שריון גוף

שריון הגוף הוא מעטה שריון או חליפת שריון הנלבשת על ידי הלוחם ומגנה על גופו. השריון בנוי על מעטה מחומר קשיח שיוכל למנוע מחרב או חץ (כלי נשק חדים) לחדור בעדו. פעמים רבות נלבשה מתחת לשריון שכבה של בולם זעזועים (בדרך כלל בד עבה) שנועדה לספוג מכות חזקות ולרככן. מאחר שהלוחם היה צריך להילחם בזמן שהוא לבוש שריון, תוכנן השריון כך שיגביל כמה שפחות את חופש התנועה של הלוחם. השריונות היו נפוצים במלחמה במשך אלפי שנים והתפתחו עם גילוי טכנולוגיות חדשות של הנדסת חומרים כגון תפירת עורות, עיבוד מתכת וחומרים מרוכבים.

שריון לוחות גותי, מדגם "מקסימיליאן". שריון זה הוא למעשה השיא בייצור השריון ובפרט בשריון הלוחות.

לגיונרים בחימוש מלא ושריון מקטעים (שיחזור)

אביר פושט שריון שרשראות (איור מהתנ"ך של מורגן).

קרב חרבות בין זוג לוחמים הלבושים בשריון לוחות (שחזור של דו-קרב מימי הביניים).

שריון בעת העתיקה

העדויות הראשונות להופעת השריון מקוטעות, ולא ברור מי התחיל להשתמש בו לראשונה ומתי. עם זאת, קיימות עדויות מוצקות להופעת שריון במהלך האלף הרביעי לפנה"ס בממלכת שומר, בה היה חיל רגלים כבד שעטה שריון רב. הוא כלל מגן (בדרך כלל עשוי עץ עם חיזוקי מתכת) וקסדה. במהלך התפתחות השריון ובעקבות התפתחות המתכות שגרמו לכניסתם לזירה של כלי נשק בעלי חוד מתכת, נוספו לשריון העור יריעות ארד על מנת להגביר את חוזקו, והוא הגן בעיקר על פלג הגוף העליון – חזה ובטן ואגן הירכיים.

עד תחילת ימי הביניים השריון לא כיסה את הגפיים מאחר שבאמצעים הטכנולוגיים של אותה תקופה, כיסוי כזה היה פוגע ביכולתו של הלוחם לתפעל כלי נשק. בשביל להגן על הגפיים, הלוחמים לבשו מגיני זרועות ומגיני שוקיים (מדובר בגלילי או חצאי גלילי מתכת שנקשרו לזרוע ולשוק באמצעות רצועות עור).

חילות המצב הכבדים – שכבר בתקופה אשור ובבל נאלצו להתמודד עם חרבות, חצים וחניתות – נזדקקו לשריון כבד. התוצאה שפותחה לקראת האלף ה-1 לפנה"ס הייתה שריון הקשקשים – המורכב ממאות קשקשי מתכת, החופפים זה על זה, כמו הקשקשים של דג. שריון זה היה השריון הכבד העיקרי של העת העתיקה ותפוצתו הייתה מוגבלת לרוב רק לאימפריות העתיקות (אשור, בבל ומצרים) בגלל הכסף הרב, המתכת הרבה והמיומנות הגבוהה שנדרשו על מנת להכינו. בדרך כלל רק גדודי העילית היו מוגנים בשריון קשקשים (חוץ מבתקופת המלכים האחרונים של אשור כגון אשורבניפל בה שריון הקשקשים זכה לשימוש נרחב לא רק בגדודי העלית) ואילו רוב החיילים לא היו מוגנים בשריון גוף, פרט למעטה בד או עור עם פיסות מתכת או קרן תפורות עליו. בתנ"ך נזכר שריון הקשקשים בתיאור חימושו המיוחד של גוליית הפלישתי^[1].

השריונות הכבדים ביותר בעת העתיקה היו:

• שריון הלוחות המיקני שהורכב ממספר לוחות ארד שכיסו את גופו של הלוחם, צווארו, כתפיו ומותניו^[2].
• שריון הברונזה של ההופליטים היוונים בתקופה הארכאית – שריון זה היה משוכלל יחסית והגן היטב מפני פגיעות שונות. הוא כיסה את כל הגוף כולל הגב. בנוסף אליו היו להופליט מגני רגליים שהגנו על השוקיים ומגני ידיים. אף על פי שהשריון היה יעיל מאוד בהגנה נגד הפגיעות השונות, הוא היה כבד מאוד ולכן הגביל מאוד את ניידותו של החייל ועייף אותו מאוד. משקלו, כולל המגן והקסדה, היה כ-30 קילוגרם.
• שריון המקטעים הרומי היה שריון משוכלל ויעיל שהורכב מרצועות מתכת החופפות בחלקן והיה שריונו הכבד של הלגיונר. שריונות מסוג זה סיפקו הגנה טובה מאוד, ושקלו פחות משריון ארד, אך עקב הידע הרב הנדרש להכינם ומחירם הגבוה הם נעלמו עם ירידת האימפריה הרומית וקריסתה. הרומאים לא התביישו להעתיק עיצובים טובים של יריביהם וכך העתיקו את הקסדה הגאלית ואת החרב הספרדית וצרפו אותן לחימוש הרומי.
• שריונם של הפרשים הפרתים הכבדים, שכונו קטפרקט, כיסה את כל גופם מכף רגל ועד ראש, ואפילו הסוס היה מוגן לרוב בשריון כבד. שריונם כלל קשקשים ושרשראות בהם שובצו גם לוחיות מתכת. תפקידם היה למוטט את מערך האויב בהסתערות רבתי מתוך תיאום עם קשתים רכובים שהיו קלים מהם.

שריון בימי הביניים

כאשר האירופים התחילו לעבור לפרשים כבדים כחיל הדומיננטי, היו הפרשים מוגנים בשריון טבעות, וצוידו להגנתם במגן גדול בצורת טיפת מים. בתקופה זו בערך (תחילת המאה ה-9 עד המאה ה-12) האבירים היו החיילים המוגנים בשריון. מתחת לחליפת השריון לבש האביר חולצת פטר עבה, על מנת לספוג את המהלומות. המשקל הכולל של השריון לא עלה על 15–20 קילוגרם.

השיפור העיקרי בטכנולוגיות השריון של ימי הביניים היה בזכות התפתחותו של שריון השרשראות. שריון זה הומצא כבר בעת העתיקה, ושימש את הצבא הרומאי בתקופת הרפובליקה ובימי הדמדומים של האימפריה הרומית, אולם הגיע לשיא הפופולריות שלו הוא בימי הביניים ובייחוד בתקופת מסעי הצלב, במאות ה-12 וה-13. מדובר בשריון שמורכב מאלפי חוליות מתכת ("טבעות") השזורים זה בזה בשרשראות, לעיתים חופפות, בצפיפות גבוהה, ובכך סיפקו ללובש אותו הגנה טובה מאוד תוך שמירה על גמישות. בעקבות התפתחות זו הוכנסו לשימוש מעילי שריון שכיסו את כל הגוף מבלי לפגוע באופן משמעותי בגמישות וביכולת התמרון של הלוחם. שריון השרשראות היה יכול לבלום בקלות מהלומות מכלי נשק חלשים ואף לעצור מכות שיסוף של חרבות קצרות או לוחמים חלשים וסיפק הגנה לא רעה נגד דקירות.

בעקבות תהליך הצמיחה שחל באירופה בימי הביניים והגידול המסיבי במסחר, וכן בידע שהגיע מהמזרח בעקבות מסעי הצלב, הייתה אירופה בשלה לשלב הבא בטכנולוגיית ההגנה. כנגד השיפור בחישול הפלדה ששימשה לייצור חרבות ארוכות, קליעים לרובה קשת ומגוון נשקי מוט חודרי שריון, פותח במאה ה-14 שריון הלוחות שהורכב מלוחות מתכת המכסים שריון קל יותר (כגון שריון שרשראות) ולמעשה יוצרים מעין קופסת מתכת סביב הלוחם.

שריונות הלוחות, אף על פי שנראו מסורבלים וכבדים, סיפקו הגנה מקיפה וטובה לאביר בכל חלקי הגוף (כולל גפיים), מבלי לפגוע בניידותו. אביר בשריון מלא יכול היה להילחם, לסייף, לעלות על סוס, ליפול, להתגלגל ולקום ללא בעיות מיוחדות (בניגוד למיתוס הרווח של אבירים שלא יכלו לעלות על סוס או אבירים בשריון שנפלו ולא יכלו לקום). חליפת שריון מלאה, בנוסף לשריון הגוף (שהוא בעצמו כלל לוח חזה, ירכית, שריונות גליליים לגפיים, הגנה על המפרקים והגנה על הכתפיים), כללה גם כפפות שריון (גאונטלטות, Gauntlets), מגן צוואר (נקרא Bevor או Gorget) וקסדה.

למרות משקלו הרב של השריון (בין 10 ל-20 ק"ג, ובימי הביניים אף עד 25–30 ק"ג), חסרונותיו העיקריים של השריון היו הקשיים שהוא גרם כאשר לבשו אותו לאורך זמן.

לצורכי טורנירים הומצא שריון לוחות מיוחד, עבה פי 3 מהשריון הרגיל ומתוכנן להגן במיוחד על פלג הגוף העליון, החזה והכתפיים (האזורים שנפגעים מרומח היריב).

השריון האישי הגיע לשיא התפתחותו במאות ה-15 וה-16, וסיפק הגנה טובה מרוב כלי הנשק של תקופתו. בתקופה זו החלו ימי הביניים לפנות את מקומם בהדרגה לרנסאנס ורוב הנסיכויות באירופה המערבית התאחדו למספר ממלכות גדולות וריכוזיות שנשלטו בידי בתי מלוכה גדולים. בתי המלוכה החזיקו נשקייה וחרשי שריון שייצרו שריונות איכותיים עבור המלך, משפחתו וצבאו. לצד בתי מלאכה מלכותיים התקיימו גם בתי מלאכה פרטיים איכותיים. בתי מלאכה אלה הפיקו שריונות מרהיבים ופיתחו סגנון ייחודי המאפיין אותם. בתי המלאכה הידועים היו באיטליה (מילאנו), גרמניה ואנגליה (גריניץ').

אבזרים משלימים

החל מהמאה ה-12 המגן קטן יותר ויותר ובמאה ה-13 הוא כבר היה בצורת מעין משולש או קשת מחודדת הפוכה, שכיסה רק את הגוף ללא הגפיים. במאה ה-15 רוב האבירים ויתרו עליו לחלוטין בגלל ההגנה הטובה שסיפק שריון הלוחות והרצון להשתמש בכלי נשק דו-ידניים (כגון חרב דו-ידנית, גרזן-חנית או נשק מוט) על מנת לחדור את שריון היריב.

הקסדה התפתחה גם היא. מקסדה בעלת כיפה מחודדת היא הפכה למשהו שניתן לתאר כסיר הפוך. בקסדה היו חריצים לעיניים, על מנת לאפשר לאביר לראות את שדה הקרב, אך בכל זאת הגבילו את שדה הראייה. הפתרון לכך הייתה קסדה בעלת מגן עיניים (visor) שאפשר להרימו ולהורידו בעת הצורך.

השריון בעת החדשה

שריון קיראס וקסדה מתחילת המאה ה-19

בשלהי הרנסאנס יצא השריון משימוש באירופה באופן הדרגתי במאות ה-16 וה-17 עם התפתחות הרובה. אמנם גם קשתות ורובי-קשת היו יכולות, בתנאים מסוימים, לחדור את השריון, אך אימונם של הקשתים ארך זמן רב, ובגלל קשיי האימון התשלום שדרשו הקשתים היה גבוה יחסית. בגלל הסיבות האלה, מספר הקשתים היה נמוך בדרך כלל. בנוסף לכך, יכולת חדירת השריון של המוסקט מהמאה ה-17 הייתה גבוהה יותר מזו של הקשת הארוכה או האופקית. כתוצאה מכך, נדחקה הקשת החוצה ואת מקומה תפס הנשק החם. ההשפעה על השריון הייתה קריטית – הוא הלך ונעלם עד שלא הופיע כלל בסוף המאה ה-19.

במאה ה-18 כבר לא היו אבירים בשדות הקרב. בתקופה זו חיל הרגלים לא לבש שריון כלשהו, ורק מקצת מחילות הפרשים היו מוגן בשריון כלשהו, אלו הם הפרשים הכבדים. השריון כלל רק קסדה וקיראס. קיראס היה לוח מתכת שנלבש כמו סינר, ונועד להגן על החזה והבטן. הקירסרים המשיכו למלא תפקיד חשוב עד מלחמות נפוליאון (תחילת המאה ה-19), ואפילו קצת לאחר מכן, אך התפתחות נוספת שחלה ברובים גרמה לכך שבמחצית השנייה של המאה ה-19 לא היה שריון אפילו לפרשים.

מחוץ לאירופה המשיכו להשתמש בשריון במזרח הרחוק ובאמריקה. הקונקיסטדורים שנתקלו בתושביה המקוריים של אמריקה פגשו גם את שריונם. השריון של האינקה והאצטקים היה פשוט יחסית – הוא כלל מעיל מרופד שיכול היה לספוג מכות יבשות של אלה או חץ שנורה מקשת פרימיטיבית שהייתה בידי האינדיאנים, אך כלל לא מכות חרב או ירי. למרות עליונותו של השריון האירופאי, קונקיסטדורים רבים העדיפו להעתיק את הדגם האינדיאני ולחזק אותו בפיסות מתכת. הסיבה לכך היא האקלים שלא היטיב עם השריון האירופאי – השריון נטה להחליד במהירות באקלים הלח של אמריקה המרכזית. בנוסף לכך, לא היה צורך ממשי בשריון פלדה כבד כי כלי הנשק של האינדיאנים עוצבו על מנת להתמודד עם השריון הדל שהיה מצוי ברשותם, כך ששריון מרופד עם פיסות מתכת עמד בהצלחה נגד כלי הנשק שלהם.

שריון במאה ה-20

חייל גרמני עם אפוד מגן בזמן מלחמת העולם הראשונה, 1917

במלחמת העולם הראשונה ומלחמת העולם השנייה החיילים לא היו מוגנים בשריון, למעט הקסדות. לפעמים החיילים חבשו קסדות עם מיגון לפנים, אבל העיצוב הזה לא היה פופולרי. במהלך שתי המלחמות נעשו מספר ניסיונות להרכיב אפודי מגן, אך אלו לא זכו לתפוצה רחבה מאחר שהיו כבדים מדי. רק בחצי השני של המאה ה-20 חזר שריון הגוף לשימוש נרחב בדמות אפוד המגן. כאשר ניתן היה לשלב חומרים פלסטיים וקרמיים קלים, הוכנסו אפודי המגן (המכונים בעברית גם "שכפ"ץ") לשימוש.

אפוד המגן עשוי מחומרים פלסטיים וקרמיים מתקדמים, שמלבד עצירת הכדור גם בנויים לספוג את האנרגיה הרבה שהוא משחרר. אף על פי שהם לא מהווים הגנה מושלמת וניתנים לחדירה על ידי ירי למקום חשוף או שימוש בכלי ירי חזק יותר מהממוצע (מקלע או קליע חודר שריון), אפודי המגן הוכיחו את יעילותם בעצירת כדורי רובה והצלת חייהם של חיילים-לוחמים. בצבאות המערב המודרניים אפודי המגן הם חלק חשוב בציודו של החייל והם תרמו מאוד להגברת שרידותו של החייל בקרב ולמוראל החיילים. בצה"ל נעשה שימוש באפוד-מגן קרמי. זהו אפוד מגן כבד, העמיד יותר מהקוולאר שמשמש את צבא וכוחות המשטרה בארצות הברית. בנוסף, פיתחו בצה"ל אפודי מגן המשלבים הגנה בליסטית (של אפוד קרמי) עם כיסים לנשיאת ציוד ותחמושת (חגור קרבי) כגון השכפו"ד. השכפ"ץ משמש גם להגנה על אח"מים (ראשי ממשלות, שרים וכו') מפני התנקשות. במאה-ה20 או המאה ה-21 נוצר שריון פינוי פגזים (נקרא גם Bomb suit) שדומה להכלאה בין שריון לוחות מקסימיליאן לאפוד מגן.

טבלת סוגי שריונות

טבלה זאת מסכמת את סוגי השריונות העיקריים בהיסטוריה.

שם בעברית	שם באנגלית	תיאור השריון	מיקום ותקופת שימוש עיקרית
שריון עור	Leather armor	מעיל עור עבה שסופג מהלומות	העת העתיקה עד המאה ה-16
ברגינדין	Brigandine	שריון בד המחוזק בחתיכות מתכת התפורות עליו	ימי הביניים
שריון ברונזה	Bronze armor	שריון העשוי מברונזה	התקופה הארכאית והקלאסית ביוון
שריון קשקשים	Scale armor	שריון המורכב מקשקשי מתכת התפורים לבגד תחתון, וחופפים בחלקם זה לזה.	התקופה האשורית, התקופה הרומית, ימי הביניים
שריון לוחיות	Lamellar armour	שריון המורכב מלוחיות מתכת או עור התפורות זו לזו.	ימי הביניים, בעיקר במזרח התיכון ובמזרח הרחוק
שריון מקטעים	Lorica segmentata	שריון המורכב מרצועות/לוחיות מתכת החופפות בחלקן	הצבא הרומי בתקופת הקיסרות המוקדמת
שריון שרשראות	Chainmail	שריון המורכב מאלפי שרשראות מתכת של טבעות קטנות.	סוף התקופה הרומית, ימי הביניים (בערך החל ממסעי הצלב)
שריון לוחות	Plate armor	שריון המורכב מלוחות מתכת המתאימות לגוף ומגינות על האיברים החשובים	הופעות נדירות בעת העתיקה, ובימי הביניים (החל מהמאה ה-13)
שריון לוחות מלא	Full plate armor	שריון לוחות המכסה את כל הגוף ומספק הגנה מוגברת, כלל גרסאות מיוחדות לטקסים וטורנירים	ימי הביניים המאוחרים והרנסאנס
שריון לוחות גותי	Gothic plate armor	שריון לוחות מלא המגובה בשריון שרשראות ומעוצב בסגנון גותי	1400–1600 (ימי הביניים המאוחרים והרנסאנס)
שריון לוחות מקסימיליאן	Maximilian plate armor	שריון לוחות מלא שהתפתח משריון הלוחות הגותי, מעוגל יותר	המאה ה-16 (ימי הביניים המאוחרים והרנסאנס)
לוח חזה	Breast plate	לוח מתכת המגן על החזה והחלק העליון של הבטן (ללא יתר שריון הלוחות שמגן על הגפיים)	המאות ה-14–17
לוח האגן או ה"חצאית"	Plackart	לוח מתכת הבנוי בצורת טריסים נעים על מנת לאפשר ישיבה. הגן על הבטן התחתונה ואזור האגן	המאות ה-14–17
קיראס	Cuirass	צמד לוחות מתכת המגן על החזה, הגב והבטן (בהמשך רק על החזה והבטן)	המאה ה-14 עד סוף המאה ה-19
שכפ"ץ / אפוד קרמי	Flack jacket \ Body armor \ Kevlar	אפוד מגן שעשוי מחומרים קרמיים ופלסטים מתקדמים.	החצי השני של המאה ה-20.
שריון פינוי פגזים	Bomb suit	דומה להכלאה בין שריון לוחות מקסימיליאן לאפוד מגן.	המאה ה-20 או המאה ה-21.

בספרות ובקולנוע

יצירות פנטזיה

ביצירות פנטזיה, בהן הגיבורים הם לוחמים ואבירים, הם מצוידים לרוב בשריון גוף מרשים. שריון הגוף הוא בדרך כלל או שריון עור מחוזק או שריון שרשראות שעליו טוניקה (כאשר הגיבור במסעות), או שריון לוחות מלא (כאשר הגיבור בקרב מלא).

באמנות הפנטזיה, נוטים האמנים לצייר את השריונות לא באופן מציאותי אלא בסגנון אקזוטי יותר ומלאי עיטורים. השריונות של הנבלים נוטים להיות בצבע שחור ומצופים בדוקרנים ולהבים למיניהם, הן כדי להגביר את הפחד מהם והן ככלי נשק.

יצירות מדע בדיוני

ביצירות מדע בדיוני החיילים לבושים לרוב בשריון גוף מודרני מלא וחובשים קסדה המסתירה את פניהם. ציוד החיילים בקסדה ושריון מסייעת לבצע להם דה-הומניזציה ולהשתמש בהם כבשר תותחים עבור הגיבורים (למשל במלחמת הכוכבים).

רמת ההגנה שמקנה השריון משתנה בהתאם ליצירה, כאשר שריונות מסוימים מקנים הגנה טובה מאוד עד לחסינות מוחלטת ואילו אחרים הם כמעט חסרי תועלת לחלוטין.

קומיקס

בקומיקס גיבורי-על ונבלי-על עוטים על עצמם לעיתים חליפת שריון מסוגננת שמספקת להם הגנה מנשק קל, מטחי אנרגיה ואיומים אחרים בדרגות שונות.

דוגמאות:

• איירון-מן: השריון שלו הוא חליפת היי-טק מתקדמת שמלבד חסינות לנשק קל ומכות חזקות, מקנה לו גם יכולת תעופה וירי מטחי אנרגיה.
• באטמן: בחלק מהגרסאות, בעיקר בקולנוע, חליפת העטלף היא גם שריון גוף העמיד לירי מנשק קל, בעיקר אקדחים אך גם מנשק אוטומטי.
• רובוקופ: השלדה הרובוטית שלו היא שריון גוף שעשוי מטיטניום ומצופה בקוולר ומקנה הגנה טובה מאוד מפני ירי נשק קל כגון אקדחים, תת-מקלע, רובה שוטגאן ורובי סער.

ראו גם

• חיל רגלים כבד
• חיל פרשים כבד

קישורים חיצוניים

מדיה וקבצים בנושא שריון גוף בוויקישיתוף

• אתר שמוקדש לשריונות ולשחזורם
• שריון באתר של מוזיאון מטרופוליטן
• מילון חלקי השריון עם תמונות
• ספריית השריון של אראדור, מיועד לחובבים ובוני שריונות
• אבירים והשריון שלהם לאורך ההיסטוריה
• How to Mount a Horse in Armor and Other Chivalric Problems, סרטון בערוץ "The Met", באתר יוטיוב (אורך: 47:31)
• Dressing in late 14th century armour, סרטון בערוץ "Ola Onsrud", באתר יוטיוב (אורך: 02:46)
• How Much does all that Weigh? Weighing my Harness, סרטון בערוץ "Knyght Errant", באתר יוטיוב (אורך: 18:28) סרטון המציג משקל יחסי של פרטי שריון שונים (באנגלית)
• A Visit to the Armor Galleries, 1924 | From the Vaults, סרטון בערוץ "The Met", באתר יוטיוב (אורך: 30:21)
• topic/Combat-Body-Armour, topic/Combat-Body-Armour שריון גוף, באתר אנציקלופדיה בריטניקה (באנגלית)

הערות שוליים

1. "וְכוֹבַע נְחֹשֶׁת עַל רֹאשׁוֹ וְשִׁרְיוֹן קַשְׂקַשִּׂים הוּא לָבוּשׁ, וּמִשְׁקַל הַשִּׁרְיוֹן חֲמֵשֶׁת אֲלָפִים שְׁקָלִים נְחֹשֶׁת" (שמואל א, יז ה)
2. שריון כזה שנחשף ביוון תוארך למאה ה-15 לפנה"ס, וכונה Dendra panoply (אנ').