוחמת מצור
ערך מורחב – מצור
בימי הביניים כל עיר, טירה ואפילו חלק מהכפרים היו מבוצרים. חלקם התהדרו בחומות מרהיבות, שנמתחו לאורכם של קילומטרים רבים. בטירות ובערים הגדולות ניצבו על החומות עשרות מגדלים וצריחים. עיר מבוצרת כהלכה הייתה בדרך כלל בעלת שתי חומות ובטירות ובמבצרים נוסף עליהן גם המגדל הראשי, בו התגורר התקיף המקומי. בנוסף לכך, הצבאות היו קטנים יחסית ולא עלו בהרבה על 20–30 אלף לוחמים, רק מקצתם אבירים רכובים וכל היתר שכירי חרב ובני לוויתם של האבירים והאצילים הבכירים. כתוצאה מדלילות צבאות השדה והביצורים הרבים, התנהלה המלחמה ממצור אחד למשנהו, עם מספר קרבות בין לבין.
כיבושה של עיר מבוצרת כהלכה לקח זמן רב ויכול היה להמשך שנים. היו שתי טקטיקות עיקריות לכיבושן של ערים בצורות - מצור והסתערות. השיטה הראשונה הייתה בטוחה יותר ונחלה הצלחות רבות יותר והייתה כרוכה במספר אבדות קטן יחסית למטיל המצור. הטקטיקה השנייה הייתה כרוכה בסכנה רבה ובדרך כלל נחלה כישלון, למעט מקרים בהם היה לתוקף סיוע מתוך החומות או במקרה של התקפת פתע. המצור יכול היה להמשך שנים, כי לרב הערים הייתה אספקה גדולה מאוד של מזון ומים. בדרך כלל שילבו בין שתי השיטות, כאשר הצר היה מתקיף את העיר לפרקים על מנת לנסות את מגיניה. הארטילריה הייתה בשימוש החל משנת 1475, אך היא הייתה מאוד לא מפותחת ומשקלה במלאכת המצור היה נמוך. בהמשך לקראת פלישתו של הנרי החמישי, מלך אנגליה בתחילת המאה ה־15 השתפרה מאוד איכותם של התותחים שעמדו לרשות שני הצדדים. תותחים גדולים היו יכולים לירות פגזי אבן במשקל של עשרות ואף מאות קילוגרמים. חומות העיר שתוכננו מאות שנים לפני הופעתם של התותחים לא עמדו, ברב המקרים, בפני הפגזה מסיבית שכזאת.
בטקטיקת השדה השתמשו שני הצבאות בשני חילות עיקריים - חיל הרגלים וחיל הפרשים. נוסף עליהם היו מאות חבורות של פורקי עול למיניהם, פושעים ועריקים שהטילו את חיתתם על האוכלוסייה השלווה. פגעי חבורות הפושעים האלה היו קשים לאין ערוך מפגעי הצבא הסדיר. גם האבדות הכבדות ביותר לנפש נגרמו מידי פורעי חוק אלה ולא מידי הצבאות הסדירים, כי כאמור קרבות מסודרים היו מעטים יחסית.
בקרבות עצמם נהגו האנגלים בדרך כלל להסתמך על קשתותיהם הארוכות ולא על הסתערות על מערך האויב. בניגוד לדעה הרווחת הקשת הארוכה לא הייתה קטלנית במידה שהסופרים האנגליים, שאליהם נחשף רב הציבור הישראלי, מתארים.
הניצחונות האנגלים הושגו בדרך כלל בזכותם של האבירים שירדו מסוסיהם ותגברו את המערך הרגלי. רב ההרוגים שנגרמו לצבאות צרפתיים באו מידם ולא מידי הקשתים. תפקיד הקשתים היה לפגוע בסוסים, להאט את ההתקדמות, לסבך את השורות ולפרק את המבנה. ברגע שהמבנה המסודר נהרס והחיילים התערבבו האחד בשני ללא יכולת לצאת מסבך האדם והבהמה, נכנסו לפעולה האבירים האנגליים המסודרים. בעזרת שמירה על מבנה מסודר יכול צבא מאורגן לעשות שמות בגוש אדם חסר ארגון, למרות יתרונו המספרי, שיכול להיות עצום. כך ניצחו תמיד כל הצבאות בכל התקופות - בהתחלה משבשים את המבנה בין אם על ידי מארב, הרעשה ארטילרית, איגוף או כל אמצעי אחר ומיד אחרי השיבוש הזה באה התקפת הנגד, שמטרתה לנצל את המהומה ולהכריע את היריב.
שריון
עד לגילוי אבק השרפה והמצאת הנשק החם, היה השריון, הקסדה והמגן שעטו האבירים גורם מרכזי בתכנון מהלכי הקרב ופיתוח כלי הנשק. כלי נשק רבים פותחו באופן ייעודי על מנת להיות חודרי שריון ובפרט חודרי שריון לוחות כבד.
קשתות ארוכות
בקרבות עצמם נהגו האנגלים בדרך כלל להסתמך על קשתותיהם הארוכות ולא על הסתערות על מערך האויב. בניגוד לדעה הרווחת הקשת הארוכה לא הייתה קטלנית במידה שהסופרים האנגליים מתארים.
הסיבה נעוצה בעובדה שחוד החץ צריך להיות צר וארוך. במידה והחץ חדר את השריון ולא פגע באיבר חיוני, שום פעילות לא נפגעה. פגיעה ביד או ברגל לא גרמה לשיתוק האביר, וייתכן שבשל להט הקרב לא יחוש כאב. חץ בעל חוד קטן כל כך לא גורם לנזק רב, אלא אם כן פגע וחדר באחד מהמקומות הבאים - מפרק, ראש, פנים, איברי מין, עורק ראשי או איברים פנימיים. פגיעה במפרק הייתה אפשרית, אך קשה בגלל גודלו הקטן, תוצאת פגיעה כזאת הייתה שיתוק האביר למשך כל הקרב. פגיעה בראש לא הייתה משמעותית כי לאבירים היו 2–3 קסדות על הראש - כובע מטבעות פלדה, עליו כובע פלדה ועל זה מה שנקרא "GREAT HELM". פגיעה בפנים או באיברי מין הייתה אפשרית, אך לא סבירה בגלל גודלם הקטן. פגיעה בעורקים ראשיים כמעט בלתי אפשרית כי כולם עוברים בחלקים הפנימיים של הגפיים. פגיעה באיבר פנימי הייתה קשה בגלל גודלם הקטן יחסית וההגנה המרובה שיש לאזור - המגן כיסה בדרך כלל את אזור החזה והבטן. בנוסף, גם אם החץ חדר, מהירותו ירדה מאוד בגלל השריון ועשרות שכבות הבד שמגנות על הגוף מחבטות. כתוצאה מכך הפצע לא יהיה מסוכן ברב המקרים. הדימום יהיה לא רציני, לפחות בהתחלה. יכול להיות שהאביר ימות אחר כך בגלל זיהום, אבל בינתיים הוא יכול לעשות שמות במערך הקשתים.
נשקי מוט
- ערך מורחב – נשקי מוט
כדי להתגבר על פרשים משוריינים, החלו השווייצרים - שהתבצרו בתנאי שטח הרריים - לחזור לשיטת הפלנקס היוונית. לשם כך הם פיתחו נשקי מוט רבים ומגוונים. נשקי המוט נעו בין רמחים ל"פותחני קופסאות" בעל להבים משונים עם זיזים, ווים וחודים מכל כיוון (כגון ההאלברד). נשק כמו גרזן דו-ידני ופטיש קרב נהיו פופולריים ביותר בקרב חיילים רגליים, בגלל גיוונם הרב ויכולתם לפגוע אף באבירים שעטו שריון כבד.
Wikiwand in your browser!
Seamless Wikipedia browsing. On steroids.
Every time you click a link to Wikipedia, Wiktionary or Wikiquote in your browser's search results, it will show the modern Wikiwand interface.
Wikiwand extension is a five stars, simple, with minimum permission required to keep your browsing private, safe and transparent.
