צופן דה וינצ'י

צופן דה וינצ'י (באנגלית: The Da Vinci Code) הוא מותחן בלשי, פרי עטו של הסופר האמריקאי דן בראון. הספר, שיצא לאור בשנת 2003, היה לרב מכר בין-לאומי שמכר למעלה מ-80 מיליון עותקים (נכון ל-2009). הספר דן ביצירותיו האמנותיות של לאונרדו דה וינצ'י, באחוות סודיות מימי הביניים, בתפקידה של מרים המגדלית בימיה הראשונים של הכנסייה ובגורלו של הגביע הקדוש.

ערך זה עוסק בספר מתח. אם התכוונתם לסרט המבוסס על הספר, ראו צופן דה וינצ'י (סרט).

צופן דה וינצ'י
The Da Vinci Code

כריכת הספר בעברית
מידע כללי
מאת	דן בראון
שפת המקור	אנגלית
סוגה	מתח
מקום התרחשות	פריז
הוצאה
הוצאה	הוצאת מודן
מקום הוצאה	ארצות הברית
תאריך הוצאה	2003
מספר עמודים	446 עמודים (מהדורה עברית)
הוצאה בעברית
תרגום	נורית לוינסון
סדרה
ספר קודם	מלאכים ושדים
הספר הבא	הסמל האבוד
קישורים חיצוניים
הספרייה הלאומית	990023238190205171

הספר תורגם לעברית בידי נורית לוינסון, ויצא בעברית בהוצאת מודן.

תוכן הספר

הספר מתאר את מאמציו של רוברט לנגדון, פרופסור לסימבולוגיה(תורת הסימול) דתית (חקר סמלים ודת) באוניברסיטת הרווארד, למצוא את הגביע הקדוש על פי הנחיות מוצפנות של ז'אק סונייר, האוצֵר של הלובר. כריכת הספר ושמו מתייחסים בין השאר לכך שגופתו העירומה של סונייר נמצאה באגף דנון של הלובר, כאשר היא מונחת באופן הדומה לאדם הוויטרובי, ציורו המפורסם של דה וינצ'י. בנוסף, ליד הגופה הושארה הודעה מסתורית וסונייר צייר בדמו כוכב מחומש על בטנו.

פיענוח ההודעה המוסתרת בעבודותיו המפורסמות של לאונרדו (הקשורות לנושא של נשיות קדושה), כולל המונה ליזה והסעודה האחרונה, הוא מרכיב מרכזי בפתרון התעלומה.

הרומן משלב מספר קווי עלילה העוסקים בדמויות שונות לאורך הספר. בסופו של דבר כל קווי העלילה משתלבים זה בזה בחלק האחרון של הספר. פתרון התעלומה דורש את פתירתן של מספר חידות, כגון אנגרמות וחידות מתמטיות. הפתרון עצמו קשור בצורה הדוקה למיקום האפשרי של הגביע הקדוש ולאגודה המסתורית הנקראת מסדר ציון, כמו גם למסדר הטמפלרים. כמו כן, הארגון הקתולי (האמיתי) אופוס דאי מעורב בעלילה.

עלילה

פרק זה טעון עריכה. אנא תרמו לוויקיפדיה ועזרו לערוך אותו. ייתכן שתמצאו פירוט בדף השיחה.

הספר נפתח כאשר ז'אק סונייר, אוצר מוזיאון הלובר בפריז, נרצח באכזריות באולמות המוזיאון. לפני מותו, הוא מותיר אחריו שורת רמזים מסתוריים, הכוללים מסרים כתובים בדם, אנגרמות, סמלים נסתרים, וההודעה: "נ.ב. מצאו את רוברט לנגדון". הודעה זו מובילה את מפקד המשטרה החשאית, בזו פשה, לחשוד בלנגדון כמי שמעורב ברצח.

פשה מסתיר את השורה האחרונה מההודעה, אך סופי נבו, נכדתו של סונייר וקצינה במחלקת הפענוח של המשטרה, מקבלת צילום של ההודעה המלאה ומבינה מיד שהמסר נועד עבורה: סבה נהג לכנותה "הנסיכה סופי" (Princess Sophie – PS). היא גם מבינה שלנגדון חף מפשע ומזהירה אותו בסתר, והם נמלטים יחד מהמשטרה.

לנגדון וסופי מגלים שסונייר היה המנהיג האחרון של מסדר ציון, ארגון סודי ששומר במשך מאות שנים על סודו של הגביע הקדוש — שהוא, לפי המסורת הסודית, לא גביע פיזי אלא שושלת דמוית־משיח שמוצאה מישו ומרים המגדלית. הרצח של סונייר בוצע כחלק ממסע חיסול של מנהיגי המסדר, שמנהלים נגדו קבוצה קתולית קיצונית בשם אופוס דאי, בהובלת הבישוף מנואל ארינגרוסה והרוצח - סילא, נזיר בארגון, לבקן גדול מימדים.

במהלך העלילה נחשפים פרטים מעברו של סונייר, ובפרט סיבה לטינה שסופי פיתחה כלפיו: בילדותה היא חזתה בטקס מיסטי (היירוס גאמוס) שערך בביתה שבנורמנדי — טקס מיני פגאני שהשתתפה בו גם אישה זרה, שלימים תתברר כסבתה הביולוגית של סופי.

הרמזים שהותיר סונייר כוללים אנגרמות הקשורות לציורים של לאונרדו דה וינצ'י (למשל: מונה ליזה והמדונה בין הסלעים) וצופן המבוסס על סדרת פיבונאצ'י. מאחורי ציוריו בלובר הם מגלים מפתח, המוביל לכספת בבנק פרטי בציריך. שם הם מוצאים תיבה מעוטרת בוורד, המכילה קריפטקס — מתקן סודי להעברת מסרים, שפתיחתו מצריכה הכנסת סיסמה מדויקת, אחרת המסמך שבתוכו ייהרס על ידי חומצה.

לנגדון וסופי נמלטים לאנגליה, בעזרתו של סר לי טיבינג, היסטוריון עשיר ומומחה לגביע הקדוש. במטוסו פותר לנגדון את החידה הראשונה — הסיסמה היא "SOPHIA", שפירושה ביוונית "חכמה" וגם התייחסות לשם סופי.

עם הזמן מתגלה שטיבינג עצמו הוא "המורה" — האיש שיזם את מסע הרציחות והשיבושים. הוא מאמין שהגיע הזמן לחשוף את סוד הגביע לעולם, בניגוד למסדר ציון ששמר על הסוד במשך דורות. הוא שותף לרוצח סילא ולמשרתו, רמי לגלודק, אשר משתף עמו פעולה. טיבינג אף מטעה את המשטרה ואת לנגדון וסופי לגבי זהותו ומניעיו.

לאחר בריחה דרמטית, מפגש עם חברים מהעבר וביקורים בכנסיית טמפל ומנזר וסטמינסטר בלונדון, מצליח לנגדון לפתור את הקריפטקס השני, תוך שהוא משמיד אותו למראית עין כדי להסתיר את פתרון החידה מטיבינג. הסיסמה היא "APPLE", רמז לאייזק ניוטון ולגן העדן.

בסיומו של המרדף, טיבינג נעצר. סילא נהרג לאחר שהוא יורה בטעות בבישוף ארינגרוסה, שהאמין כי הוא פועל להצלת הכנסייה. ארינגרוסה, שהבין כי נוצל, מוסר לשלטונות את הכספים שצבר למען משפחות הקורבנות.

במסעם האחרון מגיעים לנגדון וסופי לכנסיית רוזלין שבסקוטלנד, שם נחשף כי אחיה של סופי חי, וכי שומרת האתר, מארי שובל, היא סבתה. למרות שכל ראשי המסדר נהרגו, מתברר כי המסדר ממשיך להתקיים וממשיכי דרכו חיים.

בסופו של דבר מגלה לנגדון כי מיקומו האמיתי של הגביע הוא בלובר בפריז, מתחת לפירמידת הזכוכית ההפוכה — "הלהב" — המציינת את הסמל הזכרי. הוא מבין את משמעותו של המסר האחרון של סונייר, אולם בוחר שלא לגלות אותו.

הגביע הקדוש

האדם הוויטרובי, מיצירותיו של לאונרדו דה וינצ'י. לאחר הירצחו, נמצא ז'ק סונייר בתנוחה זו על רצפת מוזיאון הלובר.

מתוך יצירתו של לאונרדו דה וינצ'י, הסעודה האחרונה. על פי הספר, הדמות שיושבת מימינו של ישו אינה יוחנן המטביל, כי אם מרים המגדלית שהייתה לגרסת הספר אשתו ואם בתו. היעדרות הגביע מן התמונה מראה שדה וינצ'י ידע שמרים המגדלית הייתה למעשה הגביע הקדוש. הדבר אף מודגש על ידי האות "M" שנוצרת מתנוחתם של ישו, מרים והשליח פטר הקדוש, שעליו היא נשענת.

במבט ביקורתי בדמות ב"סעודה האחרונה" ניתן לראות, על פי הספר, שמדובר בדמות אישה ולא גבר כפי שמקובל לחשוב.

כפי שטיבינג הסביר לסופי נווה, הדמות הנמצאת מימינו של ישו בציור הסעודה האחרונה היא לא יוחנן כותב הבשורה כי אם מריה מגדלנה. לפי הספר, מגדלנה הייתה אשתו של ישו ונשאה ברחמה את בתו בזמן שישו נצלב. היעדרו של הגביע מהציור מצביע, ככל הנראה, על כך שלאונרדו ידע שמגדלנה מסמלת את הגביע הקדוש (כלומר, היא נושאת את הדם של ישו). חיזוק לטענה זו ניתן למצוא באות V שנוצרת מהתנוחות של ישו ומריה, כיוון שהאות V מסמלת את הנשיות הקדושה.

היעדרותו המשוערת של יוחנן, לפי פירוש זה, מוסברת באמצעות זיהויו בתור "זו שישו אהב", שם קוד המתייחס ככל הנראה למריה מגדלנה. כמו כן, הספר מציין שצבעי הבגדים שלהם הפוכים: ישו לובש טוניקה אדומה עם צווארון כחול; יוחנן/מריה לובש/ת טוניקה כחולה עם צווארון אדום – ככל הנראה סמל לאיחוד באמצעות נישואין. כמו כן, אם "מזיזים" את הדמות של יוחנן/מריה לימינו של ישו, נראה כאילו הדמות מניחה את ראשה על כתפו של ישו.

לפי הספר, סודותיו של הגביע הקדוש, כפי שהוא נשמר על ידי מסדר ציון, הם:

• הגביע הוא לא כוס אמיתית כי אם סמל למריה מגדלנה, שנשאה ברחמה את הבת של ישו.
• הביטוי הצרפתי העתיק לגביע הקדוש, San Greal, הוא למעשה שיבוש של הביטוי Sang Real שמשמעותו בצרפתית עתיקה היא "דם מלכותי".
• החפצים המרכיבים את הגביע הם מסמכים המאמתים את קיומה של שושלת ישו וכן עצמותיה של מריה מגדלנה.
• הכנסייה השתיקה את האמת לגבי צאצאיהם של מריה מגדלנה וישו במשך 2,000 שנים. דבר זה קרה בעקבות חששם מהנשיות הקדושה, כמו גם בעקבות האיום המעמדי שדבר זה היה מהווה על בכירותו של פטרוס הקדוש.
• מריה מגדלנה היא נצר למשפחת מלוכה (באמצעות שבט בנימין) והייתה אשתו של ישו, שהיה נצר לבית דוד. הטענה שהיא הייתה זונה הומצאה על ידי הכנסייה בשלב מאוחר יותר כדי לטשטש את מה שבאמת קרה. בזמן הצליבה היא הייתה בהיריון, ולאחריה היא ברחה לגאליה (צרפת של היום) והסתתרה אצל יהודי מרסיי. היא ילדה בת וקראה לה בשם שרה. במהלך השנים הפכו צאצאי ישו ומריה מגדלנה לשושלת המרובינגית של צרפת.
• קיומם של הצאצאים היה הסוד שהתגלה במסמכים שחשפו הצלבנים במהלך כיבוש ירושלים ב-1099. מסדר ציון ואבירי ההיכל התארגנו כדי לשמור על הסוד.

לפי הספר, סודותיו של הגביע קשורים לעבודתו של דה וינצ'י בצורה הבאה:

• לאונרדו היה חבר במסדר ציון וידע את סודו של הגביע. למעשה, ניתן לגלות את הסוד בציור הסעודה האחרונה כיוון שלא מצויר שם ולו גביע אמיתי אחד. הדמות שיושבת ליד ישו איננה גבר, כי אם אשתו של ישו – מריה מגדלנה. רוב התעתיקים המודרניים של הציור מסווים את המאפיינים הנשיים הברורים.
• הדו-מיניות של המונה ליזה משקפת את האיחוד המקודש בין זכר לנקבה, המתגלם באיחודם הקדוש של ישו ומריה. איחוד זה בין הכוח הגברי לנשיות היווה איום על ההגמוניה הכנסייתית במשך שנים רבות. השם מונה ליזה (Mona Lisa) הוא למעשה אנגרמה עבור "Amon L'Isa", המתייחס לשני אלים חשובים במיתולוגיה המצרית (אמון ואיזיס).

מספר מומחים אחרים שיערו גם כן שישו היה ככל הנראה אב. ישנם לפחות שלושה ילדים המיוחסים לו (בת אחת שנולדה לפני הצליבה ושני בנים שנולדו לאחר תחייתו). למרות ששמותיהם מהווים חלק מתאוריות הקשר המודרניות, לפני עשרים שנים, כאשר נכתב הספר "דם קדוש, גביע קדוש", השמות לא הוזכרו בו. הצאצאים המלכותיים הנמצאים בליבה של תעלומת צופן דה וינצ'י מתרכזים סביב משפחתו של יוסף (אחד הבנים), שהוא ככל הנראה שמו של עמינדב דה גראל, הראשון מבין "מלכי פישר". אולם, הגנאלוגים המצוטטים במסמכי הגביע תיעדו ככל הנראה מעט מדי דורות, כאשר ילדים נולדו באופן רגיל לאבותיהם כאשר אלה היו בשנות ה-40 לחייהם.

דמויות עיקריות

• רוברט לנגדון – גיבור הספר וחוקר הסימבולוגיה. חשוד כרוצחו של ז'ק סונייר.
• ז'ק סונייר – אוצר מוזיאון הלובר והנשיא הגדול של "מסדר ציון"
• סילא – הרוצח בשירות ה"אופוס דאי"
• סופי נווה – מפענחת צפנים משטרתית, ונכדתו של האוצר
• בזו פשה – מפקד המינהל המרכזי של המשטרה המשפטית של המשטרה הצרפתית, המחפש אחר לנגדון ברחבי פריז ולונדון.
• הבישוף מנואל ארינגרוסה – הנשיא העולמי של ה"אופוס דאי"
• סר לי טיבינג – ידיד ותיק של לנגדון. פרופסור המתמחה בגביע הקדוש, ומחפש אחריו. מכונה גם "המורה".

השראה, השפעה ותביעות זכויות יוצרים

הספר הוא חלק מהתעניינות המחודשת בגנוסיס ובכתבים גנוסטיים. התייחסותו הרבה של הספר לתפקידה של מרים המגדלית בימיה הראשונים של הכנסייה נובעת באופן ישיר מהכתבים הגנוסטיים. המקור לחלק השני של העלילה הוא פרשנויות חדשות ליחסים שבין הגנוסטיזם והנצרות; הנפוצה מבין הפרשנויות הללו היא זו המובאת בספר "דם קדוש, גביע קדוש" (ספר זה מוזכר במפורש ב"צופן דה וינצ'י", בעמוד 256 בספר). מחברי הספר, ההיסטוריונים מייקל בייג'נט וריצ'רד לי, הגישו נגד בראון תביעה על הפרת זכויות יוצרים בבית משפט בלונדון ב-2006, במסגרתה נטען כי בראון השתמש במוטיב מרכזי, המורכב מ-15 מרכיבים המצוינים בספרם "דם קדוש, גביע קדוש", שהוציא לאור כבר ב-1982, שהוא ספר היסטוריה, פסאודו-מדעי ולא מותחן^[1]. באפריל 2007 נדחתה התביעה^[2].

חוקר בשם לואיס פרדו תבע את בראון על גנבה ספרותית, בטענה ש"צופן דה וינצ'י" מבוסס על ספריו "מורשת דה וינצ'י" מ-1983 ו"בתו של האלוהים" מ-1999. פרדו הקים אתר אינטרנט, בו הוא מציג השוואות בין שני הספרים^[3]. פרדו ביקש מבית המשפט המחוזי בניו יורק לפסוק לטובתו פיצויים בהיקף של 150 מיליון דולר. התביעה נדחתה באוגוסט 2005 ובפסק הדין נכתב כי "אין כל דמיון מהותי בין 'צופן דה וינצ'י' לספריו של פרדו", "שני הספרים כתובים בסגנון של ספר מתח שהתפאורה שלו היא העולם הדתי, אבל רעיונות ונושאים ספרותיים כלליים אינם מוגנים על ידי חוק זכויות היוצרים"^[4].

ספרו של אומברטו אקו "המטוטלת של פוקו" (Foucault's Pendulum) עוסק גם הוא בתאוריות קשר, הקשורות לגביע הקדוש ולבית המקדש. לאחרונה זכה הספר לתואר "צופן דה וינצ'י לאנשים חושבים".

ביקורת

לאור הטענה כי הספר מכיל מרכיבים אמיתיים מבחינה היסטורית בתוך המסגרת הבדיונית שלו, רבים ראו ב"צופן דה וינצ'י" מסמך אמיתי המתאר נאמנה את תולדות הכנסייה הקתולית. כתוצאה, משך הספר ביקורת שלילית רבה מצד הקהילה הנוצרית, הקהילה היהודית ומהאיטלקים, כמו גם מקבוצת היסטוריונים שלא ראתה בעין יפה את הדרך שבה – לטענתם – עיוות ואף סילף בראון את ההיסטוריה. להלן כמה מטענותיהם:

• המבקרים תוקפים את הטענה כי עד שנת 325 לספירה נחשב ישו ל"נביא בן־תמותה", ושתיאורו כבן האלוהים הוא רק תוצאה של מהלכים פוליטיים מצד הקיסר קונסטנטינוס. לטענת אנשי הכנסייה הקתולית וחוקרים שונים, ניתן להפריך טענה זו באמצעות קריאה פשוטה בברית החדשה.
• הטענה לפיה מרים המגדלית הייתה נצר למשפחת המלוכה (היותה כביכול צאצאית של שאול המלך): אין לעובדה זו אף ראיה היסטורית.
• נישואי ישו למרים המגדלית היו עשויים ליצור "איחוד פוליטי רב־משמעות": אולם בספרי הבשורה, ישו הבהיר שממלכתו "אינה שייכת לעולם זה". אם, מצד שני, ישו היה למעשה "נביא בן־תמותה" שרצה להקים ממלכה פוליטית, הרי שהוא נכשל.
• ההנחה ש"הנשיות המקודשת" דוכאה על ידי הנצרות גם היא נתקלה בביקורת, כאשר בכנסייה הקתולית, למשל, מריה (מנצרת), אמו של ישו, צוינה במפורש כ"אמו של האל", "מלכת גן העדן" ו"האם הרוחנית של כל חי".
• בעוד בראון כותב בספר כי חמישה מיליון נשים נשרפו בעודן חיות בשל החשד שהיו מכשפות, לפי ההערכות העדכניות יותר, הכוללות גם נשים שהומתו שלא בשריפה, ואף לא בידי הכנסייה, סך כל ההוצאות להורג נע בין 30,000–50,000.
• המשחקים האולימפיים ביוון העתיקה לא נערכו לכבוד האלה אפרודיטה, אלא לכבוד זאוס.
• הארכיטקטורה הגותית עוצבה על ידי הטמפלרים כדי לשמר את סוד "הנשיות הקדושה": היסטוריונים רבים מציינים שהטמפלרים מעולם לא עסקו בתכנון מבנים.
• דימויו של "מסדר ציון" כארגון עתיק: בעוד שהארגון אכן קיים במציאות ואף טוען להיות הכוח המניע של הטמפלרים, רוב ההיסטוריונים סבורים כי הארגון הוקם זמן קצר לאחר מלחמת העולם השנייה.
• כל הכנסיות שבנו הטמפלרים נבנו בצורה עגולה, ומעגליות זו נחשבה לעלבון בעיני הכנסייה: חלק מכנסיות הטמפלרים לא היו עגולות, והכנסיות העגולות שנבנו תוכננו בהשראת כנסיית הקבר הקדוש.
• המונה ליזה צוירה כדיוקן עצמי של לאונרדו דה וינצ'י: כמעט כל ההיסטוריונים של האמנות משוכנעים כי התמונה היא אכן דיוקנה של מדונה ליזה, אשתו של פראנצ'סקו דל ג'וקונדו, ולא של דה וינצ'י.
• על פי הספר, מנהיגי הכנסייה מחקו חלק מההיסטוריה הנוצרית הקדומה כולל כתבים שלא עלו בקנה אחד עם הגישה המסורתית או שסתרו את ארבע הבשורות העיקריות. תפיסה זו מסתמכת חלקית על ממצאים ארכאולוגיים שהתגלו בנאג' חמאדי. הממסד הכנסייתי טוען שהבשורות שנמצאו בנאג' חמאדי נכתבו בתקופה מאוחרת יותר ולכן אינם חלק מהקנון.
• גם מצד היהודים נשמעת ביקורת על מספר אי-דיוקים בספר. למשל, במספר מקומות היטיב בראון לתאר עקרונות ביהדות, כמו למשל חשיבות האיחוד בין בעל ואישה – בשונה מהנצרות. אולם המבקרים טוענים שבאותן נקודות עצמן, הוא המציא "עובדות היסטוריות" מופרכות ומשוללות בסיס – כמו למשל שעבודת בית המקדש כללה בין היתר פולחן מיניות עם כוהנות בית המקדש.

אמנם, הדיפת טענותיו של דן בראון נסמכת בעיקרה על הכתוב בברית החדשה, אולם בראון טוען טוען כי לא ניתן להסתמך עליו, כיוון שבוועידת ניקיאה דחתה הכנסייה את בשורותיהם של שמעון (פטרוס), של מריה מגדלנה ובשורות נוספות, שהכילו מידע שהכנסייה מעוניינת להסתיר.

הסודות שמאחורי צופן דה וינצ'י

הסוגיות והספקות שהעלה הספר, והמאמרים שדנו בנושאים אלו היו כה רבים, עד שדן בורסטין אסף חלק ממאמרים אלו וחומרים נוספים לספר "הסודות שמאחורי צופן דה וינצ'י" (2005).

עיבוד קולנועי

ערך מורחב – צופן דה וינצ'י (סרט)

זכויות ההסרטה של הספר נרכשו על ידי "Columbia Pictures". הבמאי רון הווארד נבחר לביים את הסרט, ובין מפיקיו נמנה גם שותפו בריאן גרייזר.

טום הנקס נבחר לגלם את רוברט לנגדון ואודרי טוטו נבחרה לגלם את סופי נווה. צילומי הסרט החלו ב-16 ביולי 2005. הסרט יצא לאקרנים ב-19 במאי 2006 בארצות הברית, אך בישראל הוקרן בבתי הקולנוע כבר ב-18 במאי.

ראו גם

• הבונים החופשיים
• מסדר אבירי היכל שלמה "הטמפלרים"

לקריאה נוספת

• דן בורסטין, הסודות שמאחורי צופן דה וינצ'י, מודן, 2005 (הספר בקטלוג ULI)

קישורים חיצוניים

מדיה וקבצים בנושא צופן דה וינצ'י בוויקישיתוף

• אתר האינטרנט הרשמי של צופן דה וינצ'י (באנגלית)
• אביעד קליינברג, קול המון כקול שדיים, באתר הארץ, 3 בנובמבר 2003
• ברוס בושר, לאונרדו והגביע הקדוש, באתר הארץ, 14 באוגוסט 2003
• אריאנה מלמד, צופן דה וינצ'י, תוכנית גמילה, באתר ynet, 3 בדצמבר 2004
• נועה מנהיים, דה וינצ'י טוב ליהודים?, באתר ynet, 26 במרץ 2004
• אלי אשד‏, הצופן של דן בראון, באתר "המולטי יקום של אלי אשד", 31 בדצמבר 2004
• ערן בילינסקי, המטוטלת של לאונרדו, באתר "האייל הקורא"
• אריק גלסנר, על "צופן דה וינצ'י", מעריב, 2005
• אוהד לוי זלוסצר, האם ישו היה בן יחיד? על ישו, קרוביו, הישראלים וצופן דה וינצ'י, e-mago
• התגובה הרשמית של אופוס דיי לפרסום הספר (באנגלית)
• בלדד השוחי, האם העובדות ב"צופן דה וינצ'י" נכונות?, באתר ערוץ עשר
• הרב בנימין בלך, צופן דה וינצ'י ואנחנו אתר אש התורה